Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 26 במרץ 2015

שבת הגדול - הכנה לפסח - השתדלות וגאולה

הכנה לפסח - השתדלות וגאולה


שבת הגדול שלום!

השבת נקראת שבת הגדול - אחד הטעמים הוא על שם השבת לפני פסח שבה קשרו בנ"י את הכבש למיטה על מנת לשוחטו לאחר 3 ימים! ונעשו להם אז ניסים גדולים!!!

למה ה' ציוה שזה יהיה דווקא בשבת? הרי זה חילול שבת למשוך את השה ולקשור אותו?
הרי הטומאה היתה כ"כ גדולה עד כדי כך שאם מלאך היה יורד להציל את עמ"י גם הוא היה נטמא!
אז עם טומאה כזאת - איך בנ"י יכולים לקחת את העבודה זרה ולקשור אותה?

בשבת בבוקר מקבלים מוחין דגדלות ואורות מאוד גבוהים מאבא ואמא (כאילו שמניחים תפילין דרש"י ור"ת ביחד!!!) ורק ככה אפשר להשבית את העבודה זרה!!!

כתוב בהפטרת שבת הגדול "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא", ה"אור החיים" הקדוש אומר (מלאכי ג' כ"ג ואו"ח, שם) שהמילה "הנה" תמיד מצביעה על משהו סמוך בהווה, וגם כתוב "שולח" ולא "אשלח". הנה אני שולח. זה כל שנה!!!

כתוב שבגאולה העתידה אנחנו נרגיש כבר בשבת הגדול את ההתחלה של הגאולה לכן אנחנו כ"כ מצפים לשבת הזאת!!!

הגדה של פסח: "פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבותֵינוּ אוכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָם, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַים". כלומר פסח – על שום שפסח על הפתח.

אומר רבי לוי יצחק מברדיצוב, מה הקב"ה מבקש מהאדם? פתחו לי פתח. כלומר סיעתא דשמיא מובטחת לכל אדם שיפתח לקב"ה פתח בגודל חור של מחט. אומר לו הקב"ה אתה צריך לפתוח לי רק פתח של מחט ואני אתן לך פתח של אולם, זה פתח גדול מאוד.

אז איך זה שאנחנו משתדלים ולא נפתח לנו פתח כפתחו של אולם? לפעמים בן אדם אומר אני כל כך משתדל, כל כך אני עושה, ואני לא רואה שום פתח שנפתח. אומרים לו כנראה שאפילו חור של המחט לא פתחת. למה אומרים לו את זה? כי הקב"ה הוא בכוננות מתמדת. בקלי קלות הוא פותח פתח כפתחו של אולם. כבר הכל משורטט ומוכן. הוא יעשה רק פעולה קטנה ואז הכל נופל ויהיה לך פתח של אולם. ואם זה לא נפל – הפתח של המחט לא עשית!
ה' רוצה פתח מפולש! מעבר לעבר. ממקום למקום שיחדור חדרי בטן. פתח אמיתי של תשובה. פתחו לי פתח.

כל השנה כולה הקב"ה לא עושה כלום בלי שאתה תפתח את הפתח. בליל הסדר אומר רבי לוי יצחק מברדיצוב, הוא פסח על הפתח. גם את זה אתה לא צריך לעשות. אני אעשה בשבילך הכל. הכל תקבל. ה' מדלג. פוסח על הפתח. כלומר כל הלילה הזה הוא אתערותא דלעילא וזיווג עליון מצד הקב"ה עלינו.

מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לקבל את האור הזה?

בהפטרת שבת הגדול יש פסוק: "כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".

"אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי" - אותו החסד ואותו הפסח שהקב"ה פסח על בתי אבותינו, אותם הענינים והגילוים, "ובמורא גדול – זה גילוי שכינה", שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אני ה', אני ולא שרף, אני ולא אחר, אני הוא.

כל זה חוזר בכל שנה ושנה.

"וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם" - אתם בני ישראל לא הכנתם כלים. אני ה' לא שָׁנִיתִי, אני משפיע עליכם כל ליל הסדר, אבל למה הבן אדם נשאר אותו דבר? למה הוא לא יוצא מהמצרים שלו? למה הוא לא יוצא לחרות? למה הוא לא נגאל? פשוט - לא הכנת כלים!

מהם הכלים? הכלים זה כל הסדר של ההגדה: ארבע כוסות, וארבע כזיתות, וכל הסדר של קדש ורחץ כרפס יחץ וכו' לכן צריך שיהיה היין למהדרין, והמצות למהדרין, במזיגה של כל כוס וכוס להדיח ולשטוף, והסבה לצד שמאל שאם לא הסב צריך לחזור, כי הסוד של כל הלילה הזה הוא הכנעת השמאל, הדינים וכל כוחות הטומאה מצרים ופרעה, לכן מסיבים על צד שמאל להכניע את הדינים.

כל מצווה ומצווה, כל דקדוק ודקדוק שאנחנו עושים, אנחנו מכינים כלי לאור מסוים.

אבל לפני ליל הסדר יש לנו את הכלי הכמעט הכי חשוב שעל ידו יהיה אפשר לקבל את האור של הקב"ה: לבער את החמץ!

שאל רבי אלעזר את רבי שמעון בזוהר הקדוש: אבא, אם כל כך יש מעלה לפסח, למשל בענין של ביעור חמץ, אז למה לא נתרחק מחמץ כל השנה? אמר לו: אם מתרחקים ממנו בפסח, בשבעת הימים האלה, אתה רחוק ממנו כל השנה. כבר אין לו משמעות.

כמו שמבטיח רבנו האר"י, מי שנזהר מחמץ במשהו בפסח – מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה!

הרבנית צביה אליהו סיפרה ששנה אחת בליל בדיקת חמץ הרב אליהו התעורר ב2:30 בלילה ואמר לה חלמתי שיש לנו חמץ בבית! אמרה לו איך יכול להיות?!? אמר לה לא יודע בואי נבדוק, בדקו בכל הבית ולא מצאו אמרה לו תעשה שאלת חלום, עשה מה שעשה ואמר לה תפתחי תנ"ך איפשהו באמצע תספרי 19 שורות 12 מילים איזו מילה יצאה לך? אמרה 'רפואות' אמר לה לכי לארון תרופות. הלכה לארון ומצאה תרופה של שמן חיטה שהרופא הביא לה לאחד הילדים אחרי בדיקת חמץ והיא שמה את זה בארון...

יה"ר שה' יזכה אותנו להרגיש כבר השבת את אור הגאולה ונזכה לאכול בבית המקדש בפסח מן הזבחים ומן האילים!!!

יום רביעי, 18 במרץ 2015

פרשת ויקרא - התורה והקרבנות

התורה והקרבנות


ר' יוסף חיים בעל ה'בא"ח' (אדרת אליהו, ויקרא): כתוב במדרש "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", בשעה שציוה הקדוש ברוך הוא לישראל פרשת קרבנות, נתקבצו אומות העולם אצל בלעם הרשע. אמרו לו: מפני מה ציוה הקדוש ברוך הוא לישראל פרשת קרבנות, ולנו לא ציוה, אמר להם: שוטים שבעולם, ישראל שקיבלו את התורה נתן להם פרשת קרבנות, אבל אתם שלא קיבלתם את התורה לא נתן לכם פרשת קרבנות".

מה הקשר בין התורה לקרבנות, תורה אין להם, אבל עבירות יש ויש, על שבע מצוות שנצטוו, ומדוע לא תנתן להם האפשרות להתכפר?

משל לאדם שיש ברשותו גביע זכוכית יקר ערך, ירושה מאבות אבותיו, בעל ערך כספי ורגשי כאחד. יום אחד לא נזהרה אשתו, ובמהלך עבודות הבית נפל הגביע מידה ונשבר. מה תעשה? תבשל תבשיל שהבעל אוהב, תערוך יפה את השולחן, תעשה מה שעשתה אסתר המלכה, ותשא חן וחסד לפניו. הרי בלאו הכי לא יתגרש. וכך, גם לא יקצוף יותר מדי...
אבל אם הפקיד את הגביע בידי אדם זר והלה שברו – אזי לא יועיל אם גם אם יזמינו למסעדה מהודרת ויקרה. לא, אלא שלם ישלם במיטב כספו!

זו תשובת המדרש: קבלת התורה היתה למעשה כריתת ברית עם הבורא. ועם כל כמה שהעבירה חמורה, וכמה שהיא משחיתה ומכעיסה, אנו חשובים יותר ויקרים יותר לבורא יתברך, והוא עצמו יעץ לנו לפייסו כביכול במעשה הקרבנות.
אבל אומות העולם לא קיבלו את התורה, לא כרתו עמו ברית, ומדוע יתפייס בקרבן, שלם ישלמו מלוא המחיר, ויענשו אף על השוגג כמזיד.

פירש הרב יוסף חן ממרקאש את סמיכות סוף ספר שמות ״ואש תהיה לילה בו״ לתחילת ספר ויקרא ״ויקרא אל משה וידבר אליו״:
אם ח״ו ״אש תהיה לילה בו״ - יש לאדם דינים מאוד קשים (אש) והסתר פנים (לילה) מה יעשה? ויקרא אל משה - משה רבינו הוא מנחיל התורה! ככתוב ״זכרו תורת משה עבדי״, יעסוק בתורה, ויוסיף על הזמן הרגיל שהוא לומד ואז יתקיים ״וידבר ה׳ אליו״ הדיבור שהוא דינים (רש״י במדבר יב,א) יתהפך עליו לשם הויה שזה רחמים!!!

גמרא (מנחות קי.): ״אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא ז,לז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם... אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם״.

בספר ׳״כזה ראה וחנך״ מובא ספור נפלא אודות אהבת התורה שהעניקו הוריו של הגאון רבי לייב קלמנוביץ לבנם:
אביו של רבי לייב, יהודי תלמיד חכם היה, אולם באותה מדה אף עני מרוד. מבין ״שני השלחנות" - זכה הוא לשלחן אחד ויחיד, שלחן התורה, אשר אין שמה אפילו קרטוב של גדלה... מוצא היה האב ממלאכת כפיו, כדי פרנסת משפחתו בצמצום גדול. אך בשום אפן לא היה בה מעולם מעבר לכך. לא היה לו - ואף לא חסר לו, שכן מסתפק במעט היה רבי אשר, ולא נזקק למאומה מלבד לצרכיו הבסיסיים ביותר.
בראש מעיניו של רבי אשר, במקום הראשון במעלה - עמד חנוכו של בנו, ליב׳לה. ביום בו זכה להוביל את ליב׳לה שלו אל החידר - לא היה קץ להתרגשותו. מספר ימים לפני כן כבר לא היה נתן לשוחח עמו בשום נושא אחר, ובלילה האחרון הוא אף התקשה להרדם. הקלה היא בעיניכם? מחר עתיד ליב'לה, ליב׳לה שלו - ללכת לראשונה אל החידר, וללמד את תורתו של מלך מלכי המלכים...
אהבת התורה של ר׳ אשר היתה אמנם מופלגת בכל קנה מדה, אולם מתחרה אחד היה לו בנושא זה, או ליתר דיוק מתחרה אחת היתה לו... זוגתו הצדקנית, אשר אף מעיניה שלה לא נתונים היו למאומה מלבד הרצון בהתעלותו של בנה בלמוד התורה הקדושה. באותו יום מרגש בו צעד ליב׳לה לראשונה אל החידר השכימה האם המסורה קום, גמרה את ספר תהלות דוד בן ישי, ופיה לא חדל מלמלמל בהתרגשות: ׳היום ליב׳לה הולך לחידר'!
אלא שהתרגשות זו של ההורים, התרגשות עצומה ביותר, לקראת היום בו צעד ליב׳לה לראשונה אל החידר היתה כאין וכאפס לעמת ההתרגשות אשר חשו כאשר קבלו מהמלמד מכתב, ובו הוא מודיע כי בקרוב יתחילו ללמד בכתה גמרא מסכת בבא מציעא, ולפיכך הוא מבקש מכל ההורים לצייד את ילדיהם בספר הדרוש.
נהרות של דמעות אושר זלגו מעיניהם של ההורים המסורים. ״ליב׳לה שלנו מתחיל ללמד גמרא, בדיוק כמו כל תלמידי החכמים בבית המדרש! כן! גם ליב׳לה שלנו! יתנדנד מול הגמרא הפתוחה. דברי האמוראים, יפזם את דברי אלקים חיים בנגון מתוק! שובה לב, וברבות הימים יצמח לתלמיד חכם בזכות עצמו!" הם הרהרו באושר״.
דא עקא, שבעיה טכנית העיבה על שמחתם וטרדה את מנוחתם. הרבי הלא ביקש לקנות לליב'לה גמרא מסכת בבא מציעא, וגמרא מעין זו מנין תהא בידם? עולה היא סכום לא מבוטל, אשר אינו מצוי ברשותם, והם אפילו לא יכולים היו להעלות על דעתם אופן בו יוכלו להשיגו! מה, אפוא, עושים?
ובכן, לר' אשר היה פתרון... למחרת עם שחר הוא מהר לגשת אל בית הכנסת ולהתפלל תפלת שחרית כותיקין, לאחר התפלה נגש אל חנותו של השען, והציע לו לרכש את השעון המשבח אשר קבל מאביו לרגל יום בר המצוה שלו, לפני עשרות שנים... תמורת השעון המשבח, אשר השנים לא הותירו בו את חותמן קבל ר' אשר סכום כסף לא גדול, אולם סבור היה כי די יהא בו כדי לרכוש גמרא בבא מציעא עבור ליב׳לה שלו!
ואמנם, הישר מחנותו של השען - שם ר׳ אשר פעמיו אל חנותו של ר׳ אהרן מוכר הספרים, אשר בין מבחר הספרים המצמצם שבקיטונו הצר - סבור היה שימצא את מבקשו: גמרא בבא מציעא גדולה!! נכנס, אפוא ר׳ אשר אל החנות, והנה את מי הוא רואה עומדת עם ר׳ אהרן על המקח באשר למסכת בבא מציעא גדולה? את זוגתו הצדקנית...
׳׳מה מעשיך כאן בשעה כזו?״ - שאל ר׳ אשר את אשתו בפליאה, והאשה מהרה להסביר: ״מה פרוש מה אני עושה כאן?? הלא צריכים גמרא בבא מציעא בשביל ליב'לה שלנו! בשביל שיוכל ללמד ולעשות חיל! בשביל שיוכל לעסק בתורתו של הקב״ה!״...
"ואולי תאמרי לי מהיכן השגת את הכסף הדרוש לשם רכישת הגמרא? הלא אין לנו כסף אפילו בכדי לשלם לחלבן!" - הוסיף ר׳ אשר והקשה. ורעיתו ספרה, דברים כהויתם:
״אתה בודאי זוכר את הצעיף היפה שקבלתי ביום נשואינו מאמך עליה השלום! הלא כן? ובכן, את הצעיף הזה - מכרתי הבקר לאחת ממכרותי אשר זה מכבר הבחנתי כי נתנה בו את עיניה, את ה׳עסקה׳ השלמתי מיד כאשר יצאת אל בית הכנסת, וכך הספקתי כבר להגיע אל חנותו של ר׳ אהרן ולבחור את הגמרא הגדולה הזו עבור ליב׳לה שלנו!" - סיימה האשה...
נו... כעת עומדים שנים ואוחזים בטלית... ר׳ אשר ורעיתו עומדים נצבים בחנותו של ר׳ אהרן מוכר הספרים, ואיש מהם אינו מעלה בדעתו לותר על הזכות הגדולה: לקנות עבור לייבלה את הגמרא הגדולה ממנה ילמד דברי אלקים חיים!
״עלי מטלת החובה ללמד את בני תורה!" - טוען האב, ומבקש לעצמו את זכות רכישת הגמרא בה ילמד ליב׳לה. ״מה פתאום? הלא כבר נאמר ׳אל תטש תורת אמך׳, ומכאן שדוקא האם היא זו אשר אמורה להפנים את ערך התורה אל לבו של הילד הרך!" - טענה זוגתו למולו...
בשלב מסוים, כאשר הבין ר׳ אהרן כי אין כל סיכוי לסיום הוויכוח באפן טבעי, פנה אל ההורים והציע לגשר בין עמדותיהם הסותרות... "יש לי רעיון!״ - הוא אמר, ושני המתוכחים הסו לרגע, והטו אוזנם לדבריו.
"אם מבקש כל אחד מכם לרכוש את הגמרא עבור ליב׳לה, מדוע לא תתחלקו בזכות הגדולה? מדוע לא ישלם האב מחצית משויה של הגמרא ואלו האם תשלים את המחצית השניה?" - שאל ר׳ אהרן, ודבריו הנכוחים התקבלו על דעתם של ההורים.
״טוב מאוד!" - הם אמרו פה אחד. ומייד שקלו לידו של ר׳ אהרן את מחיר הגמרא, טבין ותקילין, כאשר את מחצית הסכום - משלמת האם, ואלו את המחצית השניה - משלם האב.
אלא שאם סבורים אנו כי כך באו אל קצם חלוקי הדעות שבין ר׳ אשר לאשתו בנוגע לגמרא של ליב'לה - הרי שאיננו אלא טועים... הוויכוח הבא התעורר דקות ספורות מאחר יותר, כאשר סלע המחלקת הנו בשאלה מי יזכה לקחת בידו את הגמרא מחנות הספרים ועד לבית - ושוב, האב טען כי הוא מחויב ללמד לבנו תורה - ועל כן עליו לשאת את הגמרא, ואלו האם צטטה חזור וצטט את דברי הפסוק: ״אל תטש תורת אמך".
גם הפעם לא הצליחו ההורים להגיע לעמק השוה מבלי התערבותו של ר' אהרן מוכר הספרים, אשר מצא מוצא של פשרה בכדי להניח את דעתם של שני הצדדים... "אם שניכם מבקשים ליטול את הגמרא - הרי שתוכלו לאוחזה שניכם יחד, האב יחזיק בצד האחד ואלו האם בצד השני...״.
מעתה, יושבו ההדורים, ר׳ אשר ואשתו אחזו שניהם יחדיו בגמרא היקרה מפז, הגמרא הרצופה מסירות נפש, וכך צעדו לביתם ברחובה של עיר, כשהדמעות זולגות על לחייהם, יורדות על כריכתה של הגמרא הגדולה, ומלחלחות אותה קמעא. וכי מלתא זוטרתא היא? הלא ליב׳לה מתחיל ללמוד גמרא!!

וליב'לה אשר קבל לידיו גמרא של מסירות נפש, של דמעות, של התרגשות ושל אהבת תורה, ובזכות כל אלו עלה והתעלה עד שהפך לאחד מגדולי הדור!

פרשת ויקרא - נקיונות וגאוה

נקיונות וגאוה


הרב מרדכי אליהו זצ"ל: "הרשע מוציא את עצמו מהכלל הוא שואל בלשון "מה העבודה הזאת לכם" לא שייך אליו - "לכם ולא לו".

אבל מה בכך, הרי גם החכם שואל בלשון שלא שייכת לו: "מה החוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם", פה "לכם" ופה "אתכם" – מה ההבדל?

הסביר הרב על פי דברי האר"י ז"ל שאמר כי בעבודה ובזיעה של ערב פסח מתנקים ומתכפרים עוונותיו של אדם. ובזה בדיוק מתברר ענינו של הבן הרשע. כשהחכם שואל "מה העדות החוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם" כתוב שם "והיה כי ישאלך בנך מחר". היינו אחר שעבד וטרח בניקוי הבית ובביעור החמץ. בנתיים הוא התנקה מעוונות כדברי האר"י ז"ל, אחר זאת הוא שואל את האבא "הסבר לי מה זה שאנו עושים את הפסח והנקיונות?". לכן כתוב בשאלתו המילה "מחר". אחרי המעשה.

הרשע לעומתו לא עוזר בנקיון הפסח. הוא לא מסייע בביעור החמץ. זה לא בשבילו. הוא משתמש בטיעון "אבק זה לא חמץ" בשביל להשתמט מעבודה. לכן הוא שואל: "מה העבודה הזאת לכם?" אתם עובדים ומתאמצים. אני לא עובד איתכם. לא עובד – לא מזיע - לא מתכפרים לו העוונות. לכן נאמר עליו שהוא הוציא את עצמו מן הכלל ונשאר בגדר "רשע" שלא נתכפר לו.

האגדה מספרת שכאשר בני ישראל רצו לצאת ממצרים אמר פרעה: "רגע אחד, חבר'ה! כתוב בתורה "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", לא?! אתם פה רק מאתיים ועשר..."? "אל דאגה", השיבו נשות ישראל הצדקניות, "שחרר אותם, ואנחנו נדאג להשלים את היתרה לאורך השנים...". ההיסטוריה היהודית מוכיחה שהן מקיימות באדיקות את חלקן בחוזה בעבודת הפרך ע"י הקירצופים לקראת החג J

אבל זה החמץ הגשמי! מה עם החמץ הרוחני?

היו רבנים שלקח להם שעות בדיקת חמץ על בית של שני חדרים וקצת ריהוט... למה?
כי עשו חשבון נפש נוקב בכל החורים והסדקים!!!

אחד הדברים שהחמץ מסמל הוא הגאווה! כולו נפוח!!! לעומת המצה הדקיקה...

מר"ח אנחנו קוראים את פרשת הנשיאים! כל יום כנגד נשיא אחד וכנגד חודש אחד בשנה.

חודש ניסן הוא כנגד שבט יהודה!

בנשיא של שבט יהודה כתוב (במדבר ז,יב-יג): "וַיְהִי, הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב, לְמַטֵּה יְהוּדָה:  וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת-כֶּסֶף אַחַת, שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים, סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן-לְמִנְחָה".

א. לא כתוב אצלו נשיא! ואצל כולם כן!
ב. יש לו את האות ו' "וקרבנו" ואצל כולם אין!

את הו' מקבל רק מי שלא נשיא!

יצחק בירך את יעקב והוסיף לו ו': "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" (בראשית כז,כח).
רש"י: "ויתן לך" - יתן ויחזור ויתן!

בעל הטורים ׳וקרבנו׳: וי''ו יתירה על שם ו' בנים שיצאו ממנו וכולם נתברכו בו' ברכות.... ואלו הן: דוד משיח דניאל חנניה מישאל ועזריה. דוד דכתיב ביה יודע נגן וגבור חיל איש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו. יודע נגן שיודע לשאול. וגבור חיל יודע להשיב. איש מלחמה יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. ונבון דבר מבין דבר מתוך דבר. ואיש תואר שמראה פנים בהלכה. וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. משיח דכתיב ביה ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהן ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה ויודעי דעת ומביני מדע ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך... בכולן כתיב נשיא חוץ מיהודה שלמוד הוא אותו השבט להקטין את עצמו ישב נא עבדך תחת הנער וכן בדוד הוא אומר הוא הקטן״.

בפרשה כתוב (ויקרא א,ב): "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ".

כותבת הגמ' (סוטה ה:): "א"ר יהושע בן לוי בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה".

כותב הרב "מכלל יופי" (מגדולי רבני אלג'יר): אדם ר"ת אברהם דוד משה, שהם הקטינו את עצמם לפני הקב"ה. אברהם אמר "ואנכי עפר ואפר", דוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש", ומשה אמר "ונחנו מה".


חודש ניסן הוא זמן מצוין לעבוד על הגאוה ולהשבית את החמץ מהלבבות, ובזכות זה הקב"ה יוכל לשרות בתוכנו וניגאל השנה אמן!!!

יום ראשון, 15 במרץ 2015

פרשת פקודי: התשע"ה - שנת הגאולה

התשע"ה – שנת הגאולה


שנת ה' אלפים שבע מאות שבעים וחמש לבריאת העולם, היא שנת קץ[1].

ישנה עדות מתלמידי הרש"ב זצוק"ל: "שמעתי מזקני הרה"ח המפורסם ר' יהודה אריה לייב ציוויאק זצ"ל שסיפר שבהיותו גר בורשא שמע מזקני חסידי הרש"ב זי"ע שסיפרו על חסיד אחד שעלה לתורה אצל הרב בעל התניא זי"ע בפרשת פקודי והרב היה הקורא בתורה, וכשהגיע הרב לפסוק ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וגו', שמע מהרה"ק שאומר בלחישא ששנת 'אלף שבע מאות וחמשה ושבעים' הוא זמן ביאת משיח במהרה יגלה, ואחר כך סיפר החסיד מה ששמע מפה קדשו, וכששמע בעל התניא הקפיד בדבר ולא הוציא הלה את שנתו בר מינן", עכ"ל.

אם זו שנת קץ אז הגאולה היא "בעתה" – בלי לדרוש יותר מדי התערבות שלנו, ה' מביא את הגאולה בעתה אפילו במצב של "לא זכו", לא מצב של "אחישנה" על ידי העבודה שלנו, כאשר אנו במצב של "זכו".

אבל גם בשביל "בעתה" צריך איזו התעוררות שלנו כדי להיות ראויים לקץ מלמעלה.

מקור הקץ של תשע"ה: "האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים"

מאיפה אנחנו יודעים שזו שנת קץ? יש פסוק בתחלת פרשת פקודי פסוק מפורסם, שהרבה צדיקי עולם ציינו אותו והצביעו עליו כפסוק של קץ (צריך להבין למה הפסוק הזה אומר קץ) – בענין הכסף שתרמו עם ישראל למשכן.

שמות (לח,כח): "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם".

יש את 100 ככר הכסף מהם עשו את האדנים, אך היתה גם שארית שיריים.

השיריים של מחצית השקל הגיעו ל-1775.

מה עשו עם השיריים?

הפסוק אומר "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם".

הווים האלו זו הגאולה!
הרב עמאר שליט"א: כבר כתבתי בכמה מקומות (ראה הקדמה לכר"ש ח"ב וברכת אליהו פר' וישב מאמר ב), בשם הרמ"א (יו"ד רעג,ו) דכל עמודי הס"ת צריכים להתחיל באות וא'ו, ונקרא ווי העמודים, חוץ מחמשה עמודים שסימנם, "ביה שמו".
נמצא דחסרים חמשה ווי'ם מראשי העמודים של הספר התורה.
כנגד זה חסרים מאליהו הנביא חמשה ווי'ם, דחמש פעמים כתוב בתנ"ך אליה חסר וא'ו, וכתב רש"י בפרשת בחקתי (ויקרא כו, מב), בשם חז"ל שיעקב אבינו לקח אות וא'ו מאליהו הנביא, ואמר לו איני מחזיר לך האות וא'ו עד שתבשר גאולה לבני. ושעל כן כתוב שם וזכרתי בריתי יעקוב מלא וא'ו, ויש עוד ד' מקומות בתנ"ך שכתוב יעקוב מלא סך הכל ה' פעמים, כנגד ה' פעמים שכתוב אליה חסר וא'ו.
ופירשתי שם הטעם שלקח לו וא'ו ולא אחת משאר אותיות שבו, שיש בו כל האותיות של שם הוי'ה ב"ה, וישבתי את זה עפ"י הידוע דבגאולת ישראל חסר וי'ו, דכתיב (שמות ח,יט), ושמתי פדת בין עמי ובין עמך למחר יהיה האות הזה. וכתב רבינו בחיי ע"ה שתיבת "פדת". כאן חסרה וא'ו, והטעם משום שלא היתה זו גאולה שלמה, לפי שיש אחריה גלות.

איך מגיעים מ1775 לשנה הזו, שהיא כבר 5775?

"שית אלפי שנין" כנגד ו קצוות
כתוב שיש ששת אלפי שנים של העולם הזה, "שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".

"שית אלפי שנין דהוי עלמא" הם כנגד הו"ק:

האלף הראשון כנגד החסד, "כי לעולם חסד" – חיים ארוכים בחסד של מקום.

אחר כך אלף שנים של גבורהבהם היה המבול.

אחר כך אלף שנים של תפארתבהם יציאת מצרים ומתן תורה.

הנצחשני מקדשות (בית המקדש השני נחרב לפני תום האלף הרביעי, בסוף הנצח).

האלף החמישי שכנגד ספירת ההוד מתחיל את השני אלפים שנה של ימות המשיח, אבל כתוב עליו – "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום [יומו של הקב"ה אלף שנה] דוה".
מצד אחד מתחיל זמן שראוי לביאת משיח (האלף החמישי ראוי להיות האלף המשיחי) – "שני אלפים ימות המשיח" – ומצד שני עיקר הגלות מתחילה מתחלת האלף החמישי, כי הוא כנגד ספירת ההוד, ושם יש את עיקר יניקה לחיצונים, עליה נאמר "הודי נהפך עלי למשחית".

אחר כך, לא זכינו, ונכנסנו עמוק לאלף הששי שכנגד ספירת היסוד, ועל זה נאמר בספרים הקדושים שעיקר הפגם שמעכב את הגאולה הוא פגם הברית, כנגד היסוד.
לכן עיקר התיקון בעיקר מהתגלות הרמח"ל והאור החיים הק' והבעל שם טוב, שהוא בחצי היום הששי, הזריחה של האלף הששי (שנת תק) – הוא לתקן את הברית על ידי ההתקשרות לתורות של הצדיקים האלו.

אזלא גרש הליכת הגלות
הפסוק "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים" מתחיל עם אזלא-גרש. אין יותר מדי פסוקים בתורה שמתחילים עם אזלא-גרש. הסוד של "אזלא גרש" הוא שהגלות-הגרש הולכת-אוזלת.

שש מאות אלף ו"שירי זמרה"
הפסוק הזה קשור עם השלמות של כלל ישראל, כי במחצית השקל פקדו את העם (גם לשון "פקד פקדתי", לשון גאולה, וכן פסוק זה הוא בפרשת פקודי).
כמה יצא? בדיוק לפי מספר העם שש מאות אלף, אבל עם השיריים, 3550.
גם בבני ישראל יש תופעה כזו, שיש את השלמות הכל מושלם, שש מאות אלף הם שלמות, כנגד שש מאות אלף אותיות התורה, ישראל ר"ת "יש ששים רבוא אותיות לתורה" – ויש עוד שיריים של 3550 נשמות.

החתם סופר: 3550 נשמות בלי אות בספר תורה
יש חתם סופר מדהים (תורת משה עה"פ), שאומר שהנשמות האלה ה-3550 – הן מחוץ לשש מאות אלף אותיות התורה, הן נשמות שאין להן אות בתורה! הוא אומר שאלה נשמות של קליפת נגה, שהתיקון שלהם, הצירוף שלהם לקדושת עם ישראל, הוא על ידי שתומכים בתורה, "תמכין דאורייתא".

בשער הגלגולים ובתניא כתוב שכל אחד מהשש מאות אלף מתחלק לשש מאות אלף ניצוצות (כאשר כל אחד מניצוצות אלה יכול להחיות גוף בעולם הזה), אז אי אפשר לדעת היום כמה מהשש מאות אלף וכמה מהשלשת אלפים חמש מאות וחמשים שאין להם אות בתורה. כל אחד נתן מחצית השקל, ועיקר המשכן הוא מאה אדנים ממאה ככר מחצית השקל של שש מאות אלף איש[2].

מה עשו עם השאר? השארית של עם ישראל היא 3550, ואם כל אחד נותן מחצית השקל כמה שקלים זה יוצא? 1775, כמו שכתוב בפסוק.

שכחת משה (מול ועדת הבקרת) מה עשה בשקלי השיריים
יש על הפסוק הזה גם מדרש פליאה: כל הדין וחשבון שמשה רבינו עושה בתחלת פרשת פקודי מה עשו בכל דבר מתרומות בני ישראל הוא מסירת דין וחשבון לעם ישראל, שח"ו אף אחד לא יחשוד בו שהוא מעל בכסף. אם כן, היתה איזו ועדת בקורת שיושבת מול משה רבינו, והכל חשבון צדק נכנס כך וכך, ושואלים את משה רבינו מה עשית עם זה? כך על כל סכום.
הגיעו לשארית של מחצית השקל, של שארית עם ישראל, ה-3550 שיוצא 1775, ושאלו 'מה עשית בזה משה רבינו?'. כתוב משהו מופלא, שלרגע משה רבינו שכח מה עשה בכסף הזה. משה רבינו יושב מול ועדת הבקרת, שואלים מה עשית עם זה, ומשה רבינו שואל את עצמו רגע, מה עשיתי עם זה?! הוא לא יודע מה הוא עשה עם זה.
יש כמה גרסאות מה קרה בסוף:
או שיצאה בת קול, והיא אמרה את הפסוק הזה – "ואת האלף וגו'" – כל האזלא-גרש אומרת בת הקול להציל את המצב של משה רבינו. כתוב שם "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה" – משה רבינו עשה עם זה – "ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם", כך אומרת בת הקול.
יש עוד נוסח במדרש, שפתאום הופיעה שם האות ו, וממנה הוא נזכר שהוא עשה מהשארית ווים לעמודים.
יש עוד גרסה, שגילו לו בחלום הוא שכח, אבל בחלום, כנראה עשה שאלת חלום 'מה עשיתי עם הכסף הזה?', ענו לו שעשית כך וכך.

"בכל ביתי נאמן הוא"
זה משהו מופלא לגמרי, שמשה רבינו חכמה דאצילות, מח הזכרון ישכח מה הוא עשה עם הכסף הזה. המדרש מסיים ואומר שאחרי שגילו את האמת, שהוא "עשה ווים לעמודים וגו'", נאמר על זה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", פסוק מאד מרכזי.

הזכרות משה נשמות בעלי תשובה
"תורה צוה לנו משה", "משה אמת ותורתו אמת", כל ענינו של משה הוא תורה, ולכן הוא שוכח את אלה שאין להם אות בתורה (שלו).
זה אומר שגם נשמה כללית ומשה הוא הנשמה הכללית ב-ה הידיעה יכולה לשכוח מחלק מסוים בעם ישראל, שאינו קשור לענינה העיקרי. אכן, ההזכרות של משה אחר כך מגלה למפרע שגם הם קשורים אליו, ברובד יותר עליון ונעלם.

בשם הקוצקר אומרים: כי היו כאלו מבני ישראל שכאשר נתנו מכספם - לא היה זה נתינה מרצון טוב... ולכן נעשה מנדבתם רק "ווים" ולא "אדנים"... ולכן מצאנו אצלם עניין של "שכחה"... מחמת מדרגתם הנמוכה...

המן הרשע רצה לתת רק עשרת אלפים ככר כסף שהם כנגד מאה האדנים, שהם נעשו מתוך תרומת המחצית השקל שנתנו רוב בני ישראל.

אבל על אותם אלף שבע מאות וחמישים הנותרים המן הרשע זלזל, כי חשב לעצמו שהם הרי כבר מחוץ למשכן, ואינם כמו האדנים שנחשבים ליסודות המשכן... מה שאין כן הווים שבדרך כלל הם כבר נמצאים מחוץ לחלל המשכן באוויר שמחוץ למחיצות המשכן... ואין צריך להתחשב בהם כלל...

והמן הרשע לא ידע ולא הבחין כי השקלים העודפים על מאת הככר שמשו לתכלית מפורשת (שמות ל"ח, כ"ח): "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם".

והנה, לפני כ- 800 שנה כתב "הרוקח", (מן המקובלים הקדמונים באשכנז, הובא בספר "חומת אנך" להרב החיד"א למגלת אסתר), כי 11 הווין (אותיות "ו") שיש בפרשת עשרת בני המן - הן כנגד ווי העמודים.

ומתוך כך הסיק בספר "דרשות בית ישי" (סימן ל"ה), כי מה שאמרו חכמינו ז"ל, שהקדים הקב"ה שקליהם של ישראל לשקליו של המן, כוונתם היתה בעיקר לאלף ושבע מאות ושבעים וחמשה השקלים שהם כנגד 11 אותיות "ו" הקשורים להמן ובניו...

כי משה רבנו, כאשר ראה תחילה שיש מי שנעשה תלוי ראש, שכח את האלף שבע מאות וחמישים שנעשו ווים תלויים... וחשב מי יודע אם זה לא מרדכי שנעשה תלוי... עד שנתגלה לו שגם הרחוקים כל כך וגם אלו שהם לכאורה מחוץ למשכן הרי גם הם נעשים שימוש לקדש, ועושים מהם ווים לעמודים... ודווקא מכוחם זכו בסופו של דבר לתלות על הווי"ם את המן ועשרת בניו...
כן יאבדו כל אויבך ד'...

חלוקת המספרים היחודית ארבע תקופות
יש עוד משהו יפה כאשר אומרים את המספר הזה. בדרך כלל מספרים הם או מלמעלה למטה (מאות, עשרות, יחידות) או מלמטה למעלה (יחידות, עשרות, מאות). כאן הסדר הוא אלף-מאות-יחידות-עשרות סדר קצת משונה. "ואת האלף ושבע המאות" (מלמעלה למטה) ואחר כך "וחמשה ושבעים" (מלמטה למעלה).
אם אומרים שהפסוק הזה רומז לנו, יוצא משהו מופלא.

יש אלףשהוא "כל היום דוה", אלף שנים של ההוד ואחר כך נכנסים שבע מאות שנים לתוך האלף הששי, ומגיעים לשנת ת"ש. ואז מתחילים את ה"מאה" שכנגד ההוד של האלף הששי, ההוד שביסוד.
אחר כך יש יחידה של חמש שנים – "וחמשה" – חמש השנים של השואה (מת"ש עד תש"ה). אחר כך יש "ושבעים"[3]. רמז מובהק שכך הסדר (החמשה לפני השבעים).

זה הסדר של הפסוק, "ואת האלף, ושבע המאות, וחמשה, ושבעים". עיקר יניקת השטן היא מ"וחמשה", בגימטריא שטן. אחר כך יש "ושבעים" (סוד השם הקדוש חתך, וד"ל).

צפיה וחשק לגאולה
כל זה כבר מכניס אותנו יותר ל"וצפה ראשיהם" – צפיה בראש, צפיה למשיח. השאלה הראשונה ששואלים היא "צפית לגאולה"? צריך להכניס את הצפיה לראש, "וצפה ראשיהם", ולתת הרבה חשק, "וחשק אותם".





[1] מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות ומועדים ח"א פרשת פקודי, הרב גינזבורג.
[2] ככר הוא שלשת אלפי שקלים, וכמ"ש רש"י ורשב"ם ז"ל, ומאה ככר הם שלש מאות אלפים שקלים, שהם שש מאות אלף של מחצית השקל.
[3] בסוף יש שבעים (שבעים השנים האחרונות של חשבון הקץ) כנגד שבעים שנות דוד מלכא משיחא ("ימי שנותינו בהם שבעים שנה"), וידוע שאם היה חי עוד (עד גיל מאה) היה משלים את תיקונו ונעשה משיח בפועל. והיינו שבתום השבעים בא משיח. יש גם שבעים שנות אברהם אבינו (שנולד בהיות תרח אביו בן שבעים שנה), היהודי הראשון, עד לבואו לארץ וכריתת ברית בין הבתרים על שלמות ארץ ישראל. וגם התיקון של שבעים שנות גלות בבל ואז שיבת ציון ובנין בית המקדש ה"אחרון".