Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 24 ביולי 2015

פרשת דברים - איש העתיד!

איש העתיד!


כולנו שואפים להתקדם, להיות מעודכנים, להמנות עם ״אנשי העתיד״. הננו להוכיח לעצמנו, שעוד אתמול נמנינו עם ״אנשי העתיד״!

כיצד ייראו אנשי העתיד? האמנם יפעילו מערכות אלקטרוניות בכח המחשבה הטלפטית? האם ינהגו במכוניות סולריות מודרכות מחשבים? כלום ישוחחו בטלפונים טלוויזיוניים אלחוטיים? למה לנו לנחש, הבה נערוך היכרות עם איש העתיד. ניתן לו לספר על עצמו. הנה סיפורו, מלה במלה.

חבר טוב שלי עבר להתגורר בעיר מרוחקת. איך אומרים, ״רחוק מן העין - רחוק מן הלב״. אבל לפני כחודש מגיע מכתב ידידותי, שהזכיר את החבירות הגדולה והזמין אותנו לחגיגת ה״בר מצוה״ של בנו. מובן שחשבנו לנסוע, הרי היינו ידידים בנפש ואת הילד הכרנו מאז היותו תינוק. הוא גדל יחד עם מוישי שלנו, הלכו יחד לגן. אבל בדיוק באותו יום חיתנה אחותי. אז רציתי לשלוח לו מכתב, לספר כמה רצינו, וכל זה. אז המכתב שלו מונח על שולחן הכתיבה שלי, ועד היום לא יצא לי לענות עליו.

זאת אומרת, באמת, זה לא עניין גדול. אני רק לוקח עט ביד וכותב. כמת דקות, והמכתב גמור. בדרך כלל אני די חרוץ. גם כאן, החלטתי שתיכף ומיד כשאחזור מהעבודה, הדבר הראשון שאעשה, זה לכתוב את המכתב. כשחזרתי מהעבודה אכלתי, והגיע טלפון מקונה. הייתי חייב לשבת על החשבונית והלך לי ערב. אבל המכתב לא יצא לי מהראש. החלטתי: מחר, מחר יום שישי, גומרים לעבוד מוקדם, ואני מתיישב לכתוב את המכתב. אבל אתם יודעים איך מתנהלים העניינים ביום שישי. באים הביתה וצריכים לרוץ לקניות, להכין את הנרות ולהשגיח שהילדים יתרחצו, וכבר נכנסת השבת. היתה לי תחושה של אכזבה, אבל החלטתי שבמוצאי שבת, מיד לאחר ההבדלה, אני לוקח עט ביד ועונה לו.

במוצאי שבת הזכירה לי אשתי שזו ההזדמנות האחרונה לנחם את משפחת כהן. ״דחינו כל השבוע, ומחר הם כבר קמים מה״שבעה״. הלכתי לנחם וחזרתי במצב רוח קודר. הרגשתי שאין זה הזמן לכתוב מכתב ידידותי. ומלבד זאת, בין כך אין מרוקנים את תיבות הדואר בלילה. לא יקרה כלום אם אדחה זאת למחר ואכתוב את המכתב מתוך שמחה ויישוב הדעת. המכתב כבר מחכה חודש, יחכה עוד יום אחד. למחרת ישבתי לכתוב. אצלי החלטה זו החלטה. התחלתי לחפש את מכתב של החבר בערימת המכתבים שעל השולחן ונהיה לי שחור בעיניים. יש לי כ"כ הרבה מכתבים שצריך לענות עליהם! זה באמת לא עניין לרבע שעה. מחר אני מפנה לי שעתיים, ויושב לענות על כולם!

הרי לכם, ״איש העתיד״!

וזה לא רק המכתב ההוא. הנה, על המדף, מתחת לראי בכניסה לדירתו, מונח פתק ממחלקת החבילות בדואר. למה דוקא שם? כדי שיהיה מול העיניים. הפתק נשלח לשכן שגר בבניין ממול, והגיע לכאן בטעות. מובן, שאין טעם לרדת במיוחד כדי לשים אותו בתיבת הדואר ממול. הרי בין כך יורדים מהבית ויוצאים לעבודה כל יום. אז מחר, כשירד לעבודה, יקח אתו את הפתק. למחרת הוא התעכב בבית וירד באמת ברגע האחרון. מיהר כל כך, עד ששכח את הפתק.

אין דבר, מחר הוא יקח אותו. למחרת היום שכח, ונזכר במדרגות. לחזור? הרי גם מחר הוא ילך לעבודה. למחרת ביקשה ממנו אישתו להוריד את הקרטון הריק של הירקות לאשפה. לכן הוא החליט, שמחר הוא ירד עם הפתק השכן. אבל מה, טוב שהוא מונח על המדף, ליד הכניסה. במקום בולט לעין.

הוא נזכר בו בכל יום, כשהוא חוזר מן העבודה.

מצחיק? זה היה מצחיק, לולא זה היה עצוב כל כך. כל אחד מאיתנו יוכל למצוא עצמו, אם לא על המדף שמתחת לראי, אז בראי שמעל למדף...


סיפר לי חבר, שבעת שלמד בישיבה התארס בשעה טובה, ויחד עמו היו עוד חברים מאורסים בישיבה. ערב אחד כינס אותם ראש הישיבה לשיחה לקראת הפרק החדש בחייהם - הקמת משפחה בישראל. הבחורים היו צמאים לדעת על מה ידבר עימם, מהי הנקודה החשובה שמבקש הוא להנחילה?

להפתעתם, נכנס ראש הישיבה לשיחה - וגמרא בידו. הוא פתח את הגמרא והתחיל לקרוא לפניהם מתוכה, כאילו זה היה שיעור בישיבה: (שבת פח.) במתן תורה נאמר:

״ויתייצבו בתחתית ההר״, תחת ההר ממש. ״אמר רבי אבדימי, מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית. ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם״ . ראש הישיבה נשא את מבטו, ושאל: ״הדברים מובנים?״ ״ודאי״, הנהנו הכל בראשם. הגמרא ידועה. וראש הישיבה המשיך לשאול: ״אין לכם קושיה על ניסוח הדברים?״ קושיה?! למה הכוונה. ובכלל, לאן הוא חותר...

וראש הישיבה שאל: ״מדוע נאמר כאן: ׳ואם לאו - שם תהא קבורתכם׳. ראוי היה לכתוב: ׳כאן תהא קבורתכם׳, תחת ההר הכפוי עליהם. מדוע נאמר: ׳שם׳?!״ התלמידים הרימו גבה, קימטו מצח. אכן, שאלה כהלכה

אמר ראש הישיבה: ״אגלה לכם סוד. יש ׳קבורה׳ אחת, הקרויה: ׳שם׳. זהו מקום קבורתן של כל התקוות, של כל הציפיות, של כל העתיד המזהיר הנשקף לאדם. ואבהיר את כוונתי.

ילד הולך לבית הספר. המורה מסביר, והילד חולם. מדוע אינו מקשיב? משום שהוא סבור, ששום דבר אינו בוער. כעת הוא יחלום. אחר כך הוא כבר יעבור על החומר, ישמע הסבר מחבר, ״שם״ הוא כבר ישיג את הכיתה.

צריכים להכין שיעורי בית, והילד משחק. מדוע? כי יש לו פנאי. רבע שעה לפני תחילת השיעור הוא יעתיק ממחברת של חבר. ״שם״ הוא כבר יספיק.

יש להתכונן למבחן, אבל הוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו. לא נורא, כעת הוא יכשל, אבל במבחן הבא כבר ידע. ״שם״ הוא יצליח.

התעודה שקיבל היתה גרועה? אל פחד! יש עוד מחצית. ״שם״ הוא ילמד היטב...

הוא נכשל בתלמוד תורה? מה שהיה היה, בישיבה הקטנה הוא יהיה הכוכב של השיעור.

כך הוא משתרך בשולי השיעור לכל אורך הדרך. ולא משום שאין לו כישורים, לא משום שאינו יכול לתפוס את המקום הראוי לו ולהמנות עם הראשונים. אבל מה, כאן חבל להתאמץ. עוד מעט ייפתח שלב חדש, ושם - שם יראה את כוחו!

כך הוא סוחב עד לחתונה. הו, ״שם״ הוא יפתח דף חדש!

״כן״, אמר ראש הישיבה. ״זהו השלב שאתם עומדים לפניו, אני מכיר ויודע את התקווה המפעמת בליבכם. אני מאחל לכם בכל לבי אך טוב, שכל משאלותיכם יתממשו. אבל אם לקיתם בתסמונת ״שם״ - הרי זה משול לקו האופק: תמיד נראה, ולעולם אינו מושג... אז תקרטעו, חלילה, מ״שם״ ל״שם״, מתיסכול לתיסכול, ומאכזבה לאכזבה. ה״שם״ הוא מקום קבורתן של האשליות, שידענו בסתר ליבנו כי לא היו אלא תקוות נפל, ניחומים של הבל״.

והמסקנה? לא ״שם״, אלא כאן ועכשיו! ופסוק הוא בפרשתנו: ״ועתה ישראל״, עכשיו ומיד, ״שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מצוה אתכם לעשות!״ 

הבה נצטט סיפור מן הגמרא (סוכה מד:): רבי איבו סיפר: השנה היתה שנת שמיטה, שיש להפקיר בה את הפירות הגדלים בארץ ישראל. עמדתי לפני רבי אלעזר, ובא אדם לשאול שאלה: יש לו מטע זיתים וכרם ענבים. הוא מביא פועלים מן העיר, והם מטפלים בגפנים (באותן עבודות המותרות בשמיטה) ובשכר עבודתם אוכלים מן הזיתים. האם הוא עושה כהלכה? ענהו ר׳ אלעזר: ״לא, אינך נוהג כשורה!״ (משום שהזיתים הם הפקר בשביעית, ואינך יכול לשלם בהם את שכר עבודתם של הפועלים) עזב האיש את המקום. פנה רבי אלעזר אל רבי איבו ואמר לו: ״כבר ארבעים שנה אני מתגורר כאן, וטרם ראיתי אדם המהלך בדרכים ישרות כאדם זה!״ כעבור שעה שב האיש ושאל: ״ומה אעשה?״ אמר לו רבי אלעזר: ״הפקר את הזיתים, ולפועלים שלם במזומנים!״ עד כאן הסיפור .

הגאון ר׳ ישראל מסלנט זצ״ל, מייסד תנועת המוסר, התפלא ושאל: מה מצא רבי אלעזר באותו אדם, שהתפעל ממנו כל כך עד שאמר שלא ראה אדם ישר כמוהו זה ארבעים שנה! ועוד: לאן הלך האיש באמצע השיחה?

ושאלה אחת מתורצת בחברתה: כאשר אותו אדם נוכח לדעת שאינו נוהג כשורה - לא התמהמה אף לשניה אחת! מיד ביקש סליחה ורץ לשדה, אל מחוץ לעיר, כדי לומר לפועלים שסדרי העבודה השתנו. רק לאחר מכן שב העירה להמשיך ולשאול כיצד לנהוג בעתיד.

הוא לא היה ״איש העתיד״. הוא היה ״איש העכשיו״!

רבי נתן (ליקוטי הלכות, חו"מ הלכות פקדון וארבעה שומרים הלכה ד' אותיות ה-ז): "אסור לאדם לדחות עצמו מיום ליום רק לידע היטב כי זה היום לא יהיה לו כלל כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלואי שיזכה למחר לצאת ידי חובתו, לפרוע להשם יתברך חובת היום של יום המחר בעצמו...".

פרשת דברים (חזון) - אהבה תלותית

אהבה תלותית


דברים (א,כז): "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה׳ אתנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אתנו ביד האמורי".

רש״י: "הוצאתו לשנאה היתה, משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות, אחת של שקיא ואחת של בעל. למי שהוא אוהב נותן של שקיא ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ     מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה, וארץ כנען של בעל והוציאנו ממצרים לתת לנו את ארץ כנען".

תלונתם של ישראל שיציאת מצרים נעשתה מרב שנאתו של הקב׳׳ה אליהם נשמעת מפרכת מעקרה: וכי יעלה על הדעת שה׳ דאג להביא על המצרים את עשר המכות מרוב שנאתו לישראל? כיצד אפשר לומר שקריעת הים והנסים הגדולים שנעשו שם נבעו משנאה? ומי הוא זה שירהיב עוז ויטען כי המן שירד לישראל במדבר מקורו היה בשנאת ה׳ לעמו הנבחר? האם יתכן כדבר הזה?!

לפיכך בא רש״י ומבאר את פשר טענתם של ישראל על פי משל: למלך בשר ודם היו שני שדות - שדה שקיא, שהוא שדה הממקם ליד מאגר מים, וכדי להשקותו די בתעלה אחת שנחפרת בקרקע, ושדה בעל, שדה שכדי להשקותו דרושים זמן רב ומשאבים רבים, כמו העמדת צנורות וחבור קוי מים.

אהובו של המלך קבל את שדה השקיא, ואילו זה ששנוי עליו קבל את שדה הבעל - כך ארץ ישראל, שהיא שדה בעל, נתנה לעם ישראל, ולעמתה ארץ מצרים, שהיא שדה שקיא, נתנה למצרים.

זוהי ההוכחה - טענו ישראל - שאנו השנואים לפניך לעמת המצרים שהם אהובים יותר. אלו היית אוהב אותנו, צריך היית להותיר אותנו במצרים, הממקמת על גדות הנילוס, ואלו את המצרים היית מעלה לארץ ישראל שיחפשו מים להשקותה.

לכאורה טענה זו צודקת היא, אולם רבי עזרא ברזל זצ״ל באר ואמר, כי על ידי המגורים בארץ ישראל זוכים ישראל במתנה מפלאה, והיא - הקשר ההדוק לבורא העולם.

הקב״ה רוצה בתפילתם של ישראל, ובתלות התמידית שלהם היוצרת קרבה, ודוקא לכן מעלה הוא אותם לארץ ישראל, התלויה בגשמים, שבה "למטר השמים תשתה מים״ (יא,יא).

במצרים, אשר לעולם אין בה מחסור של גשמים, אין כל צרך בקשר לבורא העולם, ואם יהיו שם ישראל, עלולים הם, חם וחלילה, לשכוח ולהפנות את לבם מאביהם שבשמים.

השקפה מעותת כל כך של רצון לגור במצרים, שבה אין צרך בקשר הדוק לבורא העולם, וההתחמקות מן הקרבה לקב״ה היא ה״תשעה באב״ האמתי שלנו...

אכן, אותו יום שבו התקיים ״ותרגנו באהליכם״ (א,כז), ועם ישראל עזבו ובכו באהליהם על ארץ ישראל - הפך לדורות לסמל החרבן והגלות של תשעה באב.

ריחוק מעין זה היה נחלתו של הנחש, אשר נענש ״ועפר תאכל כל ימי חייך' (בראשית ג,יד), ולכאורה עפר יש בכל מקום, ולפיכך פרנסתו של הנחש מצויה לפניו ברווח והוא אינו צריך לצאת לעבודה לעולם...וכי עונש הוא זה?

אומר ה״שם משמואל״ שהנחש אבד באותה שעה את הקשר ההדוק לבורא העולם, שוב אין הוא נזקק לעולם.

״קח הכל״ - אומר לו רבונו של עולם - ״רק אל תדבר אלי לעולם!״, וזהו הענש החמור ביותר.

גמ' (יומא עו.): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים".

על כך אומר האדמו״ר מגור, בעל ה״בית ישראל״ זצ״ל:

דוד המלך אומר (תהלים כג): ״מזמור לדוד ה׳ רעי לא אחסר בנאות דשא ירביצני... נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו״ - ובכל הפסוקים הללו אנו מוצאים כנוי לה׳ בגוף שלישי. ונסתר: ירביצני, ינחני, ינהלני.


והנה, לפתע מתהפך הדבור לגוף נוכח, ואנו אומרים: ״גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני. תערוך לפני שלחן... דשנת בשמן ראשי...״, מה הסבה לשנוי הפתאומי?


התשובה היא - מבאר ה״בית ישראל" - שכאשר טוב ליהודי ויש לו פרנסה ובריאות איתנה, הקב״ה הוא רק שותף סמוי ב׳עסק׳ ומופיע בגוף נסתר, אבל כשחס וחלילה מתהפך מזלו של היהודי עליו לרעה, והוא מוצא את עצמו הולך בגיא צלמות - הוא חש קרבה גדולה לבורא יתברך, וההתיחסות אליו היא בלשון נוכח.


אז נושא היהודי תפלה ממעמקי לבבו, הוא קורא פרקי תהלים ומרגיש שהוא צריך את הבורא לצדו כאן, קרוב ונוכח!

ילדה אחת בשואה איבדה את אמא שלה ביער באחת ההפגזות, וראתה כל מיני אנשים שוכבים ולא זזים על הרצפה... ואז שמעה צרחה: איפה היית!?!? פעם כשהיא הייתה שומעת את הצרחה הזאת של אמא שלה היא היתה בורחת מתחת למיטה, עכשיו היא רצה כמו משוגעת לעבר הקול!!!

השבת היא שבת חזון, מלשון חזיון, בשבת זו יש אפשרות לחזות דברים עתיקים ועליונים, וכמו שימי חול אלו הם קשים מאד, כן שבת זו היא למעלה מן הכל, שאין בה שליטת הס״א, וזה שאומרים ״רב לך שבת בעמק הבכא״, כלומר ״עמק הבכא״ אלו ימי אב שבהם עומק הבכיה, אבל יום השבת ״רב לך״ - הוא גדול מאד מאד.


בשבת הזאת אנחנו מרגישים את העומק של הצרה של ה'שבטך' שזה שבט אבל שלך!!! מרגישים את הקב"ה שבכל צרה!!!


ויודעים שאחרי השבטך תגיע גם ה'משענתך'! ואז "המה ינחמוני" שזו שבת נחמו שאז ה' ינחם אותנו כ"כ הרבה! "שמחנו כימות עיניתנו"!!!

יום שלישי, 21 ביולי 2015

תשעה באב - מגולה לגאולה

מגולה לגאולה


אנחנו חיים בעולם נטול קרבת ה'!

אנחנו תלויים בו כמעט בכלום: המשכורת מגיעה מהמעסיק, המים מהתפלה, במשברים כלכליים אנחנו מטפלים בנוסחאות מתמטיות, וכשאנחנו חולים – אנו הולכים לרופא.

מתי אנחנו נזכרים בקב"ה? מתי שקורה משהו...  ואחרי שהתפללנו והבעיה נעלמה, אנו שוכחים אותו שוב.

הרעיון הנבואי, רוח הקודש, דרישה באורים ותומים נשמעים לנו הזויים, ולא קשורים למציאות הטכנולוגית מסביב (יש לנו תחליפים לתקשורת במקום הדבר האמיתי[1]... כל עוד לקב"ה לא יהיה וטסאפ הוא לא יוכל לדבר איתי באמת...).

הכי אנחנו לא מעכלים את קיומו של בית המקדש, אנחנו יכולים לדמיין אותנו משתלבים בעבודת בית המקדש?!? או משלבים בלו"ז שלנו הבאת קורבן?!?

אנחנו יכולים לדמיין: מה חש האדם העומד לפני ה' כשהוא סומך ידיו על ראש קרבנו, או כאשר הוא משתחווה בפישוט איברים? ומה הוא חש בקראו מקרא ביכורים, או באכילת מעשר שני בירושלים, לפני ה'?

כמה פעמים אנחנו אומרים בלי מחשבה: "והשב את העבודה לדביר ביתך, ואשי ישראל..."?

אבל – התרגלנו! וזה האסון האמיתי!!!

הרב מבריסק רץ לעיר להיות רב כי הגבאי אמר לו ש 25,000 משפחות מחכות לו. החפץ חיים בכה כששמע את זה, ואמר שעכשיו הוא מבין למה המשיח לא בא, אף אחד לא מחכה לו!!!

"על אלה אני בוכיה... כי רחק ממני מנחם משיב נפשי". על המרחק! על חוסר היכולת לבכות על זה אפילו! (רמד"ו: יש בכי ויש דמעה, בכי בלי דמעות לא מרכך את הדינים הדימעה דווקא ממתקת את הדינים!).

מבחינות רבות התקרבנו מאוד אל הגאולה, ואת זה אנו מציינים ביום העצמאות וביום ירושלים. בתשעה באב אנחנו מציינים את המרחק שעוד נותר, את העובדה שמבחינה רוחנית אנחנו רחוקים מן הקב"ה מאוד מאוד, ועדיין לא נגאלנו.

הצרה היא קירבת אלוקים!

דעת תבונות (קמו): "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל. היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו רז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה, "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח, מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז), "נסתרה דרכי מה'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין" ".

הרב פנגר: סיפור על החבר שקרע את הציור כדי שהצייר שלא שם לב לכלום יפסיק לצעוד אחורה (כדי לתפוס זוית) ולא ייפול לתהום...

הקב"ה שרף את בית המקדש כדי שעמ"י יתעורר לפני שיהיה מאוחר מידי!

השריפה והחורבן הם הם ההצלה שלנו!!!

איכה רבתי (פ' א' נ"א) "עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה, עבר עלוי חד ערבי, א"ל מה את א"ל יהודאי אנא, א"ל שרי תורך ושרי פדנך א"ל למה ? א"ל דבית מקדשין דיהודאי חרב. א"ל מנא ידעת ? א"ל ידיעת מן געייתא דתורך. עד דהוה עסיק עמיה, געת זמנא אחריתא. א"ל אסור תורך אסר פדנך. דאתייליד פריקהון דיהודאי. א"ל מה שמיה ? א"ל מנחם שמיה. ואבוהי מה שמיא ? א"ל חזקיה. א"ל והיכן שריין ? א"ל בבירת ערבי, בדבית לחם יהודה. זבן ההוא גברא תורוי' זבן פדניה, והוה מזבין לבידין דינוקין, עלל לקרתא ונפק לקרתא, עלל למדינה ונפק למדינה, עד דמטא לתמן, אתיין כל כפרייא למיזבן מניה', וההיא אתתא אימיה דההוא ינוקא לא זבנית מניה. א"ל למה לית את זבנית לבידין דינוקין ? אמרה ליה דחשייה קשיי' דינוקא, א"ל למה ? אמרה לי' דעל רגלוי חרב בית מקדשא, אמר לה רחיצין אנו במריה עלמא, דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני. א"ל את הוי נסיבא לך מן אילין לבידין דינוקן, ולבתר יומין אנא אתי לביתך ונסב פריעיך, נסבה ואזלה, לבתר יומין אמר האי גברא איזיל ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמר לה ההוא ינוקא מאי קא עביד, אמרה ליה לא אמרי לך דחשיה קשיי אפילו על רגלוי נחשא, דמן ההוא שעתא אתיין רוחן ועלעולין, טעניניה ואזלין להון. אמר לה ולא כך אמרתי לך דעל רגלוי חרב ועל רגלוי מתבני".

[תרגום: מעשה באדם אחד שהיה חורש בשדהו והנה געתה פרתו, עבר שם ערבי אחד ששמע את געיית פרתו אמר לו מי אתה? אמר לו יהודי אני. אמר לו התר שורך והתר צמדך.שאלו למה? אמר לו שבית המקדש של היהודים חרב, אמר לו מניין אתה יודע? אמר לו מגעיית פרתך שמעתי.עודם מדברים, געתה פרתו בשנית, אמר לו אסור שורך ואסור צמדך, בשעה זו נולד מושיען וגואלם של ישראל. אמר לו ומה שמו? אמר לו מנחם. ומה שם אביו? חזקי'ה. והיכן הם דרים? אמר לו בבית ערבא שבבית לחם יהודה. מכר האיש שווריו ומכר צמדו וקנה לבדין למכור לתינוקות כדי להגיע למקומו ולעמוד על טיבו.הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה עד שהגיע למקום התינוק, באו כל נשות הכפרים לקנות לבדים לילדיהן ואמו של הילד לא באה. אמר לה מפני מה אינך קונה לבדים לבנך? אמרה לו כי מזלו קשה כי לרגלו נחרב בית המקדש שבשעה שנחרב הבית נולד תינוק זה. אמר לה בטוחין אנו באדון העולם, כמו שעל ידו נחרב כך על ידו יבנה מהרה המקדש. ועתה, קחי לך בגדים לבנך ולאחר ימים אבוא אל ביתך ותתני לי מעות הבגדים. לקחה ממנו והלכה. ולאחר ימים אמר אותו האיש אלך ואראה מה עושה תינוק זה. הלך ואמר לה אותו תינוק מה עושה? אמרה לו וכי לא אמרתי לך שמנהגו ומזלו של אותו תינוק רע, שמשעה שבא לעולם נולד מזלו עמו שהרי באותה שעה נחרב בית המקדש. שמאותה השעה שהלכת ממני באו רוחות וסערות ונשאוהו והלכו להם. אמר לה ולא כך אמרתי לך שלרגלו נחרב הבית ולרגלו יבנה הבית].

אם ראית אדם ברחוב שנותן סוכריה לילד - לא בטוח שזה אבא שלו, אבל אם ראית אדם ברחוב נותן סטירה לילד קרוב לודאי שזה אביו, בתשעה באב קיבלנו סטירה מהקב״ה - הסטירה הזאת מראה שזה אבא שלנו!!!

בראשית (לב,לא): "ויקרא יעקוב שם המקום, פניאל:  כי-ראיתי אלוהים פנים אל-פנים, ותינצל נפשי".

יעקב קורא למקום פניאל בגלל הקירבת אלוקים, ואח"כ 'ותינצל נפשי' אחרי הצרה (שזאת הקירבת אלוקים) מרגישים את ההצלה!

ר' פנחס מקוריץ (תלמיד הבעש"ט): "תשעה באב הוא הקדמה לימים נוראים, כמו חטה שאדם זורע בארץ אינה נעשית ממנה שבולת עד שנרקבת, ואם היתה נרקבת לגמרי גם כן אי אפשר להיות ממנה דבר, רק יש מדה ושיעור עד כמה תרקב, עד שיאיר בה צורה בהעלם גדול בחכמת ה׳ יתברך, אז מתחיל להתחדש בה צורה חדשה ליעשות שבולת.
כך בימי המצרים שולט בהם השכחה, ובט׳ באב יושבין על הארץ להשוות עצמינו עם הארץ, ואחר כך מתחיל להתלבש צורה חדשה על ימי ראש השנה ויוה"כ. על כן במקום שיהיה האדם בראש השנה ויום כיפור צריך להיות באותו מקום בתשעה באב הקודם.
וזה כוונת הגמרא: (ברכות לב:) "ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני... אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אדם נושא אשה על אשתו ראשונה זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני, אמר לה הקב"ה... כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר, אמרה לפניו, רבונו של עולם הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה גם אלה תשכחנה. אמרה לפניו רבונו של עולם הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, אמר לה ואנכי לא אשכחך..."

אבל אם יש שכחה אז בטלה ההוכחה וה' ח"ו כן יכול לשכוח אותנו? למה היא שואלת על מעשה סיני?

אלא הכוונה שעל ידי 'אלה תשכחנה' שהם ימי השכחה על ידי זה 'ואנכי לא אשכחך', שמתחיל להתלבש צורה חדשה".

ובזה מובנת הגמרא (ברכות ד:): "אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר נו''ן באשרי מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל דכתיב (עמוס ה-ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל במערבא מתרצי לה הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל אמר רב נחמן בר יצחק אפילו הכי חזר דוד וסמכן ברוח הקדש שנא' (תהילים קמה-יד) סומך ה' לכל הנופלים"

'נפלה ולא תוסיף לנפול עוד' - כאשר נפלה בנפילה נמוכה עד שאי אפשר שיפול עוד, אז כיון שהקטנות קטן כל כך - קום בתולת ישראל!

למשל: הנופל מן השלחן על הספסל, אפשר לו שיפול עוד, מה שאין כן כשנופל על הארץ, אי אפשר לינפול עוד, לכן במרגלים כשראה משה רבינו עליו השלום מה שגרמו בכיה לדורות, ונתעורר קטנות נמוך מאוד של תשעה באב, ולכך אמר ועתה יגדל נא כח ה׳ וגו׳, ועתה דווקא!

וזה נס כי נס אי אפשר להיות אלא"כ יש בתחילה צרה שהיא בחינת נפילה (בנו"ן) ומיד שיש נפילה בא הסמך ונעשה נס".

כל הצמיחה מחדש מתאפשרת רק בזכות שהגרעין חטה נרקב אבל לא לגמרי!!!

מדרש (בר"ר סה, ד"ה "ולא הכירו"): "וירח את ריח בגדיו ויברכהו כגון יוסף משיתא... בשעה שבקשו שונאים (טיטוס) להכנס להר הבית, אמרו יכנס מהם ובהם תחלה (שפחד להיכנס ראשון ורצה לשלוח יהודי שיכנס לשם תחילה), אמרין ליה (אמרו לו ליוסף משיתא שהיה חייל בשורותיו) עול, ומה דאת מפיק דידך (כנס אתה ראשון, וכל מה שתרצה ותוציא אתך משם, יהיה שלך). נכנס, והוציא מנורה של זהב. אמרו לו אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות ומה דאת מפיק דידך (אמרו לו תכנס פעם נוספת ומה שתוציא יהיה שלך), ולא קיבל עליו. אמר רבי פינחס, נתנו לו מכס ג' שנים (נתנו לו לבחור איזה עיר שירצה, ושכל המכס שגובים בה יהיה שלו במשך שלוש שנים), ולא קיבל עליו. אמר, לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (מכונת עינויים) והיו מנסרים בו. היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי".

על צפנת בת פניאל מסופר שהיא היתה אישה יפהפיה, (צפנת - כי היא הצפינה עצמה בביתה בגלל יופיה המהמם. ”פניאל” - אביה היה הכהן הגדול, שהיה נכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים). ובזמן החורבן היא נשבתה על ידי איש רומאי שהתעלל בה לילה שלם. למחרת הוא מוציא אותה למכירה בשוק. המנוול מלביש אותה שמונה שכבות של בגדים, והגמרא מסבירה: כנגד כל בגדי הכהן הגדול. והיא מוצעת למכירה. מגיע קונה גס לב. ”אני לא מאמין שהיא יפה עד כדי כך. הסירו ממנה בגד אחד”, הוא תובע. ושוב דורש: ”אי אפשר ככה לראות דבר. הסירו שכבה נוספת”. כך מסירים ממנה את כל הבגדים מלבד אחד. את הבגד האחרון קורעת צפנת בת פניאל מעליה וצועקת ה’, אם על שמנו לא תחוס, על שמך הגדול למה לא תחוס? במילים אחרות, גם אם עלינו הפסקת לרחם, איך אתה מרשה לשם שלך - שלך!! - להתחלל?

היא קוראת לעצמה שם ה'! הצער שלה הוא צערו של ה'.

אומרים חז"ל: ה', אם על שמנו לא תחוס, על שמך הגדול למה לא תחוס?

איש לא יגע בטהרה המולדת של יהודי. בייחוס שלו, גם אחרי שעברת הכל, אין בעולם כיעור שיגע ב'פניאל' שלך, בפנימיות הייחודית שלך, בצלם האלוקים שבתוכך!

כשהנביא ירמיהו קורא לעם ישראל לחזור אל אביהם שבשמים, הוא אומר את המילים הבאות: שובי בתולת ישראל (ירמיהו לא,כ).

זו הסיבה שאנחנו מתחילים להתנחם כבר בצהרי תשעה באב כשבית המקדש רק התחיל לבעור!

יש לנו גרעין חטה בלב שכבר חזרו להשקותו וכבר סיים את הריקבון וכבר מתחיל לבצבץ מתוך האדמה והוא מבין שהיה צריך לזרוק אותו בתוך האדמה החשוכה והריקבון כדי שתצא ממנו שיבולת נפלאה, ורק חסר עוד כמה סנטימטרים של צמיחה כדי שגרעיני החטה (בגי' כב' אותיות התורה) יוכלו לצאת לאויר העולם!

ישנם שתי צורות להסתכל על כל מה שקורה לנו עכשיו: הכל שחור, או גאולה...

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ רָמָה.
וְלִזְעוּמָה קְרָא נֻחָמָה.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּלָּה וַעֲגוּמָה.
עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה:

עוּרָה נָּא חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ.
וְיִגָּלֶה קֵץ יִשְׁעֲךָ.
וְיֵאָמֵר לְשֶׂה נֶאֱלָמָה.
עֲנִיָּה סֹעֲרָה רֻחָמָה:

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ הָאֵל.
וּפְדֵה בְּרַחֲמֶיךָ יִשְׂרָאֵל.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל הַשּׁוֹאֵל.
וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל:

עוּרָה נָּא יְמִינְךָ עֶלְיוֹן.
וּבְנֵה בְּרַחֲמֶיךָ אֶת צִיּוֹן.
וְיֵאָמֵר לְעַם דַּל וְאֶבְיוֹן.
כִּי נִחַם אֲדֹנָי צִיּוֹן.



[1] חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבקש לענות לשאלה שנשאל בבריטניה כמה שנים לפני הצהרת בלפור.
חבר בית הלורדים הבריטי שאל אותו, "מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כאשר ישנן כל כך הרבה מדינות לא-מפותחות בהן אתם יכולים להתיישב בנוחות רבה יותר?"
ויצמן ענה: "זה כמו שאני אשאל אותך למה נסעת בסוף השבוע האחרון 30 קילומטר בשביל לבקר את אמא שלך, כשיש כל כך הרבה נשים זקנות שגרות ממש ברחוב שלך."

יום חמישי, 9 ביולי 2015

פרשת פנחס - צניעות

צניעות


במדבר (כו,ה): "חנוך משפחת החנוכי".

רש"י: "משפחת החנכי. לפי שהיו האומות מבזין אותם, ואומרים, מה אלו מתייחסין על שבטיהם, סבורין הן שלא שלטו המצריים באמותיהם, אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם, לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם, ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה, לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזה הוא שמפורש על ידי דוד, שבטי יה עדות לישראל (תהלים קכב,ד), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם, לפיכך בכולם כתב החנכי הפלאי".

אבל בשם ה' האותיות הן י' ואח"כ ה' למה כאן הקב"ה שם אותם הפוכות

כי כתוב שהאיש הוא כנגד האות י' והאשה כנגד האות ה' ואם זכו שכינה ביניהם!

והנשים במדבר היו יותר צנועות מהגברים! על הנשים כתוב "אחת היתה ופרסמה הכתוב", על הגברים לעומת זאת כתוב "וכל העם בוכים למשפחותיהם".

לכן ה' הקדים את האות של הנשים.

איך הגברים הגיעו למצב כזה?

במדבר (כה,א): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב".

איך עמ"י  חוטאים בחטא כל כך חמור כשהם אחרי ארבעים שנה במדבר ביחד עם משה ואהרון, המשכן וענני הכבוד?

חכמינו מספרים שהחטא הזה בא לעם ישראל בלי כוונה. הם לא רצו לחטוא בו מלכתחילה. רק ויתרו לעצמם ויתורים קטנים בצניעות וכך התגלגלו לחטא כל כך חמור בעריות ועבודה זרה. וזו בדיוק הייתה עצת בלעם. להכניס אותם למדרון חלקלק שקל להיכנס אליו, והמתחיל לרדת בו מוצא לבסוף את עצמו נופל בזימה ובעבודה זרה היותר שפלה שיש.

ידע בלעם כי אם יהודי יצטרך לבחור בין בעל פעור לעבודת האלוקים שהוציאם ממצרים - בודאי שהוא לא ילך אחרי עץ ואבן. מה הייתה עצתו של האיש החכם להרע? אמר להם: תקימו קניון של אוהלים סביב מחנה ישראל. טבעו של קניון שהוא מושך סקרנים. כך ימשכו בני ישראל לטייל בשוק של מדיין, רק כדי לראות. אולי לקנות, אם ימצאו משהו זול. האם יש בזה איסור? בודאי שלא!

כמובן שיהיו שם גם חנויות של בגדים שהישראלים אוהבים. בפתח החנות תעמוד אשה מבוגרת שתציע לישראלים המסתובבים "כלי פשתן מבית שאן". וכי יש איסור לקנות בגדים יפים? בודאי שלא. יש בזה אפילו צד של מצווה. תוך כדי המשא ומתן מגיעה צעירה לבושה בגדים נאים ומספרת על "מבצע" בהנחה מיוחדת של בגדים, הבגדים שב"מבצע" נמצאים בתוך האוהל. הישראלי לא תכנן להיכנס לאוהל יחד עם הצעירה, חכמים לא גזרו עדיין על איסור יחוד. הוא מרגיש שזה לא ממש כשר, אבל המחיר טוב וזה רק לרגע.

בינתיים הבחורה מציעה לקונה לשתות משהו קר, יין טוב שיש לה במקרה באוהל. לא נעים לסרב. הוא לא תכנן לשתות פה יין, עוד לא נאסר יין של נכרים, הוא מרגיש שזה לא ממש כשר לשתות יין עם בחורה גויה צעירה. אבל לא נעים לפגוע בה, דרכי שלום. לא נימוסי. אולי אפילו חילול ה'. הוא שותה איתה קצת יין שמרומם את האווירה ומשחרר את המעצורים. תוך כדי שהיא מחפשת את הבגדים שבמבצע היא שואלת בתמימות. תגיד: "למה אנו אוהבין אתכם ואתה שונאים אותנו?" להוכחת הפתיחות והכנות שלה היא אומרת: "טול לך כלי זה חינם! הלא כולנו בני איש אחד. בני תרח אבי אברהם". היא אפילו לא מנסה להציע לו אוכל לא כשר. "אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו? הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצותכם ואכלו!" איזה מילים יפות! הישראלי מרגיש ממש עלוב ומצומצם מול הנדיבות והלב הפתוח שלה. וחושב בליבו: למה באמת להרבות שנאה בין יהודים לאינם יהודים? בואו נעשה את העולם אחד!!

קשה להתנגד לחזון כל כך יפה של אחדות ושלום, במיוחד כשבחורה נאה מציעה אותו תוך כדי שהיא מציעה יין טוב ומציעה גם את עצמה. "כיון שהיה תובעה, אמרה: "שחוט את התרנגול הזה ונבשל ונאכל עמך, וברשותך אני". כשבא לשחוט, אומרת לו: "איני שומעת עד שתשחטנו לפעור".

אָמַר לָהּ: הֲלֹא יְהוּדִי אֲנִי! אָמְרָה לוֹ: וּמָה אִכְפַּת לְךָ? כְּלוּם מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אֶלָּא פִּעוּר, וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁעֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ, עַד שֶׁתִּכְפֹּר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ. והוא נשטה אחריה ושוחטו לפעור ואוכל עמה ונצמד זו לזו". (ע"פ סנהדרין קו. תנחומא בלק יח)

חכמינו בגמרא ובמדרש מספרים את הסיפור הזה למרות שהוא לא כל כך צנוע. הכל על מנת שנבין את העצה הגאונית של החכם הרשע הזה, בלעם. הוא ידע שאפשר להפיל את עם ישראל בקטנות.

ויתור קטן פה וויתור קטן שם יביא לו את הכל.

הוא צדק. עם ישראל עמד לפני כליון. הקב"ה אומר בעקבות מעשה פנחס: "לא כילתי את בני ישראל בקנאתי" - הא למדת שאילולא פנחס - היה עם ישראל כלה מן העולם.

בצניעות לא משחקים משחקים! במיוחד לא בזמן הזה של הקיץ!!!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!