"נשאו ליבו"
כותב דוד
המלך ע"ה בתהילים (ק,ב): "עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה".
אומרת
הגמרא (ברכות לא.): "תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל,
לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא
מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים
בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה". וכך נפסק בשולחן ערוך
(הלכות תפלה סימן צג ב).
כך
כותב הרמב"ם בהלכות דעות (א,ד) שצריך אדם להיות שמח כל ימיו!
האר"י הקדוש (שער הכוונות): "אסור לאדם להתפלל תפילתו
בעיצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה....
אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה,
ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש
תלויה בדבר זה"...
מספרים
תלמידי הבעל-שם-טוב זיע"א משמו שכל מה שאדם יכול להשיג ע"י
סיגופים ותעניות של שנים, הוא יכול להשיג בזמן קצר של עבודה בשמחה!!
בתניא
(א,כו): "אך העצבות ממילי דשמיא, צריך לשית עצות בנפשו ליפטר ממנה… בידוע
שהוא תחבולות היצר…"
אבל איך אני מגיע לשמחה?
ספר החינוך (מצווה טז): "אחרי הפעולות נמשכים
הלבבות".
אפשר
לעשות דברים שהם רק ביטויים חיצוניים לשמחה, אך בעזרת ה' יתברך, בהמשך הם יבטאו
שמחה אמיתית, כמו שכתוב בזוהר הקדוש (תצוה קפד:) שכאשר אדם יפגין שמחה
מלמטה – יראו לו שמחה מלמעלה.
כתב ר'
נחמן בספר 'הכסא הריק': הקב"ה מסתכל על ברואיו בשעה ששואלים אותם לשלומם:
אם
האדם עונה: "מה נעשה? יש צרות, המצב נראה לא טוב...", עונה הקב"ה:
"נראה לך שזה לא טוב? עכשיו תראה מה זה לא טוב! (ל"ע!)"
אך אם
האדם עונה: "ב"ה הכל טוב", הקב"ה עונה: "זה נראה לך טוב?
בוא תראה מה זה טוב באמת!".
ליקוטי מוהר"ן (מהדורא בתרא כד): "מִצְוָה גְּדוֹלָה
לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, וּלְהִתְגַּבֵּר לְהַרְחִיק הָעַצְבוּת וְהַמָּרָה
שְׁחֹרָה בְּכָל כֹּחוֹ. וְכָל הַחוֹלַאַת הַבָּאִין עַל הָאָדָם, כֻּלָּם בָּאִין
רַק מִקִּלְקוּל הַשִֹּמְחָה.... וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד
בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשֹׁךְ
עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל
אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל - כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ
גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר
יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא".
במיוחד בשבת קודש שהזוה"ק כותב[1]
שצריך לאחזאה! חדוה! להראות שאתה שמח! גם אם במקרה אתה לא, תראה את זה מבחוץ ואז זה
ייכנס גם לבפנים!
שמות (לה,כא): וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ
לִבּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' ".
בן איש חי (אדרת אליהו ויקהל): מה הכוונה "נשאו
לבו"[2]?
דרכו של היצר-הרע כשהוא רואה איזה אדם שרוצה להתנדב
ולתת כסף לצורך איזו מצוה, אז באותו רגע מזכיר היצר-הרע לאותו
אדם את כל ההפסדים שהפסיד במשא ומתן, כדי למנוע את אותו אדם שלא ייתן את הכסף, ולא יקיים את אותה המצווה.
כיצד עושה
זאת היצר? אומר
הוא לאדם: הבט וראה, כמה עסקים לא מוצלחים עשית והפסדת בהם, והוצאת
בהם כך וכך כסף, ואת הכל הפסדת, ושים לב גם שהזמן עובר ומצבך
לא משתפר, ובפרט בימים האלה, שהריווח מועט ואינו מצוי. וכך ממשיך ואומר היצר הרע לאדם
עוד ועוד דברים כמו אלו, שטבעם להסיח את דעת האדם.
אך על האדם לדעת שכל המחשבות הללו באות
לו מצד היצר-הרע שרוצה לעורר בלב האדם מחשבות כאלה כדי למנוע אותו
ממעשה טוב, שלא יתנדב כלום בשביל מצוה וצדקה.
והנה, אפילו אם האדם הזה יתגבר על היצר-הרע,
ולמרות המחשבות המטרידות אותו, הוא יחליט לתת את הצדקה או לעשות
את אותה מצוה, כי הוא כבר התחייב, או שיש איזו סיבה אחרת שמכריחה אותו לעשות אותה,
הנה עם כל זה, נוכל לראות שהיצר-הרע גרם במחשבות שהביא
לו, שלפחות את הכסף שייתן לגבאי-צדקה בשביל איזו מצוה,
לא ייתן אותו בשמחה ובטוב לב, אלא בעצבות גדולה, כי היצר-הרע, אם הוא לא מצליח למנוע את האדם
מלעשות את המצווה, הוא מנסה לפחות לגרום לו שיעשה אותה
בחוסר חשק ובעצבות ולא בשמחה ובטוב לבב.
ומה הבעיה שייתן את הצדקה או יעשה מצוה
בעצבות?
כי אז גורם שהמצווה הזאת תהיה מאוד מאוסה,
וזאת, כי אין מידה מאוסה לפני ה' יתברך כמו מידת העצבות! וזה מקרא מפורש בתורה שצווח ואומר: "תחת
אשר לא עבדת את ה' אלֹהיך בשמחה"!
העצבות, נמשכת מיסוד העפר, שהוא התחתון שבכל ארבעת היסודות (אש,
רוח, מים, עפר), והאדם, צריך להגביה את עצמו מיסוד העפר שהוא תחתון, ולעלות למעלה ממנו.
כמו שכתוב: "מקימי מעפר דל", "התנערי, מעפר קומי".
על זה אמרו חז"ל, שטוב מאוד לאדם
להביט בשמים, כי
דבר זה יועיל מאוד לטהרת הנפש ולזַכּוּת המחשבה והשׂכל.
כמה שיכול האדם להתעלות מהארץ ולהגביה עצמו למעלה,
אז הִרבה טוב לנפשו בעבודת הבורא יתברך, כי "מושב יקרו" של ה' יתברך,
"בשמים ממעל", ועל מקום זה גם כתוב "עוז וחדוה במקומו",
ולשם אנחנו שואפים להתעלות.
"ויבואו כל איש אשר נשאו
לבו", הכוונה, שטוהר הלב של האדם התגבר על החומר, ונשא אותו למעלה מיסוד העפר התחתון
שהיה דבק בו, והוא שגרם לו להיות בעצבות, ועתה הלב הגביה אותו
למעלה, לקרב אותו אל היסודות הרוחניים שאין בהם זכר למידה הרעה הזו של העצבות.
הפסוק משבח את בני ישראל, שמה שהביאו לצורך
משכן ה', הביאו בשמחה ובטוב לבב ומתוך התרוממות!
שבת
שלום ומבורך!
[1]זהר חדש (יתרו מאמר ז' ימי
בראשית): "עיינין אוכמין שפירן, על קו היושר, איהו מסטרא דשבת, דאיהי בת עין
שפירא. עלה איתמר, שחורה אני ונאוה. האי איהו בדיוקנא דשבת, דאיהו ובשבת צריך
לאחזאה שובעה, בהפוכא דשפחה לילית. וצריך באתר דעציבו דשבתאי, לאחזאה חדוה, באתר
דחשוכא. שרגא. באתר דעינוי, ענג. למעבד תמן שינוי בכלא".
[2] עיין תקט"ו תפילות לרמח"ל
תפילה שעח' (חשמל).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!