Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 13 בדצמבר 2013

רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת

רעיונות והלכות לצום עשרה בטבת


שולחן ערוך (או״ח תקפ,א-ב): ״בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך והיה חשך בעולם שלשה ימים״.

תלמוד בבלי (מגילה ט.): ״דתניא: מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת...״.

יחזקאל (כד,א–ה): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

שו"ע (או"ח תקמט,א): "חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם".

רמב"ם (הלכות תעניות ה,א): ״יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם״.

חייב כל איש לפשפש במעשיו בתענית, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות, והתענית היא הכנה לתשובה.

לכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר.

כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים - יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר (תהלים צ,ט): "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". וכדברי הנביא (ישעיה סו,י): "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".  

החלטת הרבנות הראשית מיום כ"ז כסלו תשי"א:

יום העשירי בטבת נקבע על ידינו ליום השנה לקהילות ישראל, אנשים נשים וטף, שנרצחו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם. לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה - לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו. ועל כל אחד להדליק בליל זה אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.

הרא״ל זצ"ל: ״אומות העולם קובעות ימי זיכרון לנצחונות והצלחות, ואילו כשלונות מנסות הן להשכיח. לכנסת ישראל אופי אחר – אין לה זיכרון סלקטיבי; היא מחדירה לתודעה לא רק את הזהר והשגשוג אלא גם תקופות חורבן. זיכרון העבר על הטוב והמר שבו הוא חלק מהווייתנו וחווייתנו. ימי הצומות הם ימים שבהם כנסת ישראל מתייחדת עם צרותיה ותלאותיה. יש ערך מסוים בזיכרון זה כשלעצמו - להתייחד עם העבר, לעמוד על מורכבות קיומנו ולראות את הרצף עבר- הווה-עתיד.

המסר של י' בטבת הוא, שגם בארוע שאינו מרקיע - שחקים, לאחר החורבן, עלינו לעשות את הספירה לאחור ולראות שהניצנים של אותן שלהבות, שאחזו במזרח בט' באב, הועלו כבר בי' בטבת. ככל שאנו בוחנים את ההסטוריה, אנו למדים שאין להתמקד רק במכה בפטיש, בארוע המסעיר עצמו, אלא לראות את התהליך גם בשלביו המוקדמים״.


הלכות צום עשרה בטבת

השנה (התשע"ח) יחול צום עשרה בטבת ביום חמישי (28.12.17 למניינם).

זמני הצום (מודיעין): התחלה- 05:02 סיום - 17:04.

בליל התענית אין לערוך שמחות ולשמוע שירים כלל.

טוב להחמיר שלא לאכול בשר בלילה שלפני התענית או בלילה של מוצאי התענית. אמנם בשנה זו, שהצום מתחיל ביום ראשון, יכול לאכול סעודת 'מלווה מלכה' עם בשר וכדו'. 

קטנים אין צריכים להתענות בעשרה בטבת, גם לא תענית שעות, אך אין להאכיל אותם מעדנים אלא מה שצריכים לאכול בארוחות ובכך לא יפרשו מן הציבור שמתענה.

גדר התענית  הוא באכילה ושתיה ולא בשאר העינויים שחייבים בהם בתשעה באב. האיסור לאכול ולשתות הוא ביום ולא בלילה.

רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה - מותרים בעשרה בטבת. אמנם מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בכולן כמו בתשעה באב. אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה.

מעוברות אין להן להתענות. מעוברות היא מי שעברו שלושה חדשים להריונה, ואם היא מקיאה או סובלת מחולשה רבה או מכאבים אינה צריכה להתענות גם אם לא עברו שלושה חדשים, ובפרט אם היא אחרי ארבעים יום להריונה. ואם היא יודעת שהיא בהריון גם קודם ארבעים יום להריונה יש מי שמקל שלא תתענה.

יולדת ומי שעברה הפלה אינה צריכה לצום.

מינקת דינה כיולדת רק אם היא מניקה בפועל.

לדעת הרב עובדיה זצ''ל יולדת ומפלת פטורה מלצום עד עשרים וארבע   חדשים מהלידה או מההפלה.

מכל מקום אם הן חלשות מאוד, דינן כמו כל חולה שאף על פי שאין בו סכנה פטורות מלצום. 

זקן שהוא תשוש וקשה עליו התענית, אדם חולה שאין בו סכנה = נפל למשכב, או שכל גופו כואב מחמת חוליו, אין צריך לצום.

חולה  שצריך לקחת תרופות בצום, עדיף שייקח בלי מים. אם אי אפשר בלי מים, יערבב את המים עם דבר מר (או עם התרופה עצמה כשהיא מרה והיא מתערבבת עם מים) וישתה.

כל הפטורים מלצום אינם צריכים להתענות תענית שעות ולא לאכול פחות מכשיעור. אבל אל יאכלו מעדנים אלא מה שצריך לאכול.

קטן שיש בו דעת להתאבל, מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו, וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. אמנם קטן שאינו מבין - מותר לאכילו גם מעדנים וכדו'.

חתן וכלה שחל עשרה בטבת בתוך שבעה ימי משתה שלהם -  חייבים להתענות. ואף על גב ששבעת ימי חופה הם כמו חג להם - חג פרטי - הנקרא "רגל של יחיד", אולם "אבלות של רבים" דוחה "רגל של יחיד". ועוד שצריכים הם לזכור את ירושלים בשמחת חתונתם שנאמר: "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".

אם רוצה לאכול ולשתות לפני עלות השחר צריך לעשות תנאי לפני שהולך לישון שיאכל וישתה לפני עלות השחר. אם לא עשה תנאי, יכול לשתות כי אדם רגיל לשתות כאשר קם משנתו ודעתו לכך גם אם אינו מתכנן זאת מראש. אך לאכול לא יוכל.

יש להימנע מלצחצח שיניים בצום. אם זה מפריע לו ויש לו צער מזה - יכול לצחצח עם משחה ויקפיד לכוף את ראשו כדי שהמים לא יכנסו לגרונו ויבלע אותם.

בכל תענית צבור אסור לרחוץ פיו במים. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכוון לפלטו אחר כך.

מי שטעה ושתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף שבאכילתו או שתייתו שבר את הצום, וכבר לא יאמר בתפילתו "עננו", מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא באותו יום שבו תקנו חכמים לצום.

היחיד אומר עננו בברכת "שומע תפילה", ושליח ציבור בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" אומרה כברכה בפני עצמה.

לדעת השו"ע אומר "עננו" החל מתפילת ערבית של ליל התענית, אף על פי שאוכל בלילה. אך המנהג שלא לומר "עננו" בתענית ציבור אלא בתפילת שחרית ומנחה. (אמנם מנהג בני אשכנז הוא שהחזן אומר "עננו" בחזרת תפילת שחרית, והיחיד אומר "עננו" רק בתפילת לחש של מנחה, ואפילו אם מתפלל מנחה גדולה).

שכח היחיד לומר "עננו" ולא הזכיר עדיין תיבת "ה'" של חתימת "שומע תפילה" חוזר ואומר "עננו". ואם אמר תיבת "ה'" -  אינו חוזר, ויאמר "עננו" בסוף "אלקי נצור". אמנם אם סיים תפילתו אינו צריך לחזור.

ש"ץ ששכח לומר "עננו": אם אמר רק "ברוך אתה" של חתימת "רפאנו" -  חוזר לומר "עננו" עם חתימה, וממשיך "רפאנו וכו'". ואם כבר הזכיר תיבת "ה'" אינו חוזר, אלא אומרו בשומע תפילה בלא חתימה (שכח לאומרו גם ב"שומע תפילה" אומרו אחרי ה"יהיו לרצון" הראשון קודם "אלוקי נצור" ).

אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה, אלא אם כן ישנם בביהכ"נ עשרה שמתענים, ונוהגים שבתענית ציבור די בששה מתענים. (לדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה).

אין לומר "עננו" בתפילת ערבית של מוצאי הצום, אע"פ שהוא עדין בצום.

כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה, יישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה", דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפים קודם לכן.

כהן שלא מתענה מחמת אונס וכד' - לא יישא כפיו, ויצא מבית הכנסת לפני ברכת "רצה".

בתענית אין עולה לתורה אלא מי שמתענה, ואפילו חל התענית בב' או ה' בשבוע. כהן שאינו מתענה יצא מביהכ"נ, ויעלה ישראל במקומו.

אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה - לא יעלה. אמנם יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה' - יעלה. אם חושש שיקראוהו לעלות והוא אינו מתענה - יצא מביהכנ"ס קודם הקריאה.

אם אין ששה או שבעה מתענים אין לקרוא בפרשת ויחל, ואם התענית חלה בשני או חמישי ואין ששה או שבעה וכנ''ל יקראו בפרשת השבוע.

במנחה של יום תענית אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני: "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט, כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

״וְהַמּלוּכָה, הַנְּסוּכָה, כִּימֵי קֶדֶם חַדֵּשׁ.

וְלִתְהִלָּה, כְּבַתְּחִלָּה, שִׁמְךָ יָהּ בָּנוּ קַדֵּשׁ.


וְכָל־שׂוֹנֵא, וּמִתְאַנֶּה, בְּעֹז אַפְּךָ הָדֵּשׁ.

וְיִלָּֽכדוּ, וְיֹאבדוּ, כְּיוֹם בָּרָק בְּעִיר קֶדֶשׁ.


וְשׁוּב עֶלְיוֹן, לְעִיר צִיּוֹן, עַיִן בְּעַיִן נֶחֱזֶה.

וְאָז נֹאמַר, בְּטוּב מַאֲמָר, הִנֵּה אֱלֹהֵֽינוּ זֶה״!

(סליחות לעשרה בטבת).


ויהי רצון שיתהפכו ימי אבלנו לימי שמחה ואחדות בעם ישראל, כדברי הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָא-וֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ".