Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

פרשת שמות – תיקון היסוד – ימי השובבי"ם

תיקון היסוד - ימי השובבי"ם




דרשת מו"ר הרב ניסים פרץ זצוק"ל אשר נמסרה בתיקון היסוד הראשון לשנת תשע"ב, ביום י"ז טבת, ארבעים יום לפני הסתלקותו לגנזי מרומים ביום המר והנמהר כ"ח שבט התשע"ב.

לקוחה מהאתר:


בשם ה' נעשה ונצליח. ברוכים הבאים לקהל הקדוש ובתוכם הקהל הקבוע של באי השובבי"ם. ימי השובבי"ם ועוז הדרם רבו ונאמנו מאד ומרבית העם ניגשים, כל אחד ואחד לפי מעלתו ולפי דרגתו, לתקן חטאות נעורים. ואכשר דרא, בימינו אלה נעשים דברים מה שלא נעשו בדורות הקודמים, ואין לך מקום ואין לך בית הכנסת שלא דואגים לעשות תיקון השובבי"ם. והיום אכשר דאכשר, שכבר כולם יודעים את האמת. פעם אחדים חשבו שתיקון שובבי"ם זה לקרוא את כל התהילים, אחרים אמרו שזה ללמוד כל הלילה ולעשות תיקון כרת. כל זה טוב ויפה, את זה ניתן לעשות כל השנה אך זה אינו תיקון שובבי"ם!

התיקונים שבוודאי מועילים לתיקון שובבי"ם הם התיקונים הכתובים בשער רוח הקודש מכיון שעל תיקונים אלו חתום הזוהר הקדוש, האר"י הקדוש, המהרח"ו ומרן רבנו הרש"ש. שהרי אם הצ'ק אינו חתום, מי מבטיח שמועיל?

אם כן, אכשר דרא, בימינו עושים את התיקון ממש בדיוק כמו שהאר"י תיקן. אם תאמר, הרי אנחנו מתענים רק יום אחד ופודים את השאר ומן הדין היה צריך להתענות פ"ד תעניות שלימות רצופות יום יום, זה נכון. אבל כבר רבותינו בדורות הקודמים וכל שכן בדור הזה, אמרו שהדור חלוש ואין לו כח לעמוד בכל כך תעניות רצופות, ותיקנו לנו לפדות בכסף כל תענית. וכן ברמ"א בשולחן ערוך מובא הענין של פדיון תעניות (אור"ח סי' של"ד ס' כ"ו).

לכן מי שיגיד לכם לעשות תיקון אחר – אל תאמינו לו. אם אתם רוצים לעשות גם מה שהוא אומר – תבא עליכם ברכה, אבל התיקון האמיתי לבחינת פגם הברית, אפילו רק לבחינת קרי, הוא רק הכוונות האלה המובאים בשם האר"י, וצריך לעשות אותם בתענית.

ניגש לענין עצמו. אני אתחיל מפירוש פסוק אחד בפרשת השבוע, ונאמר זאת בקיצור מפאת קוצר הזמן. אבל הדברים האלו בשער הליקוטים ובשער הפסוקים ועוד של רבנו האר"י ארוכים מאד מאד, וכל הרוצה יעיין שם בהרחבה.

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א' א'). מי לא יודע מי הם השמות שבאו למצרים? הרי בפרשת ויגש (בראשית מ"ו ח') כתוב הכל, כל השמות, עם כל הפירוט. אם כן, מדוע חזרה התורה וציינה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה? יש לומר כי פסוק זה בא ללמד אותנו דברים נוספים, ונציין שתים או שלוש נקודות שהן חשובות לנו.

נקודה ראשונה – דע לך שירידת אבותינו למצרים היתה שרות של מאה אחוז לקדוש ברוך הוא. לא מסיבה שחטאו או עברו או פשעו התחייבו גלות. אלו היו "שמות", נשמות גדולות מאד! עמודי עולם! כשם שאבות העולם יש להם זכות, אם תמה זכות אבות – לא תמה זכות שבטים! עמודי עולם! מעמידים את העולם עד סוף כל הדורות. "ואלה שמות בני ישראל", תראה מי ירד מבני ישראל לתוך מצרים, נוּ, מה יש להם לעשות במצרים? גלות, למה? במצרים, למה? את זה שואל הזוהר הקדוש. אלא, יש פה שרות עצום לקדוש ברוך הוא! אבות העולם אברהם יצחק ויעקב תקנו את אדם הראשון, את השורש הראשון של הבריאה. מעין שופריה דאדם קדמאה היה יעקב אבינו(בבא מציעא פ"ד ע"א, זוה"ק פ' ויצא ק"נ ע"א ועוד). אבל מה יהיה עם כל הנשמות שיצאו מאדם הראשון? ק"ל שנה של אדם הראשון, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, דור סדום ועמורה, כל הדורות האלה, כל הנשמות האלה, מי יתקן אותם ואת מה שקלקלו? (עיין שער הפסוקים, פרשת מקץ)

כל הנשמות שלפני מתן תורה הן בוודאי אותן נשמות, לא היה הבדל בין גוי לבין יהודי. היום – מי יתקן את הגויים? הגויים יתוקנו ממילא כשעם ישראל יתוקן. ואיך יתוקן עם ישראל? אותם שאנחנו קוראים להם חס ושלום "חילונים", יהודים יקרים, יתוקנו ממילא כשאנחנו נתוקן! אם אנחנו נהיה מאוחדים, אם אנחנו נהיה יראי שמיים אמיתיים ונלמד תורה כמו שצריך, אותם שהם בבחינת כל העם כולו בשגגה, יתוקנו ממילא! אדם חושב איך לתקן את העולם, צריך לדעת שתיקון העולם תלוי בתיקון עצמך!

"ואלה שמות בני ישראל". הם באו לתוך מצרים בשביל לתקן ולעשות שרות לקדוש ברוך הוא, לתקן את כל הנשמות של כל הדורות, כמו שעשו אבות העולם, שישבו שלושה על אחד, ותיקנו את אדם הראשון לגמרי, את השורש הראשון של העולם, והחזירו לקדוש ברוך את אדם הראשון בבחינת נשמה, בבחינת אדם, החזירו לקב"ה את ה"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

כך באו השבעים נפש. אין אבות אלא שלושה. אין שבטים אלא שנים עשר, שבטי י-ה. שתים עשרה קווי אלכסון, שתים עשרה צרופים של הוי"ה, עמודי עולם. ואחריהם באים שבעים נפש, גם השבעים נפש קדושי עליון. ולמרות שהיה חסר אחד למנין שבעים, כבר אמרו בעלי המדרש שיוכבד נולדה בין החומות (בבא בתרא קכ"ג ע"א), שהקדוש ברוך הוא נכנס עמהם במנין (מגילה כ"ט, ע"א), כל מיני מאמרים בנושא זה. שבעים נפש זה מושג.

"אלה שמות בני ישראל". לא חטאו ולא עוו ולא נתחייבו שום דבר. כל סיבת הירידה למצרים היא – ברית בין הבתרים שעשה הקב"ה עם אברהם אבינו, שעליו נאמר "מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם"(ילקוט שמעוני בראשית י"ד), "קונה הכל" (עץ חיים ש' כ"ט, פ' ח')! "מי הקדימני ואשלם" (במדבר רבא י"ד ב')? " איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב" (ילקוט שמעוני, תהלים ט"ז) ובפרט אברהם אבינו "קונה שמיים וארץ" – שהקנה לקב"ה שמים וארץ (סוטה ד' ע"ב), הקנה לקב"ה עולם ומלואו, הביא את הגאולה לעולם, הביא האמונה לעולם, הביא את התיקון לעולם.

גם בניו אחריו, השבטים, השבעים נפש, אלה "שמות" בני ישראל, "שמות"! בעל שם! כל אחד מהם כמו בעל שם טוב לפחות. ידוע שהבעל שם טוב העלה את כל הניצוצות מכל מקום שהיה בו. גם אבותינו עשו כך לארץ מצרים, "וינצלו את מצרים" (שמות י"ב ל"ו) עשוה כמצולה שאין בה דגים, כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט' ע"ב), הוציאו ממנה את כל הנשמות הטובות, את כל ניצוצי הקדושה, הוציאו ממצרים עם ממושך וממורט, ששים ריבוא הגברים לבד מטף, כמה מליוני איש. "בהוציאך את העם ממצרים תעבדו את האלקים תחת ההר הזה", הצליחו בפעולה שלהם (עיין בשער הפסוקים סימן מ"ז על הפסוק "ואת העם העביר אותו לערים" ש"העם" מתיחס לערב רב שהם ניצוצות של השחתת הזרע דאדה"ר).

פלא עצום! "אלה שמות בני ישראל", יהודי – תראה מה התפקיד שלך, מה אתה יושב ככה בחיבוק ידיים? מה עם הקדוש ברוך הוא? אתה לא רואה את המצב של עם ישראל? בא תשנס מתניים! תדחיק קצת את הקץ! ניצוצות של קדושה, תתחיל להביא לקב"ה כמה שיותר שמות "הבאים מצרים". עד כאן נקודה ראשונה. [מחילה שאני לא יכול להאריך יותר בגלל שזה צום, צריך להתחיל את התיקון].

נקודה שניה. איך "יעקב איש וביתו באו"? כל אחד שיעיין בפרשה הקודמת בפירוש "אור החיים" על יעקב אבינו שפחד לרדת למצרים והקב"ה אמר לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה" (בראשית מ"ו ד'). איזה "אור החיים" נפלא! אומר ה"אור החיים" אני אגיד לך כמה דברים מדרשות של הרשב"י ויוצאי חלציו, כלומר המפרשים של דברו – הכוונה על האר"י. ואומר דבר חשוב, אומר שיעקב אבינו באמת לא היה צריך לרדת למצרים, מספיק שבעים נפש, מספיק השבטים. אבל אמר לו הקב"ה אם אתה לא תרד יהיה להם קשה לעשות את העבודה. הקדושה שלך היא כמו מגנט גדול שישאב להם את כל הניצוצות, יסייע להם. "את יעקב", היו חייבים סיוע את יעקב אבינו. אמר לו הקב"ה אל תדאג "אנכי אעלך" – נשבע לו יוסף שיקח אותו בחזרה למקום שלו, לא"י.

מה פעל יעקב אבינו, אַי אַי אַי. "ויחי יעקב בארץ מצרים". כל חייו "מעט ורעים", אבל בארץ מצרים חי חיים טובים מאד. הוא עשה שם פעולות עצומות וגדולות, בגשמיות וברוחניות, למצרים וליהודים, והיה טוב לקב"ה, טוב ליעקב אבינו. וזכה יעקב אבינו שלא מת עד שראה ששים רבוא מיוצאי חלציו. ואותם הקטנטנים – הששים רבוא, ברגע שהוא נפטר וכל הדור ההוא נפטר אז "וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות א' י"ד). אמר להם יעקב אבינו לפני מותו, נו, עכשיו זה העבודה שלכם. באנו רק לסייע לכם לברר את הניצוצות. עשינו לכם סיוע, הורדנו את כמות העבודה, עשינו לכם את זה קל, הבאנו לכם את זה כמו שולחן ערוך. נו, עכשיו תאכלו! כי לחמנו הם! תאכלו אותם. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א' ז'). ששה בכרס אחת, שנים עשר בכרס אחת (שמות רבה א', ח'). היה ריבוי עצום, למה? היה צריך לפעול מהר מהר, לעשות את העבודה לקב"ה, אַי אַי אַי, תראו איזה דבר עצום, "את יעקב איש וביתו באו".

ועכשיו לנקודה השלישית – שהיא חשובה מן הכל בשבילנו. תראו מה כתוב פה, "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה... וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ, וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם". הרי ידוע שהשבעים נפש כוללים את יוסף, אם כן מדוע מציין הפסוק "ויוסף היה במצרים"? כבר רש"י וכל המפרשים מרגישים בקושיה, "וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים"?

אומר הזוהר הקדוש, נכון, יעקב אבינו גדול מאד, והשבטים עמודי עולם, והשבעים נפש גדולים מאד, והם ירדו בשביל לעשות עבודה, בשרות הקדוש ברוך הוא. אבל תדע לך, שיהיה לך ברור, אם לא הקדים יוסף לרדת לטומאת מצרים לערוות הארץ, ועמד בנסיון קשה מאד יום יום, ונתן מכה לראש הטומאה של מצרים, לא היה נשאר שריד ופליט ל(שונאיהם של) עם ישראל שירדו למצרים. מי עמד להם באמת? יוסף היה!, היה!, עמד להם במצרים. כל השבטים לא נקראו צדיק, רק יוסף. לומר לך – באנו לעולם לכבוש את היצר, באנו לעולם בשביל לעמוד בנסיון! נתת ליראיך נס להתנוסס. בתוך המילה נס יש עוד נס. במילוי של נ' (ו"ן) יש עוד נ', והמילוי של ס' (מ"ך) הוא גם ס'. נס בתוך נס, נתת ליראיך נס להתנוסס. הניסיון שעומד בו האדם יום יום, מרים אותו, מגביה אותו, מביא אותו לשיאים מיוחדים.

"ויוסף היה במצרים". תיקון היסוד עומד לאדם בכל המיצרים! אשרי מי שלא חטא, אשרי מי שכמו יוסף הצדיק לא חטא, ועמד בנסיון. אמנם מסכן מי שחטא – אז יקבור את עצמו חי? יתיאש? למה? יש תשובה! יש תיקון! בפרט ע"פ האר"י והרש"ש, שהרש"ש אומר שהתיקון היותר גדול בימי השובבי"ם לחטא הגרוע הזה זה ה"עננו" עם הכוונות. יש לך תיקון! יש לך אפשרות לתקן! ויש את ספרים הקדושים שאומרים שאדם שעושה תשובה הגונה, אמיתית, תשובה עקבית, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ולא עוזב את עצמו. שכמו ש"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים ט"ז ח'), אז גם "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נ"א ה'), עושה תשובה כמו שצריך מאהבה ומשמחה לקב"ה, ועומד במחשבה דיבור ומעשה בשמירה, אזי הוא זוכה אפילו להיות צדיק יסוד עולם! כמו אחד שלא חטא! יכול לתקן! כמו שאתה מאמין שחטאת, תאמין שהקב"ה נמצא איתך ואתה יכול לעשות תשובה ולתקן. "ויוסף היה במצרים".

בפרשת "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר" (שמות י"ג ב') יש בהמה אחת טמאה, ופתאום נהיית קדושה, וצריך לפדות אותה. הרי מתעסקים עם בהמות, אז למה הפסוק אומר ככה? [אני לא רוצה להאריך מכיוון שאני צריך להסביר גם קצת על התיקון עצמו, אז ניגש ישר לנקודה]. אומר הפסוק "וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות י"ג י"ג). אַי אַי אַי, אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה. מה יהיה, מה יהיה כשהקב"ה ידון את האדם? יגיד לנו מה זה? איפה הייתה? איפה הייתה? בשביל מה הבאתי אותך לעולם? מה אתה חושב, הנשמה ירדה לעולם בשביל לאכול ולשתות? בשביל לטייל? בשביל להרויח כספים? בשביל לישון? בשביל זה הבאתי אותך? הנשמה הקדושה כשהיא למעלה, היא דבוקה בה' ויש לה הנאה ושמחה עצומה! מה יש לה לרדת לעולם הזה בתוך הגוף? מה יש לה עם הגוף הזה אם לא בשביל לעשות שרות לקב"ה כמו שעשו אבותינו שירדו למצרים? לברר ניצוצות של קדושה! לעמוד בנסיונות! לעשות שרות! השם נתן את הנשמה, כמו שהשם שלח את יעקב ואת יוסף לסיוע לעם ישראל להעלות את ניצוצות הקדושה ממצרים, באותו האופן השם הוריד את הנשמה בשביל לסייע ביד הגוף לברר ניצוצות של קדושה. אז מה כתוב פה? "וכל פטר חמור תפדה בשה", יהודי! תדע לך! "אם לא תפדה", אם אתה לא מסוגל לקחת גשמיות, גוף, חומריות, חמור, ולפדות אותו בשה, להביא אותו להיות אמצעי לעבודת השם יתברך, להביא אותו לעבודת השם לתורה למצוות למעשים טובים, אז "וערפתו"! גשמיות כזו שאתה לא מסוגל להביא אותה לרוחניות – זה התיקון שלה! "וערפתו"! תערוף! תחתוך! זה לא בשבילך.

בעצם אם אדם שם לב, כל פגם הברית נובע מזה שאדם חושב שהוא בא לעולם בשבילו, וכל העולם זה בשבילו, כל ההנאות זה בשבילו, הוא משחק עם עצמו, הוא חושב שבא בשביל ההנאות של העולם הזה, מה אכפת לו איך עושים הנאות, ככה, או ככה, או ככה, השם ירחם!!!

על פי הוידוי שתיקן הרש"ש לומר בראש השנה בין התקיעות בלחש על עבירות של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה – כתב שהשחתת זרע לבטלה זה "לא תרצח"!, הרש"ש שם את הוידוי של "שיחתנו זרע קודש לבטלה" תחת שפיכות דמים. מי ששופך זרע לבטלה הוא רוצח את הבנים שלו, לא פחות ולא יותר. איך נראה לנו האדם שעושה הפלות? רוצח! ומה פה – עוד לפני ההפלה אתה מפיל! משחית דרכו על הארץ זה "לא תרצח", ובודאי שזה גם "לא תנאף", זה פשיטא. אז יש פה גילוי עריות ושפיכות דמים. ועבודה זרה – גם פשיטא. האם האדם יעשה את המעשה הזה בגלוי? הוא מתביש, ממי הוא מתביש? מבני אדם. מהקב"ה הוא לא מתביש. זה לא עבודה זרה? איך יש לו עוד עוז? הוא רואה אותך ואתה לא רואה? אתה לא מתבייש? עם הכח שלו אתה עושה כאלה דברים? בחדרי חדרים? מה עשית? איך עוללת לעצמך כאלה דברים? קום והתעורר! כדאי לך לזרוק הכל בשביל לתקן את החטא הזה! זרע לבטלה!! זרע לבטלה!! שיחתנו זרע קודש לבטלה!! ירחם השם!!! גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, מה עוד נשאר? – חילול השם.

מסופר שכאשר יצא רבי שמעון מן המערה ועבר ליד טבריה ראה איזה נער, השם ירחם, משחית דרכו, הסתכל עליו רבי שמעון ואמר "חילול השם"! איך שאמר את המילה "חילול השם" הרים אותו למעלה והוריד אותו לתוך ימה של טבריה. משמע שהמעשה הזה אפילו עם עצמו, בלי שאף אחד רואה, בלי שאף אחד יודע, זה חילול השם. כל שכן חס ושלום אם זה מגולה לאחרים ומחליש אחרים, זהו חילול השם ממדרגה ראשונה, השם ירחם.

"וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו". חד וחלק! צריך האדם לדעת שאסור לו לשקוע בתאוות, של אכילה, או כל תאווה אחרת לא משנה איזה, כל תאווה ותאווה של העולם הזה שהיא לא לשם שמים. מסופר על רבי אלעזר ברבי שמעון, שכל לחם שהיה יוצא מן התנור היה מיד גומר אותו (שיר השירים רבה פ"ה). הוא היה שמן אבל היה זך, שם את החלב שלו, את השומן, בשמש ולא הסריח (בבא מציעא פ"ג ע"ב), כיון שהכל היה לשם שמים. מה שאתה יכול לעשות תעשה, העולם הזה בשבילך, רק שיהיה לשם שמים, אם לא – וערפתו! אם חתיכת לחם גורמת לך תאוה שלא לשם שמים אז את החתיכה הזו תוריד, וערפתו.

אבל "בכור אדם בבניך תפדה" – מרמז לתיקון היסוד שאנחנו עושים היום. רמז "בכור אדם", מה זה בכור אדם? הטיפות שיצאו לבטלה יש בו מן האדם, שהם תמורת הבכור. איך אומר יעקב אבינו "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מ"ט ג'), כך היהודי הזה יעקב אבינו קורא לו – "כוחי וראשית אוני". אז "כל בכור אדם בבניך תפד"ה", כלומר במקום הבכור במציאות, אם חס ושלום אדם פגם אז הבכור הזה נמצא בחוץ! מה אתה צריך לעשות לו? – תפד"ה, אתה צריך לעשות לו פ"ד תעניות! ומכיון רבנו האר"י אמר שיש בפגם הברית חמשה אופנים – אתה צריך לתקן חמש פעמים פ"ד. הנה "תפד"ה" רומז לה' פ"ד (– ר"ת תיקון ה' פ"ד או, ה' פ"ד תעניות).

היום, בתיקון הראשון, כל אחד שואל למה לא מצרפים עוד תיקון עם הפדיון? לא צריך עוד תיקון. התיקון של היום הוא חמישה תיקונים! הוא לא אחד, הוא פ"ד ועוד פ"ד... חמישה פ"ד. [הרב פונה לגבאי: רבי דוד שמש, כמה עולה פדיון פ"ד אחד? מאתיים. חמש פ"ד – אלף. האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים. אם האדם עושה היום פ"ד אחד אז זה מאתים שקלים. אבל היום, כולו מוקדש לפ"ד] וכדאי מאד לעשות חמישה פ"ד שלמים. [בשבוע הבא כבר יצרפו תיקונים אחרים וצריך לשים לב לתיקונים האחרים ולצרף איתם את הפ"ד]. בוזו זהב, בוזו כסף. אדם יכול לעשות את זה בתשלומים, בכל מיני אופנים, וחבל על החיים, מה יהיה? כשאדם חולה, גם אם יש לו איזה צרה, הוא יכול לתת את כל הונו, יכול למכור את הדירה שלו, העיקר שיחיה, העיקר לנשום עוד נשימה אחת בעולם – כל הנשמה תהלל י-ה, אדם לא מעריך מה זה הנשימה.

הנה האר"י הקדוש גילה לנו חמישה מיני אופנים של פגם הברית, וחמישה מיני תיקונים עליהם. ובחמישה אופנים אלו הוא כיסה את כל האופנים שיש, שנצרכים לתיקון. כשאדם עושה היום את חמשה אופנים האלה, הוא צריך להיות בטוח, שאם הוא יעשה את התפילה כמו שצריך, את התיקון כמו שצריך, הוא מתקן את כל פגם הברית ששיחתנו זרע לבטלה עד סוף כל הדורות. ויכול לזכות ממש להיות צדיק גמור. והשם ברחמיו יזכנו עוד השנה להרים את כל ניצוצות הקדושה, כמו שאומר רבנו האר"י שבזה תלוי ביאת המשיח, כשיגמרו ניצוצות הקדושה לעלות, שניה אחת לא תתעכב הגאולה! תשועת השם כהרף עין, הכל תלוי בזה.

הנה עכשיו אנחנו פה, כל אחד מאיתנו יכול להרים מאה ניצוצות, אלף, מיליון, חמש מיליון, עשר מיליון, בפרט שאנחנו נמצאים ברוב עם. אפילו אם היו פה רק עשרה יהודים, עשרה יהודים ביחד, אתם יודעים מה הם יכולים לחולל בעולם? ופה בן פורת יוסף, כן ירבה וכן יפרוץ, לא עשרה ולא עשרים ולא מאה ולא מאתיים, יש פה יהודים רבים! כל אחד יתאחד עם השני, וכל אחד יצעק בכל ליבו, וכל אחד יתפוס את עצמו בידים ויעשה כל אשר ביכולתו!!! להגיד לקב"ה – ריבונו של עולם אני מוציא את כל הגוף והנפש בשבילך! אני מוסר הכל בשבילך! גם את הממון שלי, לא מסתכל אם יש בבנק אין בבנק, אני עושה לך את כל מה שאני יכול לעשות, בצום בקול בממון. ואתה אב רחום וחנון, קרב צדק מאליך, אנחנו עושים " וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל' ב'), אבל אתה אב רחום וחנון תקיים "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים" (דברים ל' ג') תקבץ את כל ניצוצות הקדושה, כבר הגיע זמן גאולתם של ישראל, משיח בן יוסף, משיח בן דוד, בנין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

כאן עושים את הפדיון, מוציאים ספר תורה, ולאחר מכן נותן הרב דרשה קצרה בנושא הקדיש לפני תחילת התפילה

יש לעורר שהתפילה תארך זמן רב, וכל אחד ואחד, גם האדם הפשוט שבדרך כלל מתפלל חמש דקות וגומר את השמונה עשרה – זה לא בשביל היום. היום, שזה יום של תיקון, תאריך את תפילת שמונה עשרה לפחות לרבע שעה, אם לא חצי שעה, אם לא יותר. התפילה עכשיו בלחש תארך זמן רב. חבל לך לשבת ככה. צריך שהאדם יתפוס בכוונות של התפילה, שידבר אל השם יתברך בכל מילה ומילה, בכל אות ואות, ימסור להשם.

בעיקר רצינו לעורר, כי סוף כל סוף, התיקון האמיתי תלוי במי שאמר והיה העולם. ואנשי כנסת הגדולה תיקנו לומר קדיש. סוד הקדיש אין לו פותר. הקדיש, בעצם אפילו שאנחנו אומרים אותו, אבל בעיקר אנחנו פונים אל השם, שהוא יאמר את הקדיש. לכן אנחנו אומרים "יתגדל ויתקדש", ככה אנחנו מבקשים מהשם שהוא יתגדל ויתקדש. לכן אמרו חכמים גדול העונה אמן. כל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה (זוה"ק ויקרא כ' ע"א, שבת קי"ט ע"ב). אַי אַי אַי. זה כבר לא עולה לך, לא תענית, לא כסף, לא מאמץ, שום דבר, מה יש בזה, קצת להגיד "אמן יהא שמיה רבא"?

ורש"י אומר (שם) – בכל כוונתו. מה הכוונה? פונה אל הקב"ה, אומר ריבונו של עולם, מה אנחנו מה חיינו, כמה שנעשה, "מִי הִקְדִּימַנִי, וַאֲשַׁלֵּם" (איוב מ"א ג'), אפילו אבות העולם לא יכולים לשלם לקב"ה מה שעשה איתם. אנחנו מבקשים ממך – אתה, אתה תעשה! הגיע זמן גאולתם של ישראל! הגיע זמן אב רחום וחנון! שתגלה מלכותך על כל העולם, והתגדלתי והתקדשתי, אתה הוא אחד קודם שבראת את העולם, אתה הוא אחד לאחר שבראת את העולם, אותו היחוד, אותה השליטה. לפנות אל מי שיכול! אין סוף ברוך הוא! התפילה לך לבדך, לא לזולתך! בלתי לשם לבדו! בכל הכוונה האמיתית.

והתוספות מוסיף (שם) – שצריך להיות בקול רם, כי הקול רם מעורר את הכוונה, זהו "בכל כוחו". רש"י אומר בכל הכוונה, ותוספות אומר פשוט, כפשוטו, בכל הכח, קול רם! מה אתה מחכה, למי אתה מוציא את הגרון שלך? לצעוק צעקות של שוא? של עולם הזה? לצעוק על בני אדם? בא תצעק עכשיו להוציא צעקת אמת!!! להביא את הגאולה! לגאול את השכינה, לגאול את עצמך, לעשות תשובה!

והזוהר הקדוש אומר (שמות קכ"ט ע"ב) – שכל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו, הכוונה בהזדעזעות כל האיברים, שכשהאדם עונה בהזדעזעות כל האיברים, דהיינו במסירות נפש, שהוא מרגיש שהגוף והכל מתבטל למעלה לעומת המציאות של "יהא שמיה רבא מברך"!!! ואומר הזוהר הקדוש שאפילו טינרין תקיפין ומנעולין דפרזלא נשברים מאמירת "יהא שמיה רבא" בכל כוחו! שהרי כשאדם חוטא עולים הקליפות וסותמים לו במנעולין דפרזלא ועושין מחיצה של הרים והרי הרים, סלעים, טינרין, בינו ובין הקדוש ברוך הוא. בא "אמן יהא שמיה רבא" של אדם שלא עושה שום חשבון, צועק אל השם בכל ליבו, שובר את הכל, ומביא אותו קרוב מאד אל השם, הנה הוא רואה את השם, הנה השם. 

וגדול מכולם, ומפרש את כולם, ומביא את הסוגיה להבנתה האמיתית, גדול אדוננו מורנו ורבנו האר"י הקדוש, אחריו הרש"ש, שהעונה "יהא שמיה רבא" בכל כוחו, נכון שצריך גם כוונה, וגם בקול רם, וגם בהזדעזעות האיברים, אבל המילה "בכל כוחו" צריכה להיות גם על הקדיש עצמו, בכל הכח של הקדיש, פירוש בענית כח תיבות של הקדיש מן "יהא שמיה רבא" עד "דאמרין בעלמא". הרי אנשי כנסת הגדולה טמנו בקדיש גנזין וגנזי גנזין וכל הכח של הקדוש ברוך הוא נמצא בתוך הדבר הזה. שהרי שמו של השם יתברך, הוא הוי"ה ברוך הוא וזה החלק הראשון של הקדיש וזה ענית האמן הראשונה. יהו"ה – יתגדל ויתקדש שמיה רבא (ארבע התיבות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה). והאמן השניה (באה לאחר עשר תיבות של "בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה, ויצמח פורקנה, ויקרב משיחה" שהם כנגד עשר אותיות של שם הוי"ה במילוי) יש בה בעלמא "דִי", עשר עם הארבע ביחד זה דִ"י. זה כנגד השם המלא. אמן. ואח"כ המלא דמלא (עשרים ושמונה תיבות מ"יהא שמיה רבא" עד דאמירן בעלמא" כנגד שם המילוי דמילוי של שם הוי"ה). פשוט בכתר, מלא בחכמה ומלא דמלא בבינה ומשם מתפשט לעלם לעלמי עלמיא!!! מתפשט בכל העולמות עד שהאדם מרגיש שהגוף שלו רועד, ומזדכך, ורואה את השם לפניו. זהו כוחו של הקדיש שצריך לענות בכ"ח תיבות, מ"אמן יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא" בכוונה, ובקול רם, ובהזדעזעות האיברים. כדי לעורר את כח הקדיש! בקדיש יש כח! וזהו בכל כוחו! לכן מורי ורבותי, יש לנו הזדמנות, סגולת הסגולות, עכשיו לפוצץ את כל הקליפה ולגלות מיהו השם יתברך, על ידי שעכשיו בקדיש הזה נענה כמו שצריך עניה אמיתית בכל הכח, בכל הלב. השם יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו ויטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו כרצונו, ונזכה לכוון את הכל. אמן כן יהי רצון.

תיכון תפילתי קטורת לפניך...



גלגולי שלג

גלגולי שלג


רבינו הבן איש חי (רב פעלים יו"ד א,מד): "עוד שאל על תיקון עון משכב זכור, שכתב הרב רבינו האר"י זלה"ה שיתענה רל"ג תעניות ויתגלגל בשלג, אם התענה בחורף רל"ג תעניות ולא היה שלג כלל, אם יועיל לעשות גלגול השלג אחר כך באשר ימצא לו, או דילמא בעינן שיהיה גלגול השלג בימי התענית דוקא, ואם תמצא לאמר שיועיל השלג בכל זמן, אם לא היה לו שלג כלל, אם יועיל לו התיקון של התענית גם אם לא נתגלגל בשלג, אלא שנפשר השלג במקום אחד ונעשה מים וטבל בו, אם יספיק זה או לאו.
תשובה: דבר זה מפורש יוצא בדברי רבינו האר"י ז"ל . . . שתיקון השלג צריך שיהיה דוקא בימי התעניות הנזכרים. ומיהו ודאי אם לא עשה תיקון השלג בימי התעניות הנזכרות, כי אם בימים אחרים בלא תענית, גם כן עושה בזה תיקון בעבור העון הנזכר, אלא שאין בידו תיקון גמור ושלם . . . והיכא דלא נמצא לו שלג ועשה התענית בלבד, הא ודאי אנוס הוא ורחמנא לבא בעי, מאחר שזה סבל עול התענית הרב הזה, כולי עלמא סהדי דאם היה מצוי בידו שלג היה מתגלגל או טובל בו, ולכן ודאי יחשוב לו השם יתברך כאלו עשה התיקון גמור ושלם.
ומכל מקום נראה לי שישתדל לפחות למצוא חתיכת שלג בימי תעניותיו, שיעור שיוכל לגלגל בה ידיו מתחילת האצבעות עד הכתף פנים ואחור תשעה פעמים, וחתיכה זו אפשר להשיג בימות החורף, שאם יניחו בקערה מעט מים על הגג בלילה יהיו המים ההם באור הבוקר חתיכת שלג . . .
ואשר שאלת אם מהני הפשרת השלג לטבול בו, הנה מפורש בדברי רבינו זלה"ה דמהני . . . מיהו דע צריך שיהיה טובל בתוכו בעודנו קר הרבה, ולא אחר שיחם ותעבור ממנו תוקף קרירותו, יען כי הסוד של התיקון הוא תלוי בזה שטובל בשלג בעודו קר מאד, שיתקרר על ידי זה גופו. . . "

תפילה לגלגולי שלג:

יחודים לגלגולים בשלג:


יום ראשון, 15 בדצמבר 2013

פרשת ויחי - ברוך ה' אני נושם!

ברוך ה' אני נושם!



אנו מודים לבורא יתברך, כל אחד מאתנו, על אין ספור דברים. אבל אם נדרש לנקוב בדבר אחד, בדבר הבולט ביותר: תודה לך ה׳ על על מה? יעצום כל אחד עיניו, יחשוב לרגע. על מה יבחר להודות. על המשפחה, על הנחת, על הפרנסה, על הדירה, על מה? אל תחפזו, תחשבו ותחליטו. החלטתם?

יעקב אבינו, בחיר האבות, על סף מאה וחמישים שנות חיים. שבע עשרה שנותיו האחרונות היו בטובה מעין העולם הבא, עד שהשכיחו ממנו כל שנות הרעה (תנא דבי אליהו רבה ה'). השבטים הקדושים כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ולא נפטר יעקב אבינו מן העולם עד שראה שישים ריבוא מבני בניו (בראשית רבה עט,א). כשלוקחים בחשבון שאת החיים הוא התחיל ביחד עם עשו הרשע שרק רצה לחסל אותו, בהחלט יש לו על מה להודות!

וכשהיה עליו לנקוב בדבר אחד, בהודאה אחת, פתח ואמר: ״הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (בראשית מח,טו) . ותרגומו: "דְזַן יָתִי מִדְאִיתָנִי עַד יוֹמָא הָדֵין" - הזן אותי מהוולדי ועד היום הזה!

כותב ה״כלי יקר״: ״מעודי״ מספרו מאה ושלושים, כמספר שנות חייו עד ירידתו למצרים  ״הזה״ מספרו י״ז כמספר השנים שחי במצרים  והתפרנס מיד יוסף. אך ידע שלמעשה ה' הוא המפרנסו, ואין יוסף אלא שליחו. נפלאים הדברים. אך מי יעלה בדעתו להעלות על נס ולהודות מעל לכל, שבכל יום מימי חייו היה לו... לחם לאכול!

כשנתבונן נראה שלא נצטווינו להודות, מדאורייתא, אלא על אכילת לחם, לשובע. על כל השאר: פירות נפלאים ומעדנים משובבי נפש, פחותה חובת ההודאה, מדרבנן 'בלבד'. אנחנו רגילים להתפעל מהמעדנים שבארוחה, מהבשרים ומהתוספות, מהקינוחים והגלידות. אבל החכם עיניו בראשו, להודות בראש ובראשונה על הבסיס, על העיקר, שנראה לנו כמובן מאליו עד שאנו כמעט ומתעלמים ממנו!

יעקב אבינו העתיר וביקש: ״אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ״ (בראשית כח,כ). אבל אט אט, חושבים אנו שהלחם לאכול מובטח, ומקבלים אנו את החיים והבריאות כמובנים מאליהם.

צריכים אנו להתפלל על הבריאות שתתמיד, על הלחם והבגד שלא יחסרו, על הבסיסי וההכרחי. כי הכל שברירי כל כך, והכל בחסד עליון!

מסופר, שהצדיק רבי זושא מאניפולי זצ״ל הלך בדרך וחצה את היער. הדרך התארכה, והחל לחוש רעב. מה עושה הצדיק הרעב בלב היער? התשובה ידועה, פונה אל בוראו בתפילה. וההמשך גם הוא ידוע מראש: מעיקול הדרך הופיעה עגלה טעונה ככרות לחם, והעגלון השליך כיכר לידיו של הצדיק. בכך אין כל חידוש. ״רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם״ (תהלים קמה,יט).

אבל מה היה נוסח התפילה?

״רבונו של עולם, זושא רעב. רבונו של עולם, זושא מודה לך על התיאבון. וריבונו של עולם, זושא מבקש לחם, להשביע רעבונו!״

מי מאיתנו נזכר להודות על הרעב ועל התיאבון? רק כשמגיע חלילה חולי, בו ״כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות״ (תהלים קז,יח), רק אז יודעים להוקיר את התיאבון!...

ומעשה בעני מרוד שבא לפני הרבי מפשיסחא זצ״ל, והתאונן שאין בביתו פרוטה להשביע רעבון נפשו ובני ביתו. אמר לו הרבי: חמש מאות זהובים, כבר יש לך! תמה העני, והרבי אמר: לפניך היה כאן עשיר אומלל, שסיפר שהוציא חמש מאות זהובים על תרופות להשבת תאבונו שאבד, ולא הועילוהו...

אם נקנה מבט זה, לא בלבד שנדע להודות כראוי ונדע לבקש שהטובה הבסיסית תתמיד. אלא נדע כמה עשירים אנו, בבריאותנו ובמזוננו, בצרכים הבסיסיים המזומנים לנו. וכל שאר הבקשות, ולוואי שתתמלאנה, יקבלו את היחס הנכון!

מבט זה ביקשו חז״ל להקנותנו בכל יום ויום. בברכות השחר מבקשים אנו טובה רבה, עד לבקשת ״ותגמלנו חסדים טובים״, הכוללת הכל. אבל לפני כן תיקנו לנו שנאמר תודה וברכה על הנעת האיברים וזקיפות הקומה, על ההליכה ועל הראייה, על הביגוד וההנעלה!


בימים אלו (עשרה בטבת התשע"ד) של מצור קפוא בירושלים, בשומרון, בבנימין, ובגליל. כשעשרות אלפי משפחות נמצאות בלי הדברים הכי בסיסיים: מים, חשמל, אוכל, חימום, כבישים פתוחים, הלקח הזה זועק לשמים – כמה צריך להודות לה' על כל נשימה ונשימה (בראשית רבה יד,יא)!

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

פרשת ויחי - ברכת יעקב

ברכת יעקב


בראשית (מח,טז): "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

שואלים הפרשנים: א) איך יעקב אבינו מקדים את שמו לשם אבותיו? ב) איך הוא בכלל מזכיר את שם אביו וסבו ללא תואר כלשהו הרי נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמ,ב) שזה אסור?

אלא יעקב אבינו רמז פה לתכונת אבותיו – אברהם איש החסד, יצחק עבודת הקרבנות התפילה, ויעקב זה כח התורה יושב אהלים!
שאלו שלושת הדברים שעליהם העולם עומד (אבות א,ב).

ויעקב אבינו מברך את נכדיו שיזכו בשלושת התכונות הללו, ולכן הוא מזכיר בלי כינוי כי הכוונה היא התכונה של אברהם ולא הוא בעצמו, ולכן הוא מזכיר את יעקב ראשון כי התורה הכי חשובה!

רואים שהברכה היא ההמשך של התכונה של האבות!

בראשית (מט,לג): "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו".
גמ' (תענית ה:): "הכי א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת! א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא? א"ל מקרא אני דורש שנאמר (ירמיהו ל, י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

אבל הגמ' לא עונה על השאלה? איך ספדו וחנטו וקברו אם הוא חי?

כותב הדברי שלום ואמת (ר' שלום עמאר ממכנאס): אם זרעו של האב ממשיך בדרכו הוא נקרא חי! ולכן יעקב אבינו לא מת כי כל אחד מעמ"י ממשיך את דרכו! 

פרשת ויחי - קבלת בזיונות באהבה

קבלת בזיונות באהבה


בראשית (נ,כ): "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה...".

לפעמים קורה לאדם משהו מאוד עצוב, למשל מישהו מעליב אותו ליד כל החברים, או בעבודה, או שמישהו אומר לו משהו מאוד מזלזל ליד אשתו והילדים והוא מרגיש ממש מושפל...

זה שהעליב כמובן עבר עבירה חמורה מאוד כמו שהגמ' (ברכות מג:) לומדת מתמר שהסכימה להישרף ולא להלבין פני יהודה ברבים, והאיש הזה היה צריך לשרוף את עצמו לפני שיפתח את הפה...

אבל יהודי שנעלב צריך להאמין שזה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים!!!

מסופר על נפוליאון שבאחד מהקרבות הוא הגיע לעיר ברוסיה ושם עליה מצור כדי להתיש את התושבים ולכבוש את העיר, אבל עוברים הימים והעיר לא נכנעת עד כדי כך שכמה המקצינים כבר באו לנפוליאון ואמרו לו חלאס בוא נחזור לצרפת... חשב נפוליאון ואמר אני והרמטכ"ל נתחפש לאיכרים רוסים ניכנס לעיר ונבדוק את המצב של התושבים אם הם מיואשים ועוד מעט נכנעים או שיש עוד זמן... התחפשו והסתובבו בתוך העיר, ושמעו שהאנשים ממש מיואשים ועוד כמה ימים העיר נכנעת... נכנסו לבית מרזח ישבו והזמינו משקה... היו שם כמה חיילים רוסים ואחד מהם היה בעבר בצרפת וראה את נפוליאון והוא אומר לחברים שלו: חבר'ה האיש הזה שם זה נפוליאון... הסתכלו החיילים ושאלו אותו אתה בטוח? ענה להם מאה אחוז! נפוליאון והרמטכ"ל שמו לב שהחיילים שם מתלחשים ומצביעים עליהם אמר הרמטכ"ל לנפוליאון תביא לי עוד כוס! הוא הרים גבה (יעני מי אתה שתגיד לי לשרת אותך...) אבל הלך להביא... כשהגיע עם הכוס קם הרמטכ"ל המחופש הוריד לו סטירה מצלצלת צעק עליו כמה זמן לוקח לך להביא את זה קילל אותו דחף אותו על הרצפה בעט בו ירק עליו ואח"כ גרר אותו החוצה ואמר לו חכה מה אני יעשה לך בבבית!!! החיילים הסתכלו בהלם ואמרו אחד לשני אין אדם בעולם שיעיז לעשות דבר כזה לנפוליאון! כנראה זה לא הוא! רק יצאו מהעיר נשכב הרמטכ"ל על הרצפה נישק את העליים של נפוליאון ואמר לו תסלח ותמחל כל מה שעשיתי היה רק כדי שתישאר בחיים לא הייתה לי ברירה!!! צחק נפוליאון ואמר לו "אתה עכשיו עולה בדרגה"! ונתן לו הרבה מתנות!!!

צריך לדעת שהבזיון הזה שאתה עכשיו מקבל הוא מציל את החיים שלך או מציל אותך מעוני ומחלות ושאר מרעין בישין!!!

כותב התומר דבורה (פ"ב): "יַּחֲשֹׁב עַל עֲווֹנוֹתָיו תָּמִיד, וְיִרְצֶה בְּטָהֳרָה וְתוֹכַחַת וְיִסּוּרִים, וְיֹאמַר "מָה הֵם הַיִּסּוּרִין הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא יַטְרִידוּנִי מֵעֲבוֹדַת ד'", אֵין חָבִיב בְּכֻלָּם מֵאֵלּוּ שֶׁיְּחָרְפוּהוּ וִיבַזּוּהוּ וִיגַדְּפוּהוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא יִמְנְעוּ מִמֶּנּוּ כֹּחוֹ וְאוֹנוֹ בָּחֳלָאִים, וְלֹא יִמְנְעוּ אֲכִילָתוֹ וּמַלְבּוּשׁוֹ, וְלֹא יִמְנְעוּ חַיָּיו וְחַיֵּי בָנָיו בְּמִיתָה, אִם כֵּן מַמָּשׁ יַחְפֹּץ בָּהֶם, וְיֹאמַר "מַה לִּי לְהִתְעַנּוֹת וּלְהִסְתַּגֵּף בְּשַׂקִּים וּמַלְקֻיּוֹת, הַמַּחֲלִישִׁים כֹּחִי מֵעֲבוֹדַת ד', וַאֲנִי לוֹקֵחַ אוֹתָם בְּיָדִי. יוֹתֵר טוֹב אֶסְתַּגֵּף בְּבִזְיוֹן בְּנֵי אָדָם וְחֶרְפָּתָם לִי, וְלֹא יָסוּר כֹּחִי וְלֹא יֶחֱלַשׁ", וּבָזֶה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הָעֶלְבּוֹנוֹת עָלָיו. יִשְׂמַח בָּהֶם וְאַדְּרַבָּה יַחְפֹּץ בָּהֶם".


"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת

רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת


שולחן ערוך (או״ח תקפ,א-ב): ״בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים״.

תלמוד בבלי (מגילה ט.): ״דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת...״.

יחזקאל (כד,א–ה): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

שו"ע (או"ח תקמט,א): "חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם".

רמב"ם (הלכות תעניות ה,א): ״יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם״.

חייב כל איש לפשפש במעשיו בתענית, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות, והתענית היא הכנה לתשובה.

לכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.

כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים - יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר (תהלים צ,ט): "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". וכדברי הנביא (ישעיה סו,י): "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".  

החלטת הרבנות הראשית מיום כ"ז כסלו תשי"א:

יום העשירי בטבת נקבע על ידינו ליום השנה לקהילות ישראל, אנשים נשים וטף, שנרצחו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

הרא״ל זצ"ל: ״אומות העולם קובעות ימי זיכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת ישראל אופי אחר – אין לה זיכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן. זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהווייתנו וחווייתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזיכרון זה כשלעצמו - להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר- הווה-עתיד.

המסר של י' בטבת הוא, שגם בארוע שאינו מרקיע - שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, הועלו כבר בי' בטבת. ככל שאנו בוחנים את ההסטוריה, אנו למדים שאין להתמקד רק במכה בפטיש, בארוע המסעיר עצמו, אלא לראות את התהליך גם בשלביו המוקדמים״.


הלכות צום עשרה בטבת

השנה (התשע"ח) יחול צום עשרה בטבת ביום חמישי (28.12.17 למניינם).

זמני הצום (מודיעין): התחלה- 05:02 סיום - 17:04.

בליל התענית אין לערוך שמחות ולשמוע שירים כלל.

טוב להחמיר שלא לאכול בשר בלילה שלפני התענית או בלילה של מוצאי התענית. אמנם בשנה זו, שהצום מתחיל ביום ראשון, יכול לאכול סעודת 'מלווה מלכה' עם בשר וכדו'. 

קטנים אין צריכים להתענות בעשרה בטבת, גם לא תענית שעות, אך אין להאכיל אותם מעדנים אלא מה שצריכים לאכול בארוחות ובכך לא יפרשו מן הציבור שמתענה.

גדר התענית  הוא באכילה ושתיה ולא בשאר העינויים שחייבים בהם בתשעה באב. האיסור לאכול ולשתות הוא ביום ולא בלילה.

רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה - מותרים בעשרה בטבת. אמנם מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב. אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה.

מעוברות אין להן להתענות. מעוברות היא מי שעברו שלושה חדשים להריונה, ואם היא מקיאה או סובלת מחולשה רבה או מכאבים אינה צריכה להתענות גם אם לא עברו שלושה חדשים, ובפרט אם היא אחרי ארבעים יום להריונה. ואם היא יודעת שהיא בהריון גם קודם ארבעים יום להריונה יש מי שמקל שלא תתענה.

יולדת ומי שעברה הפלה אינה צריכה לצום.

מינקת דינה כיולדת רק אם היא מניקה בפועל.

לדעת הרב עובדיה זצ''ל יולדת ומפלת פטורה מלצום עד עשרים וארבע   חדשים מהלידה או מההפלה.

מכל מקום אם הן חלשות מאוד, דינן כמו כל חולה שאף על פי שאין בו סכנה פטורות מלצום. 

זקן שהוא תשוש וקשה עליו התענית, אדם חולה שאין בו סכנה = נפל למשכב, או שכל גופו כואב מחמת חוליו, אין צריך לצום.

חולה  שצריך לקחת תרופות בצום, עדיף שייקח בלי מים. אם אי אפשר בלי מים, יערבב את המים עם דבר מר (או עם התרופה עצמה כשהיא מרה והיא מתערבבת עם מים) וישתה.

כל הפטורים מלצום אינם צריכים להתענות תענית שעות ולא לאכול פחות מכשיעור. אבל אל יאכלו מעדנים אלא מה שצריך לאכול.

קטן שיש בו דעת להתאבל, מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו, וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. אמנם קטן שאינו מבין - מותר לאכילו גם מעדנים וכדו'.

חתן וכלה שחל עשרה בטבת בתוך שבעה ימי משתה שלהם -  חייבים להתענות. ואף על גב ששבעת ימי חופה הם כמו חג להם - חג פרטי - הנקרא "רגל של יחיד", אולם "אבלות של רבים" דוחה "רגל של יחיד". ועוד שצריכים הם לזכור את ירושלים בשמחת חתונתם שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

אם רוצה לאכול ולשתות לפני עלות השחר צריך לעשות תנאי לפני שהולך לישון שיאכל וישתה לפני עלות השחר. אם לא עשה תנאי, יכול לשתות כי אדם רגיל לשתות כאשר קם משנתו ודעתו לכך גם אם אינו מתכנן זאת מראש. אך לאכול לא יוכל.

יש להימנע מלצחצח שיניים בצום. אם זה מפריע לו ויש לו צער מזה - יכול לצחצח עם משחה ויקפיד לכוף את ראשו כדי שהמים לא יכנסו לגרונו ויבלע אותם.

בכל תענית צבור אסור לרחוץ פיו במים. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכוון לפלטו אחר כך.

מי שטעה ושתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום.

היחיד אומר עננו בברכת "שומע תפילה", ושליח ציבור בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" אומרה כברכה בפני עצמה.

לדעת השו"ע אומר "עננו" החל מתפילת ערבית של ליל התענית, אף על פי שאוכל בלילה. אך המנהג שלא לומר "עננו" בתענית ציבור אלא בתפילת שחרית ומנחה. (אמנם מנהג בני אשכנז הוא שהחזן אומר "עננו" בחזרת תפילת שחרית, והיחיד אומר "עננו" רק בתפילת לחש של מנחה, ואפילו אם מתפלל מנחה גדולה).

שכח היחיד לומר "עננו" ולא הזכיר עדיין תיבת "ה'" של חתימת "שומע תפילה" חוזר ואומר "עננו". ואם אמר תיבת "ה'" -  אינו חוזר, ויאמר "עננו" בסוף "אלקי נצור". אמנם אם סיים תפילתו אינו צריך לחזור.

ש"ץ ששכח לומר "עננו": אם אמר רק "ברוך אתה" של חתימת "רפאנו" -  חוזר לומר "עננו" עם חתימה, וממשיך "רפאנו וכו'". ואם כבר הזכיר תיבת "ה'" אינו חוזר, אלא אומרו בשומע תפילה בלא חתימה (שכח לאומרו גם ב"שומע תפילה" אומרו אחרי ה"יהיו לרצון" הראשון קודם "אלוקי נצור" ).

אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה, אלא אם כן ישנם בביהכ"נ עשרה שמתענים, ונוהגים שבתענית ציבור די בששה מתענים. (לדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה).

אין לומר "עננו" בתפילת ערבית של מוצאי הצום, אע"פ שהוא עדין בצום.

כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה, יישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה", דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפים קודם לכן.

כהן שלא מתענה מחמת אונס וכד' - לא יישא כפיו, ויצא מבית הכנסת לפני ברכת "רצה".

בתענית אין עולה לתורה אלא מי שמתענה, ואפילו חל התענית בב' או ה' בשבוע. כהן שאינו מתענה יצא מביהכ"נ, ויעלה ישראל במקומו.

אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה - לא יעלה. אמנם יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה' - יעלה. אם חושש שיקראוהו לעלות והוא אינו מתענה - יצא מביהכנ"ס קודם הקריאה.

אם אין ששה או שבעה מתענים אין לקרוא בפרשת ויחל, ואם התענית חלה בשני או חמישי ואין ששה או שבעה וכנ''ל יקראו בפרשת השבוע.

במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני: "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט, כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

״וְהַמּלוּכָה, הַנְּסוּכָה, כִּימֵי קֶדֶם חַדֵּשׁ.

וְלִתְהִלָּה, כְּבַתְּחִלָּה, שִׁמְךָ יָהּ בָּנוּ קַדֵּשׁ.


וְכָל־שׂוֹנֵא, וּמִתְאַנֶּה, בְּעֹז אַפְּךָ הָדֵּשׁ.

וְיִלָּֽכדוּ, וְיֹאבדוּ, כְּיוֹם בָּרָק בְּעִיר קֶדֶשׁ.


וְשׁוּב עֶלְיוֹן, לְעִיר צִיּוֹן, עַיִן בְּעַיִן נֶחֱזֶה.

וְאָז נֹאמַר, בְּטוּב מַאֲמָר, הִנֵּה אֱלֹהֵֽינוּ זֶה״!

(סליחות לעשרה בטבת).


ויהי רצון שיתהפכו ימי אבלנו לימי שמחה ואחדות בעם ישראל, כדברי הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָא-וֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ".

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

המספר הסודי - שיחה נפלאה של הרב שבתי סבתו לפרשת ויגש

המספר הסודי - הרב שבתי סבתו (ר"י מצפה יריחו).


בני יעקב

בסיומה של פרשת ויגש, טורחת התורה להגיש לנו רשימה מפורטת של משפחת יעקב אבינו היורדת למצרים. על פניה נראית רשימה זו ככל הרשימות, הכוללות גם שמות וגם מספרים. לעתים אנו שואלים את עצמנו, מדוע התורה מקדישה מקום נרחב כל כך לפרשייה מן הסוג הזה, בעוד שלהלכות חשובות, לא נותר כי אם מקום מצומצם בלבד?

אולם כשנתבונן במספרים, נופתע לגלות את אחד הסודות הגדולים של התא האנושי. בדרכנו, נצטרך לעבור עוד תחנת ביניים אחת והיא פרשת משכן העֵדות במדבר. הקשר בין שני הנושאים האלה, בין משכן העדות ובין בני ישראל הוא, שאור ה' השוכן בתוך יריעות המשכן וקרשיו, שוכן ביתר שאת בתוך בני ישראל, כפי שמבטיח הקב"ה.

"וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (שמות כט, מה)".

כשם שמקלט ראדיו הבנוי כהלכה, קולט שידורים הבאים ממרחקים, כך משכן העדות הבנוי כמצוותו על פי הדרישות האלוקיות, קולט את האור האלוקי הנבואי המשוגר מבורא עולם.

נפתח בניתוח המספרים המופלאים:

"אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ (בראשית מו, טו)".

בפועל, אם נספור את שמות בני לאה המוזכרים ברשימה, לא נגיע למספר 33 אלא רק ל - 32. חז"ל היו ערים לנקודה הזאת ופירשו, שיוכבד בת לוי נולדה בין החומות.

מספרם של בני רחל, מסוכמים בפסוק כב:

"אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר".

הסכום המספרי של בני לאה ובני רחל יחד, הוא - 46. מה מבטא עבורנו המספר הזה? זאת נראה בהמשך.

נמשיך ונספור את בניהם של בלהה וזלפה - שפחות לאה ורחל, ונמצא את הנתון הבא.

בני זלפה שפחת לאה - 16.  בני בלהה שפחת רחל - 7.  סך הכול - 23 ילדים.

יחס המספרים הוא - 46 (ללאה ורחל) מול - 23 (לבלהה וזלפה).

כל מה שאנו מזהים כעת הוא רק יחס של 2/3 מול - 1/3 מתוך המספר הכולל, שהוא 69 (ויחד עם יוכבד - 70).

העֵדות

נדלג כעת לפרשת תרומה - אל בניית המשכן, ונספור את קרשי המשכן:

1)       בצד דרום: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה (שמות כו, יח)".
2)       בצד צפון: "וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ (פסוק כ)".
3)       בצד מערב: "וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים (פסוק כב)".

סך כל הקרשים בשלושת צלעות המשכן - 46 קרשים. עשרים בצפון, עשרים בדרום, ועוד שישה קרשים הסוגרים את הצד המערבי.
מלבד קרשים, כולל המשכן גם יריעות, המשמשות כיסוי לאוהל. את המשכן כיסו ארבעה מרבדים, זה על גבי זה.
א)      10 יריעות פשתן.
ב)       11 יריעות עזים.
ג)        1 עורות אילים מאודמים.
ד)       1 עורות תחשים.

סך כל יריעות המשכן - 23 יריעות.

ההקבלה היא מופלאה.

במשכן היו 46 קרשים ו - 23 יריעות. ובבני יעקב היו - 46 בני לאה ורחל,  ו - 23 בני השפחות.

ההקבלה הזאת תוביל אותנו אל מדרש תנחומא.
"מהיכן היו הקרשים (שבהם בנו את המשכן)? יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בניי! אתם עתידים להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם: "עשו לי משכן". עימדו וניטעו ארזים, ובשעה שיאמר לכם לעשות משכן, הארזים יהיו מצויים בידיכם! (מדרש תנחומא, תרומה, ט)".

המדרש מגיש תשובה לשאלה מעשית והיא, מהיכן היו ברשותם של בני ישראל עצי ארזים כה ארוכים?

בין השיטין של תשובת המדרש, מוצפן מֶסֶר עמוק. המדרש קושר את המשכן עם בני יעקב היורדים למצרים.

היסוד הרעיוני להקבלה הזאת הוא, שמשפחת בית יעקב מקבילה בפרטיה לקרשי המשכן ויריעותיו, ומהווה כעין משכן אנושי, שעליה תשרה השכינה.
ועוד סוד גדול הִצְפִּינָה כאן התורה. 

תא אנושי

בגוף האדם מצוי סכום עצום של תאים. על פי המידע המצוי ברשותנו היום, המספר מגיע ל - 100 אלף מיליארד של תאים. לכל תא אנושי יש גרעין, שהוא המוח השולט בכל הפעילות המתנהלת בתא. כל גרעין כזה מורכב מסיבים הנקראים "כרומטין". בסיבים הללו חבויה תוכנית העבודה האדירה של התא. כל סיב מסיבי הכרומטין מורכב מחוט ידוע בשם D.N.A, אשר מכיל את כל התכונות התורשתיות. סיבי הכרומטין האלו הופכים ל - 46 כרומוזומים.

יוצאים מן הכלל הם תאי הרבייה, המכילים מחצית מן התאים הרגילים, דהיינו - 23 כרומוזומים.

המספר הזה – 23, נועד להבטיח, שכאשר יתחברו תאי הזכר והנקבה יחד, ייווצר תא אחד שיש בו 46 כרומוזומים בלבד ולא יותר.

נסכם ונאמר:

א)      בני יעקב – 46 (בני לאה ורחל), 23 (בני השפחות).
ב)       משכן העדות – 46 (קרשים שלדיים), 23 (יריעות כיסוי).
ג)        תא אנושי – 46 (כרומוזומים), 23 (כרומוזומים בתאי הרבייה).

ההקבלה המדהימה הזאת מראה בבירור את כוונת התורה. התורה מגלה כי המספרים האלו הם היסוד להשראת שכינה, הן בבן אנוש, הן בבני יעקב והן במשכן ובמקדש.

עוד אנו למדים מכאן, שבני יעקב היורדים למצרים מהווים מודל אידיאלי לתא, שממנו יצמח ויתפתח עם ישראל כולו, שבתוכו ישכון הקב"ה, שמלוא כל הארץ כבודו.

נעיר כאן הערה צדדית. בני השפחות המקבילים למספר הכרומוזומים בתאי הרבייה, הם היו הדוחפים לגידול מספר בני לאה ורחל.

ספר בראשית וספר שמות

בפרשת המשכן, התורה מדגישה פעמיים את האחדות (שמות פרק כו).
1. "וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד (פסוק ו)".
2. "וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד (פסוק יא)".

האם יש איזשהו רמז באִזכור הכפול הזה?

נחפש בכל ספר בראשית, ונמצא שהמילה "אחד" מופיעה - 23 פעמים!

נמשיך ונחפש בכל ספר שמות, ונמצא שהמילה "אחד" מופיעה גם כן - 23 פעמים!

משמעות הדברים היא, שמושג האחדות קשור עם חיבור שני המספרים האלו יחד. הרי כבר צוין לעיל כי גם בתא האנושי מתאחדים תאי הרבייה של הזכר והנקבה. בכל אחד מהם יש 23 כרומוזומים והם מתאחדים לתא שלם אחד ובו - 46 כרומוזומים.

חיבור זכר ונקבה בתא האנושי מוביל אותנו אל הזיווג הראשון בעולם.

"וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם (בראשית ב, בכ)".

ראה זה פלא. בפסוק הזה גם כן, יש - 46 אותיות.

כעת נתבונן בפסוק המפורסם בזכריה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד, ט)". מספר האותיות בפסוק הזה הוא גם כן - 46!

הביטוי "ה' אֶחָד", מייצג את ספר בראשית. והביטוי "וּשְׁמוֹ אֶחָד", מייצג את ספר שמות. מדוע?

ספר בראשית - הוא סיפור מעשי ה' בבריאת העולם. לעומתו, ספר שמות - הוא סיפור גילוי שם ה' בעולם באותות ומופתים ויציאת מצרים. משום כך, חיבור ספר בראשית עם ספר שמות, הוא כחיבור בין: ה' אחד ושמו אחד.

כבר צוין לעיל כי בספר בראשית, המילה "אחד" מופיעה – 23 פעמים. כך בדיוק ספר שמות. החיבור בין הספרים בראשית ושמות, הוא חיבור בין "ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", והוא כחיבור תא אנושי.

ער ואונן

הרשימה הזאת של בני יעקב היורדים למצרים כוללת גם שנים שאינם בין החיים, והם עֵר ואונן בני יהודה.
                "וּבְנֵי יְהוּדָה עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן (בראשית מו, יב)".

הרמב"ן שואל: אם ער ואונן אינם בין החיים, מדוע מזכירים אותם בין יורדי מצרים?

הרמב"ן משיב: אמנם גופותיהם של עֵר וְאוֹנָן אינם, אך נשמותיהם הופיעו מחדש (בלגלול נשמות) בלידת התאומים פרץ וזרח. זהו מצב מוזר, בו מצד אחד הם קיימים, ומצד שני הם אינם קיימים.

נעבור אל המשכן ונשאל את השאלה הבאה: האם גם במשכן יופיעו עֵר וְאוֹנָן?
אמנם כן!

ששת הקרשים הסותמים את פתח המשכן מצד מערב מבפנים משאירים שתי פינות מבחוץ ריקות. את הפינות האלו סוגרים שני קרשים שהיו נראים בשלמותם מבחוץ אך לא מבפנים.

"וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם (שמות כו, כג)".

שני הקרשים הפינתיים מקבילים לנשמות ער ואונן, שהיו נראים ואינם נראים.

את התמונה המופלאה הזאת ישלים הפרט הבא: בכניסה למשכן היו חמישה עמודים. את מי הם מייצגים במשפחת יעקב? התשובה היא, שהם מייצגים את יעקב אבינו, רחל, לאה, בלהה וזילפה.

ובין הקודש לקודש הקודשים, היו עוד 4 עמודים שנשאו פרוכת. את מי הללו מייצגים? הם מייצגים את: אברהם ושרה יצחק ורבקה.

ואת מי מייצגת הפרוכת, המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים? היא מייצגת את יוכבד, אמם של משה רבנו אהרן הכוהן ומרים הנביאה, שנולדה בין החומות בכניסה למצרים.

"...וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שמות כו,לג)".

תמונת המשכן משקפת אפוא את הופעת השורשים של עם ישראל, המפורטים בספר בראשית.

אין עדות מרשימה מזו לתובנה הניצחת, שכשם שהמשכן הוא בסיס להשראת השכינה, כך עם ישראל הם הבסיס לגילוי שם ה' בעולם כולו.