Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 15 באוקטובר 2015

פרשת נח - קדושה ועוף החול

קדושה ועוף החול


דור המבול השחית את זרעו על הארץ! ברמה כזאת שכל הארץ נשחתה הבהמות העופות ואפילו האדמה שהוציאה מין אחר ממה ששתלו בה.
לטומאה יש תמיד משהו מהקדושה שמחיה אותה.
אצל הנחש האות ח היא עיקר הרוע שלו, והאותיות נ' ש' הן מחיות אותו מצד הקדושה.
גם סמא"ל (יצר הרע, מלאך המוות, הנחש הקדמוני) האותיות ס"מ שבשמו הן מהטומאה, והאותיות א"ל הן מקור החיות שלו מהקדושה.
דור המבול פגמו כ"כ עד שהאותיות הקדושות הסתלקו ונשאר 'חמס' (ח' מהנחש ומ"ס מסמא"ל)...
"כי מלאה הארץ חמס"
לכן כדי לתקן את זה ציווה הקב"ה את נח לבנות תיבה עם מידות מדוייקות!
(בראשית ו,טו-טז) "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה" כנגד האות ש'. "חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ" כנגד האות נ'. "וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" כנגד האות ל'. "וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶנָּה מִלְמַעְלָה" כנגד האות א'.
כותב החמדת ימים: "על הרהור אשה טוב שירוק ויכוין בשם גְדַשְנְאֵ''ל אותיות גש''ן ניקוד שבא ודל''ת פתח ואל''ף צירי ולמ''ד בלי נקוד, ואם יכתוב שם זה בקדושה ובטהרה בקלף כשר וישאנו עליו לא יסיתנו יצרו להתאוות לאשה, כך מצאתי כתוב מכתבי גורי האר''י ז''ל".
אומר הילקוט ישר לכן היו לתיבה שלוש קומות כנגד האות ג'. וארבעה דפנות כנגד האות ד'.
המגיד ממעזריטש (תלמיד הבעש"ט): כידוע מספר היצירה ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המילה (פה בגי' מילה), מי שהוא זהיר בלשונו יש לו שמירה מהשמים לא לפגום בברית קודש, ומי שפגום בדיבורו ידוע שהוא פגום גם למטה.
מזה שנח היה "צדיק תמים" וכפירוש חז"ל 'גדור בעריות', אז זה מעיד שהוא שמר גם על הפה! בזכות זה זכה להינצל מהמבול.
מבו"ל ר"ת מוות חיים ביד לשון! (משלי יח,כא).
כידוע המילה תיבה נדרשת בבעש"ט למילות התפילה.
לכן מידות התיבה היו: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה" כנגד האות ש'. "חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ" כנגד האות נ'. "וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" כנגד האות ל'. ושישה צדדים של התיבה כנגד האות ו'. לרמוז למילה 'לשון'.
כאשר יצאו נח ובניו מן התיבה כתוב בפסוק: ״ויאמר אלהים אל נח ואל בניו אתו לאמר... את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ״.
כלומר: גם בניו של נח זכו לשמוע מה׳ יתברך את ההבטחה שיותר לא יהיה מבול וה׳ נותן את הקשת כברית שלא יהיה מבול. באיזה זכות זכו בניו לכך?
מדרש רבה (בראשית לה,א): "ויאמר אלהים אל נח ואל בניו וגו' ואני הנני מקים... רבי נחמיה אמר הוסיף על הצווי ונהג בקדושה לפיכך זכה הוא ובניו לדיבור ויאמר אלהים אל נח ואל בניו".
ה׳ אמר לנח ״צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך״ צא מן התיבה, אתה עם אשתך, ובניך כל אחד עם אשתו. אל תצאו בערבוביא אלא משפחה משפחה בנפרד!
והתורה מעידה על נח שהוא החמיר על עצמו ״ויצא נח ובניו, ואשתו ונשי בניו אתו״ נח ובניו, ואח״כ הנשים, לא משפחה משפחה ביחד!
זה נקרא: הוסיף על הצווי ונהג בקדושה! וכשנעמיק קצת נראה עד כמה הדברים נפלאים, הרי הם יוצאים מהתיבה אחרי שכל היקום נמחה מעל פני האדמה ועדיין אין בעולם מי שיראה אותם, אז ממה יש לחשוש? איזה צניעות צריך כאן?! האם זה לא חומרא מיותרת?! אז זהו שלא!
התורה מעידה שהחומרא הזו נזקפה לזכותו ולזכות בניו ולכן הם זכו לדיבור מה׳ יתברך!

עוף החול:

בגמרא (סנהדרין קח:) מסופר, שאליעזר עבד אברהם שאל את שם בן נח, כיצד היה ביכולתם להכין לכל בריה ובריה את רצונה בתיבה במשך המבול. וסיפר לו שם בן נח את כל מה שעבר עליהם שם בהיותם בתיבה.
בתוך הדברים שוחח עמו אודות מה שאירע להם עם עוף אחד ששמו 'אורשינה', ובלשון המקרא שמו 'חול', שהיה ישן בחדר ספון ומתוקן לו, ובזמן שכל החיות בקשו מנח את מזונם, הבחין נח שעוף האורשינה אינו דורש את שלו, שאל אותו נח: ״וכי אין אתה זקוק למזונות?״. השיבו העוף: ״ראיתי שהיית טרוד, לכך אמרתי שלא לצער אותך״. כששמע נח את דבריו, ברכו ואמר: ״יהי רצון שלא תמות״.
מדרש רבה (בראשית יט,ה): ״רבנן אמרי... גם ('ותתן גם לאישה') רבוי (והיינו שבא לרבות ש-) האכילה את הבהמה ואת החיה ואת העופות. הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול. הה״ד (איוב כט,יח) וכחול ארבה ימים'[1]. דבי רבי ינאי אמרי, אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושורפתו ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי״.
יוצא שהאורשינה זכה לחיות לעולמים, מכיון שלא אכל מעץ הדעת ולא מפני שברכו נח?
יפה תואר (על המדרש שם) תירץ ש״נח ברכו כי לא ימות גם ע״י חץ!״.
על מה ולמה זכה העוף הזה לחיי נצח?
עוף החול שמר על עצמו מבחינת היסוד! הרי חטא אדה"ר לא באמת היה אכילה, אלא בעיה בזיווג, והוא לא אכל כמו 'את הלחם אשר הוא אוכל'[2]!





[1] איוב (כט,יח): "וָאֹמַר עִם קִנִּי אֶגְוָע וְכַחוֹל אַרְבֶּה יָמִים".
רש"י: "ואומר עם קני אגוע - בשביל כושר מדתי הייתי אומר בלבי כשאמות יהיה קני וביתי נכון עמי. וכחול ארבה ימים - עוף ושמו חול ולא נקנסה עליו מיתה שלא טעם מעץ הדעת ולבסוף אלף שנה מתחד' וחוזר לנערותו".
החיד״א (מדבר קדמות מערכת ח, אות א, ערך חול, בשם ספר צמח צדיק פרק ל): עוף זה חי שט״ו שנים [צ״ע מדברי המדרש שחי אלף שנה), וכאשר יזקין ויתקרב לאפיסת כוחותיו, הריהו מקושש עצים מעצי בשמים יבשים היטב, ועושה מהם קן לעצמו, ונכנס בו והופך פניו נגש השמש, ומרחף על הקן, ומכה הרבה בכנפיו, עד שפורצת אש בקן מחוזק חום השמש אשר נגדו. והעוף הזה עושה כל האמור בגמירות דעת חזקה, שאפילו כשמרגיש וחש באש שבוערת, אינו זז משם עד שנשרף, כי יודע שהוטבע בו הטבע שהוא עתיד להתחדש ושוב לחיות. ותשעה ימים לאחר שנשרף, נולד מהאפר ההוא ושיירי גופו תולעת קטנה אשר חיה וגדלה בכוח טבעי, עד אשר בסוף שלשים יום נעשה עוף כפי שהיה בתחילה, ולא נמצא ממנו כי אם אחד יחיד בעולם!
חדושי אגדות (חלק שלישי עמוד רנט - מסכת סנהדרין קח:): "יהא רעוא דלא תמות וכו', אין הפי' כי מברכתו של נח היה דבר זה, כי אין חדוש במעשה בראשית, אבל מפרש הטעם מפני מה מיוחד עוף זה שמרבה ימים וכדכתיב וכחול ארבה ימים, ואמר כי נמצא בו איזה דברים בסגולה, כמו שמבו' לפני זה, כי המציאות באיזה ב"ח קצת דברים בסגולה. ונמצא בעוף זה הכנעה והשפלות ואמרו (לעיל צ"ב א') הוי קביל וקיים כי מי שהוא שפל אין לו מתנגדים רק הכל אוהבים אותו ומברכים אותו, והפך זה שנאת הבריות מוציאין האדם מן העולם. וזה שאמר כי לעוף זה ששמו חול יש כח השפלה כי ב"ח בטבע הוא רץ אחר מזונותיו ולא היה העוף הזה רץ מפני שפלותו אשר בו בסגולה ולא היה רוצה להטריח האדם אשר הוא תחתיו ודבר זה [לו] בסגולה ולפיכך מברכין אותו ואין מתנגד אליו. ומפני זה יש בו חיות, כי כל אשר נמצא בו מדה זאת דהיינו שפלות ראו לקיום, כמו שאמרו הוי קבל וקיים. וזה מפני שאין [לו] מתנגד, ואין מיתה והפסד בעולם רק מצד שיש לו מתנגד יהיה המתנגד מה שהוא, אבל מי שיש לו ההשפלה הוא פשוט ואין לו מתנגד לכך הוא קיים והבן זה מאוד".
תפארת שלמה: "במס' (סנהדרין קח:) (אורשינא פירש"י עוף ששמו חול בלשון המקרא ואינו מת לעולם) אשכחי' אבא דגני בספנא דתיבותא א"ל לא בעית מזוני. א"ל חזיתיך דהות טרידא אמינא לא אצערך. א"ל יהא רעוא דלא תמות שנאמר (איוב כט,יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. הנראה ללמוד מזה כי כן יש בחי' צדיקים אשר קוראים אל ה' והוא יענם כמ"ש (תהלים קב, א) בצרתה לי קראתי ויענני ובכל עת צרכותם קוראים אל ה' וכמ"ש (במדבר כ,טז) ונצעק וגו' וישמע את קולנו וגו' ויש בחי' צדיקים אשר אינם צועקים כלל על ענינם כמ"ש (איכה ג,כו) טוב ויחיל ודומם לתשועת ה' ורק ברצון ובמחשבה לבד הם מצפים לישועה וכמ"ש בזוה"ק אצל אלישע לא בעינא לאטרוחי למארא וכמ"ש באסתר (מגילת אסתר ב, טו) לא בקשה דבר. ועל הבחי' האלו נאמר (תהלים קמה, יט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם. כי המעלה הראשונה היא אשר ברצון לבד היא העליונה עליהם אמר הכתוב רצון יראיו יעשה. ואחריה ואת שועתם ישמע ויושיעם שצועקים ונענים. וכזה היה ענין נח שלא התפלל כלום בכל צרתם רק נאמר (בראשית ח,א) ויזכור אלהים את נח מאליו בא הזכרון בלא תפלה. ולכך אנו אומרים בפסוקי הזכרונות בר"ה. וגם את נח באהבה זכרת מעצמו עלה בזכרונך טוב לפניך כי אתה זוכר מעשה כולם ואין שכחה לפני כסא כבודך כמו כן תעלה זכרונינו לפניך בלא תפלה. ואח"כ בשופרות אנו מזכירין רק קול בעלמא. (מכתי"ק).
[עוד מכתי"ק] וזה פי' יראת ה' תוסיף ימים (משלי י,כז) מי שהוא ירא שמים עליהם נאמר (תהלים לד, י) כי אין מחסור ליריאיו. פי' אף שיש להם חוסר רב בעניני עוה"ז מ"מ אינם מטריחים את בוראם ואומרים כל מה דעביד רחמנא לטב עביד ואינם מתפללים על מה שנוגע לעצמם רק מה שנוגע לכבוד הבורא ב"ה ולכבוד כלל ישראל. צא ולמד מאברהם אבינו ע"ה שלא התפלל על לוט בעבור שהיה בן אחיו והוה כאלו התפלל על עצמו. וכן לא רצה גם כן להפוך דעת הבורא ב"ה בעת העקידה שלא לשחוט את בנו יחידו. וזה שאמר לו הש"י מיד אחר העקידה (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה".
הרב גינזבורג: החול חי אלף שנים ("וכחול ארבה ימים" = חשמל; וכחול = מל, ארבה ימים = חש).חול ברבוע פרטי = 1000. 1000 זה תיקון אדה"ר, שנגזר עליו לחיות יום של הקב"ה, 1000 שנה, והוא החזיר "וכחול" ימים לדוד המלך.
[2] אגרא דכלה (נב:): " ותתן גם לאישה עמה (בראשית ג,ו). רצ"ל שהיה עמה בזיווג ולא המתין עד לשבת, והוא שגרם כל זאת.
ותק"ח מפרי"ו ותאכ"ל, ס"ת חו"ל. רמז למה שאמרו רז"ל (ב"ר פי"ט ה') עוף ששמו חו"ל נשאר לבסוף ולא אכל".