Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

פרשת תולדות – גאולה על ידינו!

גאולה על ידינו!


במהלך הפרשה[1], יצחק ורבקה נאלצים לעזוב את מקומם לאחר לידת עשיו ויעקב ולעבור לאזור "גרר" ממלכתו של אבימלך מלך פלישתים.

שם קורה לכאורה דבר דומה מאד למה שקרה לאביו באותו המקום, יצחק אינו מספר לאנשי המקום שרבקה היא אשתו, אלא קורא לה אחותי.

אלא, שבניגוד לסיפורו של אברהם שם הקב"ה התערב כדי להחזיר את שרה לאברהם, והתגלה לאבימלך בלילה, כאן אין התערבות אלוקית כלל, ובינתיים הזמן עובר ושום דבר לא קורה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

יצחק נוהג קרבה באשתו "מצחק", ואבימלך רואה את שניהם ומבין שרבקה היא אשתו ולא אחותו, הוא נוזף בו ומזהיר את כולם על רבקה.

מדוע הקב"ה לא התערב לטובתו של יצחק כמו שעשה אצל אברהם?

סיפורי אברהם ויצחק במצרים ואצל אבימלך, מקבילים באופן מדהים לגלויות שעברו עם ישראל:

הגלות הראשונה במצרים הופסקה ע"י הקב"ה באותות ובמופתים כדי להוציא את עם ישראל ממצרים כמו אצל שרה[2] "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברם".

הפעם השניה של אברהם אצל אבימלך, מקבילה לגלות בבל - הקב"ה נגלה לאבימלך וגילה לו ששרה היא אשת אברהם, ללא אותות ומופתים, וכך גם קרה בגלות בבל, עם ישראל חזרו לארץ בעקבות גילוי אלוקי של הנביאים שאמרו שהגיע הזמן לעלות.

לעומת זאת יצחק ורבקה אצל אבימלך מקבילים לגלות האחרונה, והכתוב רומז לכך שזו הולכת להיות גלות ארוכה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

כיצד משתחררים מגלות זו?

אם נתבונן בסיפור אצלנו, אבימלך רואה את יצחק ורבקה אשתו נוהגים בקרבה גדולה, והוא מבין לבד שאי אפשר להפריד ביניהם והוא עצמו יוזם את חזרתה של רבקה.

כך גם התנועה הציונית וחיבת ציון גורמות להם להבין שהפתרון לבעיה היהודית נמצא אך ורק בארץ ישראל, ולכן, הם עצמם מכירים בזכותם של עם ישראל על ארץ ישראל, ללא אותות ומופתים וללא גילוי אלוקי.

הדרך שבה מצליחים עם ישראל לגרום לתהליך הזה, הוא בזכות אותו "מצחק", אותה אהבה חסרת גבולות לארץ, והרצון להיות קרוב אליה אפילו במחיר איבוד החיים, כפי שהיה עלול לקרות ליצחק.

אולי הסיבה שהקב"ה לא התערב, היא כי הפעם יצחק היה צריך לפעול בעצמו!

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח' מצות תאכל, אות ג): "והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

מהר"ל (נצח ישראל, פרק מז): "ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא) "כי בחיפזון יצאת ממצרים" (דברים טז,ג), ובגאולה אחרונה כתיב "כי לא בחיפזון תצאו משם וגו'", ולמה החילוף הזה?
ובמכילתא "'כי לא בחיפזון תצאו', לפי שנאמר בגאולת מצרים 'ואכלתם אותו בחיפזון'... יכול אף לעתיד לבוא כן יהיה בחיפזון, תלמוד לומר 'כי לא בחיפזון תצאו'".
וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה, וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר, ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחיפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.
אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים, ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט.
ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים"(מלאכי ג,א)".

אם הבנים שמחה (עמוד צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג,ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו,יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג,ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". והוא על דרך שכתב הגאון בספר "עזרת כהנים" במידות פרק ג, בשם השלטי גיבורים, דעל כן נקרא זרובבל "צמח" "כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שגודל מעט מעט כן מעלתו תעלה מעט מעט עד שתגדל מאוד", עד כאן לשונו. ועל כן משיח נקרא גם כן "צמח", שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה. ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".

בהמשך, יצחק מקבל את האומץ הדרוש ונאבק על בארות המים, והפעם יצחק עומד על שלו מול אבימלך, וטוען בפניו "אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם" - גישה זו מזכה אותו בכבוד מצד אבימלך הפוקד על עבדיו להפסיק להציק לו.

סיפורו של יצחק אצל אבימלך רלוונטי מתמיד לדורינו, מפני שהוא רומז לסיפורו של עם ישראל בעת האחרונה, על הגלותיות שהובילה להתבוללות והשכלה, על ההתעוררות של חיבת ציון שגרמה לתחיית המדינה, ועל המאבק שלנו כיום על הזכות הלגיטימית שלנו בארצנו אל מול אויבינו!

הקב"ה מחכה לראות אותנו נוהגים בגבורה ובאומץ לב ומביאים את מדינת ישראל לקומה הבאה ע"י מעשינו!





[1] הרב אשר סבג.

[2] כך מובא בזוה"ק, שמעשה אבות סימן לבנים לכן שרה היתה צריכה להיות שם כדי שפרעה יחטוף וזה יהיה הסימן לכך שיחטוף גם את עשרת המכות בעתיד.

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה- חינוך ילדים - להצליח או... שלא!

חינוך ילדים - להצליח או... שלא!


ארבע[1] פעמים בפרשתנו (כד,כא. כד,מ. כד,מב. כד,נו), מופיעה בקשתו-תפילתו של אליעזר להצליח במשימתו, משימה שבה תלויה יסודה של האומה הישראלית בבניינו של עם ישראל ומתוך כך הצלחת וגאולת העולם כולו - למצוא את האשה הראויה ליצחק:
״ואומר ה׳ אלוקי אדוני... אם ישך נא מצליח דרכי״.

מהי הצלחה, וכיצד ניתן להשיגה?

מבאר הרב הירש (בראשית כד,כא): "'צלח׳ קרוב ל׳שלח׳, להניע דבר לקראת מטרה. אות הצדי מוסיפה את עניין ההתגברות על מכשולים. נמצאת משמעות ׳צלח׳ להגיע למטרה, מתוך התגברות על כל מכשול העומד בדרך״.

אם כן, ׳הצלחה׳ היא השגת מטרה הניצבת לפנינו על-ידי צליחתנו אותה, כלומר הצלחתנו להתגבר על המעכבים, המונעים, המכשילים והמפריעים שבדרך.

והנה כמה מפתיע... או שלא, בכל ארבע הפעמים הללו כהן מתפלל אליעזר להצלחתו, מופיעה האפשרות השניה, האלטרנטיבה שלא יצליח במשימתו, כגון: ״והאיש משתאה לה מחריש לדעת, ההצליח ה׳ דרכו, אם לא״, ״ויאמר אלי ה׳... ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי... ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״.

מה משמעות הדבר, ומה בא הדבר ללמדנו ביחס להצלחותינו בכל תחומי חיינו?

המדד המצוי בעולמנו להעריך דבר ולבחון את הצלחתנו ביחס אליו, הוא מבחן התוצאה, תוצאה שפעמים רבות היא חלקית ומוגבלת. הצלחות חלקיות אלו מעוררות כנו תחושת אכזבה, תסכול ופעמים אף תחושת כשלון וייאוש. זאת מפני שאנו רוצים שלמות, הכול או לא כלום.

"האויב של הטוב הוא טוב יותר...".

אך באמת אין זו אלא השקפה של טעות, כי הרי אין הדבר נמדד לפי ההישג החיצוני בפועל, אלא לפי ההשתדלות והמאמץ, התהליך והדרך אותם מוכן האדם לעבור האדם כדי להשיג את מטרותיו ואת יעדיו, השקעה החושפת את מדרגת קישורו ושייכותו האמיתית, הפנימית והעמוקה לדבר בו רוצה הוא להצליח.

כדבריו הקצרים של בן הא הא במשנה (אבות ה,כג): "לפום צערא אגרא".

כפירושו של הרמב״ם (במקום): ״לפי מה שתצטער בתורה (וכן בכל דבר בעל ערך וחשיבות) בעמל וביגיעה, יהיה שכרך״.

אם כן, האדם אינו מצווה להצליח, אלא מצווה להשתדל להצליח.

מחויבותנו היא להתאמץ, להשקיע ולעשות מה שנכון וראוי לעשות כדי להצליח, אך לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר מעשה שאינו מוסרי ואינו רצון ה׳.

הרב קוק (עולת ראי"ה ב עמ' קס'): ״יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ - הוא הרבה מאוד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו, הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל. ובאמת אע"פ שצריך לחפוץ הרבה, מכל מקום כשאין עולה בידו הרבה צריך להוקיר (להחשיב, להעריך) הרבה כמה שעולה בידו... וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיכול למבוקש הרם גם שאינו יכול להגיע לו בשלמות״.

התוצאות המעשיות החיצוניות אינן העיקר, אלא דווקא הדרך, המאמץ, ההשקעה, ואפילו המוכנות לשלם מחירים בתהליך הארוך והמסובך בדרך להצלחה, שהרי, אם אנו לא נצליח, ישלימו אחרים את הדבר, ואם לא היום אז מחר.

הרב קוק (עולת ראי"ה א,רא): ״הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה מבהירות לבהירות, מוודאות לוודאות, יותר עליונה״.

איננו מחפשים שלמות אלא השתלמות, כאשר דווקא אי השלמות וההצלחות החלקיות הן המאתגרות אותנו והמאפשרות לנו להמשיך ולהשתדל, ובע״ה להצליח - לצלוח את המעכבים שבדרך עוד ועוד.

הרב קוק (אורות התשובה ה,ו): ״אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות, והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת״.

אמנות ההכלה (הרב מיכאל אבולעפיה, עמ' 40) - הכלה אמונית: "לחשוב טוב, זו אולי האמנות היחידה שמוטלת עלינו. לחשוב טוב פירושו לחשוב פנימה, שהרי קליפת הרע מכסה על הטוב. החשיבה השלילית נעצרת אפוא באמצע המסלול ולא חודרת פנימה.
לדוגמה, עיקר ההכלה האמהית (וגם של האב) מתחיל כשהתינוק בוכה ואפילו צורח, והיא נשארת בנחת, מזדהה עם הקושי של התינוק אך מרגיעה אותו: ״אל תבכה, חמודי שלי, אני בדרך אליך!״ וכשבגיל שלוש, כשיקבל מכה מאחיו בן החמש, האם תחבק אותו, תוך כדי מילות נחמה: ״אני בטוחה שגם אם אתה עצוב, אתה תתמודד גם עם זה!״.
אך הקושי הוא בגיל שש-עשרה, כשהוא ״יורד מהפסים״. מהי יכולת ההכלה שלנו אז? הרי אם נחשוב עליו רע, באותו רגע ניתפס בחשיבה חיצונית עליו ונאבד כוח מכיל.
אולם עלינו לדעת שאין כוח מכיל בזמן של קושי אמיתי אלא כוח האמונה.
אנו מובטחים ששם, עמוק פנימה, גם הנפילה היא מתוקנת, כי הרי ״אתה הראת... כי ה׳ הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו״ (כהסברו של הרמח״ל), עלינו לעבור בדרכנו אל הראייה העמוקה, מראייה חיצונית של הנהגת המשפט (שכר ועונש) להנהגת הייחוד, שבה מצטייר בראייה פנימית הפסוק: ״וביום רעה ראה... את זה לעמת זה עשה האלוקים״ ואם זה מרגיע, זה מרפא".

הרמח"ל (קל"ח פתח פא) מסביר שהתכנית האלוקית קבועה מראש, רק אנחנו לא יודעים אותה, כדי שתהיה לנו בחירה
"...שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם, כי בהתעלם הידיעה, אם יעשו דבר ויתקיים, הרי לא נודע להם שכך כבר היה ידוע שיעשו. מפני זה נחשב להם מעשיהם. ואם השתדלו לעשות ולא יכלו, עדיין ניתן להם שכר טוב בעולם. ואילו ידעו שלא היה עתיד לעלות בידם - לא היו עושים. כך כל כיוצא בזה. והקב"ה מקיים עצתו, פירוש - כבר סוף סוף האמת הוא, שמה שידעה הידיעה הוא שנהיה, אלא שההעלם עצמו גרם התיקון...". (וכן באדיר במרום  ח"ב - מאמר רישא וסופא (המשך) - דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדה"ר).

מאוד מנחם לדעת שגם הבעיות שלנו עם הילדים המתבגרים קבועים בתכנית מראש...

[חשוב לציין שעיקרון זה לא גורע מאומה מחובת ההשתדלות! הרי איננו יודעים מה קבעו למעלה בתכנית... אבל אחרי שהשתדלנו וראינו שזה לא עוזר – צריך להבין שזה מלמעלה וזה לטובה!]

המבט הנפשי על הילד בתהליך גדילתו מופיע בפרשתנו (בראשית כד,כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא".

ההשתדלות היא לפי כוחותינו:


"בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה ואמר איך יכול האדם לעשות בית להקב"ה, והלא כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקב"ה, לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם וכו"' (ע"פ במד"ר יב,ג).

חפץ חיים (עה"ת): "מדברי חז"ל אלו, אנו רואים, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אחד מהם מחויב לעשות רק מה שיש בכוחו וכו'".

חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". זאת אומרת, שאל לו לאדם להחליט שלא להתעסק ברוחניות משום שאין בכוחו לגמור את המוטל עליו, שכן "לא עליך המלאכה לגמור" - הקב"ה דורש את המאמץ, לא את התוצאה. לכן גם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה" - חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו.

כאשר נעשה אנו את חלקנו, כביכול הקב"ה ישלים את חלקו.

לכן, אף שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש להקב"ה - אבל הקב"ה אינו דורש זאת מהאדם. רק זאת הקב"ה מבקש, שכל אחד יעשה כפי יכלתו - "לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם".

כאשר כל אחד משתדל - לפי כוחו - לבנות מקדש להקב"ה, זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את שכינתו.

תפילת ר' נחוניא בן הקנה: "אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח:).

נשאלת השאלה, וכי סנדלר, נגר או חייט אינם זוכים לשכר בסוף  יום עבודה. מדוע אנו אומרים "הם עמלים ואינם מקבלים שכר"?

מבארים המפרשים שבודאי גם הם זוכים לשכר, אבל שכרם אינו על העמל אלא על התוצאה. למשל, אם יגלה חייט בסוף יום של עבודה שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי מידותיו של הלקוח, הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל עמלו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה, אף אם אינו מצליח בכך, בכל זאת גם על עצם המאמץ שהוא השקיע לקיים את המצווה זוכה לשכר. לכן: "אני עמל ומקבל שכר" - על עצם העמל אני מקבל שכר.

סנכרון בין ההשתדלות לבין האמונה - איך אפשר, מצד אחד, לנהל, לארגן, לקבל החלטות ולעמוד בעומס, ומצד שני, להיות בנחת ובשלווה, בשמחה ובאמונה?


התשובה היא, שלמעשה, האחריות על המכלול היא באמת לא שלי. אני צריך להתמקד במה שעלי לעשות בלבד, ולא בתוצאות. אני אמנם יודע שיש תוצאות, אבל הן לא תלויות בי, אלא רק בבורא עולם. אני אעשה את מירב המאמצים, שיקול הדעת, ההתייעצות והעבודה - עלי לסדר את המשימות שלי לפי סדרי עדיפויות ולטפל בהן אחת אחרי השנייה, אבל הלחץ נובע מכך שאני חושב שהמכלול של הדברים תלוי בי, ואת הלחץ הזה אני יכול באמת "לשחרר" ממני.

במילים אחרות: אני לא הקבלן על העבודה, אני רק שכיר. גם אם אני עובד בתור קבלן, הקבלן האמיתי הוא ריבונו של עולם, והוא מצפה ממני לעשות את המוטל עלי ולסמוך עליו באשר לתוצאות.

את האיזון העדין והמדויק הזה אנו רואים אצל דוד המלך לאורך כל ימי חייו:

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!






[1] הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.