Blogger Wordpress Gadgets

מעדיף לקרוא בשפה אחרת?

יום שישי, 18 באוגוסט 2017

פרשת ראה - לשכנו תדרשו – אתערותא דלתתא דוקא

לשכנו תדרשו – אתערותא דלתתא דוקא

לקריאת החוברת 'לשכנו תדרשו' לחץ כאן

בפרשתנו[1], מזכירה התורה פעם אחר פעם את המקום אשר בחר ה', כלומר בית המקדש.

אך הפלא הוא שהתורה לא מציינת היכן הוא אותו מקום מקודש?

הדבר מפליא עוד יותר כשרואים שהתורה נותנת סימנים ברורים היכן נמצאים הר גריזים והר עיבל, ממש עם נ.צ. מדויק: "הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה".

מדוע על בית קדשנו ותפארתנו אין הנחיות ברורות היכן הוא נמצא, ואפילו רמז דק שבדקים חסר מספר הספרים?

דברים (יב,ה): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה".

מה פשר המילים "לשכנו תדרשו"? אנו צריכים לדרוש את השכינה, לדרוש את בית המקדש! אך כיצד? הלא הקב"ה לא גילה ולא רמז היכן מקום כבודו!?!

הספרֵי (פרשת ראה פסקה סב): "דרוש על פי נביא. יכול תמתין עד שיאמר לך נביא? תלמוד לומר לשכנו תדרשו ובאת שמה. דרוש ומצוא ואחר כך יאמר לך נביא".

דברי הספרי קשים להבנה, אם נביא עתיד לומר היכן הוא מקום בית המקדש, וחובה היא לציית לגילוי זה של הנביא, אזי לא ברור לשם מה צריך לחקור ולדרוש לפני כן היכן המקום אשר בחר ה', וכאמור לעיל גם לא ברור היאך אפשרי לחפש מקום בלי שיש לי כלים למצוא אותו.

מסביר המלבי"ם: "בכמה מקומות קורא מקום המקדש מקום אשר יבחר ה'. כי נתודע ע"י נביא שהוא מקום הנבחר [...] ובכל זאת מצאנו שדוד דרש אחרי המקום כמו שכתוב "עד אמצא מקום לה'", ולא המתין עד שבא אליו נביא, ולמד ממ"ש לשכנו תדרשו, שהדרישה היא מה שחוקר בעצמו למצוא את הדבר [...]לימד להם שלא יגלה ה' סודו ע"י נביאיו להודיעם מקום הנבחר רק אם ישתדלו בזה וידרשו אחריו, ואז יערה עליהם רוח ממרומים אחרי ההכנה הראויה.

כלומר, גילוי מקום המקדש מגיע אך ורק על ידי השתדלות, על ידי כיסופים עזים למציאת מקום שכינתו.

בית המקדש הינו החיבור של המציאות הגשמית עם המציאות הרוחנית. עשרה ניסים מעל הטבע נעשו לאבותינו יום יום שעה שעה בבית המקדש. מקום רוחני לא רואים ולא מוצאים בעזרת חמשת החושים הגשמיים שלנו. הנשמה שלנו היא שרואה ויודעת היכן נמצא בית המקדש. ההשתוקקות לבניין בית המקדש וקדושת האדם הדורש מסייעות לו לשמוע את דברי הנשמה, ובכך לחשוף היכן נמצא בית המקדש!

לא כן הר גריזים והר עיבל, אלו מקומות גשמיים לחלוטין. ללא נקודות ציון מדויקות היכן ההרים נמצאים - עלולים לטעות בהרים אחרים.

הפיוט "עת שערי רצון" לפני תקיעת שופר בראש השנה, מתאר את השלבים לקראת עקידת יצחק.
באחד הבתים הפייטן מתייחס לדין ודברים בין אברהם לנעריו שליוו אותו ואת יצחק:

"ידעו נעריו כי קראם לאמר: אור הראיתם צץ בראש המור? ויאמרו לא נחזה רק מהמור. ענה שבו פה עם משולים לחמור".

הבית הזה ממש ממחיש את העיקרון - אדם שלא דורש את המקום אשר יבחר ה' - יכול לעמוד בקודש הקדשים ולראות רק גבעה!

שם משמואל: "ובאמת שיש בזה פלא גדול, הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם (בראשית כב,יד) כתוב מפורש 'ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה' ופירש"י 'ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקדוש ברוך הוא לעמו', אם כן היה המקום ידוע להם. ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום המצומצם. ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה, וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה".

הדברים נפלאים ומזעזעים כאחד! עם ישראל ידע היכן נמצא בית המקדש, אך חוסר ההשתוקקות גרם להם שהוא נעלם לחלוטין מתודעתם.

הדברים נוגעים לימינו, ללא קשר לשאלה אם מותר או אסור לעלות להר הבית. כולנו יודעים היכן הר הבית, אך רק מתי מספר באמת דורשים את המקום! רבים מאוד, למרות שיודעים היכן הר הבית ממוקם פיזית, המקום אשר בחר ה' מנותק לחלוטין מתודעתם.

"לשכנו תדרשו" - אדם מסוגל לדעת בבירור היכן המקום אשר בחר ה', אך חוסר הדרישה של הנשמה - מסתיר ומכסה ממנו זאת.

"לשכנו תדרשו ובאת שמה" – לא רק שצריך אתערותא דלתתא, אלא דוקא דלתתא, לא ממקום אחר...!

שאלת העלייה להר[2] אינה שאלה הלכתית 'רגילה' כשאלות בהלכות איסור והיתר או מוקצה בשבת וכיוצא בזה. שאלה זו הינה שאלה עדינה ומורכבת הנוגעת בציפור נפשה של האומה הישראלית.

יש שיאמרו, כי מכיוון שכך, אין אנו הקטנים רשאים לעסוק בזה, אלא זו שאלה לגדולי ישראל וע"פ יהיה כל ריב וכל נגע.

לענ"ד מחשבה זו בטעות יסודה, דווקא מכיוון ששאלה זו הינה שאלה כללית עמוקה, שאלה שנוגעת לגאולת ישראל, הרי שכמבואר בספרים הקדושים, הגאולה צריכה לבוא מאתערותא דלתתא, מתוך 'עמך בית ישראל'[3] ולא מתוך ציפייה שגדולי הדור ינהיגו ויובילו מהלך זה.

אם גדולי הדור יורו שחובה לעלות זו לא תהיה אתערותא דלתתא אלא אתערותא דלעילא! אנשים יעלו כי הרב אמר ולא כי הלב שלהם דורש ומשתגע לעלות... (כמובן שזה רק בסוגיות שיש על מי לסמוך הלכתית...).

זו הסיבה שישנם רבנים מגדולי הפוסקים שנמנעו ונמנעים להורות בסוגייה זו[4]. לא מכיוון שאינם יודעים להכריע בשאלה זו. אלא מכיוון שישנם שאלות שאי אפשר לענות עליהם, צריכים את ה'נחשונים' שיקפצו למים וייסללו את הדרך לרבים, ורק לאחר שהדרך תהיה סלולה יהיה אפשר להורות לרבים ללכת בה.






[1] הרב אבישי גריצייג.

[2] הרב אלישע וולפסון.

[3] אם הבנים שמחה (בהסכמות, הסכמת הראשון לציון ר' חיים דוד חזן לרב קאלישר): "...האמונה האמיתית אשר באמת ובתמים לה' הישועה ואין זולתו, ולכל היד החזקה והאותות והמופתים הנוראים אשר הם למעלה מן השכל, ואלקים משמים ישלח בית המקדש בנוי ומשוכלל בידי שמים, ומעיינות חכמה ולכל הטובות השלימות וההבטחות העתידות, את הטוב נקבל מאת האלקים באחרית הימים אחר ההכנה הטובה. וזו משלנו היא, להכין לבבנו לקבל הטובה ההיא אשר ייטיב ה' עמנו ע"י מעשה בשר ודם, להיות נעזר בגבורה וכשרון מעשה המיוחדים לעורר אהבת דודים כימי נעורינו ללכת אחרי ה'... ואנחנו בשם ה' נקומה בעזרת ה' בגבורים, עד קמתי אני לפתוח לדודי. ואם ח"ו נתרשל בדבר, ודודי חמק עבר ונבקשהו ולא נמצא ח"ו... כפשט דברי הנביא (ישעיה מט,ח-יג): "ביום ישועה (פשטיה - בעת הקץ) עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ (פירש"י: "להקים ארץ - ארץ ישראל, הבחירה לי בכל הארצות") להנחיל נְחָלוֹת שׁמֵמוֹת וגו', לא יִרְעָבוּ ולא יִצְמָאוּ" וגו', ואח"כ "וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כי נִחַם ה' עמו וַעֲנִיָּו יְרַחֵם", ע"כ לשון עתיד. וגם "כי נחם" כמוהו, כמו שתרגם יונתן: "עתיד ה' לנחמא עמיה". ואחרי היות לנו שדות וכרמים ומהם ניזונים אביוני עמֵנו, לא ירעבו ולא יצמאו, ונחלו לעולם נחלת שדה וכרם ובתים טובים, והשגחתו יתברך עלינו בבית ובשדה, וראו כל עמי הארץ בית ישראל יושבים על אדמתם, לא תחסר כל לכל עבודה בשדה, כמונו כמוהם איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא יקנאו לבית ישראל, אין שטן ואין פגע רע בהיות מלכי אדמה וכבודם חופף עלינו לקרבנו לעבודתו יתברך שמו - איהו גופא יהיה לנו לאות ולמופת גדול כי מאת ה' היתה זאת, והוא הנותן כח ולב אביר, ודעת עליון יתננו לאות ולהבין ולהשכיל ולהסביר להתקרב עוד אל ה', לעמוד לפניו ולשרתו בעבודת הקודש, ומזבח חדש בציון נכין...".

אם הבנים שמחה (פרק שני ט): "כדי להבהיר יותר את הדברים נביא בהרחבה את דבריו של ר' עקיבא יוסף שלזינגר על דברי תנא דבי אליהו (שם פרק ו אות ב): "...ועל שנאמר בך 'אל צדיק ומושיע אין זולתי' [ישעיה מה,כא], הִשְרֵיתָ את שמך הגדול בשם ישראל, ואת שם ישראל שתפת בשמך הגדול. על אותה שעה הוא אומר [שיה"ש ה,ב]: 'אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי', ומה כתיב למעלה ממנו 'באתי לגני אחותי כלה, אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים שתו ושכרו דודים' [שם פס' א]. לכך נאמר 'נגילה ונשמחה בך' [שם א,ד]" -...אך הענין דיש שפע מלמעלה... ויש שפע מלמטה העולה על ידי מעשים טובים ואתערותא דלתתא. והנה, בתחילה, ממצרים אשר גאלנו בחסד עליון, ככתוב (יחזקאל טז,ז) 'ואת ערום ועריה' וגו', והביאנו עד קבלת התורה לבחינת גדלות, עד שנעשו בה שותפים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ובהלכותיהם, כמו שהוא בגמ' [שבת י.]. ולא עוד אלא שנתעלו למעלה, עד אשר מכריעים בהלכה כלפי מעלה, לאמר 'לא בשמים היא' כמו [בבא מציעא נט:], לא רק שִׁתפת וגם הִשְׂרֵיתָ. כן בתורה, וגם בעבודה 'ותגזור אומר ויקום' (איוב כב,כח), ומי מושל בי - צדיק וכו' כנ"ל ככתוב (עי' שמואל ב כג,ב: "אמר אלוקי ישראל לי דִבֶּר צור ישראל, מושל בָּאָדָם צדיק מושל יראת אלהים", וע"ז אומר רבי אבהו שפירוש הפסוק: "אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק..."). מצורף ומשותף שמו הגדול בישראל ממש, ככתוב 'כי שרית עם אלקים' וגו' (בראשית לב,כט). ולא עוד, כי רק באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובלא אתערותא דלתתא לא אתער לעילא [זוהר ע"ג]. מעתה היות הגעת למדרגה כזאת (ע"כ דברי הרב שלזינגר) - אני ישנה, כמשל למלך אשר הלך לישן בחדרי חדריו כי נמסר בינתים ממשלתו לבנו, ככתוב בירושלמי פ"ק דראש השנה: משל למלך שהיה לו אורלוגין, כיון שגדל בנו מסרו לו, מעתה הכל מונח על בנו לבדו, כי אני ישנה ועליך הדבר. ועל כן קול דודי דופק פתחי לי, כי כבר מסרתי בידך הממשלה... אתה עשה בכחך כל אשר בידך עשה, ושוב ככתוב 'וייקץ כישן אדני' וגו' (תהלים עח,סה), וכדרז"ל 'פתחו לי פתח כמחט ואני אפתח פתח כפתחו של אולם' (מדרש רבה שיה"ש שם). וזה על אותה שעה - שכבר הגעת לגדלות. כמו ילד כל זמן אשר הוא קטן נושאים אותו על כתפיו, עד אחר שנתגדל מוכרח לילך בעצמו. ועל זה מביא דוגמתו באתי לגני - בזמן בית שני, כפירש"י, כאשר אז הלכתי בעצמי לארץ ישראל עם נחמיה, אכלתי יערי עם דבשי - כל הכנות היו במעשה בשר ודם, יערי דבשי - אני שתלתי ביגיע כפי לעלות לארץ ישראל ולעשות לו מקדש ולהקריב. ועליו נאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא', 'וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מן יראת שמים' (ברכות ח.), אשר סומך עצמו על נסים ולהטריח כלפי מעלה ורואה לשמים למען בכוח צדקתו יעשו לו נסים, אך שמא לא יעשו לו נס, ואם עושין מנכין לו מזכויותיו... כן אריתי מורי - עשיתי לי אחת לאחת עד הגעתי אל גדול יהיה כבוד בית אחרון מן הראשון (חגי ב,ט), ועד כי קדושה ראשונה קדשו לשעתו ולא קדשו לעתיד לבוא וקדושה שניה קדשו לשעתו וקדשו לעתיד לבוא (רמב"ם הל' תרומות א,ה), כי קדושתה עומדת לעד על ידי כי במעשה ידינו היתה, וגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ [כתובות ה.]. ושוב 'נגילה ונשמחה בך' (שיה"ש א,ד) כתב במדרש בך ולא בישועתך (עי' שיה"ש רבה א,ד), פירוש, אם לשמוח בישועה כולם שמחים בישועה, לא כן אני, שמחתי בך אם גם ישועתי לפי הנראה היתה לי מעצמי. משל לבן אשר היה לו אב עשיר אשר מחזיקו, אם שמח לקראתו לא נודע שמחתו עם אביו או אם בממונו. לא כן בן עשיר אשר לו אב עני, אם שמח לקראתו אז נחשב כיבוד אב ממש. כמו כן 'כבד ה' מהונך' וגו' (משלי ג,ט), עם 'מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו' (תהלים צ,יז). ועל כזה נאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' (ישעיה מט,ג), אם גם נדמה כמו 'כוחי ועוצם ידי עשה את החיל' (דברים ח,יז) 'ולא תצא אלקים בצבאותינו' וגו' (תהלים קח,יב), בכל זאת נגילה ונשמחה בך אם גם לא בישועתך, כי אם אשר יתעלה כבוד שמים על ידינו. ועל דרך זה הוא 'ישראל נושע בה' מגן עזרך' (דברים לג,כט), וכי תאמר 'ואשר חרב' - למה צריך היה אז לנו חרב שלנו לכבוש ארץ ישראל בראשונה? - זה רק 'גאותך' לקרוא על שמך, כמו עשית, אשר 'ואתה על במותימו תדרך' - לכבודך הוא... עיקר שבח ושמחה להקב"ה אשר נעשה במעשה צדיקים, ולא את אשר הוא כביכול עשה, אשר אין בזה כבודו כל כך לכבד אב מן של אב. ורק צריכין לדעת השכל וידוע אותו, כי לא כוחו ועוצם ידו עושה כי אם בעזרתו יתברך. כך יהא אדם זוכר ומשבח להקב"ה, הִמָלֵךְ בקונך תחילה, ולבקש ממנו עזרו למען יהיה ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, ובסוף יהא דרכו לפני הקב"ה, אחר כך ילך לדרכו על פי הליכתו בדרך הטבע. בכל זה 'על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו', ו'בכל דרכך דעהו' וגו', כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בו ולא ימתינו עד שינטלם וינשאם כי אם ילכו בו, ופושעים יכשלו בם לאמר כוחי ועוצם ידי עשה  את החיל. לא כן אני, 'כוס ישועות אשא' מן היין אשר עשיתי בכרמי, 'ובשם ה' אקרא' לברכו עליו".

[4] אם פוסק חושש להורות היתר בדבר זה מובן ביותר, אך לענ"ד צריך זהירות רבה ויתירה לאסור את המותר, כדכתב בספר 'אם הבנים שמחה' (פ"ב סע' יז'): 'אין לנו לדחות שום ענין שיש לומר שהוא התנוצצות הגאולה, דשמא רצון העליון הוא כך שיהיה נעשה דווקא באופן זה'.

כמעשיו והנהגתו של הרב שמואל אליהו שליט"א: "אני משתדל בכל כוחי להמשיך את דרכו של מו"ר אבי הרה"ג אליהו זצוק"ל שמצד אחד אסר בינתיים לעלות להר, אבל גם שמח לראות את הדרישה לציון. זו הסיבה שבזכותה שמחתי כשראיתי כל כך הרבה אנשים שהתקדשו והטהרו וישנו לילה שלם בכניסה להר הבית מתוך צפייה להתדבק בה', 'אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'...
השמחה הזאת היא המשך לשמחה של מו"ר אבא על הדרישה לציון הזאת. כך כותב מו"ר אבא זצוק"ל לרב דוד אלבוים ראש העולים להר, 'שמח אני מצד אחד שיש דרישה לציון' ומצטער אני שאנחנו אדישים לכך שגויים מסתובבים במקום קדוש זה. 'וישנה עוד מחשבה על מקום מקודש זה שנהפך למלון פריצים למרמס לכל מי שאסור לו לדרוך ולהציג כף רגלו אפילו היחפה במקום'. איך אנחנו לא מוחים על דבר חמור זה. איך לא דווה ליבנו?...".

יום שישי, 11 באוגוסט 2017

פרשת עקב - להט בלי לחץ

להט בלי לחץ


בפרשיית "והיה אם שמוע" המופיעה בפרשתנו, מופיע הציווי על חובת ההורים ללמד את בניהם ולהנחילם את דרך התורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".

כיצד בדור שלנו נוכל לחנך את ילדינו לדרך התורה?

עיקר החינוך תלוי במניע הפנימי לקיום המצוות, אשר קיים ועומד וסופו שיתבטא ב"מבחן התוצאה", אך אין התוצאה צריכה להיות חלק מרכזי מדי בשיקולי החינוך.

לכן, עלינו כהורים לשים לב היכן אנו שמים את הפוקוס בחינוך ילדינו.

אם ההורים משדרים לחץ ועומס ביחס לתוצאה ולעשייה בפועל, ומעבירים את המסר כי הם מעוניינים בתוצאה בלבד, יש בכך נזק גדול.

למשל, אם כל מה שמעניין את ההורה האם בנו ברך ברכת המזון או לא, בעצם הוא אומר כי אין הוא מעוניין אלא בתוצאה הסופית, ובכך שם את הפוקוס במקום הלא נכון. השדר הפנימי שהוא משדר הוא שההלכה היא מעמסה, ואין כל משמעות לחיות הפנימית של המצווה.

כאשר הילד אינו מברך, האב אינו צריך לשאול את עצמו באיזה דרך הוא יגיע לתוצאה המבוקשת, אלא לשאול את עצמו מהם הסיבות שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון.

כאשר הילד אינו רוצה לברך ברכת המזון יש בכך מסירת מידע להוריו, כי אין הם מקרינים לו את החיות הפנימית הקיימת בברכת המזון שתהווה בשבילו סיבה ומניע לברך.

יש להגביל את הנטייה להתערב בענייני שמירת המצוות בבית ולכוון את עצמינו לחיות הפנימית שבהן.

לילדינו ישנם חושים פנימיים המסוגלים לקלוט את הדברים האמיתיים ולהבחין בין אמת לזיוף.

הילדים רואים היטב מתי הוריהם פועלים עם עיניים נוצצות - כאשר הם לומדים תורה ועוסקים במצוות, או כאשר הם עסוקים בענייני חולין.

פעמים רבות ילדינו מסוגלים לקלוט ולהבחין בין העיקר לטפל על אף שהדברים נמצאים מתחת לפני השטח.

אמנם הרגעים בהם מתפרץ הלהט הפנימי לקדושה אינם רבים, אך אלו רגעים יקרים ונפלאים שדי בהם להשאיר חותמם העמוק על הילד בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

ילד הרואה את אביו לומד בדבקות, רוקד בשמחת תורה בהתלהבות, בוכה בוידוי של יום כיפור או מתפלל עם כל הנשמה, קרוב לודאי שזהו החינוך הכי חשוב שהוא מקבל בימי חייו.

ברגעים מעין אלו נחשף הילד לסיבות ולמניעים העמוקים ביותר לכל שמירת המצוות, המהווה רק תוצאה שלהם.

הגמרא אומרת "בעוון נדרים בנים מתים", כלומר – מפני שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים.

מסביר מרן הרב קוק זצ"ל ('עין אי"ה' שבת א' פ"ב רי"ד) כי נדר מבטא התנוצצות עליונה של שעה נפלאה ומרוממת שאדם חווה ורוצה להישאר דבוק בה, ועל כן הוא נודר נדר. לאחר רגע עליון זה של הנדר, הרוממות נעלמת ומתפוגגת והנדר נשכח ומופר, הרגש נשכח ומת:

"רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה.

ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה...

והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים. כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים.

אמנם בעון נדרים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, בניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם, את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים.

אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה.

וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך".

צריך גם לשים לב שההורים לא משדרים מצד אחד נחת וחוסר לחץ ביחס לקיום המצוות, אך מצד שני הם משדרים לחץ וחוסר פשרה בעניינים אחרים, למשל באיזה שעה בדיוק הילד צריך ללכת לישון.

המסר הכפול הזה מבהיר לילד היטב כי ההורים לחוצים רק בדברים מסוימים, וישנם דברים החשובים בעיניהם יותר וכאלה החשובים בעיניהם פחות (אמר לי פעם נהג אמבולנס חילוני שהוא שמע שני אנשים דתיים אומרים טיעונים והוא שם לב שאחד אמר את זה אבל השני האמין בזה...).

מסר אמיתי וכנה יכול לנבוע רק מתוך לב טהור מלא להט אמיתי, נקי מכל בלבול מן החוץ, אפילו אם במקרים רבים הוא אינו יוצא אל הפועל עקב חולשה[1].


אחד הדברים המרגשים ביותר ביהדות הוא מקום המקדש, עקב החשיבות, עקב העוצמה, עקב הקדושה, עקב העוצמה של התהליך המתרחש כרגע בשיבת השכינה אל המקום הזה...

עדויות מההר:

"ארבע דקות בהר. ארבע דקות בהן כל המחשבות קפאו, והלב פעם. הלב הרגיש. ארבע דקות שקדמה להן המתנה בת מעל למאה דקות. מחשבות כבר לא היו לי. רגשות היו לי. עליתי להר כמה וכמה פעמים, אך רק בפעם הזאת הרגשתי. בפעם הזאת החליף לי ה' את לב האבן בלב בשר. וידעתי. והרגשתי. וחשתי. זה המקום שלי! זה הקשר ביני לבין ה', הקשר ביני לבין בורא העולם, הקשר שלי עם אבא שלי. בארבעת הדקות ידעתי בידיעה שאיננה נובעת מהשכל: זה המקום של אבא, של אבא שלי...".

"הלב נפעם והשפתיים לא מפסיקות למלמל: 'מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו...', היום בו עליתי בפעם הראשונה להר, היה עוד אחת מנקודות המפנה בחיי. מאז ידעתי שהגעתי לשורש הכמיהה האמיתית לגאולה במשך אלפי שנות גלות - הכמיהה לבנין בית המקדש".

"כשנכנסתי בפעם הראשונה להר הבית, הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר. משהו עוצמתי ושונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. הגעתי לארמון של ה' - המלך של כל העולם! מקום שצדיקים רבים חלמו להגיע אליו, ולא זכו. עמדתי נפעמת מול השרידים שעוד נותרו שם מבית המקדש. אלו שהערבים עוד לא הספיקו להרוס: חלק ממדרגה של החיל, ראשו של הכותל המערבי של הר הבית מימי החשמונאים - שמוסווה היטב בריצוף המודרני, וערימת עצים - ארזי לבנון מלפני 3000 שנה, שבהם השתמש שלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון. ובכל רחבי הר הבית, מעורבות בעפר, כמויות גדולות של אפר - עדות דוממת לבית המקדש שלנו ששרפו הרומאים לפני 2000 שנה. אני עומדת במזרח, מול הכניסה להיכל, ונושאת תפילה לקב"ה, שבקרוב אזכה להביא לשם אבנים ולהיות שותפה פעילה בבניית בית המקדש השלישי".

לא עולים להר הבית בשביל שהילדים יתחנכו, אבל מובטחני שילד העולה להר הבית ורואה את הוריו בוערים בנושא המקדש הקדושה והשכינה (גם אם הם כרגע לא יכולים לעלות מסיבות מסויימות) ליבו יידלק לעבודת השם בקלות.

השבוע בחדשות הר הבית: ניתאי בן השש הגיע עם אביו מאילת במיוחד, כדי לעלות להר הבית. הוא שיתף את העולים בסיפורו והצליח לרגש את כולם, הן מהסיפור המיוחד והן מכושר הביטוי והעושר הרוחני של ילד בגילו.

ניתאי יעלה השנה לכיתה א' בבית ספר ממ"ד בעיר אילת. מאז שניתאי עמד על דעתו הוא הכיר את בוראו והחליט לשמור את מצוותיו. הוא מקפיד להתפלל ולהשתתף בשיעורי תורה בבית כנסת ליד הבית.

הוריו תיכננו לרשום אותו, יחד עם שאר חבריו לבית ספר ממלכתי, אולם ניתאי התעקש והודיע שהוא ילמד בבית ספר דתי.

היום ניתאי הצליח להגשים חלום. הוא ביקש מאביו לעלות להר הבית ויחד הם עשו את הדרך מאילת ועלו לראשונה לחצרות בית ה'.

ניתאי ואביו התרגשו מאוד מהמעמד והצליחו לרגש את שאר העולים עם הסיפור המיוחד.

העולים התפעלו מאוד מכושר הביטוי המיוחד של ניתאי בן השש, מהאמונה החזקה, הנחישות והדבקות שלו בדרך התורה ובירכו אותו שיזכה לדבוק בדרך האמת ולעשות חיל.








[1] עד כאן מסוכם משיעור של הרב יהושע שפירא שליט"א.

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017

ט"ו באב - תיקוני הזהר

ט"ו באב - תיקוני הזהר


הרב פרץ זצוק"ל: ידוע המנהג שנוהגים לומר 'תיקוני הזוהר' כל חודש אלול עד יום הכיפורים (ראה בהקדמת הכסא מלך לרב בוזאגלו, אלף המגן, הקדמת בניהו לתקונ"ז, אור צדיקים בשם המהר"ם פאפירש בשם האריז"ל, ספר מועד לכל חי לר' חיים פלאג'י).

ספר 'תיקוני הזוהר' מחולק בדיוק לארבעים יום, אבל הבעיה היא ההקדמה שהיא מאוד ארוכה. אז יש שמספיקים אותה בערב ראש חודש אבל בד"כ אי אפשר להספיק אותה גם אם לומדים כל ערב ראש חודש. לכן מתחילים ללמוד מט"ו באב עד יום הכיפורים.

בזה יש רמז למה שאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".

הכוונה היא, מהם ימים טובים לישראל? כשישראל לומדים 'תיקוני הזוהר' – עושים טובה לכל ישראל. עושים את הימים טובים, ממתקים את הדין. 

מה זה טוב ולא טוב? מתי שיש דין זה לא טוב, ומתי שיש רחמים ויש חסדים אז הכל נמתק, הכל טוב. 

לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים - שבט"ו באב מתחילים תקוני הזוהר וההקדמה, וביום הכיפורים צריכים לסיים...

דברים (כט,ט-י): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם... מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".

ספר התודעה: "חוטב עציך" - טו' באב שהוא יום אחרון להבאת עצי המערכה, "שואב מימיך" - שמחת בית השואבה סוף זמן ניסוך המים.


כל התקופה הזאת מטו' באב עד שמחת בית השואבה אנו נצבים לפני ה'!!!

ט"ו באב – לא לתת דברים שוליים לעצור אותך

לא לתת דברים שוליים לעצור אותך


הרב אבינדב אבוקרט: לאדם במהלך חייו שאיפות ורצונות רבים את חלקן הוא מגשים וחלקן נמנעות ממנו.

רבותינו לימדונו כי הסיבה העיקרית שהדברים לא באים לידי מימוש איננה בעיה באידיאל עצמו או חסרון ברעיון אלא דווקא מניעות והפרעות חיצוניות, אפילו צדדיות ביותר, שחוסמות את הדרך אל המטרה המרכזית.

מעטים הרצונות המתבטלים בגלל שלאדם כבר אין חשק לבצעם או שהוא מתחרט וחוזר בו מרצונו הראשון, רובם של המניעות הוא בגלל הפרעות חיצוניות ושוליות, לעיתים אפילו טכניות בלבד, המרפות את ידי האדם וגורמות לו להתייאש ולהפסיק לרצות במימושם של רצונותיו.

ר' נחמן מברסלב המשיל זאת לאביר חזק שבא לכבוש טירה אולם הוא עומד בפתח השער כולו רועד כשאיבריו קופאים והוא מסרב להיכנס לתוכה וכל זה בגלל... קורי עכביש שנטוו על הדלת.

אחת הדוגמאות לסיבות הללו היא שהאדם מתמלא בחששות לגבי מעשיו – הוא חושש שמא יזיקו לו, הוא ספקן לגבי העתיד, אין לו בטחון עצמי בנכונות מעשיו ובצדקת דרכו. אדם כזה יכול להיות בעל הרצונות והשאיפות הגבוהות והנשגבות ביותר אולם ספקנותו והחששות המציפים את ליבו יגרמו לו לפספס הזדמנויות ולנחול כשלון חרוץ. ובמשפט אחד "רק המעז - יצליח!!".

ביום ט"ו באב יש את הסגוליות והמזור לבעיות אלו, ביום זה סרות כל המניעות, מוסרים כל המכשולים ולאדם ניתנת ההזדמנות להגשים את מטרתו מבלי להיכשל בסיבות חיצוניות .

המקום שבו הרעיון שבו אנו עוסקים מופיע בצורה הבולטת ביותר היא כאשר מחפש האדם את בת זוגו[1].

לעיתים שידוכים מתבטלים לאו דווקא בגלל חוסר התאמה אלא בגלל התייחסות לעניינים חיצוניים או חששנות וספקנות. הכל מותאם ונראה מושלם, אולם נתונים חיצוניים [2], פרטים טכניים, הרגשות מסופקות יכולות למנוע את השידוך המתאים ביותר.

זו ההיכרות הראשונה בין בני ירושלים לבנות זוגם לעתיד וחשוב שהם ידעו שיצר הספק והנתונים הקטנים הם אלו שימנעו מהם להגיע למנוחה ולנחלה.

כיון שבכל אחת יש חסרון ועניין לא מושלם, הוא יכול להפוך למחסום והפרעה בדרך לחיבור ולשלמות. ממש כפי שהצגנו בתחילת דברינו – מה שימנע את מימוש הנישואין לא יהיה חסרון בעצם העניין אלא נקודות שוליות וחיצוניות שמונעות את האדם מלהגיע לטובה הגדולה.

האדם צריך לדעת שעליו להתמקד בתכונה שחשובה לו וכל חסרון  בדברים אחרים הם דברים שוליים שאסור שיפריעו לו בבחירת בת הזוג.

כאן באות בנות ירושלים ומלמדות את המסר הטמון ביום ט"ו באב, והן עושות זאת בצורה כל כך מתוחכמת וחכמה.

הן בוחרות להופיע בפעם הראשונה בעיני הבנים במחול לכן הם חולות במעגלים לרמז כי אין גבולות ואין מקום להפרעות חיצוניות להפריע מלהגיע לשלמות.

כמו כן עצם המחול מרמז התנתקות מהקרקע והתעלות וזה עצם פנימיות הרעיון של ט"ו באב - להתעלות מהדברים המכבידים וכובלים את האדם מלהגיע לגבוהות.

הן עושות זאת דווקא בחוץ, בכרמים במקום לא מוגבל ומחולק, לא מגודר ומוגדר, פתוח מכל מחסום ומכשול שעלולים למנוע מאדם מלהיכנס. 

באות הבנות ואומרות "בחרו לעצמכם מה העיקר בעיניכם ועל פיו תלכו, כל דבר אחר הוא עניין לא קשור המפריע ובולם".

זאת הטענה הנאמרת בפיהן של הבנות היפות - אם חשוב לאדם עניין היופי והאסתטיות והוא חושב שזה עניין מהותי ועקרוני אסור לו למנוע את עצמו מדבר זה רק בגלל נקודות שאינן קשורות לעצם העניין.

כך טוענות גם הבנות המיוחסות - העיקר היא התכלית, הבנים, ואין להתייחס לדברים קטנים ולהפוך אותם לסיבה שתמנע את הקשר. וכך נבין מדוע דווקא דברי המיוחסות מובאים במשנה בגלל שהן מדגישות את הרעיון הזה שבדרך להגשמת רעיון גדול – בנים מיוחסים – תהיינה הפרעות, לא בעצם העניין אלא דווקא בדברים חיצוניים שלעיתים אפילו אינם קשורים ויש להתעלם מהם.

הבנות שהיופי הוא לא הצד החזק שלהן, מבליטות את העניין בהבלטה יתירה – היופי הוא רק עניין שולי בדרך לחיבור נפשי ואהבה, אסור לאדם למנוע עצמו מלהגיע לחיבור שכזה "לשם שמיים" רק בגלל בעיה פעוטה. הבעיה היא כל כך שולית שמספיק שהאדם ייתן לאישתו זהובים ואז ממילא תעלם ה'בעיה' שהרי "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" (נדרים סו), הרי יופי הוא עניין כל כך זמני ושולי שאסור שימנע מהאדם מלהגיע לטובה. האדם צריך לפתור את עניין הכיעור ולא להיבהל ממנו. רק מי שיבין זאת ויעטר את אישתו בזהובים במקום להתייאש מהעניין יהיה באמת ראוי להיות מכונה - לוקח מקחו "לשם שמיים".    

השכילו בנות ירושלים להבין את המסר הטמון בט"ו באב, וכך נהגו גם במעשיהן לקראת המחולות – לבישת בגדי לבן המסמל את הפנימיות ואת ההימנעות מהתייחסות לבעיות חיצוניות, את העיקר המנחה את האדם, את העצמיות שלו מבלי להתייחס למחסומים שוליים ולא מהותיים, לכן דווקא בבגדי לבן נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים  ודווקא בהן מעבירות בנות ירושלים את המסר של ט"ו באב.

לכן דאגו בנות ירושלים לכל העניינים הטכניים שהיו עלולים להוות מכשול, ולו השולי ביותר, מבנות ירושלים להשתתף במחולות.

כל הכלים היו טבולים כדי להימנע מכל בעיה קטנה וטכנית שעלולה להפריע בדרך למעמד המיוחד של בחירת בני זוגן.

השאלת הבגדים מונעת את הבושה, שגם היא כמו החששנות והסקפטיות, נתון חיצוני שאינו קשור למהות הדברים אלא רק משהו של התייחסות חיצונית של הסובבים, ולכן ביום שכזה היא מוכרחת להעלם, ואסור ששום בת תהיה בתחושה כזו ביום שהוא כולו נגד עניין זה.

לכן גם נוזפות בנות ירושלים ומאיצות בבנים – חדלו לחיות חיי אדישות וייאוש רק בגלל קשיים פעוטים וזאת הן מבטאות באמירתן הנוקבת – "בחור, שא נא עיניך!!!". כפיפות הקומה והשפלת המבט היא תוצאת הכניעה לקושי והאתגר החיצוני ואת התפישה המוטעית הזו בא ט"ו באב לבער, ובנות ירושלים לעקור מבני זוגן לעתיד.

אם נשאל מדוע דווקא הבנות הן היוזמות, בניגוד לנהוג בענייני שידוכים אזי התשובה ברורה. כאשר למדים אנו על אופיים של הנשים בחטא העגל (גם שם היו מחולות...), ששם אפילו "מותו של משה" לא הסיט אותן מהאמונה ומהרצון העיקרי לקבל את התורה או מהשעבוד במצרים שבו הנשים הצליחו להתגבר על כל מכשול והצליחו לשמור על חיים נורמאלים[3] אנו מבינים כי רק הנשים מסוגלות שלא להיכנע לתכתיבים חיצוניים ולחתור למטרה מבלי להתייחס לנקודות קטנוניות שעלולות לסכן את השגת המטרה כולה.

הנשים כפי שמעידה הגמ' (קידושין מא) מבינות כי "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [=טוב לשבת יחד מלשבת לבד]" ולכן הן לא מוותרות על טובה גדולה זו בגלל עניינים לא חיוניים.

לעומתן באותן תקופות הגברים הם אלו שנבהלו מהבעיות הקטנות וזנחו את המטרה החשובה בגלל עניינים שוליים, הגברים צריכים את המסר של ט"ו באב ולכן הם יוצאים אל הכרמים ולמדים מבנות ירושלים.

המשנה אומרת "תנו לה מפרי ידיה" - מי שיתייאש בהיפגשו עם קושי אפילו הקל ביותר אינו לו סיכוי להשיג את המטרה, למרות רצונו העז ושאיפתו הגדולה, אבל מי שלא נכנע למצוקות זמניות וארעיות לבסוף יזכה לאכול מפרי ידיו ולראות ברכה בעמלו.




[1] מעין זה מצאנו בשידוך הראשון בתורה ליצחק אבינו, בו כל הקשיים שמערים אליעזר הם עניינים חיצוניים וטכניים.

[2] באומרנו נתונים חיצוניים כוונתנו גם למראה האישה וגם לתכונות נפשה כאשר אלו תכונות שהאדם לא מציב ברשימת רצונותיו לגבי בת זוגתו, כל דבר שאינו ברצונו הפנימי והעיקרי של האדם מוגדר הוא כדבר חיצוני.

[3] כפי שדרשו רבותינו על הפסוק "תחת התפוח עוררתיך" לגבי הפעולות שעשו הנשים לעידוד הבעלים בזמן השעבוד.

שבת נחמו - דברו על לב ירושלים

דברו על לב ירושלים


כידוע[1], בית ראשון חרב בגלל שלושת העברות החמורות בתורה - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני חרב בגלל שנאת חינם. חז"ל משווים חומרת שלושת העבירות בשלן חרב הבית הראשון לחטא לשון הרע, השווה כנגד כולן (ערכין טו: וירושלמי פאה טו, ד).

לשון הרע הוא הביטוי המילולי לעוון שנאת חינם ושקול כנגד שלושת העבירות החמורות בתורה. חטא זה אף חמור מהן, כיוון שבעקבות חורבן הבית הראשון גלינו שבעים שנה, ואילו בעקבות חורבן הבית השני ארכה הגלות ועדיין לא נגאלנו. מתוך כך, כתיקון לחטא שנאת חינם בשלו נחרב בית המקדש, עלינו להתעורר באהבת חינם.

כדברי מרן הרב קוק זצ״ל  (אורות הקודש ג, דרך הקודש פרק י' עמ' שכ״ד): "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם".

מהי אהבת חינם? אהבה היא בעיקרה בלב, אך כיוון שהלב רחוק מן האדם עד שאין לו יכולת לשלוט עליו ולכוונו, עיקר ביטויה של האהבה מתרחש במקום שיש לאדם יותר שליטה בו, בפיו.

כך פוסק הרמב״ם במפורש במצוות אהבת ישראל (הלכות דעות ו,ג): "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' לפיכך צריך לספר בשבחו׳׳.

התוכן וההתפרטות של מצוות אהבת הרע מתבטא בפיו של האדם המספר בשבח רעהו. כאשר אדם מספר בשבח חברו הוא מקיים מצוות עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך".

לפי הדברים הללו יש לומר שכל הגאולה תלויה ביכולת שלנו לדבר בשבח חברנו.

הרצי"ה היה אומר שלא לחינם שלח הקב"ה את החפץ חיים דווקא בדורנו, כדי להכין את ישראל להתחזק בהלכות לשון הרע שכמעט ולא נודעו עד אז, כחלק מן ההכנות לקראת הגאולה.

כאשר אדם כובש את יצרו ונמנע מלספר לשון הרע זהו בחינת "סור מרע". למעלה מכך, ישנה מדרגה נוספת ובה עיקר הטעם הפנימי של אהבת הרע בבחינת "עשה טוב" באמירת שבח חברנו.

בדיבורי שבח וחיבה לחבר קיים כוח רב הן לדחות את הרצון והתאווה לספר לשון הרע, בבחינת מעט טוב הדוחה הרבה מן החושך, והן להרבות ולהגביר את האהבה בין אדם לחברו. תוכן חיובי ודברי שבח בין אדם לחברו מהווים תיקון לכוח השלילי המבקש לדבר רע, ומעלים את כוח הדיבור בכללו לדרגות עליונות.

גאולת הדבור:

על מנת לבאר את תיקון הדיבור המתרחש בגאולה נתבונן בדברי הזוהר הקדוש על יציאת מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" משום שגאולת מצרים היא בנין אב שממנו נלמדו כל שאר הגאולות עד הגאולה האחרונה.

הזוהר הקדוש (ח"ב כה:, וראה פרי עץ חיים שער חג המצות, פ"א) מלמדנו כי עיקר גלות מצרים הייתה גלות של הדיבור.

קליפת פרעה (אותיות עורף) נמצאת במצרי הגרון, במקום מעבר הדיבור במוצאות הפה, ומונעת את היכולת לדבר. כאשר יצאו ישראל ממצרים על ידי משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, התחיל תהליך גאולת הדיבור שהגיע לשיא גאולתו בעשרת הדברות. גאולת מצרים כולה נקראת על שם הפה: פה - סח, ועיקר הגאולה היא בכך שהפה יכול לדבר ולשוחח.

מהו כוח הדיבור? עיקר מעלת האדם על בעלי החיים הוא הדיבור ("ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב, ז, ומתרגם אונקלוס שם "רוח ממללא").

האדם נקרא 'מדבר' דווקא על שם מעלה זו ולא על שם מעלות אחרות שלו על בעלי החיים, כגון שהוא בעל מידות, בעל בחירה או בעל יכולת מחשבה. זאת משום שעיקר כוחו של האדם נתון דווקא בפיו.

הדיבור הוא "מלכות פה" (פתח אליהו), ש״לית ליה מגרמיה כלום", מעצמו אין לו כלום, אך יש בו היכולת לגלות ולבטא את הנפש ולהמשיך חיות בעולם, כפי שדורשים חז"ל: "כי חיים הם למוצאיהם - למוציאיהם בפה" (משלי ד, כב. תנחומא דברים ח, סימן ה).

הנפש זקוקה לכוח הדיבור על מנת לגלותה ולהפרותה, כפי שזרע הטמון באדמה זקוק למים על מנת לגדול ולהתפתח (דורש ר' נחמן מברסלב את הפסוק: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו), שעל ידי הדיבור יוצאת הנפש מכוח אל הפועל: "כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכוח ועל ידי הדיבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכוח אל הפועל". ליקוטי מוהר"ן, קמא לא,ט).

כוח הדיבור היה במצרים בגלות, ולא הייתה יכולת לבטא את התוכן הפנימי של השעבוד.

כל אדם הנתון בצרה ומצוקה אינו יכול להביע את צרתו מפאת הלחץ והקושי, ותחילה הוא שותק - "ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג,כח).

לאחר מכן, הוא מבטא את קשייו בבכי, ללא מילים - "שלושה ימים ראשונים לבכי" (מועד קטן כז:). הקול הסתמי, הצעקה או הבכי, מוציאים אמנם את המתרחש בנפש, אולם אין הם מפרים אותו כפי שמפרה אותו הדיבור. ממילא, אין קול סתמי כזה פועל את פעולתו כראוי. בני ישראל במצרים זעקו וצעקו, אך מפאת כובד הגלות וקשייה הם לא יכלו לבטא ולתת חיות ומשמעות לתוכן הפנימי שזעק בקרבם. היה זה קול ללא דיבור. הגלות והצרות הכבידו עליהם עד כי יכולת ההבעה של נפשם הוכנעה, וכל אישיותם נעשתה מצומקת כמת, ולא יכולה הייתה לצאת החוצה אל הפועל.

הסימן הראשון ליציאה מן הגלות הוא היכולת למלל את החוויות הקשות ולדבר בפה מלא על הגלות וקשייה מנקודת מבט חיצונית. הדיבור הוא שמפיח רוח חיים באדם: "חיים הם - למוציאיהם בפה". באמצעות הדיבור יוצא האדם משביו וגלותו וכל כוחות חייו נעורים לתחייה.

הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ א', סעיף קנ"ו): "לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, ולחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עימו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור, זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות...

התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו, ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן, לא את אורחות חיינו הלאומיים, ולא את שאיפותנו המופשטות, העולות מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקוותנו לשוב להיבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל לעזוב את כל אלה האידיאלים המחיים את הכלל, אינם ניכרים כל כך איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים, נשמת החיים מסתלקת.

לא ניבהל גם כן משום מה שאנו מגמגמים כל כך במבטאנו, כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמיתתו. האמת בקירבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ, ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר.

בתוכיותנו אנו מבינים את הגיוננו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים, את אשר אנו מבקשים בהווייתנו השלימה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית".

כך התרחש בגאולת מצרים. מיד בסוף ארבע מאות שנה מופיעים דברי התוכחה של משה השואל על רוע הגלות ופשרה: "למה הרעותה לעם הזה" (שמות ה,כב).

כך אף יתרחש בגאולה העתידה, כאשר יצא הדיבור מגלותו.

יציאה מן הגלות באמצעות דיבור אנו מוצאים במצוות תוכחה. אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).

שנאה בין אדם לחברו היא מצב של גלות והסתר המצריך תיקון. לכן, אדם שיש לו הקפדה ושנאה על חברו ואינו מוחל לו, מצווה מדאוריתא להוכיח את חברו על כך, לשאול ולברר את הדברים בלשון רכה.

על מנת לרקום מערכת יחסים פורייה בין אדם לחברו, לא די שאדם יימנע מלספר לשון הרע על זולתו, אלא עליו לפתח ולשכלל את יכולת הדיבור שלו. לימוד זה כולל ליבון כנה של כל המעקשים ואבני הנגף שהינם כחיץ במערכת היחסים בין אדם לזולתו, ופיתוח היכולת להוכיח ולבקר את הזולת באופן מעודן ובונה. בדיבורי תוכחה כאלו תהיה רפואה לעלבונו וגאולה לגלותו.

כיום אנו עדים לתהליך שבו כוח הדיבור יוצא מגלותו.

מרן הרב קוק זצ"ל אמר שאי אפשר לתקן כיום את המידות מבלי להשתמש בכלים של הפסיכולוגיה המודרנית.

אחת מהן הוא הכלי הטיפולי העושה שימוש בכוח הדיבור. הפסיכולוגיה המודרנית לימדה כיצד להשתמש בדיבור כדי לפרוק את השנאה בין אדם לעצמו, לחברו, ולסובבים אותו, ובכך להשכין בתוכו שלום ולהגביר את האהבה בעולם[2].
בטיפול הפסיכולוגי באמצעות הדיבור מותר, ואף צריך, להביע תחושות קשות, מרירות וכעס, על אף שאין הם חיוביות לעצמן, משום שיש בכך תהליך מועיל ומרפא[3].

בתהליך טיפולי מעין זה מתקיימת בזעיר אנפין מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך", משום שמתגלה בו היכולת לבטא את הקושי בפה ולנסחו במילים באמצעות הדיבור.

דיבורי תוכחה הם השלב הראשון בגאולת הדיבור ובתהליך היציאה מגלות הנפש במערכת יחסים פגועה בין שני רעים. היכולת לבטא את מר הגלות ולגלות לזולת כי פגע בנו, היא ראשית של תהליך גאולה. מתוך דיבור כנה בין אדם לזולתו יצמחו פיוס והבנה, ומתוכם תתגלה אהבה.

לאחר תיקון דיבורי התוכחה שבין אדם לחברו, דרוש שלב נוסף בפיתוח יחסי אהבה וחיבה בין אדם לזולתו. שלב זה כולל דיבור חיובי - אמירת דברי שבח, חיזוק ופרגון לחבר. בדיבור זה אין רק סילוק המעקשים אלא אף הגברת האור והאהבה שבין אדם לרעהו.

ההבנה כי קיים כוח מרפא באמירת דברי חיזוק ופרגון הדדי לא הופיעה בפסיכולוגיה בראשית דרכה, אלא בשלב מאוחר יותר. תחילה הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים של אדם לאלו הכפופים לו, כגון בין מעביד לעובדיו או בין מורה לתלמידיו.

אולם, כבר בתורה ישנה מצוות עשה מדאורייתא "ואהבת לרעך כמוך" - לספר בשבחו של חברו, המתקיימת אפילו שלא בפניו, וראוי להדר בה ולא לחסוך במילים טובות ובדברי אהבה.

בדורנו, דור שיצא מהגלות, אנו עדים להתפתחות משמעותית בתחום העידוד והפרגון החל מאמירות כמו "אנחנו אוהבים אותך" בסדנאות תמיכה שונות, וכלה, להבדיל, באמירות כגון "הקב׳׳ה אנחנו אוהבים אותך". באמירות אלה המבטאות את היכולת להביע את האהבה כלפי הזולת, מתגלה הביטוי הגדול ביותר למצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויציאה של הדיבור מן הגלות.

אולם, תהליך גאולת הדיבור עם כל יתרונותיו, טומן בחובו סכנה גדולה.

מפאת הפער האינסופי שבין הפנים לחוץ, יציאת הדיבור הפנימי כלפי חוץ מתלווה בחיצונים הנתפסים ומחבלים בו. עם יציאת הדיבור, ישנה סכנה שחיצונים יחבלו בו. התפשטות הדיבור כלפי חוץ גורמת לדיבור להיעשות שטחי ורדוד, כביכול הוא יוצא לגלות נוספת.

גלות זו מתגלה באמצעי התקשורת השונים, בהם הופכות כל המילים היקרות והנפלאות ביותר להבל גמור. אפילו המילים הרוטטות והנוגעות ביותר אינן נוגעות ואינן אמיתיות כאשר הן נאמרות בראש כל חוצות.

ביכולת לדבר דיבורי אהבה ישנה סכנת נפילה לגלות לא פחות חמורה מזו הראשונה, מפני שאין היא מבחינה כי עדיין קיים מרחק בין אדם לחברו, ואין היא מזהה את הסיגים הדקים בנפש שעדיין מבקשים להם ביטוי.

המילים אשר היו בגלותן ונגאלו משעבודם, עלולות להיות למרמס עם יציאתן 'מן השפה אל החוץ' ולהיוותר בבדידותן כמאז. מילות אהבה המתנוססות בראש כל חוצות ועל כל מסך מרצד משקפות, כביכול, עולם שכולו טוב, אך חוסמות את הטוב היותר פנימי מלהתגלות באופן מתוקן.

על כן יש לשים ליבנו שהמילים היוצאות, יצאו מלב טהור ולא יהפכו להיות שכבה נוספת במסך המבדיל בינינו לבין חברינו.

עם זאת, אל לנו להתעלם מתהליך הגאולה המתרחש במעמקים וכמעין מפכה מימיו. עלינו להאזין לקול נביעתו.

תחילה פועם המבוע פעימה כקריאת כיוון ראשונית ויוצר שטף של מלים בעולם. לאחריה יבואו פעימות נוספות אשר ימשיכו להזרים באופן מתוקן יותר דיבורים של גאולה.

עד עתה התבוננו בתיקון הדיבור באמצעות דיבורי תוכחה ודברי שבח כחלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך".

פעמים רבות דורשים רבותינו את הביטוי 'רע' כמתייחס אל הקב"ה, ואף מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתפרשת כך (למשל במשלי כז, י "רעך ורע אביך אל תעזוב" ורש"י על אתר).

מכאן נתבונן בתהליך יציאת הדיבור מן הגלות אף ביחס שבין אדם למקום.

במצוות תוכחה, דברי התוכחה בין איש לרעהו אמורים אף ביחס שבין ישראל לאביהם שבשמים. כך נהג משה רבנו בטענתו כלפי שמיא על רוע הגלות: "למה הרעות לעם הזה", ובכך החל את תהליך יציאת הדיבור מגלות מצרים. זהו בעצם תפקידה של מגילת איכה, שיש בה אמירה כנה מתוך ענווה כלפי שמיא. אנו תמהים וכואבים איכה נהיה המצב הזה - ״ראה ה' והביטה למי עוללת כה״ (איכה ב,כ).

הביטוי העז ביותר לגלות הדיבור בין ישראל לאביהם שבשמים מתרחש דווקא בתחום התפילה. מפאת הנתק שבין הפה ללב, פעמים רבות אין בתפילה דיבור אמיתי וכנה עם ריבונו של עולם, אלא היא נעשית כמצות אנשים מלומדה.

אולם בגאולה מתרחש תיקון ביכולת לבטא את מכאוב הלב גם ביחס שבין אדם למקום, בתפילה.

בהקשר זה, תורתו של ר' נחמן מברסלב מהווה נידבך חשוב ביציאת הדיבור מן הגלות.

ר' נחמן לימדנו את מעלת ההתבודדות והיכולת לדבר עם ה' יתברך - ״כאשר ידבר איש אל רעהו״ מסילת ישרים, פרק יט) בשיחה מן הלב ובהשתפכות הנפש (ליקוטי מוהר״ן תניינא כ״ה ועוד).

בדורות הקודמים דיבור פתוח וגלוי בנוגע לכאבים ומצוקות אישיות ומשפחתיות ואף בענייני עבודת ה' בין בני זוג, חברים ובני משפחה, היו בגדר טאבו, ולא היה אפשר לדבר עליהם ולהביעם.

כיום לעומת זאת, ביטוי והבעה של קשיים ומצוקות בקבוצות תמיכה ובשיחות נפש למיניהן, הם עניין שכיח ופופולרי.

גם בקדושה ובעבודת ה' יש כיום מקום רב לביטוי הקשיים המונעים מעבודת ה'. תהליך זה שבו ישנה אפשרות ויכולת לבטא את הקושי והמצוקה, גם בעבודת ה', הוא חלק מתהליך הגאולה.

נחמו נחמו עמי:

מלבד דיבור הקשיים בעבודת ה' כדברי תוכחה בין איש לרעהו, ישנה רמה נוספת בתיקון הדיבור בדיבורים חיוביים - דברי שבח, חיבה ונחמה. בדברי השבח לה׳ יתברך אנו מגלים את אהבתנו וחיבתנו אליו ואת אהבתו לעולמות וגילוי טובו.

ישעיהו הנביא בנבואת הנחמה שלו מנחם את ישראל בכך שהם אלו שעתידים בכוח דיבורם לנחם ולדבר טוב אל ה' החפץ לגאול ולהיטיב עם ירושלים: ״נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה״. (ישעיהו מ, א-ב).

כחלק מתהליך גאולת הדיבור עלינו ללמוד לדבר דיבורי נחמה. ראשית עלינו ללמוד להשתתף בצערו של אדם ולנחמו על כך. מלבד הנחמה על הקשיים האישיים, עלינו ללמוד לנחם אדם על קשייו בעבודת ה'. עלינו לדבר בשבחו ומעלתו ולחזקו, שכל המרירות שיש לו מפאת ריחוקו מה' היא בעצמה מעידה על מעלתו הגבוהה ומידת הקירוב לה יזכה.

בנוסף, ברמה נוספת, עלינו לעודד ולנחם כי ה' דיבר טוב על ישראל והוא חפץ לגאלם ולהושיעם. עלינו לומר שוב ושוב עד כמה אוהב ה' כל יהודי וחפץ בטובו, ומתוך כך נגיע גם אנו לדרגה של אהבה וחיבה לה'.

במאמרי הראי״ה במאמר ״נחמת ישראל״ אומר מרן הרב קוק זצ״ל כי נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר עליונה. וכפי שמנחמים משפחה על מות יחיד, כל שכן יש לנחם אומה שלימה שסבלה בכל הגלות הארוכה.

הגלות הפכה אותנו למנותקים ומיואשים, אך המפגש המחודש בינינו לבין הקב״ה מוליד פיוס ונחמה, שגם בכל הגלות לא עזבנו ה׳ והיה עמנו אף בגלותנו.

עיקר היציאה מהגלות תתרחש בגאולת הדיבור ובגילוי טוב ה' לעולמו, עד כי נזכה להודות אף על הגלות ולומר בפה מלא: ״אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני״ (ישעיהו יב,ה).




[1] הרב יהושע שפירא.

[2] שיטת "הטיפול בדיבור" אשר הונהגה בידי ברוייר ופרויד במטופלת ברטה פפנהיים או כפי שכונתה 'אנה או', היוותה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. לפי שיטת הטיפול בדיבור, לדיבור יש יכולת לרפא ובאמצעותו ניתן לשחרר מועקות וכעסים באדם הן כלפי עצמו והן כלפי מי שפגע בו. פפנהיים כינתה תהליך זה "ניקוי ארובות".

[3] אין כאן המקום לבירור המעלות והחסרונות הרבים של הפסיכולוגיה בכלל ושל דרך זו בפרט, אלא רק לציין כי קיים ממד של ריפוי עמוק על ידי דיבור.