Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

פרשת נח - קדושה ועוף החול

קדושה ועוף החול


דור המבול השחית את זרעו על הארץ! ברמה כזאת שכל הארץ נשחתה הבהמות העופות ואפילו האדמה שהוציאה מין אחר ממה ששתלו בה.
לטומאה יש תמיד משהו מהקדושה שמחיה אותה.
אצל הנחש האות ח היא עיקר הרוע שלו, והאותיות נ' ש' הן מחיות אותו מצד הקדושה.
גם סמא"ל (יצר הרע, מלאך המוות, הנחש הקדמוני) האותיות ס"מ שבשמו הן מהטומאה, והאותיות א"ל הן מקור החיות שלו מהקדושה.
דור המבול פגמו כ"כ עד שהאותיות הקדושות הסתלקו ונשאר 'חמס' (ח' מהנחש ומ"ס מסמא"ל)...
"כי מלאה הארץ חמס"
לכן כדי לתקן את זה ציווה הקב"ה את נח לבנות תיבה עם מידות מדוייקות!
(בראשית ו,טו-טז) "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה" כנגד האות ש'. "חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ" כנגד האות נ'. "וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" כנגד האות ל'. "וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה" כנגד האות א'.
כותב החמדת ימים: "על הרהור אשה טוב שירוק ויכוין בשם גְדַשְנְאֵ''ל אותיות גש''ן ניקוד שבא ודל''ת פתח ואל''ף צירי ולמ''ד בלי נקוד, ואם יכתוב שם זה בקדושה ובטהרה בקלף כשר וישאנו עליו לא יסיתנו יצרו להתאוות לאשה, כך מצאתי כתוב מכתבי גורי האר''י ז''ל".
אומר הילקוט ישר לכן היו לתיבה שלוש קומות כנגד האות ג'. וארבעה דפנות כנגד האות ד'.
המגיד ממעזריטש (תלמיד הבעש"ט): כידוע מספר היצירה ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המילה (פה בגי' מילה), מי שהוא זהיר בלשונו יש לו שמירה מהשמים לא לפגום בברית קודש, ומי שפגום בדיבורו ידוע שהוא פגום גם למטה.
מזה שנח היה "צדיק תמים" וכפירוש חז"ל 'גדור בעריות', אז זה מעיד שהוא שמר גם על הפה! בזכות זה זכה להינצל מהמבול.
מבו"ל ר"ת מוות חיים ביד לשון! (משלי יח,כא).
כידוע המילה תיבה נדרשת בבעש"ט למילות התפילה.
לכן מידות התיבה היו: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה" כנגד האות ש'. "חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ" כנגד האות נ'. "וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" כנגד האות ל'. ושישה צדדים של התיבה כנגד האות ו'. לרמוז למילה 'לשון'.
כאשר יצאו נח ובניו מן התיבה כתוב בפסוק: ״ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר... את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ״.
כלומר: גם בניו של נח זכו לשמוע מה׳ יתברך את ההבטחה שיותר לא יהיה מבול וה׳ נותן את הקשת כברית שלא יהיה מבול. באיזה זכות זכו בניו לכך?
מדרש רבה (בראשית לה,א): "ויאמר אלהים אל נח ואל בניו וגו' ואני הנני מקים... רבי נחמיה אמר הוסיף על הצווי ונהג בקדושה לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור ויאמר אלהים אל נח ואל בניו".
ה׳ אמר לנח ״צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך״ צא מן התיבה, אתה עם אשתך, ובניך כל אחד עם אשתו. אל תצאו בערבוביא אלא משפחה משפחה בנפרד!
והתורה מעידה על נח שהוא החמיר על עצמו ״ויצא נח ובניו, ואשתו ונשי בניו אתו״ נח ובניו, ואח״כ הנשים, לא משפחה משפחה ביחד!
זה נקרא: הוסיף על הצווי ונהג בקדושה! וכשנעמיק קצת נראה עד כמה הדברים נפלאים, הרי הם יוצאים מהתיבה אחרי שכל היקום נמחה מעל פני האדמה ועדיין אין בעולם מי שיראה אותם, אז ממה יש לחשוש? איזה צניעות צריך כאן?! האם זה לא חומרא מיותרת?! אז זהו שלא!
התורה מעידה שהחומרא הזו נזקפה לזכותו ולזכות בניו ולכן הם זכו לדיבור מה׳ יתברך!

עוף החול:

בגמרא (סנהדרין קח:) מסופר, שאליעזר עבד אברהם שאל את שם בן נח, כיצד היה ביכולתם להכין לכל בריה ובריה את רצונה בתיבה במשך המבול. וסיפר לו שם בן נח את כל מה שעבר עליהם שם בהיותם בתיבה.
בתוך הדברים שוחח עמו אודות מה שאירע להם עם עוף אחד ששמו 'אורשינה', ובלשון המקרא שמו 'חול', שהיה ישן בחדר ספון ומתוקן לו, ובזמן שכל החיות בקשו מנח את מזונם, הבחין נח שעוף האורשינה אינו דורש את שלו, שאל אותו נח: ״וכי אין אתה זקוק למזונות?״. השיבו העוף: ״ראיתי שהיית טרוד, לכך אמרתי שלא לצער אותך״. כששמע נח את דבריו, ברכו ואמר: ״יהי רצון שלא תמות״.
מדרש רבה (בראשית יט,ה): ״רבנן אמרי... גם ('ותתן גם לאישה') רבוי (והיינו שבא לרבות ש-) האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול. הה״ד (איוב כט,יח) וכחול ארבה ימים'[1]. דבי רבי ינאי אמרי, אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי״.
יוצא שהאורשינה זכה לחיות לעולמים, מכיון שלא אכל מעץ הדעת ולא מפני שברכו נח?
יפה תואר (על המדרש שם) תירץ ש״נח ברכו כי לא ימות גם ע״י חץ!״.
על מה ולמה זכה העוף הזה לחיי נצח?
עוף החול שמר על עצמו מבחינת היסוד! הרי חטא אדה"ר לא באמת היה אכילה, אלא בעיה בזיווג, והוא לא אכל כמו 'את הלחם אשר הוא אוכל'[2]!





[1] איוב (כט,יח): "וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים".
רש"י: "ואומר עם קני אגוע - בשביל כושר מדתי הייתי אומר בלבי כשאמות יהיה קני וביתי נכון עמי. וכחול ארבה ימים - עוף ושמו חול ולא נקנסה עליו מיתה שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחד' וחוזר לנערותו".
החיד״א (מדבר קדמות מערכת ח, אות א, ערך חול, בשם ספר צמח צדיק פרק ל): עוף זה חי שט״ו שנים [צ״ע מדברי המדרש שחי אלף שנה), וכאשר יזקין ויתקרב לאפיסת כוחותיו, הריהו מקושש עצים מעצי בשמים יבשים היטב, ועושה מהם קן לעצמו, ונכנס בו והופך פניו נגש השמש, ומרחף על הקן, ומכה הרבה בכנפיו, עד שפורצת אש בקן מחוזק חום השמש אשר נגדו. והעוף הזה עושה כל האמור בגמירות דעת חזקה, שאפילו כשמרגיש וחש באש שבוערת, אינו זז משם עד שנשרף, כי יודע שהוטבע בו הטבע שהוא עתיד להתחדש ושוב לחיות. ותשעה ימים לאחר שנשרף, נולד מהאפר ההוא ושיירי גופו תולעת קטנה אשר חיה וגדלה בכוח טבעי, עד אשר בסוף שלשים יום נעשה עוף כפי שהיה בתחילה, ולא נמצא ממנו כי אם אחד יחיד בעולם!
חדושי אגדות (חלק שלישי עמוד רנט - מסכת סנהדרין קח:): "יהא רעוא דלא תמות וכו', אין הפי' כי מברכתו של נח היה דבר זה, כי אין חדוש במעשה בראשית, אבל מפרש הטעם מפני מה מיוחד עוף זה שמרבה ימים וכדכתיב וכחול ארבה ימים, ואמר כי נמצא בו איזה דברים בסגולה, כמו שמבו' לפני זה, כי המציאות באיזה ב"ח קצת דברים בסגולה. ונמצא בעוף זה הכנעה והשפלות ואמרו (לעיל צ"ב א') הוי קביל וקיים כי מי שהוא שפל אין לו מתנגדים רק הכל אוהבים אותו ומברכים אותו, והפך זה שנאת הבריות מוציאין האדם מן העולם. וזה שאמר כי לעוף זה ששמו חול יש כח השפלה כי ב"ח בטבע הוא רץ אחר מזונותיו ולא היה העוף הזה רץ מפני שפלותו אשר בו בסגולה ולא היה רוצה להטריח האדם אשר הוא תחתיו ודבר זה [לו] בסגולה ולפיכך מברכין אותו ואין מתנגד אליו. ומפני זה יש בו חיות, כי כל אשר נמצא בו מדה זאת דהיינו שפלות ראו לקיום, כמו שאמרו הוי קבל וקיים. וזה מפני שאין [לו] מתנגד, ואין מיתה והפסד בעולם רק מצד שיש לו מתנגד יהיה המתנגד מה שהוא, אבל מי שיש לו ההשפלה הוא פשוט ואין לו מתנגד לכך הוא קיים והבן זה מאוד".
תפארת שלמה: "במס' (סנהדרין קח:) (אורשינא פירש"י עוף ששמו חול בלשון המקרא ואינו מת לעולם) אשכחי' אבא דגני בספנא דתיבותא א"ל לא בעית מזוני. א"ל חזיתיך דהות טרידא אמינא לא אצערך. א"ל יהא רעוא דלא תמות שנאמר (איוב כט,יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. הנראה ללמוד מזה כי כן יש בחי' צדיקים אשר קוראים אל ה' והוא יענם כמ"ש (תהלים קב, א) בצרתה לי קראתי ויענני ובכל עת צרכותם קוראים אל ה' וכמ"ש (במדבר כ,טז) ונצעק וגו' וישמע את קולנו וגו' ויש בחי' צדיקים אשר אינם צועקים כלל על ענינם כמ"ש (איכה ג,כו) טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' ורק ברצון ובמחשבה לבד הם מצפים לישועה וכמ"ש בזוה"ק אצל אלישע לא בעינא לאטרוחי למארא וכמ"ש באסתר (מגילת אסתר ב, טו) לא בקשה דבר. ועל הבחי' האלו נאמר (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. כי המעלה הראשונה היא אשר ברצון לבד היא העליונה עליהם אמר הכתוב רצון יראיו יעשה. ואחריה ואת שועתם ישמע ויושיעם שצועקים ונענים. וכזה היה ענין נח שלא התפלל כלום בכל צרתם רק נאמר (בראשית ח,א) ויזכור אלהים את נח מאליו בא הזכרון בלא תפלה. ולכך אנו אומרים בפסוקי הזכרונות בר"ה. וגם את נח באהבה זכרת מעצמו עלה בזכרונך טוב לפניך כי אתה זוכר מעשה כולם ואין שכחה לפני כסא כבודך כמו כן תעלה זכרונינו לפניך בלא תפלה. ואח"כ בשופרות אנו מזכירין רק קול בעלמא. (מכתי"ק).
[עוד מכתי"ק] וזה פי' יראת ה' תוסיף ימים (משלי י,כז) מי שהוא ירא שמים עליהם נאמר (תהלים לד, י) כי אין מחסור ליריאיו. פי' אף שיש להם חוסר רב בעניני עוה"ז מ"מ אינם מטריחים את בוראם ואומרים כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ואינם מתפללים על מה שנוגע לעצמם רק מה שנוגע לכבוד הבורא ב"ה ולכבוד כלל ישראל. צא ולמד מאברהם אבינו ע"ה שלא התפלל על לוט בעבור שהיה בן אחיו והוה כאלו התפלל על עצמו. וכן לא רצה גם כן להפוך דעת הבורא ב"ה בעת העקידה שלא לשחוט את בנו יחידו. וזה שאמר לו הש"י מיד אחר העקידה (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה".
הרב גינזבורג: החול חי אלף שנים ("וכחול ארבה ימים" = חשמל; וכחול = מל, ארבה ימים = חש).חול ברבוע פרטי = 1000. 1000 זה תיקון אדה"ר, שנגזר עליו לחיות יום של הקב"ה, 1000 שנה, והוא החזיר "וכחול" ימים לדוד המלך.
[2] אגרא דכלה (נב:): " ותתן גם לאישה עמה (בראשית ג,ו). רצ"ל שהיה עמה בזיווג ולא המתין עד לשבת, והוא שגרם כל זאת.
ותק"ח מפרי"ו ותאכ"ל, ס"ת חו"ל. רמז למה שאמרו רז"ל (ב"ר פי"ט ה') עוף ששמו חו"ל נשאר לבסוף ולא אכל".

פרשת נח - שבת המלכה vs כעס

שבת המלכה vs כעס


בראשית (ח,כב): "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".
גמרא (סנהדרין נח:): "אר''ל עובד כוכבים ששבת חייב מיתה שנא' 'ויום ולילה לא ישבותו' ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפי' שני בשבת".
מדי שבת אנו אומרים בתפילה "ולא נתתו ה' אלוקינו לגויי הארצות, ולא הנחלתו מלכנו לעובדי אלילים, גם במנוחתו לא ישכנו ערלים, כי לעמך ישראל נתתו באהבה, לזרע יעקב אשר בם בחרת".
'לעמך ישראל' בגי' שבת!
השבת היא מתנה אך ורק לעמ"י! גוי שישבות ממלאכה אפי' ביום שני במשך יום שלם בשביל לשמור יום מנוחה חייב מיתה!
השבת פרשת נח התשע"ה יצטרפו הרבה יהודים לפרוייקט שמירת השבת העולמי.
מתוך 2000 איש שהשתתפו בסקר על השבת הקודמת 96% הביעו רצונם להשתתף בפרויקט שבת נוסף, 90% הביעו שאיפה לשמור שבתות נוספות, ואילו ל-52% הייתה זו הפעם הראשונה שבה חוו שבת הלכתית.
כולנו מכירים את רוב ההלכות של שמירת שבת, וכדאי באמת ללמוד כל פעם קצת, ככה אתה מרוויח ידע ומלאכים שעוזרים לך לא להיכשל אפי' אם שכחת את ההלכה.
אבל רוב העולם לא יודע שאפשר להיכשל בחילול שבת גם בלי לעבור שום עבירה:
הזוהר הקדוש (תיקונ"ז תיקון מ"ח): "זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר (שמות לה ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם".
מסופר על רבי חיים ויטאל זצ"ל (שער הגלגולים הקדמה ל"ח) שבשנת ה'של"ב יצא עם רבו האר"י הקדוש יחד עם שאר תלמידיו לשדה לשמוע שם דברי אלוקים חיים מפי האר"י הקדוש. בדרך עברו ליד קבר של גוי אחד קדמון שנקבר לפני יותר מאלף שנה, וראה האר"י שנפשו של הגוי נמצאת על קברו ורוצה להמית או לכל הפחות להזיק לרבי חיים ויטאל, ומחמת שהיו מסביבו של האר"י מלאכים רבים ונשמות צדיקים שלא ישוערו במספר, לא היה יכול אותו גוי להזיקו ולהתקרב אליו כלל. על כן האר"י ציוה את ר' חיים ויטאל שבדרך חזרה לא יחזור דרך אותו קבר של הגוי.
והנה כשהיו בשדה לפתע החל ויכוח בין ר' חיים ויטאל לבין הרב יאודה משען זצ"ל שהיה מתלמידי האר"י, וכעס עליו. ואז מיד נכנסה בו נפש הגוי והתחילה להחטיא אותו עד שלא רצה לשמוע את דרשת האר"י. והתחיל האר"י לבכות, כיון שראה ברוח קדשו שכל אותם מלאכים ונשמות הצדיקים שהיו הולכים עם המהרח"ו הלכו להם, ונכנסה בו נפש אותו גוי שרצה להזיק לו. האר"י היה בצער באמרו האם הלך לו תיקון העולם שעד היום חשבתי שתיקון העולם ייעשה על ידי המהרח"ו, וכי כל היגיעה שיגעתי בו עד היום הלך לטמיון. כל אותו הלילה האר"י לא ישן מרוב צער ודאגה.
אח"כ חזר המהרח"ו לצפת והלך לביתו לישון, וכשבא לקום הרגיש שכל אבריו חלשים ואין לו כח, וככל שעבר הזמן הרגיש יותר חולשה. בני ביתו של המהרח"ו לקחו אותו לביתו של האר"י ועד שהגיע לביתו פרחה נשמתו. האר"י השכיבו על המיטה והוציא את כל האנשים מהחדר וגם הוא יצא. והרבה בתפילה ותחנונים לפני ה' יתברך שיחזיר לו את נשמתו. אח"כ רק האר"י נכנס לחדרו והמשיך להתפלל עליו ולנסות להחזיר בו חיות, עד שבאמצע היום חזרה למהרח"ו נשמתו וקם המהרח"ו ובירך ברכת מחיה המתים.
היצר הרע מנסה להכעיס אותך כבר בהכנות כדי לקבל את כל השפע העצום הזה:
בא"ח (ש"ב וירא א'): "דע, כי הנה כל אדם העושה קטטה ומריבה עם אשתו או בניו או משרתיו, ודאי נראה לו שהדין עמו, וראוי לריב על המכשלה שיצאה מתחת ידם בעניני הבית. אך באמת, מי שיש לו מוח בקדקדו, בין יבין שאם יצא איזה מכשול מתחת ידם, איננו נעשה מאתם, ואין זה מעשה ידיהם, אלא הוא מעשה שטן כדי לחרחר ריב ומדון בעת ההיא. ואם השטן עומד כנגד האשה או המשרת ומכשילם בעניני הבית, לעשות דבר שאינו מתוקן לבעה"ב; מה כוחם לדחות מעשה שטן? וכי יש אדם שיוכל להלחם עם השטן ולנצחו? מי זה יאמר "יכלתי ונצחתיו"? על כן כל איש מבין, כשיראה איזה מכשול וחסרון בענינים של הבית, לא ישים אשמה על אשתו ומשרתיו לריב אתם, אלא יתן אל לבו התנצלות הזאת שכתבנו, כי אמת היא, ואז ישתוק ולא יריב אתם ולא יתכעס, וטוב לו בעוה"ז ובעוה"ב... וכבר נודע מ"ש בגמרא בהנך אנשי דהוה השטן מתגרה בהם בליל-שבת לעשות מריבה גדולה ביניהם, ואקלע רבי מאיר להתם שלשה שבתות עד דעבדו שלמא, ושמע שקרא השטן: "וי, דאפקי ר"מ לההוא גברא מביתיה"! נמצא, המקפיד ועושה מריבה, הוא מחזיק ידיו של שטן; ולהפך הוא מגרשו, וגבר ישראל".
הבעש״ט היה מסבב בעיירות לקבץ נדבות מאחינו בני ישראל לפדיון שבויים.
יום שישי אחד הבעש״ט התעסק במוכסן אחד, אשר ישב במאסר כזה, עד אשר השיג את האמצעים הדרושים, ועד אשר עלה בידו לפדות אותו, הגיע זמן הדלקת נרות של שבת קודש.
אמר לו הבעש״ט, תשבות אצלי בשבת, שלביתך אינך יכול להגיע. וישבות בשבת קודש ההיא המוכסן אצל הבעש״ט.
בעת הסעודה עם החבריא קדישא, אמר הבעש״ט למוכסן מה חדשות שמעת היום? ויאמר המוכס! רבי הלא ידעתם שכלוא הייתי במאסר ומה החדשות שאשמע במאסר הכלא?
ויאמר הבעש׳׳ט אם כן ספר מה שקרה איתך בחייך. ויאמר המוכסן אין עולה בדעתי עתה מה שקרה מזמן קודם, אבל זה עתה נזכרתי מה שקרה אתי בבאר הכלא.
איפה שהייתי כלוא, במרחק רב נמצאו ליצנים. כל השבוע היו בוכים עד שלא יכולתי לסבול את בכייתם ונמוג לבי מקול בכייתם. ואילו בערב שבת קודש אחר חצות התחילו לרקד ולצחוק עד שפקעה נפשי מהשחוק וההוללות.
בשבוע זה האחרון עלו הצעקות והבכיות למעלה מהראש יותר מהשבועות הקודמים, ואתר חצות היום בערב שבת קודש הזה, התחילו לרקד ולהתהולל יותר מאשר בערבי שבתות קודש שעברו.
בכל העת שישבתי בכלא יראתי לדבר אליהם ולשאול אותם לסיבת הדבר, והיום כאשר נודע לי שאצא לחופשי, אזרתי עוז בנפשי לשאול אותם על דבר הצעקות וההוללות.
והנה קול עונה לי, שיש צדיק אחד המתענה משבת לשבת וכל קיומנו שאנו מקבלים יניקה ממנו אם נופל ממדרגתו. לכן אנו מבכים כל השבוע, והיינו שהוא מכין בכל ערב שבת קודש צלוחית חלב לשתות, להפסיק תעניתו כשבא מתפילתו, שולחים אנו אחד מאתנו, ובאשר מי שהוא מבני ביתו הולך לתיבה שבה עומד החלב, דוחפים את ידו ונשפך החלב והוא מתרגז ונופל בקפידה, ומזה הוא יניקתנו.
בשבוע זה גמר בלבו, שאין זה אלא מעשה שטן שאחרי תענית משבת לשבת, יבוא לידי כעס ורוגז. והחליט שבערב שבת הבא יסגור את תיבת החלב וייקח אתו את המפתח ובני ביתו לא ישלטו בתיבה. לכן צעקנו מרה בשבוע זה. בערב שבת קודש זה שלחנו אחד מאתנו, ודפק בחלון הצדיק שיש לו עגלה עם עצים למכור בזול. אשתו זירזה את בעלה ליתן לה המפתח לקחת המעות שבתיבה, ובהזדרזה הפכה הצלוחית ונשפך החלב ונפל בקפידה, על כן שחקנו בשחוק גדול.
כאשר סיים המוכסן לספר, והנה אחד מהתלמידים שעמו היה הדבר, נתעלף...
תנחשו מה קרה כשהכנתי את הדרשה (יום שישי בצהרים...)?
הבת שלי עולה בריצה את כל המדרגות בבנין ומספרת שהבן הקטן נפל לתוך סברס שיש בחצר של הבנין השני... והיא ניסתה להוציא אותו וכל הידיים שלה עם קוצים...
שעתיים אני ואשתי מוציאים קוצים משניהם מסכנים ולאט לאט גם אתה מתחיל לעקצץ...
תאמינו לי לא חסר על מה לכעוס, אבל פתאום אתה מבין מי דחף אותו לסברס ומה הוא רוצה... בקשה, תכעס... הסטרא אחרא תקבל את השפע של כל השבוע שעבדת... לא חבל...
הקב"ה עשה במבול מקוה לכל העולם, האריז"ל כותב שמקוה זו סגולה גדולה מאוד נגד כעס, לטבול במקוה ולכוין שמקוה זה בגי' 1 יותר מכעס (גם שם קנ"א: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה).

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו.

יום רביעי, 14 באוקטובר 2015

האם העליה להר הבית היא הסיבה לפיגועים?

האם העליה להר הבית היא הסיבה לפיגועים?


הרב יצחק ברנד: בעקבות האינתיפדה שהתחילה בחוה"מ סוכות, יש ויכוח, האם סיבת הדבר הוא משום שכעת יש שעולים על הר הבית.

יש שקוראים לזה התגרות באומות ודין רודף, ויש שאומרים שההיפך, מצוה לעלות וזה מחזק את הישוב בא"י.

[יש לזכור שטענה זו של התגרות באומות וטענה של רודף נאמר פעם גם על התנחלות בשטחים, שזה מגרה את האומות וממילא מי שגר בשטחים הוא רודף, אולם כשאלו הוצרכו לדור במודיעין עילית,  יש שהפסיקו לטעון זה, ויש שעדיין טוענים זה רק שמצמצמים טענות אלו רק למקומות חוץ ממודיעין עלית וביתר].

ישנן שתי גישות:

גישה ראשונה, החיוב שלנו בקיום התורה, מצומצמים למה שנהגו בכל הדורות, בעיקר בחו"ל ואם זה בא"י אז אך ורק מה שכבר הנהיגו גדולי הדורות כמו מרן הבית יוסף או כל אחד הרבי שלו זצ"ל כמו אצל חלק גדול של ליטאים החז"א זצ"ל ואצל החסידים האדמו"ר הקודם זצ"ל, ואצל התימנים, הרי"ץ זצ"ל  ואצל הציבור הדתי זה הראי"ה קוק זצ"ל או בנו הרב צבי יהודה זצ"ל,  אבל מצוות שנתחדשו או שנתאפשר לקיימן בדורנו, זה מופקע מתפקיד שלנו.

במילים אחרות, האמונה במשיח צדקינו שהוא אחד מי"ג עקרים שמנה הרמב"ם פוטרת אותנו מלקיים כל חלקי תורה שלא היו נהוגים עד עכשיו, אלא מניחים זה למשיח שיתגלה בעזרתו ית'...

לזה קוראים 'פרדיגמה':
כיצד נוצרת פרדיגמה?

בניסוי שנערך בארצות הברית,
קבוצת מדענים הכניסה 5 קופים לכלוב.
במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות.
כל אימת שאחד הקופים טיפס על הסולם,
חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מיידי המדענים.
לאחר זמן מה, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם,
הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים.
במשך הזמן, אף קוף לא העז לטפס על הסולם,
למרות הפיתוי העצום.

המדענים החליטו להחליף אחד מהקופים שבכלוב.
דבר ראשון שעשה הקוף החדש היה טיפוס על הסולם,
מיד התנפלו עליו, שאר הקופים, והכו אותו.
לאחר כמה וכמה פעמים שחטף מכות,
למד הקוף החדש לא לטפס על הסולם,
למרות שלא היה לו מושג למה.

קוף שני הוחלף וההתרחשות חזרה על עצמה,
הקוף הראשון השתתף בהכאת הקוף החדש.

קוף שלישי הוחלף, והאירועים חזרו על עצמם (מכות).
קוף רביעי הוחלף, והמכות חזרו על עצמם.
בסופו של דבר, הוחלף גם הקוף החמישי.

מה שנשאר זה קבוצה של 5 קופים,
שלמרות שמעולם לא חטפו מקלחת קרה,
המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם.

אם אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף,
שמנסה לטפס על הסולם, הם היו עונים:
"אנחנו לא יודעים – אבל כך העניינים מתנהלים כאן..."!
נשמע לכם מוכר?

למשל, מי שחידש והכריע ופעל למען התכלת ארגמון קהה קוצים, והקים בפועל את מפעל אגודת פתיל תכלת, הוא הרב אליהו טבגר שליט"א שגר בקרית ספר, והוא ראש הישיבה בישיבת תורת חיים במוסקבא אולם היו גם ת"ח אחרים שפעלו למען זה וכמו הרב מנחם בורשטיין בספרו התכלת, אולם לא הגיע לידי מעשה והכרעה עד שהגיע הרב אליהו טבגר והכריע כל הספיקות והקים את המפעל.

הרב אליהו טבגר הוא תלמיד של הרב שמואל אויערבך שליט"א, וכשהכריע בראיות חזקות על אמיתות התכלת, ביקש הרב אליהו טבגר מרבו הרב שמואל אויערבך, שיתן לו המלצה שהוא ירא שמים, כדי שיוכל להציע את הראיות שלו על אמיתות החלזון לגדולי ישראל.

אמר לו הרב שמואל אויערבך, אין לך מה ללכת לגדולי ישראל, אף אחד לא ירצה כלל לדבר אתך על זה, הם לא מוכנים כלל לדבר על דברים חדשים, שלא היה נהוג מקדמת דנא, אתה צריך לעבוד מלמטה. (כמובן שיש יוצאי דופן, אבל בכללי זה המצב לצערנו).

בספר לולאות תכלת הובא מאמר מהמקובל הגדול רבי שמשון מאוסטרופולי הי"ד (נהרג בגזירת ת"ח ות"ט) שכתב, שלפני ביאת המשיח יבוא יהודי אחד שיגלה את התכלת אבל גדולי ישראל שבדורו לא יסכימו אתו במהרה, ועל זה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הזהירו הכתוב שלא תשמעו להם (עיניכם היינו עיני העדה).

הגישה השניה היא, שאנו צריכים לקיים כל חלקי התורה שניתן לקיים על אף שעד עכשיו לא היתה אפשרות לקיים, או לא נתברר כל צרכו וכעת נתאפשר או נתברר הענין יותר לפי כל כללי ובירורי הלכה שצריך, וזה שהמשיח אמור לבוא זה לא פוטר אותי מלקיים את מה שניתן לקיים.

לתקופות מתחדשות כאלו קוראים: 'מעברי פרדיגמה'.

ויקיפדיה: 'מעברי פרדיגמה' הינם דרמטיים ביותר, במיוחד כאשר אין מצפים להם. לדוגמא, בסוף המאה התשע עשרה נראתה הפיזיקה כתחום המשלים את מעט הקצוות התאורטיים שנותרו על מנת ליצור מערכת הידועה ומובנת ברובה הגדול. בשנת 1900 לורד קלווין הצהיר את הצהרתו הידועה לפיה "אין מה לגלות בפיזיקה עוד. כל שנותר הוא רק מדידות מדויקות יותר ויותר". חמש שנים לאחר מכן אלברט איינשטיין פרסם את מאמרו על תורת היחסות הפרטית, אשר זיעזע את המחשבה הפיזיקלית אשר התייחסה עד אז לכללים הפשוטים והמובנים לכל הכלולים במכניקה הניוטונית, ובהם השתמשו לתאר מונחים כ"כוח" ו"תנועה" במשך שלוש מאות שנים.

לגבי העליה להר הבית, מי שהולך בגישה הראשונה, ש'חדש אסור מן התורה' – ממילא ימצא כל מיני סיבות לאסור:

-או שחייב כרת (על אף שכרת שייך רק בעזרה ולא בהר הבית, ואנחנו יודעים כעת שמקום קדשי קדשים וההיכל הוא תחת כיפת הסלע, בין מצד מסורת רצופה ובין מצד הכריע של טופוגרפי של ההר, כמבואר בספר חצרות בית ה' של הרב זלמן קורן שליט"א,  וממילא מי שאינו עולה על הרמה שהיא גבוה כשלשה מטר מוגבה מהר הבית לא שייך כלל שיעבור על כרת, למעשה צריך להזהר מדרבנן גם מעזרת נשים ומחיל, וכן להטהר מטומאת קרי ע"י מקוה ולא לנעול נעלי עור, אבל עכ"פ חשש כרת לא שייך למי שאינו עולה על הרמה).

-או שחוששים שאחרים יעלו במקום שאסור או בלי טבילה.

-או שטוענים שיש בזה התגרות באומות וזה נקרא רודף, וכל הפיגועים כעת הם בעקבות עליה להר הבית.

מה עם המצווה של תפילה בהר הבית? מה עם מצוות כיבוש א"י במקום הכי מרכזי של ארץ ישראל? מה עם 'הזר הקרב יומת'?

לא, זה יעשה המשיח...

הרב אלישע וולפסון: אמרו חז"ל (ברכות יט:): "במקום שיש חילול ה' - אין חולקין כבוד לרב". כאשר רבנים גדולים וחשובים אומרים דברים מתוך קטנות גדולה, דברים אשר הם היפך התורה והיפך האמונה ואשר כלולים באיסורי תורה וחילול ה' גדול, איני יכול לדום.

האמירה כי אסור לעלות להר הבית מחמת שזה מתסיס את אויבינו נגדנו, ולא זו בלבד אלא עוד לומר כי לעולים להר הבית יש דין "רודף", הינה אמירה שטחית חיצונית הנובעת מפחד, ויש בה מן הכפירה בצור ישראל וגואלו. אמירה זו מזכירה לכולנו את חטאם החמור של המרגלים אשר אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

מי שמסתכל על המציאות בימינו ומשווה אותה למציאות של הרמב"ן ושל גדולי ישראל שחיו בתוך עומק כבשן הגלות, הרי הוא כופר בטובתו של הקב"ה, מחלל את ה', ואוטם את לבו לראות את הניסים והנפלאות שעושה עמנו ה' בעת הזאת.

מי שחי ומתווה את דרכו על פי הגויים, הרי שמראה בעצמו כי לא מאמין הוא בה' א-לוהי מערכות ישראל אשר השיב את עמו לתחיה והקים את עמו בעוז ותעצומות ונותן לנו כוח לעשות חייל לפני כל אויבינו.

וכי נכון להתייחס למציאות של ימינו כאילו אנחנו חיים בצלו של פריץ מאיים? וכי אנו כבולים וחלושים ואין לאל ידינו לעשות דבר אל מול אויבינו הרשעים והאכזריים? וכי הקב"ה לא נתן לנו צבא חזק ואיתן שיש בכוחו למחוץ את אויבינו?? וכי הקב"ה לא עושה עמנו בעשרות השנים האחרונות ניסים ונפלאות עצומים נגד כל אויבינו?

ברוך ה' יש לנו את כל צורכנו ובשפע, מה שאנו צריכים להתחזק בו, זה רק אמונה:
אמונה בכך שה' גואל אותנו, אמונה בכך שה' אוהב אותנו, אמונה בכך שבאמת הגיע זמן גאולתנו, ואין הדבר תלוי אלא בנו, כי הוא יתברך נותן לנו כוח לעשות חייל.

כדברי המדרש, "אם אין אתם מאמינים - ראו באורי שזורח עליכם", אוי לו למי שמתכחש לאור ה' וכופר בטובתו של הקב"ה.

מעבר לזה, ברור כי גם הרבנים שטוענים כי אסור להתגרות בגויים, אינם חיים כך כלל ועיקר. הרי כל קיומנו בארצנו והמלחמות שנקראו לפנינו, הינם נגד מיליונים של מוסלמים ועוד שונאי ישראל בכול העולם. מי שלא רוצה להתגרות בגויים צריך מהר לברוח לאוגנדה, אולי שם ימצא מקלט בטוח.

פשוט הדבר שלו היינו הולכים בדרך זו של פחד מהתגרות באומות העולם במאה השנים האחרונות, ולא היינו נלחמים בכל הכוח על זכויותינו בארץ קודשינו, הרי שהיינו כולנו מוצאים את עצמינו חלילה תחת המשרפות באושוויץ.

גם היום מי שחפץ ללכת יד ביד עם אומות העולם, ימצא את עצמו מהר מאוד עם מדינה פלסטינית בתוככי ארץ ישראל, ואת ירושלים עיר הקודש נתונה במקרה הטוב בידי האו"ם. ואין לך חילול ה' גדול מזה, ואין לך סכנת נפשות גדולה מזו. ה' ישמרנו ויצילנו.

האמת היא שזה לא שאסור להתגרות בגויים, אלא בדיוק להיפך, יש איסור תורה לפחד מן הגויים!

כפי שהתורה מזהירה אותנו כמה וכמה פעמים: "לֹא תִירָא מֵהֶם, זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹוהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם…לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱ-לֹוהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵ-ל גָּדוֹל ונוֹרָא" (דברים ז,יז).

כאשר לא נאמר שהניסים שייכים לפעם, אלא נדע ונאמין באמת "כי ה' אֱ-לֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ", אז אכן אויבינו ינוסו מלפנינו כפי שהתורה מבטיחה לנו, וכפי שזכינו לראות בעיננו למשל במלחמות תש"ח ותשכ"ז.

מלבד זאת, עצם הטענה שהעלייה להר הבית היא הגורמת שפיכות דמים, הינה הבל:

ראשית, לצערנו הרב לא השתנה בהר הבית שום דבר מאז מלחמת ששת הימים, וגם כעת יהודים אפילו לא יכולים ללחוש בשפתם תפילה לפני בוראם.

שנית, אויבינו מכריזים יום יום כי רצונם להשמיד את מדינת ישראל ואת העם היהודי, ואין הדבר תלוי בהר הבית. הערבים בתפלתם מפנים את גבם למקום קודשנו ואין הוא חשוב להם באמת.

הסיבה שבמאה השנים האחרונות הם מתרעמים וזועקים על המקום הזה, היא שהם מבינים את מה שאנו קצת מתקשים להבין, שהכול תלוי אך ורק במקום הזה.

ייתכן מאוד כי כל רצונם להילחם בנו נובע רק מחמת שאנו עוזבים בידם את מקום בית חיינו. אין ספק כי כאשר אויבינו רואים שאנו מוותרים על המקום היקר לנו מכול, זה מחזק את עמידתם ומלחמתם בנו בכל מקום בארץ. רק כאשר הם יראו שאנו עומדים בתוקף ועוז ונלחמים על הר הבית מקום בית חיינו – הם ייחלשו ויראו כי אין הם יכולים להילחם בנו. וכדברי המשורר (אצ"ג): 'השולט בהר - שולט בארץ'.

לא העליה להר מביאה את הפיגועים – אלא להיפך!

הרב דוד חי הכהן שליט"א (ראש ישיבת 'נתיבות ישראל', בת-ים): "האיסור הברור והחותך של הרבנים על כניסת יהודים להר הבית מביא לסכנת מסירת המקום לידי שונאינו, שכידוע הם שופכי דמים, ואם המקום יימסר לערבים, וישראל ייעדרו מן המקום יש בזה סכנת נפשות ברורה לכל יושבי ירושלים. וכבר היום אנו עדים לכל הרציחות האכזריות שנעשות ע"י אויבינו בשם הדאגה להר הבית. וכבר מקודם ניסו הגויים לנשלנו אפילו מן הכותל המערבי ובזמנו לא התירו אפילו לשים ספסל לזקנים לנוח עליו ביום הכיפורים ליד הכותל המערבי, וכבר ראינו שכל מסירה של חלק מארצנו ביד הגויים תביא לשפיכות דמים נוראה בכל הארץ".

שו"ע (או"ח שכט,ו): "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לסְפר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא, שעל כפר הסמוך לספר מחללים את השבת ללא דיחוי".

על אחת כמה וכמה שחייבים אנו להילחם על הר הבית השוכן בקרבנו – שיהיה בידינו.

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל ("קריאה לרבני ישראל" בשנת תש"ס): "רבנים נכבדים, הר הבית ששוחרר בישועת ה' במלחמת ששת הימים עומד עדיין בשיממונו כאילו שדבר לא קרה. ידועים דברי הרמב"ן בפירושו לתורה, שהקצף שהיה על ישראל בימי דוד המלך, משום שהעם לא התעורר לבניין בית המקדש. מי יודע אם הצרות המתרגשות ובאות על עם ישראל בדורנו לא נובעות מזה שאנו אדישים לנושא הר הבית. לכן מן הראוי שרבני ישראל יתאגדו אגודה אחת לעורר הציבור לפעילות בנושא הר הבית והכנת הלבבות לבנין בית המקדש. כולנו מתפללים ונושאים עינינו שייבנה עוד בזמננו אנו. ובזכות התעוררות זו תבוא סייעתא דשמיא להחשת גאולתנו ופדות נפשנו בקרוב בימינו".

יום שבת, 10 באוקטובר 2015

פרשת בראשית - בראשית תמן

בראשית תמן


הרב ניסים פרץ זצוק"ל: 
"בְּרֵאשִׁית תַּמָּן תְּרֵי תַּמָּן שַׁבָּת, כְּגַוְונָא דָא – בְּרֵאשִׁית בָּרָא שִׁית, וְאִינוּן תְּרֵי שַׁבָּתוֹת, עֲלַיְיהוּ אִתְּמַר וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת (שמות לא,טז) וְגוֹמֵר. תְּרֵין זִמְנִין אַדְכִּיר הָכָא שַׁבָּת, לָקֳבֵל שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה".

בראשית – ברא שית. אתם רואים בתוך המילה בראשית את המילים ברא שית? תסתכלו, בר"א – ברא, שית זה שש. מה השם ברא בעולם? – ששת ימים. "שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (שמות כ,י), כל בריאת העולם היתה בששה ימים. בראשית – ברא שית. אז אומר הזוהר, כגוונא דא, כמו הצורה של ברא שית אתה יכול למצוא במילה בראשית שתי שבתות – ואינון תרי שבתות. ת' ר' י' נמצאים בבראשית, מה נשאר לנו? ש' ב' א', נכון? אז איפה יש שבת? אז אין שבת! אז איך אתה אומר לי תמן תרי תמן שבת איפה שבת? נו, מי יגיד תרוץ? ה‑א' בא"ת ב"ש מתחלפת ב‑ת' ואז יש לך שבת. למה? כי ה‑א' ראשונה מכאן וה‑ת' ראשונה משם. כגוונא דא – בראשית ברא שית.

אה, עכשיו תקשיבו טוב. אז מה יש לנו במילה בראשית? – תרי שבת. מה המשמעות של תרי שבת? – שתי שבתות. אז אומר הזוהר, ואינון, אלו הן, תרי שבתות, עלייהו אתמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וגומר. כשאתה קורא את הפסוק הזה בקידוש של יום שבת ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, מה אתה שואל את עצמך? – למה צריך להזכיר שבת פעמיים? הרי המשמעות של "ושמרו בני ישראל את השבת" זו אותה המשמעות של "לעשות את השבת". איך אחד אומר לשני? ברוך השם, עשיתי את השבת! אחד בעל תשובה שמתחיל לחזור בתשובה שעוד לא שמר שבת, והוא בא לחבר שלו ואומר, אתה יודע, כמו שהצעת לי, כמו שדיברת איתי – עשיתי את השבת! השבת הזאת עשיתי הכל, הכל, לא נסעתי, לא הדלקתי, הלכתי להתפלל שלוש תפילות, עשיתי סעודות שבת, הדלקתי נרות שבת, שמרתי את השבת!

יש אחד אומר לי, כבוד הרב, בגלל שאמרת לי לשמור את השבת – קיימתי דברך, אבל אני לא מסוגל. מה עשית השם ישמור? הלכתי לישון כל השבת, רק שאני לא אזכר בסיגריה, שאני לא אזכר באוטו. כל הזמן רק לישון. אני שותה קצת יין והולך לישון. בסדר, זו התחלה טובה. קודם כל ככה, העיקר לא לחלל את השבת, אחר כך לאט לאט לשמור את השבת.

אז אומר הזוהר, עלייהו איתמר, מה זה עלייהו איתמר? – על שתי השבתות, בראשית תמן תרי תמן שבת, תרי שבתות עליהו איתמר בפסוק בתורה ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבתתרין זמנין אדכיר הכא שבת, שתי פעמים נזכר בפסוק שבת. למה? אַי! אתה חושב שיש רק שבת אחת? תדע לך חביבי, יש שתי שבתות בעולם. מהן? שכינתא עילאה, שכינתא תתאה. אנחנו מכירים את השבת רק של שכינתא תתאה, אנחנו לא מכירים את השבת של שכינתא עילאה. אז הזוהר שהוא כולו סוד, בא לגלות לנו שיש עוד שבת. אַי אַי אַי. למה אני אומר אַי אַי אַי? – אני נזכר מה זה שכינתא עילאה, אַי אַי אַי, שכינתא עילאה שכינתא תתאה. אבל אני מתאפק, אני עושה צמצום. אני לא מסביר בינתיים, נראה בהמשך. כי אם אני אתחיל להסביר פה, אולי זה לא יובן טוב. אז נחכה עוד קצת.

"לְדֹרֹתָם מַאי לְדֹרֹתָם? אֶלָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּעָבִיד לוֹן דִּירָה בְּשַׁבָּת בִּתְרֵי בָתֵּי לִבָּא, וְאִתְפְּנֵי מִתַּמָּן יֵצֶר הָרָע דְּאִיהוּ חִלּוּל שַׁבָּת. בְּרִית עוֹלָם דָּא צַדִּיק, דְּשַׁרְיָין תַּרְוַיְיהוּ עֲלֵיהּ, חַד לְאַמְלָאָה לֵיהּ וְחַד לְאִתְמַלְיָא מִינֵיהּ".

טוב, בואו נגמור את הפסוק. הפסוק ממשיך "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם". שואל הזוהר, מאי "לדורותם"? – אל תקרי "לדורות" אלא "לדירתם", מלשון "דירה". מה הכוונה? הזוהר אומר לך – אלא זכאה איהו. הפירוש הוא ככה, זכאה איהו, אשריו ואשרי חלקו איהו מאן דעביד לון דירה בשבת, מי שעושה לו דירה בשבת לשתי השכינות – שכינתא עילאה, שכינתא תתאה. "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת". איפה בדיוק לעשות להן דירה? איפה? בבית שלו? – בלב!! בתרי בתי ליבא!! הלב יש לו חדר ימני וחדר שמאלי. יש לך שני לבבות. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו,ה) – יש לך שני לבבות. אז אשרי האדם שימלא את הלב שלו בשבת, וישים את הלב שלו דירה לשתי השכינות, שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. ואם אתה תעשה ככה, אתה יודע מה יהיה? – ואיתפני מתמן יצר הרע. איפה היצר הרע נמצא? – בחדר השמאלי! היצר הטוב איפה נמצא? – בחדר הימני!

תראה, בחול, בסדר, יש לך יצר הרע ויש לך יצר הטוב, בשבת מה אתה צריך את היצר הרע? – תפטר אותו! תשכן שמה דירה, בשני בתי הלב, לשכינתא עילאה ולשכינתא תתאה. ואז – הוא מתפנה. אתה פשוט ממלא את הלב באהבת השם, באהבת השבת, בקדושת השבת, אתה לא נותן לו מקום – אז הוא מתפנה. למה? כי היצר הרע הוא מנוול והוא מנול את הבריות. הוא מחלל את האדם. אוי אוי אוי, כמה שמי שהולך אחרי יצר הרע, היצר הרע חותך אותו בלי רחמנות. חותך לו את הידים, את הרגלים, את הלב. שובר את האדם לגמרי. אל תתן לו להתקרב אליך. חבל עליך! אתה אולי רואה את עצמך בגוף שלם, אבל הוא חותך אותך. מבחינה רוחנית אתה חתוך, שבור. יצר הרע הוא חילול שבת, דאיהו חילול שבת. בשבת אל תכניס אותו בכלל כי זה חילול שבת.

אחרי שהסברנו מה זה "לדורותם", נמשיך את הפסוק. הזוהר אומר וגומר, מה זה וגומר? הכוונה להמשך הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם". אַי אַי אַי, אנחנו מוסיפים עוד מילה. אז מה זה "ברית עולם" לפי כל ההסבר? ברית עולם – דא צדיק. מי זה ברית? – יוסף הצדיק! ומי זה ברית אצל האדם? – ברית קודש. איפה שהקב"ה חתם עלינו חותם. בברית, שם לנו חותם. אַי אַי אַי, מי זה הצדיק? – יסוד. לפי הספירות, היסוד, הברית קודש, הוא צדיק. אתה יודע, מי שהוא צדיק, הוא באמצע. מעליו שכינתא עילאה, מתחתיו שכינתא תתאה, הוא באמצע. מעליו השכינה העליונה ממלאת אותו, מתחתיו השכינה התתאה שהוא ממלא אותה. כי הוא מלא אור. צדיק. היסוד, הוא נקרא צינור. "וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר" (בראשית מא,מט). יוסף הוא בחינת היסוד. ויוסף הוא לוקח את כל האורות מכל הספירות העליונות וממשיך אותם למלכות שהיא השכינתא תתאה. מאיפה הוא מקבל את כל האורות? – מבינה! שהיא השכינה העילאה. אז לאט לאט אנחנו מסבירים מה זה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה, לאט לאט.

אז בינתיים הגענו לצדיק. דשריין תרוייהו עליה, מה זה שריין? – שׁוֹרוֹת. השראת השכינה. תרוויהו – שתיהן, גם שכינתא עילאה וגם שכינתא תתאה. עליה – על הצדיק. ומי זה צדיק? – כל יהודי. "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים"! (ישעיהו ס,כא) כל יהודי, באיזה דרגה שהוא נמצא, אולי הוא רשע כלפי הצדיקים בתוך עם ישראל, אבל הוא צדיק יסוד עולם כלפי כל גוי שבעולם, שיהיה נשיא ארצות הברית, לא משנה מי הוא. לכן כתוב "ועמך כולם צדיקים" – אפילו רשע שבישראל צדיק הוא.
אז לכן, יהודי, בפרט ששומר שבת, אַי אַי אַי, באיזה דרגה הוא נמצא! על מי ששומר שבת שתי השכינות נמצאות, אחת מעליו – למלאות אותו, ואחת מתחתיו – למלאות אותה. חד לאמלאה ליה – אחת למלאת אותו, זו הבינה. וחד להתמליא מינה – ואחת להתמלאות ממנו, שהיא שכינתא תתאה. זהו, פה אני חייב כבר, אין לי תחנה אחרת להסביר לכם מה זה שכינתא עילאה שכינתא תתאה. כי פה הוא ממשיך עוד ועוד דברים.

אז אני אסביר את זה קודם כל מבחינת הקבלה, מבחינת ספירות. יש לנו עשר ספירות, נכון? (הרב פונה לאחד התלמידים:) מה הן? אתה יכול לומר לי מה הן עשר הספירות? תנסה, אפילו תטעה – גם טוב. חוץ מזה – למה שתטעה, למה אתה לא לומד קבלה? למה אתה לא לומד ספירות, זוהר, כתבי האר"י הקדוש? מה יש לך בחיים? למה לא תהיה עשיר בתורה? מה אתה חושב? – רק להיות עשיר בכסף? אתה צריך לקחת מורה. מורה לתנ"ך, מורה למשנה, מורה לגמרא, מורה לזוהר, מורה לתלמוד עשר ספירות, קבלה. למה לא?! בשביל מה באנו לחיים האלה? – להיות עשיר בדעת, לדעת הכל, הכל! אז מה הן עשר הספירות? תנסה. כתר, חכמה, בינה, הן נקראות ג' ראשונות, ג"ר.

עכשיו ניתן לכם שיעור קצר בקבלה. בואו תגידו אחרי, אלו הן עשר ספירות: כתר חכמה בינה, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד, מלכות. הכתר חכמה בינה הן גבוהות מאד. והראיה – שהעולם לא נברא לפי כתר חכמה בינה, הן נעלמות בעולם. כמה ימים יש בעולם? – שבעה ימים, כנגד שבע ספירות תחתונות. שש ועוד שבת שזה מלכות. ברא‑שית, "ששת ימים עשה ה'". לא כתוב בששת ימים עשה ה'. לא שהיו ימים והשם ברא בהם את העולם, אלא גם את הימים השם ברא. "ששת ימים – עשה ה'". שזה הכוונה – שש ספירות התחתונות והמלכות.

אז הג' הראשונות, ג"ר, כתר חכמה בינה – הן נעלמות. והשבע תחתונות נקראות ז"ת – ז' תחתונות. אז השבע ספירות תחתונות הן הנהגת העולם הזה התחתון, עולם הזה. הספירות העליונות הן הנהגת העולם העליון. האחרונה שבג' ראשונות היא בינה, שבעצם בתוכה אפשר לכלול את כל הג"ר. כי כל הג"ר הן שלוש שהן אחד. אז לכל הג' הראשונות שהן בבינה שהיא לשון נקבה, אני קורא להן "שכינתא עילאה". זה דבר עליון, מעל לעולם הזה. וכל הז' תחתונות הן נשפעות בתוך המלכות. היא התחתונה, היא האחרונה שבהן. אז אני קורא לכל השבע ספירות על שמה "שכינתא תתאה", זו השראת השכינה התחתונה שיש בה הכרה וגילוי אפילו בעולם הזה שלנו. אז זה הסבר קצר ע"פ הסוד, ע"פ הספירות.

עכשיו אני לוקח את הסוד והופך אותו לפשט. זה יונק מהסוד אבל זה בצורה פשטית. "שכינתא תתאה" זה מה שהאדם שובת בשבת. לא עובד, לא עושה שום מלאכה. ונח, נח – "שבת וינפש". שבת נקראת "שבת מנוחה". מנוחת הגוף, מנוחת הנפש. אדם טורח ביום שישי להכין, אַי אַי אַי, כל הסלטים שבעולם. אתה בא לשולחן שבת אַי אַי אַי, אתה מסתכל, אתה לא יודע מה לאכול קודם, זה, זה, זה. "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא" (משלי לא,י), מי שיש לו "אשת חיל", אַי. אבל היום גם מי שאין לו "אשת חיל", יש לך קצת כסף? – לך לאיזה חנות, אתה יכול לקנות את כל הסלטים שבעולם ולשים אותם על השולחן, לכבוד שבת. לפעמים בן אדם אין לו "אשת חיל" – או שהוא בחור, או שאשתו עובדת, היא לא יכולה, קשה לה, או שלא יודעת לבשל. אין בעיה! – יש שפים, יש אנשים שמבשלים בשבילך. לך איתה ביחד עם האוטו ותקנו מאה גרם מפה, מאתים גרם מפה, תקח הכל, תענג את השבת. אתה בא לשבת, אתה עורך את השולחן. כפי הערך שאדם עורך את השולחן בשבת ככה יש לו ברכה בכל השבוע כולו. בפרט ליל שבת, צריך לערוך כל טוב שיש בעולם. למה? אתה שם בוטנים – אז כל הבוטנים שבעולם מתברכים מהשולחן של שבת. חבל שלא תשים אותם, יהיה אח"כ קשה לקנות אותם. אולי מישהו לא שם עגבניות בשבת – אז זה נהיה יקר.

אז על כל פנים, כשאדם תופס את הענין של שבת כ"שכינתא תתאה", כיום של מנוחה, יום של עונג, מה הוא עושה בשבת? ברוך השם – קידוש, יין. אבל הוא לא מסתפק ביין, מה הוא עוד לוקח? מה קוראים לנו? – "יעקב" נכון? "בית יעקב", יהודים נקראים "יעקב", בני יעקב. אז הוא אומר אם אני יעקב, אז מה זה יעקו"ב? – ר"ת י'ין ע'רק ק'וניאק ו'יסקי ב'ירה. אז הבן אדם הזה, הוא הולך לישון – לא קם בבוקר. בא עיף מהעבודה ורואה לפניו בקבוק כזה, בקבוק כזה, ויש עוד דברים, יש בוחה, וכל מיני כאלה דברים. אני הייתי בצרפת, שם יש שלוש עדות עיקריות, אלג'ירים, מרוקאים ותוניסאים. אבל הקהילות מעורבות זה בזה ואחד לומד את התרבות של השני. האלג'ירים שותים ויסקי, המרוקאים – ערק, והתוניסאים – בוחה. רבי חי טייב לא מת. בוחה. בוחה זה כמו ערק אבל מתאנים. אז שמה אתה רואה כל פעם, בבית או בבית הכנסת, שמים את שלושתם, למה יש שם את כולם. ואז אם אחד שותה את שלושתם נהיה לו "דוחה", נהיה לו סחרחורת.

בקיצור, כשאדם תופס את השבת כיום של עונג גשמי, מנוחה גשמית – לישון כמה שהוא רוצה, אין לו עבודה, יושב, מטייל, מפצח פיצוחים ו... קצת הולך לבית הכנסת גם כן. למשל דוגמה – בליל שבת בא מבית הכנסת, טוב, הלך לבית הכנסת, עוד לא אכל, עוד לא עשה כלום, מצויין. בא מבית הכנסת הביתה – עושה "שולחן עורך". אוכל, שותה, מתענג, ולא שם לב מה השעה, מה הוא אוכל. טוב, הוא הולך לישון, כבר הוא עיף, כמעט נרדם על השולחן. קריאת שמע שעל המטה הוא לא קרא. מי יעיר אותו בבוקר? נץ? – איפה?... הוא יכול לקום בנץ? הוא קם בשמונה, רץ לבית הכנסת, הוא כבר מוצא אותם ב"נשמת כל חי" או יותר מאוחר. טוב. ברוך השם, מצוין, הספקתי ל"נשמת כל חי", שמעתי את החזן, נהנתי. קריאת התורה, קונה "מפטיר", עולה. עליתי לתורה, ברוך השם. בא הביתה נניח בעשר וחצי, אחד עשרה, איזה שולחן! שוב פעם יעקו"ב, יש גם חמין, ודגים וסלטים וחריף, פלפל כזה, פלפל כזה... בקיצור, כשגומר את הסעודה, אַי אַי אַי, הוא חייב מיטה. מיטה, לא מיתה. יש לו עולם הבא – הוא עינג את השבת. אז הוא הולך לישון, הוא אכל ככה הרבה – בקושי קם למנחה. גמר את הסעודה נניח בשתים עשרה או אחת, ומנחה בשעה ארבע. עוד מעט שקיעה, הוא בקושי יכול לקום, אולי חבר בא העיר אותו, ארבע, ארבע ורבע, ארבע וחצי, כבר הגיעו לקריאת התורה – בקושי הוא הגיע. גומר מנחה, כבר סעודה שלישית. סעודה שלישית כבר הוא לא יכול לאכול, אין יעקו"ב. הוא אוכל ככה משהו קל בשביל ליטול ידיים ומיד ערבית והבדלה. אז מה עשית כל השבת? – "שכינתא תתאה". "שכינתא תתאה". סוף כל סוף לא חילל שבת, קיים את כל הסעודות, שמח בשבת, התפלל, קריאת התורה. "שכינתא תתאה".

אבל תגיד לי בבקשה – זו השבת? ככה? ככה צריכה להיות השבת? איפה "שכינתא עילאה"? איפה לימוד התורה? לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בתורה (ירושלמי שבת עח.). אתה הרי עובד שמונה שעות כל יום, נכון? אבל בשבת אתה לא עובד. למה? כי אתה צריך לעבוד את השם! אתה צריך ללמוד שמונה שעות בשבת! במקום העבודה. אם ביום חול אתה עובד ארבע שעות אז תלמד ארבע שעות. אתה עובד שעתיים ומרויח בהם הרבה כסף – אז תלמד שעתיים לפחות.

שעה אחת של לימוד תורה בשבת – כמו אלף שעות ביום חול! (בן איש חי, שנה ב', פרשת שמות) תקח כל יום חול, תלמד עשרים וארבע שעות, כל יום. שש כפול עשרים וארבע שעות – לא תגיע לאלף. שעה בשבת! אתה יודע איזה עוצמה? וכל זה אם אדם לומד בליל שבת ובשבת בבוקר, אבל אם אדם לומד אחרי מנחה של שבת... במנחה של שבת הנשמה שלו והעולמות עולים לרבבות, לא אלף, כל שעה זה רבבה! (בן איש חי, שנה ב', פרשת חיי שרה) כל דבר נכפל בעשרת אלפים, כי זה אריך אנפין, רעוא דרעוין. (תלמיד שואל:) האם עדיף להתפלל מנחה מוקדמת? (הרב עונה:) כן. ע"פ ה'בן איש חי' צריך להתפלל באחת, אחת וחצי, שתיים, ומיד, אל תלך הביתה, אתה לומד שעתיים – עשרים אלף! עשרים אלף מיליון דולר כבר יש לך בכיס, עשרים אלף שעות של לימוד התורה, ואז לך תעשה סעודה שלישית. עכשיו כדאי לך לעשות סעודה שלישית, הרווחת משהו בשבת! ואז השבת היא "שכינתא עילאה".

שבת זה לא בשביל לבטל את זה רק באכילה ושתיה. תשים לב איפה הכוחות שלך נמצאים, האכילה ושתיה זה לא העיקר, השכינתא תתאה המטרה שלה – להרכיב עליה את השכינתא עילאה. הרי לא ניתנו שבתות וימים טובים אלה לעסוק בהם בתורה, לקבוע בהם עיתים של לימוד התורה. אם זה בבית, אם זה בבית הכנסת, אם זה עם חבר – שניכם יושבים ולומדים. לעיין בפרשת השבוע, ללמוד הלכות שבת, ללמוד זוהר על השבת, ללמוד משניות של שבת, גמרא של שבת, אַי אַי אַי – זה תענוג הנפש! הנשמה מתענגת! – זה "שכינתא עילאה"! צריך האדם לשים דירה בשבת בתוך הלב שלו לשתי הבחינות האלה. חד לאתמליא מינה, שכינתא עילאה, לימוד בשבת – אתה מתמלא, כל החדרים שלך מתמלאים, זה לא כמו לימוד בחול. וחד לאמלאה ליה, כשאתה לומד בשבת אז באמת היין שלך הוא יין אחר, האוכל שלך, השכינתא תתאה מתמלאת מזה, אתה ממלא אותה, אתה מקדש את כל החומר! זה נעשה בחינות אחרות לגמרי!

אני מקוה שהסברתי מעט מה זה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. בודאי שהמושגים האלה הם עמוקים עמוקים. אבל משהו שיהיה לנו מתוך זה.

אַי, אני לא אשכח. לא תקום פעמיים צרה. לפני עשר שנים, לא עליכם, חליתי ונסעתי לארה"ב, הייתי שנה שלימה בטיפולים. כשגמרתי וחזרתי, באו ללוות אותי תלמידים שלא הכרתי אפילו. במשך השנה הזו לא יכולתי לשתות מים, אבל נתתי שיעור של שעתיים כל יום. הייתי גומר את הטיפול והולך לשיעור. והקליטו את זה ועשו על זה וידאו, היו שם כמה אנשים עשירים שרצו לשמוע. אבל היה קלטות על המקום. גמרנו את השיעור – מכרו את הקלטות של השיעור. אז לא היה דיסקים. היה יהודי שהביא מכונה של קלטות ועל המקום היה למכור.

אז למדנו כל יום שעתיים ועשיתי להם קורס קצר בחכמת הקבלה. אמרתי להם, מי שרוצה תעודה של מקובל אז אין לו מה לעשות פה. אנחנו רוצים ללמוד אמונה! בואו, תכנסו. והיו שמה הרבה רבנים שלמדו ו... בקיצור מה היה? כשהלכתי לחזור הביתה אז ליוו אותי לשדה התעופה. עכשיו, אני לא יכול להתעסק... החולי הביא אותי לרוחניות מאד גבוהה. היית בעננים כמעט. למה? – לא היה גוף. הגוף התבטל לגמרי, היה רק עור גדים ועצמות. בשר לא היה. אז הם באו ללוות אותי, ועכשיו הבן והרבנית מסדרים את המזוודות ומתעסקים עם הבידוק הבטחוני. אמרתי להם בואו, תעזבו שמה, בואו תשבו, אני אסביר לכם את "בראשית תמן". לא היה לי אפילו את הדף. אז בשדה התעופה הסברתי להם את ההסבר הזה ככה. מאז זה קצת התחדש, מאז שהתחלתי לקרוא את התיקון הזה – כל פעם שאני קורא אני מנסה להבין יותר ויותר.

"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִינוּן תְּרֵין כֻּלְיָין נֶצַח וָהוֹד, בְּנוֹי דְּיִשְׂרָאֵל סָבָא עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, תְּלַת שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי שְׁבִיעִי אִלֵּין תְּלַת אֲבָהָן, עֹנֶג שַׁבָּת וְנָהָר יוֹצֵא מֵעִדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב,י). וְנָהָר, אִית נָהָר וְאִית נָהָר, אִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נָהָר פְּלָגָיו, וְאִית נָהָר דְּאִתְקְרֵי נַחַל קְדוּמִים".

אז איפה הגענו? הגענו ל"ברית עולם". עכשיו תמשיכו את הפסוק, אני חוזר על הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל". מה זה בני ישראל? הוא ממשיך את הפסוק. אתה יודע מה זה בני ישראלאינון תרין כוליין, אַי אַי אַי. לפי הפשט מה זה בני ישראל? – עם ישראל. אבל לפי הקבלה, הוא רוצה להסביר כאן עומק, הם שתי הכליות, תרין כוליין, כוליין זה כליות. בספירות מה זה שתי הכליות? – נצח והוד. הרי אמרנו שיש כתר חכמה בינה (הראש), חסד, הנה (זרוע ימין) זה חסד, תראה ב"פתח אליהו". (זרוע שמאל) זה גבורה, (הגוף) זה תפארת, והרגליים – נצח והוד. אבל לכל רגל יש כליה, כל רגל בפנים בפנים יש לה כליה. בסוף האגן, בסוף הנצח, למעלה למעלה, סמוך ליסוד, יש שתי כליות. אז שתי הכליות הם בני ישראל, הווה אומר זה נצח והוד. למה הם נקראים בני ישראל? – הם הבנים של ישראל סבא. מי זה ישראל סבא? – תפארת, הגוף. מאיפה יוצאים הרגליים? – מה תפארת. הראש של האדם זה כתר חכמה בינה, הגוף זה שבע ספירות תחתונות. זה רומז לספירות העליונות, להנהגות של הקב"ה. אז בנוי דישראל סבא עמודא דאמצעיתא.

זהו, אז כבר הגענו להבין תפארת נצח והוד. עכשיו הזוהר שואל, ומה זה תלת שביעי שביעי שביעי. איפה זה כתוב? ב"ביכולו", "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב,א-ג). אז הזוהר אומר אומר תלת שביעי שביעי שביעי למי הם רומזים? אילין תלת אבהן. חסד גבורה תפארת זה שלושה אבות אברהם יצחק ויעקב. אלה שלושת הספירות מעל נצח והוד.

בקידוש של יום שבת אומרים גם את הפסוק "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" (ישעיהו נח,יג). אז הוא אומר מה זה המילה עֹנֶג, שזה עֹנֶג שבת? לְמה זה רומז בספירות? עד עכשיו למדנו מה כל דבר רומז בספירות, אז לְמה זה רומז? – אווו, זה רומז לשלוש הספירות העליונות. איך? הנה, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (ענ"ג ר"ת ע'דן נ'הר ג'ן). בשביל להסביר לנו את המילה 'עונג שבת' הוא הולך למקום רחוק רחוק, הולך לתחילת 'בראשית'. מה כתוב שם כאשר השם ברא את האדם ושם אותו בגן עדן? כתוב שמה "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן".

ונהר הזה, יש פעמים נהר, אית נהר ואית נהר. אית נהר דאתקרי נהר פלגיו, ואית נהר דאתקרי נחל קדומים. אַי אַי אַי. אבא ואמא (חכמה ובינה), שניהם נקראים נהר. יש נהר שנקרא "נהר פלגיו" ויש נהר שנקרא "נחל קדומים". אמא היא המקור של השבע ספירות תחתונות שהם נקראים "פלגיו". הם הנחלים שיוצאים מאמא. אבל יש נהר שקדם אליה (אבא) שנקרא "נחל קדומים".

"עִדֶן עִלָּאָה עֲלֵיהּ אִתְּמַר עַיִן לֹא רָאֲתָה אלהי''ם זוּלָתֶךָ (ישעיה סד,ג), הַאי נָהָר אִיהוּ ו', דְּנָפִיק מֵעִדֶן עִלָּאָה דְאִיהוּ א', וְאַעֲבַר בֵּין אַבָּא וְאִימָּא, וְאָזִיל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמָטֵי עַד צַדִּיק שְׁבִיעִי, וּמִתַּמָּן אַשְׁקֵי לְגִנְּתָא דְאִיהִי שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה".

אז הגענו עכשיו בהסבר של עונג שבת לשני הנהרות שהם חכמה ובינה. עלינו מחסד גבורה תפארת לחכמה ובינה. אז מה זה "עדן"? "ונהר יוצא מעדן"? עדן עילאה זה כתר, כתר עליה איתמר עין לא ראה אלקים זולתך. הכתר נקרא "אַיִן" (עץ חיים, שער מ"ב פרק א' מ"ב), אף אחד לא יכול לראות את הענין של הכתר. זה האין סוף ברוך הוא. אַיִן. עדן.

עכשיו הוא רוצה להסביר ע"פ הדרשה הזו שהוא לקח אותה מ"נהר יוצא מעדן" את העונג שבת. האי נהא איהו וא"ו, הנהר הזה הוא אות וא"ו, כי הנהר הוא משוך כמו וא"ו. דנפיק מעדן עילאה, הנהר שהוא החכמה "וְהַחָכְמָה, מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח,יב), מאיפה יוצאת ספירת החכמה? מעדן עילאה שהוא כתר. מה עוד נקרא הכתר? – אל"ף. דאיהו אל"ף – פל"א העליון! זה הכתר. ואז אותו ה‑וא"ו עובר מהכתר, בין אבא ואמא שהם שני הנהרות, עובר בין אבא ואמא ואזיל חמש מאות שנה, הוא הולך חמש מאות שנה – ת"ק. מה זה חמש מאות שנה? נו, אולי כל אחד ינסה להגיד? הנה תסתכלו, הוא הולך מהכתר, זה הפלא העליון, נכנס לחכמה ובינה ומשם הוא הולך חמש מאות שנה עד שהוא מגיע לצדיק. מי זה הצדיק? – יסוד. אז כמה ספירות יש מהבינה עד היסוד? – חסד גבורה תפארת נצח הוד, חמש ספירות – חמש מאות שנה. כל ספירה היא בחשבון של מאה שנה, לכן הוא אומר חמש מאות שנה. ומטי עד צדיק שביעי. למה הצדיק נקרא שביעי? כי הוא משפיע, ממלא את השביעית שהיא המלכות. ומתמן אשקי לגינתא. משם הוא משקה ונותן שפע לשכינתא תתאה.

אשריו ואשרי חלקו של מי שהשפע הגשמי שיש לו בעולם הוא נובע מהשפע הרוחני שהקב"ה משפיע עליו. מהתפילות שהוא מתפלל הוא יוצר שפע, גם שפע גשמי. מהמצוות שהוא עושה, מהתורה שהוא לומד נוצר שפע. אז השפע הזה יש לו קיום, הוא הופך להיות משהו נצחי, ואז זה מביא אותו עוד להשתמש בזה לנצח.

"זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר דִּירָה לְשַׁבָּת דְּאִיהוּ לִבָּא, דְלָא אִתְקְרִיב תַּמָּן עֲצִיבוּ דִטְחוֹל, וְכַעַס דְּמָרָה דְאִיהוּ נוּרָא דְגֵיהִנָּם, דַּעֲלָהּ אִתְּמַר לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה,ג), וְהָכִי הוּא וַדַּאי דְּכָל מָאן דְּכָעִיס כְּאִלּוּ אוֹקִיד נוּרָא דְגֵיהִנָּם".

לכן אומר הזוהר זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת דאיהו ליבא, דלא אתקריב תמן עציבו. אוהו, עכשיו אנחנו נכנסים לענין מה היא המשמעות של שבת. "שבת וינפש". תשמעו טוב. אני התעסקתי הרבה בחיים שלי... היום אני מתרחק מזה, נותן לאחרים להתעסק בזה. אבל הרבה מהחיים עברו עלי בכל מיני מצוות של חסד. לדוגמה שלום בית, שידוכים, בני אדם שאין להם מה לאכול, הייתי מסתובב מבית לבית. אבל כשהייתי מתעסק בשלום בית מה ראיתי? ראיתי כזה דבר – בני אדם, ביום חול אין להם ריב, לא רבים. למה? – הבעל קם לפני שהאשה קמה. והיא גם כן, יש לה את העניינים שלה, לפעמים העניינים שלה מתחילים רק אחה"צ. הוא בינתיים בא עיף מהעבודה, הולך לישון, אוכל משהו. היא משאירה לו פתק, אהרון בעלי היקר, הכנתי לך משהו, תקח, תחמם במיקרוגל. בסדר, הוא הולך עיף לישון, היא באה מאוחר, גם היא הולכת לישון, שוב פעם זה חוזר. בקושי אולי בטלפון הם מדברים, אין על מה לריב. אבל בשבת... שניהם לא עובדים, שניהם באים הביתה. הבעל אומר לה, זה חלות?! לא היית קונה – יותר טוב! מסכנה, טרחה, עבדה. וכן על זה הדרך. מתי? דווקא בשבת רבים? השם ישמור. "שבת שלום!" – שבת זה שלום, שבת זה "וינפש".

אז הוא אומר, צריך שאדם יזהר, שבשבת הלב שלו יהיה בו אהבה ושמחה, ממלא מהשכינה העילאה והתתאה, כדי שלא יתקריב תמן עציבו. מה זה עציבו? – עצב, עצבות. תהיה בשמחה! מאיפה בא העצב לאדם? מהטחול! עציבו דטחול. וכל שכן שלא יהיה לך כעס דמרה. אַי אַי אַי. מרה וטחול, הם שני איברים שאם הם מתגברים באדם... כשהם נמצאים באיזון הראוי שלהם – הם טובים מאד. אבל כשהם מתגברים אז הם יכולים להביא לאדם עצבות ומרה – כעס.

למה? מה יש? אז שיהיה קצת עצבות, שיהיה קצת כעס. לא! תזהר! זה נורא דגיהנם, זה אש של גיהנום. אפילו ביום חול זה לא טוב, בשבת – זה חילול שבת! אתה מדליק אש בשבת! הוא אומר חס ושלום, אני?! אני לא מדליק לא את האוטו, לא את האור, לא כולם, מה אתה מדבר?! – אתה כעסת בשבת? איזה אש הדלקת!! את האש של הגיהנום!! שהקב"ה כיבה אותה לפני כניסת שבת ויושבים הרשעים ונחים בשבת, אתה הדלקת להם את האש ע"י הכעס! ועלי איתמר על שני הדברים האלה נאמר, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. אַי אַי אַי, שבת שלום!!! תשכח מכל החשבונות, תשכח מכל הדברים.

לפעמים בא בן אדם בשבת, יושב עם אשתו. פתאום הבן בא, פתאום החתן מגיע, ויש לו חשבונות איתו ביום חול. אומר לו "מה עשית תגיד לי?" וההוא עונה לו "כן, כן". במוצאי שבת תצלצל אליו ותגיד לו את זה! מה? עכשיו שבת! בשבת תגיד לו אוהו, ברוך הבא! כאילו אין כלום, כאילו הבן אדם הזה נולד חדש. אל תזכיר כלום! שבת! אין עצבות! לפעמים בן אדם לא מראה את הכעס, אבל מה, רק הוא רואה אותו – נכנס לו עצב. אה, כלום שלא יכנס לך! שבת זה "שבת שלום!". והכי הוא ודאי, דכל מאן דכעיס, תדע לך, אפילו ביום חול – כאילו אוקיד נורא דגינהם, מדליק את האש של הגיהנום. 

"אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר חַד אִינוּן לָקֳבֵל אַרְבָּעִים מַלְקִיּוֹת חָסֵר חַד בְּשַׁבָּת, וְאִינוּן עֲשָׂרָה דְלָקָה אָדָם וַעֲשָׂרָה לְחַוָּה וַעֲשָׂרָה לְנָחָשׁ וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא, וּבְגִין דָּא אָמְרוּ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין לוֹקִין בְּשַׁבָּת, דְּאִלֵּין מְלָאכוֹת אִינוּן חֲשִׁיבִין לְיִשְׂרָאֵל לָקֳבֵל מַלְקִיּוֹת".

אַי אַי אַי, ארבעים מלאכות חסר חד. הוא אומר כמה אדם חייב בשבת? – ארבעים מלאכות חסר אחד, ט"ל. שלושים ותשע מלאכות – החורש, הזורע, הקוצר, וכן על זה הדרך. ט"ל מלאכות. שלושים ותשע מלאכות אדם חייב בשבת. אומר, למה? – כנגד מלקיות. ארבעים מלאכות חסר חד – אינון לקבל ארבעים מלקיות חסר חד בשבת. ואם תשאל מאיפה בא לנו ארבעים מלקיות? כשאדם עשה עבירה שחייב עליה ארבעים מלקות, מאיפה באו ארבעים מלקות? פשוט. כשאדם הראשון חטא הוא לקה עשרה. תסתכלו – "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג,יט), "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (שם יח)... תסתכלו על כל מה שקיבל. כשהקב"ה בא להוכיח את האדם על החטא אז אמר לו עשר קללות. ואינון עשרה דלקה אדם ועשרה לחוה. אוהו, היא החטיאה אותו. "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ"... עשרה. ועשרה לנחש, הנחש הוא היה מסית! תשאל, האדמה שעליה חטאו, סוף כל סוף היא פחות אשמה מכולם, מה אני אשמה שחטאו עלי? אבל, בכל אופן גם היא לקתה תשעה, ותשעה לארעא. אז ביחד כמה יש לנו? עשרה עשרה עשרה ועוד תשעה – שלושים ותשעה (עיין של"ה הק' תורה שבכתב פ' תצא בהג"ה שמונה את כל הט"ל גזירות שנגזרו על אדם חוה נחש והארץ).

ובגין דא אמרו מארי מתניתין, בגלל זה אמרו בעלי המשנה – אין לוקים בשבת. בשבת אין בית דין, לא לוקים (רמב"ם הל' שבת כד,ז). למה? אתה מתמודד בט"ל מלאכות – זה כמו שקיבלת ארבעים מלקות. אתה פטור ממלקות. אם אתה מתמודד עם שמירת הט"ל מלאכות, אין לך יותר זכות מזה. דאילין מלאכות אינון חשיבין לישראל לקבל מלקיות, הם כנגד המלקות.

"יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם אִינוּן עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְעָבִיד לוֹן בְּבַת אַחַת, מָאן דְּאַעֲקַר חֵפֶץ מֵאַתְרֵיהּ וְאַנַּח לֵיהּ לְבַר מֵאַתְרֵיהּ וּמֵרְשׁוּתֵיהּ, כְּאִלּוּ אַעֲקַר אִילָנָא דְחַיֵּי דְּאִיהוּ אוֹת בְּרִית, וְאַנַּח לֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה, מָאן דְּעָבִיד דָּא גְרִים דְּאַעֲקַר נִשְׁמָתֵיהּ מֵרְשׁוּת דִּילָהּ, וְאַנַּח לָהּ בִּרְשׁוּ אָחֳרָא דְאִיהִי מָרָה וּטְחוֹל, וְדָא גָרַם לְיִשְׂרָאֵל דְּאִתְעַקְרוּ מֵאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, וְאִתְגַּלִּיאוּ בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה דְאִיהִי רְשׁוּת הָרַבִּים, וְהָכִי אִיהוּ מָאן דְּאַעִיל אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ דִּילֵיהּ בִּרְשׁוּ נוּכְרָאָה".

ואז כיון שהזכיר לנו ט"ל מלאכות, אז הוא אומר בא נתחיל לדבר על המלאכות. איך מתחילה מסכת שבת, מי יודע? "יציאות השבת שתים שהן ארבע" – משנה ראשונה במסת שבת. כלומר, המשנה מסבירה דוקא את המלאכה האחרונה, במקום להתחיל מהמלאכה הראשונה. הגמרא אומרת, למה באמת התחילו במלאכה הזו? – כי המלאכה הזו היא מלאכה גרועה. לא עשית כלום. כל מלאכה אחרת אתה פועל משהו בחומר. אתה זורע, אתה חורש. אבל מלאכת הוצאה, הוצאת מרשות היחיד לרשות הרבים – מה עשיתי? זה נשאר אותו דבר! רק יצאתי איתו. אוהו, הוצאת מרשות היחיד לרשות הרבים? – עשית עבירה! הוצאה! לכן הוא מסביר דוקא את המלאכה הזו. כי המלאכה הזו היא מגדירה את כל עניין השבת.

יציאות השבת שתים מהן היציאות? אינון עקירה והנחה. כשאדם עוקר חפץ מרשות היחיד ומוציא אותו לרשות הרבים ומניח אותו – אז הוא מוציא מרשות לרשות.  דעביד לון בבת אחת, מי שעשה את זה בבת אחת. מאן דאעקר חפץ מאתריה מי שעקר חפץ מהמקום שלו ואנח ליה לבר מאתריה ומרשותיה. אל תחשוב שרק עקרת חפץ, אוי אוי אוי, אתה יודע מה עשית? – כאילו אעקר אילנא דחיי דאיהו אות ברית מילה, אוי אוי אוי.

עכשיו אנחנו מגיעים לתיקון הברית. כל זה הקדמה לנקודה הזו. איך אני אסביר לכם את זה? תראו, שבת זה רשות היחיד, רשות יחידו של עולם. רשות הרבים ע"פ הסוד זה רשות של הקליפות, שהם רבים. אם אתה מוציא לרשות הרבים אתה – מוציא מהקדושה לטומאה (עץ חיים שער י"א פרק ז' מ"ת). תשאר בתוך רשות היחיד, תזהר לא להוציא. אז לכן הוא אומר שמי מוציא חפץ, מאן דאעקר חפץ מאתריה כאילו אעקר אילנא דחיי, כאילו לוקח חיות מחי החיים, מרשות היחיד, ומוציא אותו לרשות הרבים, ואנח ליה ברשו נוכראה, קליפות, טומאה, רשות הגויים. מאן דעביד דא גרים דאעקר נשמתיה, כנגד זה גורם שיעקרו את הנשמה שלו מרשות היחיד, מרשו דילה, ואנח ליה ברשו נוכראה דאיהי מרה וטחול. ברגע שהאדם עוקר את הנשמה שלו מרשות השמחה, מרשות השבת, מרשות הקדושה, מרשות היחיד והולך לרשות הרבים, מה יש שם ברשות הרבים? – לכלוך, טומאה, כעס, גאווה, טחול, עצבות.

ודא גרם לישראל, העבירה הזו של חילול שבת, העברה של פגם ברית קודש, גורמת גלות לישראל, דאתעקרו מארעא דישראל ואיתגלו בארעא נוכראה דאיהי רשות הרביםוהכי איהו, כך בדיוק גם מאן דאעיל אות ברית קודש דיליה ברשו נוכראה, חס ושלום, מי שלקח את הברית קודש שלו ופוגם בו ברשות אחרת – "וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" (מלאכי ב,יא) – הולך עם גויים, או מוציא לבטלה שזה גם כן מרשות היחיד לרשות הרבים של הטומאה.

"שַׁבְּתַאי אִיהוּ טְחוֹל חַמָּה, אִתְּתָא בִּישָׁא מָרָה, שַׁבְּתַאי עֲלֵיהּ אִתְּמַר וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם (בראשית ל"ז כ"ד), מַיִם אֵין בּוֹ אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֶשׁ בּוֹ, וְאִיהוּ רָעָב וְצִמָּאוֹן וְקִינָה וְהֶסְפֵּד וַחֲשׁוֹכָא וְקִבְלָא, וְאִיהִי גָלוּתָא לְיִשְׂרָאֵל".

ועליו נאמר שבתאי. מה זה שבתאי? יש מסבירים שהכוונה כוכב שבתאי. אבל ההסבר פשוט, שבתאי – שבת אי, אי‑שבת. שבת – ברשות היחיד, אי‑שבת – ברשות הרבים. על השבתאי הזה נאמר עליה אתמר והבור ריק אין בו מים. למה כתוב "והבור ריק אין בו מים"? אם הוא ריק אז ודאי אין בו מים. לא, הוא ריק רק ממים, אבל יש בו נחשים ועקרבים. מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. כלומר אם אדם מוציא זרע לבטלה, או מוציא את עצמו מקדושת השבת, הוא מכניס את עצמו למקום של נחשים ועקרבים! ואיהו רעב וצמאון וקינה והספד וחשוכא וקיבלא. קיבלא זה עשן. אדם כל הזמן מקטר, זה נקרא קיבלא, כל הזמן מעלה עשן, הוא לא שותק – למה ככה? למה? למה? למה? נרגן, אין לו מנוחה, שום דבר לא טוב לו. תתן לו את כל העולם – על כל דבר יש לו טענות. זה נקרא נרגן. זה נובע מזה שאדם נמצא עמוק בתוך הקליפה. ואיהי גלותא לישראל.

"וּצְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְמֶעֱבַד לָהּ שִׁנּוּי בְּכֹלָּא וְהָא אוּקְמוּהָ, וְאִיהוּ דִבּוּר דְּחוֹל דְּאִיהוּ אָסוּר בְּשַׁבָּת, וְכַד לָא אַשְׁכַּחַת אֲתַר לְשַׁרְיָא תַּמָּן, אִיהִי בָרְחַת, כְּגַוְונָא דְשִׁפְחָה דְאַבְרָהָם דְּאִתְּמַר בָּהּ מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת (בראשית טז,ח)".

אַי אַי אַי. אז מה צריך לעשות? מה יהיה אם לאדם נפלט לו כזה דבר? מה הוא צריך לעשות? – פשוט, תעשה תשובה, אין בעיה. וצריכין ישראל למעבד שינוי בכולא – תשובה, שינוי בכולא. והא אוקמוה, וכבר חכמים העמידו את הדבר. מה השינוי? ואיהו דיבור דחול דאיהו אסור בשבת. תשנה את הדיבור שלך, שהדיבור שלך בשבת לא יהיה כמו דיבור של חול. וכד לא אשכחת אתר לשריא תמן איהי ברחת, הטומאה לא יכולה להכנס לאדם אלא רק דרך הפה. בפה האדם מכניס ומוציא. זה הפתח הפתוח, יכולים להכנס ולצאת ממנו. הקדושה יכולה לצאת ממנו והטומאה יכולה להכנס בו. ולהפך, אם הוא סוגר את הפה, אין להם רשות להכנס, אין להם במה שיתפסו. אז אם האדם בשבת קודש שומר את הפה, דיבור דחול דאיהו אסור בשבת אז לא אשכחת, הטומאה לא מוצאת אתר לשריא תמן – איהי ברחת, היא בורחת. תמיד הטומאה בורחת מן הקדושה. אם אתה שם קדושה במקום –הטומאה בורחת. כגוונא דשפחה דאברהם הגר שפחת שרי, דאתמר בה מפני שרי גבירתי אנכי בורחת. אם יש שרי, שזה הקדושה, אם יש שבת, אז הטומאה בורחת.

"טְחוֹל עֲלָהּ אִתְּמַר שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ (שמות ג,ה), נַעַל מְטוּנָף דְּטִפָּה סְרוּחָה, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא, דָא שַׁבָּת, וַעֲלֵיהּ אָמְרַת שְׁכִינְתָּא פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם (שיר השירים ה,ג), וּבְגִין דָּא צָרִיךְ בַּר נַשׁ בְּשַׁבָּת לְשַׁנּוּיֵי בִּלְבוּשִׁין בִּשְׁרַגָּא בְּמַאֲכָלִין, וְצָרִיךְ לְמֶהֱוִי מוֹסִיף מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, וְכָל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִין לֵיהּ נֶפֶשׁ יְתֵירָה בְּשַׁבָּת, וְכָל הַגּוֹרֵעַ גּוֹרְעִין לֵיהּ הַהִיא נֶפֶשׁ יְתֵירָה חַס וְשָׁלוֹם. וְכָל הַמּוֹסִיף מוֹסִיפִין לֵיהּ נֶפֶשׁ יְתֵירָה בְּשַׁבָּת".

למה כל כך חמור דיבור חול בשבת? פשוט. כתוב שאנחנו עושים שבת בגלל שהשם "שבת וינפש". הקב"ה עשה שבת וצווה אותנו לשמור שבת. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". נו, הקב"ה ברא את העולם בכפיים? בעמל? מה היה אצלו – רק דיבור! רק אמר. אז אם כן, עיקר קדושת השבת ועיקר שמירת השבת זה בדיבור. כי הרי הקב"ה, איך ברא את העולם? "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ" וכו'. הוא שבת מלאמר ויהי ויהי ויהי, אז השבת היתה מדיבור. אז עכשיו אם אתה רוצה באמת לשמור שבת – העיקר זה בדיבור. ואז הכל בורח, כל הרע. 

טחול עלה אתמר של נעליך מעל רגליך, בשבת בבקשה ממך תשתיק את הטחול, תוציא את העצבות של נעליך מעל רגליך – תוציא את הנעל הזה שנקרא טחול, נעל מטונף דטיפה סרוחה. כי המקום אשר אתה עומד עליו – אדמת קודש הוא, דא שבת. שבת – שלום. בשבת צריכה להיות שמחה בלב. איזה זכות יש לך לשבות, אתה נמצא עם הקב"ה. שבת קודש! הקב"ה כביכול בא לתוך ביתו של האדם ומשתתף איתו בסעודה. לכן אנחנו אומרים "דא היא סעודתא דעתיקא קדישא", "דא היא סעודתא דמלכא קדישא זעין אנפין", "דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין". כל סעודה אדם זוכה לשכינה ששורה בתוך הבית שלו.

ועליה אמרת שכינתא פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי איככה אטנפם. אם האדם עושה שינוי בשבת אז אין מקום לטומאה לָחוּל. ובגין דא, בגלל זה, וצריך בר נש בשבת לשוניי בלבושין. אין לך עני שבישראל שאין לו לבושים מיוחדים לשבת. רואים – בגדי שבת! באמת, צריך מאד להזהר שלא לבא בשבת בלבושי חול. צריך ללבוש בגדים שהם מיוחדים רק לשבת. כשהוא לובש אותם – הוא בעצמו מרגיש את השבת, גם כל מי שרואה אותו – מרגיש שבת. בגדים מיוחדים לשבת. עד כדי כך מגיע הענין שכדאי במוצאי שבת, לפני שהולכים לישון – להחליף. לשים בכביסה שיהיו לשבת הבאה. אתה לא לובש אותם ולא משתמש איתם בחול.

לשוניי בלבושין, בשרגא, מה זה שרגא? – נרות. בימיהם לא היה מנורות. היום שיש לנו כל מיני פלוסנטים, כל מיני מנורות יפות, אנחנו מדליקים אותם לכבוד שבת. אבל בימיהם היה נרות. אז אם אתה כל יום מדליק לך נר אחד, בשבת תשנה – תדליק שתים לפחות, או שבע – כנגד השבת. צרך שיהיה אור גדול בבית. בשרגא, במאכלין. אז ברוך השם כולנו עושים את הדברים האלה. מי אין לו בגדים לשבת? מי אין לו מאכלים מיוחדים לשבת? מי לא מדליק נרות לכבוד שבת?

אתם יודעים, אפילו שעון שבת לא צריך. אתה רוצה – תשים. למה לא צריך? – אל תדאג, הכסף שאתה משקיע בשבת זה לא על חשבונך כלום. כלום לא על חשבונך. הכל – הקב"ה נותן לך צ'ק – תכתוב מה שאתה רוצה. הקב"ה אומר זה לכבודי? – אני משלם. אתה עושה את זה בשבילי? – אין בעיה, אני משלם. אם זה בשבילך – תשלם אתה. אבל אם זה בשבילי – מה שאתה עושה, תקנה את כל הפירות והירקות שבעולם, תדליק את כל המזגנים, אם צריך. אני אומר את זה רק לרווחה דמילתא. לדעת, באמת, שהקב"ה מחזיר הכל. שבת.

אבל מה העיקר? תראו מה העיקר, אומר הזוהר, וצריך למהווה מוסיף מחול על הקודש, צריך שהאדם יתפלל מנחה של יום שישי מוקדם. ואם יש בית כנסת שלא מתפללים מוקדם – אז שיתפלל יחיד,  ויעשה תוספת – להוסיף מחול על הקודש. לא יתכן שאתה תגיד "בואי כלה שבת מלכתא" ו"מזמור שיר ליום השבת" והשבת כבר נכנסה! זה נקרא שקיבלת שבת? כשאתה רוצה לקבל אורח – אתה הולך לקבל אותו בשדה התעופה! כשאתה רוצה לקבל שבת – אתה צריך לקבל אותה ביום חול, להוסיף מחול על הקודש! אבל אם אתה מחכה שהשבת נכנסה אצלך, אז במה אתה קיבלת אותה?  לכן להוסיף מחול על הקודש, וכל המוסיף מוסיפין ליה נפש יתרה בשבת.


תארו לעצמכם שכל השבת, המעלה שלה זה הנשמה יתרה. אם אדם מוסיף מחול על הקודש אז יש לו נשמה יתרה. אז תלמד מפה שאם לא הוספת – אין לך נשמה יתרה! אז אתה אוכל חמין, דגים, יין, אבל בעצם אין לך כלום, אין לך נשמה יתרה. רק הנשמה שלך קצת נהנית מהשבת, איפה הנשמה יתרה? – היא תלויה בזה כל המוסיף מוסיפין ליה נפש יתרה בשבת, וכל הגורע גורעין ליה ההיא נפש יתרה חס ושלום. וכל המוסיף מוסיפין ליה נפש יתרה בשבת. הרחמן הוא יזכה אותנו להוסיף מחול על הקודש.