Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

הושענא רבה - הרגשה של אהבת ה' (שיעור)

הרגשה של אהבת ה'


ליקוטי מוהר"ן (תורה לג - מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב):
ה - "יֵשׁ שְׁנֵי מִינֵי אַהֲבוֹת, אַחַת שֶׁהִיא אַהֲבָה שֶׁבְּיָמִים, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא לְעֵיל "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ" יוֹמָא דְּאָזֵל עִם כֻּלְּהוֹ יוֹמִין. שֶׁבְּכָל יוֹם, הַיְנוּ שֶׁבְּכָל מִדָּה וּמִדָּה, יֵשׁ שָׁם אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל, וְזֶה שֶׁבְּפֹעַל. וְיֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהוּא בְּכֹחַ, הַיְנוּ הָאַהֲבָה שֶׁהָיָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם קֹדֶם הַבְּרִיאָה, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן בְּדַעְתּוֹ וּבְמֹחוֹ[1]".

איך אני יכול להגיע למדרגה של אהבה שבדעת?!?

ז – "וְיָכוֹל כָּל אָדָם לִטְעֹם טַעַם אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֲפִלּוּ עַכְשָׁו בְּתוֹךְ הַיָּמִים, הַיְנוּ כְּשֶׁיְּקַשֵּׁר אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ[2]. כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹקִים בִּכְלָל, אֲבָל הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּן (בְּרֵאשִׁית רַבָּה נֹחַ פָּרָשָׁה ל"ד). וְהַמִּדּוֹת וְהַיָּמִים הֵם נִכְלָלִין בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (זֹהַר תְּרוּמָה קס"ב: וְעַיֵּן סַנְהֶדְרִין ק"ו:): 'רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי', וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם (בְּרָכוֹת ה':), כִּי עִקָּרָן שֶׁל הַמִּדּוֹת הוּא הַלֵּב. נִמְצָא כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים בִּכְלָל, שֶׁמְּלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וְיוֹדֵעַ בִּידִיעוֹת הַתּוֹרָה[3]. וּכְשֶׁכּוֹפֶה אֶת לִבּוֹ לְדַעְתּוֹ הַזֶּה, הַיְנוּ שֶׁלִּבּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אֲזַי נִכְלָלִין גַּם כֵּן הַמִּדּוֹת שֶׁבְּלִבּוֹ לְדַעְתּוֹ[4]. וַאֲזַי מְקַבְּלִין הַמִּדּוֹת אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, וְרוֹאֶה וּמַשִֹּיג אוֹר הַגָּנוּז לְפִי בְּחִינָתוֹ. הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיקִים וְהַתּוֹרָה שֶׁהָיָה גָּנוּז וְצָפוּן עַד עַתָּה מִמֶּנּוּ, כְּשֶׁכּוֹפֵף אֶת לִבּוֹ לְהַדַּעַת, אֲזַי מְקַבֵּל הַלֵּב שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ לְכָל הַמִּדּוֹת, וּמְקַבֵּל אוֹר הָאַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיָה בְּכֹחַ בֵּין הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא לְיִשְׂרָאֵל קֹדֶם הַבְּרִיאָה:
וְזֶה: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים - חָפֵץ, הוּא בְּחִינַת לֵב, שֶׁהַחֵפֶץ הוּא בַּלֵּב. חַיִּים, הוּא בְּחִינַת דַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט"ז): "מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו". הַיְנוּ כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר אֶת הַלֵּב לְהַדַּעַת, שֶׁלִּבּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, שֶׁכּוֹפֵף אֶת יִצְרוֹ. אֲזַי לְפִי בְּחִינָתוֹ, אֹהֵב יָמִים, הוּא מַמְשִׁיךְ אֶת הָאַהֲבָה מִדַּעַת, לְתוֹךְ הַיָּמִים וּלְתוֹךְ הַמִּדּוֹת. לִרְאוֹת טוֹב, וְרוֹאֶה וּמַשִֹּיג אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וְגָנוּז. שֶׁמַּשִֹּיג הָאוֹר, הַיְנוּ הַתּוֹרָה הַגְּנוּזָה, וְהַצַּדִּיקִים הַגְּנוּזִים".

[ר' נתן: וְכָל זֶה הוּא סוֹד כַּוָּנוֹת לוּלָב[5], שֶׁהוּא לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרָה מִשֹּׁרֶשׁ הַחֲסָדִים שֶׁבְּדַעַת, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַהֲבָה שֶׁבְּדַעַת, לְתוֹךְ הַחֲסָדִים שֶׁבְּגוּף, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּלָלִיּוּת הַמִּדּוֹת, שֶׁבְּכֻלָּם מְלֻבָּשִׁים חֲסָדִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת אַהֲבָה כַּנַּ"ל: וְכָל זֶה כְּדֵי לְהָאִיר אֶל הַמַּלְכוּת, שֶׁהוּא הָאֶתְרוֹג. הַיְנוּ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַלְכוּתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, הַיְנוּ לִמְצֹא אֱלֹקוּתוֹ בְּכָל לְשׁוֹנוֹת הָעַכּוּ"ם, וּבְכָל הַדְּבָרִים גַּשְׁמִיִּים, וּבְכָל מְדוֹרֵי הַקְּלִפּוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁכָּל זֶה הוּא בְּחִינוֹת: "וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה"].

הגר"א (קול אליהו אמור): "למען ידעו דורותיכם וגו', הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי, כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד, היה ראוי לעשותו בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף עננים? אמנם יש לומר, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים, ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים ובמחרת יום הכפורים ויקהל משה, וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב והעם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו ענני הכבוד, לכן אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי".

ר' צדוק (פרי צדיק סוכות ז): "נאמר בפרשה הלשון למען ידעו דורותיכם וגו', ולא נאמר הלשון למען תזכרו כמו שנאמר ביציאת מצרים, דאינו כדי לזכור לבד, מפני שזה נפעל במצות סוכה בחינת הדעת, היינו ההכרה והרגשת הלב בפנימיות הלב מהארת קדושתו יתברך...".

חכמה ומוסר (ח"א פז): "היוצא מזה, שכוונת התורה במצות הסוכה להורות לאדם שלא יהיה אסור במאסר הרצון, רק רצונו יהיה בידו, כענין שדברנו על עשה רצונו כרצונך...".

מכתב מאליהו: "הנה סוכה היא דירת ארעי, והיא בחינת ביטול היש של העולם הזה. בחינה זו היא שישיג האדם שאין שום קביעות בעולם הזה, ואדרבא כל תאוותיו והנאותיו חולפות עוברות, וגם כל מחשבות האדם שלפיהן יוכל לבסס את עצמו בחיים מסודרים לדורי דורות אינן אלא דמיונות שוא, והשגה זאת בבחינת ידיעה שכלית, הריהי הבחינה התחתונה שבענין סוכה, וגם בני אומות העולם יכולים להשיגה. הכרה זו מצויה היא אצל כל בן דעת, כי הרי החיים עצמם מוכיחים ששאיפות העולם הזה הבל הנה, ורק השאיפות הרוחניות מביאות לידי אושר ושמחה, כמבואר בקונטרס החסד, ועל כן במצוה זו מנסה הקב"ה את אומות העולם בביאת המשיח כשתנתן להם בחירה מחדש, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כמובא במסכת עבודה זרה ב', ועל כן נותן להם מצוה זאת שגדרה כבר מושג להם היטב בידיעה שכלית. והנסיון בא לברר שאם אמנם מכירים הם אמת זו בשכלם, אינם משיבים אותה אל לבם להביאה לידי מעשה, ועל כן כשנתקלים הם בצער וקושי מיד כל אחד מבעט בסוכתו ויוצא, כי אין להם אותה נקודה פנימית המסוגלת לישראל, המתבטאת בשמחת מצוה לשמוח גם באפשרות ביטול היש...".




[1] רבי נחמן (שם): "לְמָשָׁל, יֵשׁ אַהֲבָה שֶׁהָאָב אוֹהֵב אֶת בְּנוֹ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לְהַשִֹּיג זֹאת הָאַהֲבָה. וְהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ בֵּין הַבֵּן וּבֵין הָאָב כְּשֶׁעֲדַיִן הַבֵּן בְּמֹחַ הָאָב קֹדֶם הַהוֹלָדָה, זֶה הַהִתְקַשְּׁרוּת וְהָאַהֲבָה אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לְהַשִֹּיג עַכְשָׁו. כִּי אֵין מַשִֹּיגִין עַכְשָׁו כִּי אִם בִּזְמַן וּבְמִדּוֹת, וְאַהֲבָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ וּבְמֹחוֹ הִיא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן וְהַמִּדּוֹת, וְאֵינוֹ מְלֻבָּשׁ בְּשׁוּם לְבוּשׁ".
הסבר: לקב"ה יש שתי סוגי אהבות: אחת שבה אוהב אותנו בוראנו באופן גלוי לעינינו. אהבה זו באה לידי ביטוי בימים ובמידות, כלומר, בפעולות שהוא פועל בעולמו. האדם המתבונן בפעולות אלו עשוי לחוש את אהבתו של הבורא המשפיע לו טוב וחסד. השניה סמויה ונעלמת מן העין, זוהי מציאות שבה הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו מעל לימים ולמדות, כלומר מעל ובלי קשר לכל גבול וצמצום כלשהו. זוהי אהבה ללא גבול! היא נקראת "אהבה שבדעת".
האהבה שבימים ובמדות פעמים מתגלה ופעמים נעלמת, מאחר ואין אנו ראויים לה בשל קלקול מעשינו. אך האהבה שבדעת, אהבתו הפנימית של הקדוש ברוך הוא אותנו היא מעל הכל, קיימת תמיד ואיננה תלויה בדבר. אלא שזו אין בטבעה ויכולתה להתגלות כלל בעולם המוגבל מפני שאור אין-סוף אינו יכול להתגלות במציאות מוגבלת וסופית.
גם ליהודי, יש שני סוגי אהבות אל הקדוש ברוך הוא: "אהבה שבימים" ו"אהבה שבדעת".
האהבה שבימים ובמדות היא האהבה שמגלה כל יהודי כלפי ה' בעת שהוא מקיים את רצון בוראו בימים ובמדות, שהרי האופן הפשוט של התגלות האהבה הוא הרצון לעשות נחת רוח לאהוב, לקיים רצונו ולשמחו. לעיתים, בעת שהאדם סר חלילה מדרך השם או שהוא רחוק ממנה לחלוטין, אהבה זו כבושה ונסתרת בתוכו ואיננה באה לידי בטוי.
אך גם אהבה אחרת יש בלבו של כל יהודי. נעלמת וחבויה בעומק נשמתו ואף שאין היא מתגלה כלל בגבולות המקום והזמן, יש עיתים שאף אצל מי שרחוק לגמרי מקדושה ורוחניות עשויה היא להתפרץ, לבעור ולהאיר באור יקרות, שאין לשער את יופיו ובהירותו.
זוהי ה"אהבה שבדעת", עליה נושא משלו שלמה המלך "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח' ז'). וביארו המפרשים שם, שכל אומות העולם וכל הצרות והיסורים שמצרים לעם ישראל - אין בכוחם לכבות את אותה להבה אשר "רשפיה רשפי אש, שלהבתיה" (שיר השירים ח' ו').

[2] יש לנו שני מוחות שהם חכמה ובינה, ויש לנו את הדעת, אוי ואבוי לאדם שהיד שלו תהיה על מגהץ והמח חכמה ובינה יתחילו לעכל את הנתונים: יש ריח שרוף, יש חום ביד, זה לא נעים, אולי כדאי להרחיק את היד מהמקום הזה... בדעת יש את האינסטינקטים של החיים שאתה תמשוך את היד או תמצמץ הרבה לפני שהסכנה תתעכל במח... האומנים הרציניים של הקרטה מאמנים את עצמם כל כך הרבה שנים כדי להעביר את התגובות מהמח אל הדעת! לכן הכשרה של לוחם היא מאוד ארוכה, לוקח שבוע כדי לאמן אותו להשתמש בנשק ועוד 6 חודשים בשביל שזה יהיה באינסטינקטים...
"וידעת היום (בשכל) והשבות אל לבבך (אצלך בלב)".
משה רבינו אומר לכל ישראל: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
אחד מגדולי המוסר היה אומר שהמרחק הכי גדול הוא בין השכל ללב!
השכל יודע מה צריך לעשות אבל הלב אומר לך משהו אחר...
יוצרי אומר לי אבל גם יצרי אומר לי!
לפעמים יש מלחמה בין הרגש והרצון ששניהם בלב ואז צריך להביא את השכל שיחשוב רגע מה לעשות!

[3] לא עם הארץ חסיד... טובל במקוה ביום כיפור...

[4] עבודת האדם על עצמו להכין את לבו להיות כלי לקבלת אור הקדושה ואור התורה בקרבו. אם אינו עובד על לבו אלא משקיע את מחשבתו רק בלימוד, אף שבודאי יש לו מצות תלמוד תורה והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה וגם יציל אותו מעבירות ואיסורים, ועוד סגולות נפלאות - אבל את עצם קדושת התורה הוא עדיין לא זכה לקבל!
"פתח לבי בתורתך" נאמר, לא "פתח מוחי". אם אנחנו היינו מנסחים את התפילה, יתכן ובקשתנו היתה שנזכה למוח גדול. אבל התורה הקדושה לא צריכה לשכון רק במוח, היא צריכה לשכון בלב האדם!
מסילת ישרים (הקדמה): "עַל כֵּן אֵין הַתּוֹעֶלֶת הַנִּלְקָח מִזֶּה הַסֵּפֶר יוֹצֵא מִן הַקְּרִיאָה בּוֹ פַּעַם אֶחָת, כִּי כְבָר אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִמְצָא הַקּוֹרֵא בְּשִׂכְלוֹ חִדּוּשִׁים אַחַר קְרִיאָתוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ לִפְנֵי קְרִיאָתוֹ אֶלָּא מְעָט. אֲבָל הַתּוֹעֶלֶת יוֹצֵא מִן הַחֲזָרָה עָלָיו וְהַהַתְמָדָה, כִּי יִזָּכְרוּ לוֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַנִּשְׁכָּחִים מִבְּנֵי הָאָדָם בְּטֶבַע, וְיָשִׂים אֶל לִבּוֹ חוֹבָתוֹ אֲשֶׁר הוּא מִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה".
מה ההבדל בין אדם הלומד תורה עם שכל לבין אדם הלומד תורה עם לב?
ידועים דברי הרמב"ן באגרת "כשתקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". מי בודק זאת, השכל או הלב? השכל לא בודק, השכל רוצה להמשיך לתוספות הבא. רק הלב, הוא זה שמתחיל לבדוק: למדתי הלכות קריאת שמע, האם הקריאת שמע שלי באמת נראית כמו שכתוב בשו"ע? אולי לא? הוא בודק כל סעיף שהוא לומד האם כך אני עושה? אם כן – טוב מאוד, אם לא – עלי לשנות! רק אז, אתה יכול להתחיל להיות כלי לעבודת ה' אמיתית.
לצערנו הרב יש אנשים שמסתובבים עם תכונות של דיסקונקי... חז"ל קראו לזה: חמור נושא ספרים! כמו שהרב סבתו אומר: אתה לא קם בפני תקליטור תורני למרות שהוא יודע את כל התורה כולה!
ללמוד על מנת לעשות – זה שורש הקיום. ולומד על מנת לעשות פירושו להתרגל לחשוב בצורה שהלימוד מגיע למציאות היומיומית שלי.

[5] קיצור הכוונות לרמח"ל: "והנה סוד הלולב ומיניו הם ז' מינים, והיינו, ג' הדסים, וב' ערבות, לולב א', ואתרוג א'. והם סוד החסדים המתפשטים בז"א בו"ק שלו, ואלה הם הניתנים לנוק'. והנה צריך להאיר להם משרשם שהוא הדעת, כדי שיוכלו להאיר בנוק'. והנה כמו שמתפשטים החסדים בגוף ז"א בו"ק שלו ונכללים ביסוד ומלכות, כן למעלה בדעת עצמו מתפשטים בדרך זה. וזה סוד הו' נענועים שאנו עושים, והנענוע הוא הולכה והובאה, כי אנו מעלים אותם אל הו"ק שבדעת, שמשם יבא אור אל הו"ק, שהם ז' מינים שבלולב, להאיר אל נוק'. ולכן בכל הנענועים תראה שיהיו ראשי המינים נגד החזה שלך, ששם יציאת רחל. והנה כל אחד מקצוות הדעת הנה הם כלולים ככל שאר המוחין - מחב"ד, ולכן צריך להוליך ולהביא ג"פ - להוריד מכללות הג' מוחין:
ואבאר סוד הד' מינים. הנה הלולב הוא סוד היסוד העולה עד הדעת לקבל הטפה, ג' הדסים - חג"ת, ב' ערבות - נ"ה, וכל זה בימין. אתרוג - עטרת היסוד, ונוטלים אותו בשמאל, כי בשמאלא אתקשרת. וצריך לחברם כולם ביחד, וזה סדר הקשירה, הלולב באמצע, השדרה כלפי פניך, והג' הדסים א' לימין וא' לשמאל וא' לאמצע - מטה כלפי ימין, בסוד ת"ת שהוא "רב חסד מטה כלפי חסד", והב' ערבות תחת ההדס, א' מימין וא' משמאל:
והנה תנענע בהודו לה' פעם א', ובאנא ה' ב' פעמים, ובהודו האחרון פעם א'. והם ו' נענועים, בכל פעם ג' הולכות והובאות בכל נענוע, הרי ח"י, וד"פ ח"י הרי ע"ב כמנין חס"ד. וצריך שיהיה חלל בין ראש הכותל ללולב בעת הנענוע:
הנה הג' הדסים הם י', שבה ג' קוצים. הב' ערבות - ה' שצורתה ד"ו - ב' אותיות. הלולב - ו' דעת ויסוד. האתרוג - ה' אחרונה. ולהיות כי כל כונתינו - להמשיך למלכות, שהיא סוד שם ב"ן, ולכן נרמזו המינים גם בשם ב"ן בסדר זה, יו"ד - ג' הדסים, והם עבות, הרי ט' - יו"ד וא"ו דל"ת. ה"ה - ב' ערבות - נ"ה דז"א, ובהם מתפשטים נ"ה דאימא, וס"ז ה"ה ה"ה. ו"ו - לולב, כולל דעת ויסוד ו"ו ו"ו, יסוד דזו"ן. ה"ה נוק', היינו מלכות הדבוקה ביסוד, ובאים לה החסדים שסודם ה"ה אחת, והיא עצמה ה"ה. וכן יש לה אלו הב' בחינות, בהיותה בפני עצמה, הרי ה"ה דמילוי המילוי. צריך שיהיה הלולב גבוה טפח משאר המינים, כי כן דעת גבוה מחג"ת".