יום שישי, 7 בנובמבר 2014

פרשת וירא - כף זכות

כף זכות


אברהם אבינו שומע על חורבנה המתוכנן של סדום, ומתחיל לבדוק את גבולותיו של הקב"ה: "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?"
והוא ממשיך להתמקח, עד שלבסוף הוא שואל: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה?", והקב"ה אכן אומר לו לכל אורך הדרך שאם יימצא מספר כזה של צדיקים, הערים לא יושחתו.

אבל לכאורה שאלותיו של אברהם לא ברורות: הרי ברור שמדובר בערים מושחתות, עם מערכת חוקים אכזרית ואנשים שמסוגלים להתקבץ ביחד, מנער ועד זקן, כדי להתעלל באורחים חפים מפשע[1]. האם יש למנוע את הפיכת חמש ערי הכיכר רק בגלל מספר מועט של צדיקים שמתגורר שם? הרי תמיד אפשר להציל את הצדיקים הללו, כפי שהקב"ה אכן עושה, ואילו את הערים להשמיד! מה ההגיון בבקשה להציל את כל הערים המושחתות הללו רק בגלל שמתגוררים בהן עשרה צדיקים, שמן הסתם סובלים מאוד בחברה ההיא?

אולי התשובה טמונה בדבריו של ר' נחמן מברסלב:
ליקוטי מוהר"ן (קמא רפ"ב): "דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה... כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן כִּי אֵיך אֶפְשָׁר שֶׁלּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו... הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זאת ... הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל ... וְדַע שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת רוֹעֶה כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת משֶׁה...

בסופו של דבר להשאיר את האזור שלם זה מציל גם את הרשעים ומעלה אותם לכף זכות...

אם לא אז מה ההיגיון להשאיר את הרשעים האלו בחיים? שימשיכו במעשיהם הרעים?

אבל כנראה שגם לכף זכות יש סוף כי עובדה שאברהם אבינו בעצמו לא המשיך להגיד אחרי העשרה צדיקים אולי יש חמש או אחד. כנראה שיש סף גבול ליכולת להשתנות אצל האדם כשבאזור שלם שצריך לחזור בתשובה הקו הזה מתבטא במינימום עשרה צדיקים...

אוה"ק (בראשית יח,לג): "פי' סמוך לגמר דברי תשובתו לאברהם לא אשחית בעבור העשרה - הלך ה' ולא נתן לו מקום להתפלל על פחות משיעור זה לצד שכבר אמר אברהם ואדברה אך הפעם ולא יוסיף דבר עוד בדבר הזה או לצד שיודע ה' כי לא תהיה הגנה בפחות מעשרה והגם שמצינו להרשב''י (זהר ח''א פ''ב.) שאמר וצדיק יסוד עולם, אפשר שזה יהיה כשיהיה צדיק מופלא, ואפשר שאם היה אברהם בקרבה של סדום היה ממלט כל העיר".

כותב הרמח"ל (דעת תבונות פתח מ'): "אמנם אם לא יטיב, הנה אף על פי כן ירצה היחוד העליון להתגלות, כי לא לנצח יסתיר פניו מעולמו, אך בחימה שפוכה ימלוך על החוטאים האלה בנפשותם, ונשאו את עונם עד יתמו חטאים מן הארץ, או כי יכנע לבבם הערל וישובו ויחיו".

או שיחזרו בתשובה או שיעלמו (גם ר' מאיר וגם ברוריה...) כי יש את הקו התחתון שמי שעבר אותו כבר לא יעזור לו אפי' נקודות זכות...

העבודה שלנו היא שבע"ה לא יהיו אנשים כאלו כשהקב"ה יתגלה... "לא ידח ממנו נידח..." ומלאה הארץ דעה את ה'!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!




[1] גמרא (סנהדרין קט:): "ארבע דייני היו בסדום: שקראי ושקרוראי זייפי ומצלי דינא; דמחי ליה לאיתתא דחברי ומפלא ליה - אמרי ליה: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך [וישכב עמה עד שתהיה מעוברת]. דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה - אמרו ליה: הבה ניהליה עד דקדחא [עד שתצמח אזנו]. דפדע ליה לחבריה [עשה לו פצע] - אמרי ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא. דעבר במברא - יהיב ארבעה זוזי, דעבר במיא [עובר ברגליו במים] - יהיב תמני זוזי. זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם; אמרו ליה: הב ארבעה זוזי! אמר להו: אנא - במיא עברי! אמרו ליה: אם כן הב תמניא דעברת במיא!לא יהיב; פדיוהו! אתא לקמיה דדיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקיל לך דמא, ותמניא זוזי דעברת במיא! אליעזר עבד אברהם איתרמי התם; פדיוהי. אתא לקמיה דיינא, אמר ליה: הב ליה אגרא דשקל לך דמא! שקל גללא [מקל; לישנא אחרינא: אבן] פדיוהי איהו לדיינא! אמר [דיינא לאליעזר]: מאי האי? אמר ליה [אליעזר]: אגרא דנפק לי מינך [אגרא דמחייבת לי דשקלי לך דמא] - הב ניהליה להאי [הב ליה לההוא גברא דשקל לי דמא], וזוזי דידי כדקיימי קיימי [והכסף שלי ישאר במקומו]. הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין; כי מאריך [כשהאורח ארוך יותר מן המטה] - גייזי ליה [מקצרים אותו], כי גוץ - מתחין ליה [מותחין אותו עד שמתפרקין אבריו]. אליעזר עבד אברהם אקלע להתם, אמרו ליה: קום גני אפוריא! אמר להון: נדרא נדרי: מן יומא דמיתת אמא - לא גנינא אפוריא. כי הוה מתרמי להו עניא - יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתיב שמיה עליה [כדי שיכיר כל אחד ואחד דינר שלו ויחזור ויטלנו], וריפתא לא הוו ממטי ליה [לא הביאו לו לחם אפילו לא תמורת הדינר כדי שימות]; כי הוה מית - אתי כל חד וחד שקיל דידיה. הכי אתני בינייהו כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא - לשלח גלימא [יפשיטו את בגדי אותו האיש שהזמינו]. הוי האי הילולא, אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא. כי בעי למסעד - אתא אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו. אמרו ליה: מאן אזמנך להכא? אמר ליה לההוא דיתיב [למי שישב לידו]: אתה זמנתן [אתה הזמנת אותי]! אמר: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה, ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא! שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה, ורהט לברא [ברח עם הבגד שלו], וכן עבד לכולהו  - עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא. הויא ההיא רביתא [נערה] דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא [בתוך כד שלה כשיוצאת לשאוב מים]; איגלאי מלתא שפיוה [סכו אותה] דובשא, ואוקמוה על איגר שורא [על גג החומה]; אתא זיבורי ואכלוה והיינו דכתיב (בראשית יח,כ) ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה [וחטאתם כי כבדה מאד], ואמר רב יהודה אמר רב: ['כי רבה'] על עיסקי ריבה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: