Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

פרשת וישלח - גאולה קמעא קמעא

גאולה קמעא קמעא


ירושלמי (ברכות א,א): "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בירבי: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא, "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז,ח). כך בתחילה "ומרדכי יושב בשער המלך" (אסתר ב,כא), ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס" (שם ו,יא), ואח"כ "וישב מרדכי אל שער המלך" (שם, פסוק יב), ואח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (שם ח,טו), ואח"כ "ליהודים הייתה אורה ושמחה" (שם, טז).

בראשית (לג,יב-יד): "וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן: יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה".

רש"י: "ודפקום - כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה,ב), נוקש בדלת".

מדרש תנחומא (דברים סימן א): "ישושום מדבר וציה (ישעיה לה,א-ב) – מפני מה כתיב כך, ללמדך שבשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם... צא ולמד מיוסף, בשעה שנתוודע לאחיו לאחר כמה שנים אמר להם "אני יוסף אחיכם" (בראשית מה,ד) – מתו כולם "ולא יכלו לענות אותו וגו'" הקב"ה על אחת כמה וכמה. אלא מה הקב"ה עושה, מתגלה להם קמעא קמעא, בתחילה משיש את המדבר שנאמר "ישושום מדבר וציה", ואח"כ "תגל ערבה ותפרח כחבצלת", ואחרי כן "פרוח תפרח", ואחרי כן "כבוד הלבנון נתן לה", ואח"כ "המה יראו כבוד ה' הדר אלוהינו"...".

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח מצות תאכל, אות ג): "ובזה יש לפרש גם כן הטעם האחר המבואר במשנה תורה במצוות אכילת מצה "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג). והנה מהו הנרצה באכילת מצה לזכר החיפזון, וגם כפי הנראה מדברי התורה הזאת הנה החיפזון מעליותא הוא ושבח הוא, והנה לעתיד במהרה בימינו הבטיחנו יוצרנו "כי לא בחיפזון תצאו", אלמא דלאו מעליותא הוא החיפזון, וכן אמרו רבותנו ז"ל במדרש "מי גרם לכם כל הצער הזה חיפזון שיצאתם, אבל לעתיד לבוא 'כי לא בחיפזון תצאו וכו''". אבל אם עיני שכל לך תבין הכול, דהנה החיפזון הוא להיות שראה ה' יתברך שכבר נשתקעו בטומאת מצרים בארבעים ותשעה שערי טומאה... ואילו היה ממתין ה' יתברך עוד כרגע כבר היו ח"ו משוקעים בשער החמישים ולא היו יכולים לצאת לעולם ח"ו, על כן היה חיפזון – היינו שלא היה כסדר שאר הגאולות על ידי פעולת ישראל ומעשיהם הטובים פועלים הארת עולמות העליונים לצורך הגאולה כסדר המדרגות קטנות וגדלות כנודע למביני מדע, והן היום שהיה הדבר בחיפזון הוכרח הדבר להיות בדרך פלא, גדלות קודם קטנות. והנה הדבר נעשה שלא על ידי מעשינו, על כן לא נתקיים הדבר רק לשעה, ותיכף למחרת היום מתחילין לספור דרגא בתר דרגא עד חג השבועות. והנה ציוונו ה' יתברך לעשות זכר לחיפזון, לזכור הנס הגדול שעשה ה' יתברך עמנו שלא על ידי מעשינו רק באתערותא דלעילא, כי לא היה באפשרי להמתין עד שיפעלו מעשי ישראל ההארה דרגא בתר דרגא, והיה הכול בחיפזון – גדלות קודם קטנות – לחיבת ישראל.
והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה ח"ג עמוד כ): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה". לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים" (מלאכי ג,א)".

מדרש תהלים (יח,לו): כתוב אחד אומר "מגדול", וכתוב אחד אומר "מגדיל", רבי יודן אומר לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת אלא קמעא קמעא, ומהו "מגדיל" – לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל, עכשיו הן שרויין בצרות גדולות, וכשתבוא הגאולה בבת אחת, אינן יכולין לסבול ישועה גדולה, לפי שהיא באה בצרות גדולות, לפיכך היא באה קמעא קמעא ומתגדלת והולכת לפניו. לפיכך משולה הגאולה כשחר, שנאמר (ישעיה נח, ח) "אז ייבקע כשחר אורך". ולמה נמשלה כשחר, שאין לך אפלה גדולה יותר מאותה שעה הסמוכה לשחר, ואם יעלה גלגל חמה באותה שעה שהבריות ישנין, היו כל הבריות נלכדין, אלא עמוד השחר עולה ומאיר לעולם תחילה, ואח"כ גלגל חמה עולה ומאיר ואין הבריות נלכדין, שנאמר (משלי ד, יח) "ואורח צדיקים כאור נוגה".

אם הבנים שמחה (עמ' צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג, ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו, יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג, ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"...
שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה.

ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".


בראשית (לב,כז): "וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר".

זוה"ק (ח"א קע.): "וַיֹּאמֶר שַׁלְחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. רִבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ו) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת. הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ וְאִתְּמָר, אֲבָל מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, אִלֵּין אִינוּן יִשְׂרָאֵל בְּזִמְנָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לוֹן וְיָפִיק לוֹן מִן גָּלוּתָא. כְּדֵין יִפְתַּח לוֹן פִּתְחָא דִּנְהוֹרָא דַּקִּיק זְעֵיר. וּלְבָתַר פִּתְחָא אַחֲרִינָא דְּאִיהוּ רַב מִינֵיהּ, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִפְתַּח לוֹן תַּרְעִין עִלָּאִין פְּתִיחִין לְאַרְבַּע רוּחֵי עָלְמָא".

[תרגום: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךְ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח וְאָמַר, (שיר ו) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה יָפָה כַּנִּדְגָּלוֹת. פָּסוּק זֶה פֵּרְשׁוּהוּ וְנִתְבָּאֵר. אֲבָל מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה - אֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָקִים אוֹתָם וְיוֹצִיאֵם מִן הַגָּלוּת, אָז יִפְתַּח לָהֶם פֶּתַח שֶׁל אוֹר דַּקִּיק קָטָן, וְאַחַר כָּךְ פֶּתַח אַחֵר שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִפְתַּח לָהֶם שְׁעָרִים עֶלְיוֹנִים פְּתוּחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם].

"וְכֵן כָּל מַה דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּלְצַדִּיקַיָיא דִּי בְּהוּ, הָכִי כֻּלְּהוּ וְלָאו בְּזִמְנָא חָדָא. לְבַר נָשׁ דְּאִתְיְהִיב בַּחֲשׁוֹכָא וְדִיּוּרֵיהּ הֲוָה בַּחֲשׁוֹכָא תָּדִיר, כַּד יִבְעוּן לְאַנְהָרָא לֵיהּ, בַּעְיָין לְאִפְתְּחָא לֵיהּ נְהוֹרָא זְעֵירְתָּא כְּעֵינָא דְּמַחֲטָא, וּלְבָתַר רַב מִנֵּיהּ, וּכְדֵין בְּכָל זִמְנָא עַד דְּיִנְהֲרוּן לֵיהּ כָּל נְהוֹרָא כְּדְקָא יְאוּת".

[וְכֵן כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְלַצַּדִּיקִים שֶׁבָּהֶם, כָּךְ כֻּלָּם וְלֹא בִּזְמַן אֶחָד. לְאָדָם שֶׁנִּתָּן בַּחֹשֶׁךְ וְדִיּוּרוֹ הָיָה תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁיִּרְצוּ לְהָאִיר לוֹ, צְרִיכִים לִפְתֹּחַ לוֹ אוֹר קָטָן כְּעֵין הַמַּחַט, וְאַחַר כָּךְ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָךְ בְּכָל פַּעַם עַד שֶׁיָּאִירוּ לוֹ כָּל הָאוֹר כָּרָאוּי].

"כָּךָ אִינוּן יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגרַשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגו'. וְכֵן לְמַאן דְּאָתֵי אַסְוָותָא לָאו אִיהוּ בְּשַׁעְתָּא חָדָא, אֶלָּא זְעֵיר זְעֵיר עַד דְּיִתְתַּקַּף. אֲבָל לְעֵשָׂו לָאו הָכִי, אֶלָּא בְּזִמְנָא חָדָא נָהִיר לֵיהּ וְאִתְאֲבִיד מִנֵּיהּ זְעֵיר זְעֵיר. (ולזמנא דאתי לאומות עובדי עבודת כוכבים ומזלות (ישעיה מב) יי כגבור יצא) עַד דְּיִתְתַּקְפוּן יִשְׂרָאֵל וִישֵׁיצוּן לֵיהּ מִכֹּלָּא, מֵעַלְמָא דֵין וּמֵעַלְמָא דְאָתֵי. וּבְגִין דְּנָהִיר בְּשַׁעְתָּא חָדָא, הֲוָה לֵיהּ שֵׁצִיאוּ מִכֹּלָּא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל נְהוֹרָא דִלְהוֹן זְעֵיר זְעֵיר, עַד דְּיִתְתַּקְפוּן וְיַנְהִיר לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעָלְמִין".

[כָּךָ הֵם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) מְעַט מְעַט אֲגָרֲשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךְ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְגוֹ'. וְכֵן לְמִי שֶׁהוּא בָּא לְהֵרָפֵא, אֵינוֹ בְּשָׁעָה אַחַת, אֶלָּא מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְחַזֵּק. אֲבָל לְעֵשָׂו לֹא כָּךְ, אֶלָּא בְּפַעַם אַחַת מֵאִיר לוֹ, וְנֶאֱבָד מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט [ולעתיד לבא לאמות עובדי עבודה זרה (ישעיה מב) ה' כגבור יצא] עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ יִשְׂרָאֵל וְיַשְׁמִידוּ [וישבו] אוֹתוֹ מֵהַכֹּל, מֵהָעוֹלָם הַזֶּה וּמֵהָעוֹלָם הַבָּא. וּמִשּׁוּם שֶׁמֵּאִיר בְּשָׁעָה אַחַת, יִהְיֶה לוֹ הַשְׁמָדָה מֵהַכֹּל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל, אוֹר שֶׁלָּהֶם מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיִּתְחַזְּקוּ, וְיָאִיר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמִים].

"וְכֹלָּא שָׁאֲלֵי לוֹן וְאָמְרֵי מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, אִיהוּ קַדְרוּתָא דְצַפְרָא, וְדָא אִיהוּ נְהוֹרָא דָּקִיק. וּלְבָתַר יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגִין דְּסִיהֲרָא נְהוֹרָא דִילָהּ נָהִיר יַתִּיר מִשַּׁחַר. וּלְבָתַר בָּרָה כַּחַמָּה, בְּגִין דִּנְהוֹרֵיהּ תַּקִּיף וְנָהִיר יַתִּיר מִסִּיהֲרָא. וּלְבָתַר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, תַּקִּיפָא בִּנְהוֹרָא תַּקִּיף כְּדְקָא יְאוּת".

[וְכֻלָּם שׁוֹאֲלִים אוֹתָם וְאוֹמְרִים, מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, זוֹהִי קַדְרוּת הַבּקֶר, וְזֶהוּ אוֹר דַּקִּיק. וְאַחַר יָפָה כַלְּבָנָה, מִשּׁוּם שֶׁהַלְּבָנָה, הָאוֹר שֶׁלָּהּ מֵאִיר יוֹתֵר מִשַּׁחַר. וְאַחַר בָּרָה כַּחַמָּה, מִשּׁוּם שֶׁאוֹרָהּ חָזָק וּמֵאִיר יוֹתֵר מֵהַלְּבָנָה. וְאַחַר כָּךְ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, חֲזָקָה בְּאוֹר חָזָק כָּרָאוּי].

"תָּא חֲזֵי, בְּעוֹד דְּאִתְחֲשַׁךְ יְמָמָא וְאִתְכַּסְיָא נְהוֹרָא וְאָתֵי צַפְרָא, יִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא זְעֵיר זְעֵיר עַד דְּיִתְרַבֵּי נְהוֹרָא כְּדְקָא יְאוּת. דְּהָא כֵּיוָן דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִתְעַר לְאַנְהָרָא לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יִתְנְהִיר בְּקַדְמִיתָא כְּמוֹ שָׁחַר דְאִיהִי אוּכְמָא. וּלְבָתַר יָפָה כַלְּבָנָה, וּלְבָתַר בָּרָה כַּחַמָּה. וּלְבָתַר אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת כְּמָה דְאִתְּמָר".

[בֹּא רְאֵה, בְּעוֹד שֶׁנֶּחְשָׁךְ הַיּוֹם וּמִתְכַּסֶּה הָאוֹר וּבָא הַבֹּקֶר, יוּאַר בַּתְּחִלָּה מְעַט מְעַט עַד שֶׁיִּתְרַבֶּה הָאוֹר כָּרָאוּי. שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְעוֹרֵר לְהָאִיר לָהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, יָאִיר בַּתְּחִלָּה כְּמוֹ שָׁחַר, שֶׁהוּא שָׁחֹר, וְאַחַר כָּךְ יָפָה כַלְּבָנָה, וְאַחַר כָּךְ בָּרָה כַּחַמָּה, וְאַחַר כָּךְ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר].



פרשת וישלח - איזו שפה הגויים מבינים

איזו שפה הגויים מבינים


יעקב אבינו נרדף ע"י עשיו לא מרגע הלידה אלא עוד מבטן אימם.

עשיו כל הזמן חיכה לשעת כושר להרוג את יעקב.

אליפז נשלח להרוג את יעקב.

בפירוש הרוקח על התורה כתב בשם מדרש אגדה: כשברח יעקב לחרן מפני עשו, נולד לו לעשו בן, וקראו בשם 'אחי', כדי שלא ישכח מה שעשה לו יעקב. וציוה עשו לבנו, שבכל מקום שיפגע ביעקב יהרוג אותו, וזהו מה שהתפלל יעקב אבינו "הצילני נא מיד 'אחי' ומיד עשו".

אז איך כשעשיו מגיע לפגישה עם יעקב פתאום הכל בסדר ולא קורה כלום?

חז"ל (מדרש תנחומא ג') אומרים שהמלאכים שיעקב שלח הסבירו לו טוב טוב שלא כדאי להתעסק עם יעקב. וכן הזוה"ק (ח"א קעא:) כותב שהוא ניסה לנשוך אותו ונשברו שיניו.

אבל חשבתי לומר בס"ד עוד אפשרות:

בראשית (לב,ח): "ויירא יעקב מאד ויצר לו".
ויירא יעקב" שמא יהרג, "ויצר לו" אם יהרוג הוא את אחרים. (רש"י)

למה יעקב חושש פן יהרוג את עשו, והלא בדין הוא שיהרגנו כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין עב.) "הבא להרגך השכם להרגו"?

יש מפרשים מדוע פחד יעקב, על פי משל:
מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו יועץ חכם חרשים חוזה בכוכבים ובקי באצטגנינות, והיה מגיד לו תמיד נסתרות ועתידות, והמלך היה מאמין בו מאד לרוב חכמתו, ויעשירהו ויכבדהו. והנה יום אחד נהפך לב המלך עליו, על ידי הולכי רכיל שדיברו על היועץ לשון הרע מרוב קנאתם בו, שכאילו קשר היועץ קשר עם אויבי המלך להדיחו ממלכותו, ותיכף גזר אומר להביא לפניו את היועץ, ועלה בדעתו להכנס עמו בדברים טרם יהרגנו כדין מורד במלכות.
והנה כאשר הובא החוזה בכוכבים לפני המלך, פנה המלך בשאלה: האם יש בידך לחזות מה צפוי לך בעתות כאלה, ויאמר החוזה: יש ויש, אמר לו המלך: אם כן הגידה נא לי יום מותך. ויבהל החוזה מאד שהרגיש כי רעה נגד פניו. ויתבונן לחשוב במשטר הכוכבים בלוחות שלפניו, ויעש כן בחכמה למראה עיני המלך, כאילו הוא רואה במשטר הכוכבים והמזלות. ואחר איזה רגעים השתנו פניו, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. ויאמר למלך: אדוני המלך הכוכבים גילו לי כי סכנה גדולה מרחפת על ראשי, אולם צר לי מאוד כי על ידי הכוכבים נודע לי שיום מותי יהיה לפני יום מותו של המלך כמה ימים, ולא על עצמי אני דואג, אלא על אדוני המלך כי קרב קצו, וקץ ממלכתו האדירה...
וישתומם המלך למשמע אזניו, כי דברי החוזה הטילו עליו אימה ופחד, ויירא לנגוע בו, ואז הוציא לאור משפטו, ויצא זכאי לפני המלך, ואדרבה שם המלך משמר ללוות את היועץ בכל אשר ילך, כי האמין שדברי חזונו יבואו באחרית הימים, ועל זה נאמר: (קהלת ז,יב): "החכמה תחיה בעליה".

הנמשל, הנה ידועים דברי חכמינו (סוטה יג.) שרבקה נתנבאה שיעקב ועשו ימותו ביום אחד, כמו שנאמר: "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואף על פי שמיתתם לא היתה ביום אחד ממש, מכל מקום נקברו ביום אחד, שכאשר ערער עשו על קבורת יעקב במערת המכפלה, נטל חושים בן דן מקל והכה בראשו של עשו ובא יהודה והשלים הריגתו כמו שכתוב : "ידך בעורף אויבך". נמצא שדברי רבקה : "למה אשכל גם שניכם יום אחד", נאמרו ברוח הקדש, ולכן "ויירא יעקב" – שמא יהרג, "ויצר לו" – שמא יהרוג, ואז ימות גם הוא כאחיו, לקיים נבואתה של רבקה.

אולי אפשר לומר שיעקב אבינו גילה לעשיו את הנבואה של רבקה ואמר לו, אתה יכול לירות בי אבל תדע שכאן תהיה קבורתך...

רק ככה אפשר להפחיד גוי, לא בטיעוני מוסר וצדק, אלא באינטרס אישי - גם אתה תיפגע...

במלחמת לבנון הראשונה מו"ר אבי נקלע למארב של קבוצת חיילים שהקיפה אותם ודרשה מהם להיכנע, מו"ר אבי הוציא רימון, העיף את הניצרה, ואמר להם אני הולך לפוצץ את זה על כולנו... בסוף הם הגיעו איתם להסדר שהם ישחררו אותם והוא יזרוק את הרימון באיזה ואדי.
ברוך פודה ומציל.


רק ככה אפשר להתמודד עם הערבים גם בימינו אלה... לגבות מהם מחיר כואב מאוד מאוד על כל חשיבה של נסיון להוציא פיגוע.

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

פרשת ויצא - עשיה רוחנית וגשמית

עשיה רוחנית וגשמית


הרב ניסים פרץ זצוק"ל: "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".

איפה המלאכים נמצאים? למעלה. היה צריך לומר יורדים ועולים. מה כתוב? והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים, עולים ויורדים, עולים ויורדים.
המלאכים האלה אין להם מה לעשות? עולים ויורדים, עולים ויורדים, מה זה?

המלאכים רוצים להגיד קדוש קדוש ולא מוצאים את הקב"ה. ואיפה הם מוצאים אותו בסוף? רואים שעזב את שמי השמים העליונים, "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו".

רואים שיעקב ישן על אבני המקום, והקב"ה יש לו נחת רוח, יושב לידו, נהנה לראות את יעקב אבינו.

אמרו לו ריבונו של עולם, מלך מלכי המלכים, "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ!", עזבת הכל ואתה בא לפה?

אמר להם, מה אתם מדברים? תכלית העולם זה האדם. כשבראתי את העולם, היתה לי תכנית איך צריך להיות האדם, ובראתי את האדם הראשון. והוא היה יציר כפי, והוא כיזב. אבל פה, מה שאתם רואים שאני בא לפה, הוא ילוד אשה, בן אברהם ויצחק, והוא הגיע לדרגת אדם הראשון קודם החטא. דמות דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה בכסא הכבוד.

והמלאכים אומרים רגע, אנחנו יכולים לבדוק. בבקשה, עולים ויורדים, הולכים למעלה לתכנית ובודקים, ויורדים ועולים. מתפלאים. אומרים, אולי לא בדקנו את הקוים הקטנים? בדקנו רק את השלד, רק את הפנים, הידיים, צריך לבדוק גם את המחשבות הדקות. עוד פעם עולים ויורדים, ובודקים עוד רובד, עוד גידים, ורואים ש"להגיד שבחו שלא שינה". אותה הדמות שחקוקה למעלה – חקוקה למטה. לאיזה דרגה הגיע יעקב אבינו!!!

יעקב אבינו ידע להיות "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה"! ידע לשלב את הרוחניות בתוך הגשמיות!!!

אגרות הראי"ה תשמג': ...יעקב אבינו תיקן מטבע שוקים ומרחצאות בשכם דוקא, שצפה ברוח הקודש שהוא מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד (בין רחבעם לירבעם מלכים א' פי"ב), ויסוד מאסן במלכות בית דוד.. הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים, ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שוקים ומרחצאות"[1].

יעקב אבינו ידע להתכונן למלחמה ביחד עם הדורון והתפילה!

הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד (היה מגדולי רבני יהדות פולין וממנהיגיה קודם השואה. היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומחותן עם בנו של ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה), נשאל מה לעשות בשעה שהגרמנים דרשו מהיהודים בגטו ורשה למסור את הזקנים ואת הילדים שיישלחו למחנות השמדה. ה"יודנרט" שיתפו בחוסר ברירה פעולה עם הגרמנים. אחרים התחבאו בתוך בונקרים, ובודדים יצאו ונלחמו.
ממש כמו בימי היוונים, הרוב מסייע בדלית ברירה ליוונים. חלק גדול בורח ומסתתר. חלק קטן נלחם.
הרב מנחם זמבה הי"ד פסק כי חובה להילחם אפילו שיש לנו סיכוי קטן מאוד להציל או לנצח. מי אמר שבשעת שמד אדם צריך להיות במערה או למסור את עצמו לרוצחים? (עיין בראשית רבה וישלח פב).

שאלו את הרב שמואל אליהו שליט"א: למה ילדים יכולים למות בגיל צעיר בפיגוע?

ענה הרב: אל תבוא בשאלות לקב"ה. תבוא בשאלות למי ששחרר את הרוצחים. למי שמאפשר להם להסית ולהדיח. למי שמשאיר אותם כאן בארץ ולא זורק אותם למדינות של חבריהם אוהבי שפיכות דמים (כמו סוריה).

הקב"ה לא אחראי על השטויות שבני אדם עושים. על זה אמר החכם באדם: אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ. (משלי יט,ג)

רש"י שואל, כשעבר יעקב על בית המקדש מדוע לא עכבו הקב"ה שם?

אומר רש"י, איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו? לא. יהיה מי שיהיה, אפילו יעקב שלימא, בחיר שבאבות, שופריה דאדם קדמאה.

זה היסוד של היסודות של כל התורה והיהדות, של כל קנייני העולם הבא והעולם הזה – איהו לא יהיב לביה, מן השמים יעכבוהו? אם אדם לא שם לב על איזה דבר, הדבר בורח ממנו.

אבל, ברגע שיהיב דעתיה, שנתן דעתו לחזור, אפילו שכבר הגיע לבתים הראשונים של חרן, הנה, קפצה לו הדרך - ויפגע במקום.

אם אתה לא דואג לעצמך – למה אתה מצפה שמהשמים יעזרו לך?!?

הרב שרקי: "בניגוד לתפישה הנוצרית שרואה את המשיח כהופעה חיצונית למציאות שאין ביד האדם לקדמה, היהדות סבורה שהמשיחיות היא פעולת האדם. ולכן, עבוּר הנוצרים, רק אלוה יכול להיות המשיח, ואילו עבור בנ"י - אדם הוא המשיח".

אם אני רוצה להביא את המשיח, אני צריך לעשות מעשים פה למטה שהם קשורים למשיח:
להביא את עם ישראל לארץ, להקים מדינה, להקים צבא, לבנות את ביהמ"ק, להביא שלום לעולם.

לעומת זאת, זה שאני אקפיד לא לאכול תולעים - זה יציל אותי מ-5 מלקויות על כל תולעת. זה שאני לא אדבר לשון הרע - זה מצוין, כי זה יגרום שאני לא אקלקל את נפשי ולא אזיק לחברה.

אלו דברים שהיו נכונים כל האלפיים שנה, אלו מצוות אני צריך לעשות עכשיו בשביל להביא גאולה, מעבר למצוות הרגילות?".

הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת בראשית, שנת תשכ"ט (1968), לפני 47 שנים:

"יהודי צריך לדעת ש'אין עוד מלבדו'! הניצחון נמצא בידיו של בורא העולם, ולמרות שעם ישראל הוא ככבשה בין שבעים זאבים אין לו מה לחשוש מהזאבים! כפי שאומר הפסוק: 'אלה ברכב, ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר'!
כשהאויב יבחין שעוצמתו של היהודי נובעת מתוך אמונה באלוקים, ולא מתוך תחושת גאווה, הדבר יטיל עליו פחד ויביא לניצחון.

אבל אמונה לבד לא מספיקה. חלק מאבני היסוד של היהדות הוא שלא להסתפק באמונה ובתפילה לבורא העולם, אלא לנקוט מעשים בדרך הטבע כדי להגן על העם.

"הבא להרגך השכם להורגו" - כשמביטים על הפתגם רואים שיש בו מסר כפול:

הראשון הוא שיש אנשים שרוצים להורגנו. ישנם רודפי שלום תמימים המאמינים שמאז היטלר ימ"ש, אין איום אמיתי על עם ישראל...
הגמרא מלמדת אותנו שזו המציאות. הבא להרגך! ישנם אנשים שאם רק נביט היכן הם קיבלו את החינוך שלהם, כיצד הם התנהגו אתמול ומי המנהיגים שלהם היום, נוכל לדעת בבירור שהם אכן חפצים להרוג את עם ישראל, חלילה!

בהמשך לכך מופיע המסר השני של 'השכם להרגו'. אין לנו לחכות עד שהם ינסו לפגוע, ורק אז להגן על עצמנו. על ישראל להיות הראשונים היוצאים במתקפה כנגד אויבינו".

רמח"ל (דרך ה' ד,ח,ג): "ענין חנוכה ופורים הוא להאיר האור המאיר בימים ההם כפי התקונים שנתקנו בם".

התיקון של חודש כסליו, במיוחד כאן במודיעין, מכבים, חשמונאים, היה לצאת עם חרבות, כלי מלחמה, ושם ה' על השפתיים ולהילחם באויבים!!!

זו הדרך הסלולה לנו מהאבות הקדושים, ממשה רבנו ומדוד המלך עליהם השלום: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם; וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

יה"ר שהתיקון הזה יאיר על כל עמ"י ובמיוחד על ראשיה שריה ויועציה של המדינה הזאת ונראה עין בעין את ארץ ישראל נקיה מאויבים מבפנים ומבחוץ, אכי"ר!!!





[1] אורות הקודש א' עמ' רעח' - ההתעמקות הרוחנית בענינים נשגבים, היא מושכת את האדם מהכרה ברורה בעולם הממשי.. וגורם הדבר שבאים רשעי עולם, שהמושגים הקדושים הם זרים להם, והם תופסים את הנהגת העולם בידם, והוד הקדושה נהפך לדוה.. וצריך כל חכם מישראל לעמוד בכל כוחו נגד פרצה זו, ולהשתדל ללכת בעקבותיו של הרועה נאמן, משה רבינו ע"ה, שהבהירות העליונה לא הכתה את עינו הרוחנית מלראות באספקלריא המאירה גם את העולם המעשי וכל מכשיריו.. וכל העוסק בתורה לשמה.. נותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין".

קובץ ו' קסג' - מוכרח שיגורש, שיושבת, שיבוטל בכל תוקף ועז, כל מה שמפריע את אור החסד הגדול מהופיע בעולם, על כל המעשים, על כל הברואים, על כל היצורים, על כל העולמים. תוקף חסד עליון זה מאיר בהדר הוא הגבורה העליונה, גבורת יצחק.. אין העולם המעשי כדאי לו, והוא מוכרח להתקשר ולהתאחד בזוהר חיים שני, קלוש ממנו, שגם הוא מלא תוקף, שגם הוא רצון איתן לו, כח ברזל אדיר וחסון לו, כח איתן עומד בפני כל מונע, לקוח בתחילתו מאותו התוקף של רצונם של רשעים אבירי לב חזקי מצח, אבל מזוקק ביסודו ומטוהר בבחירתו, רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם, אחות לבן הארמי, הופעה של החסד המעשי במסגרת הגבורה המעשית, לא האידיאלית המופשטת. ומיזוג נאה זה של הגבורה האידיאלית עם הגבורה המעשית, שבתוכיותם אור החסד העליון זורח.. ראוי הוא שיתכונן על ידו בית ישראל, לכונן עולם מלא, עולם בונה ומחייב, ועולם הורס ושולל. והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשו לקש. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לד' המלוכה.

אורות התחיה לג' – גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים, ואת הקישור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ, 'אמונת זה סדר זרעים, שמאמין בחי העולמים וזורע'. כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית, יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה זכר לתחית המתים הגופנית.

יום שני, 23 בנובמבר 2015

פרשת ויצא - וויתור עוצמתי

וויתור עוצמתי


בפרשתנו מסופר, כי כשפנה לבן, אבי רחל, ושאלו למשכורתו תמורת העבודה שיעבוד בביתו, השיב יעקב בלא היסוס: ״אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה״ (כט,יח).

שבע שנים היה המחיר שמוכן היה יעקב להקריב מחייו למען הקים לבסוף יחד עם רחל בית משותף. היו אלו שבע שנות צפייה דרוכה לרחל, ושבע שנות עבודה מפרכת ליעקב. אולם בעוד שעל יעקב עברו שנים אלו בנקל ובמהירות, כנאמר ״ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״, על רחל, העיב ענן הדאגה, החרדה ואי הוודאות במשך כל השנים האלו, והן התארכו והתארכו.

מדרש תנחומא (ויצא ו): ״ראתה סבלונותיה ביד אחותה - ושתקה״.

ככל חתן הגון, נהג גם יעקב לשלוח למיועדת להיות אשתו - מתנות ('סבלונות' בלשון המדרש). כמנהג אותם הימים, לא העניק אותם ישירות, כי אם שיגרם על ידי האב. אולם, אב נוכל זה, שכבר רקם את תוכנית החלפת הנשים בתום שבע השנים עוד בשעה שהבטיח את רחל ליעקב - העניק את מתנות יעקב ללאה.

ועיני רחל רואות וכלות. ולבה מבין, חרד ובוכה... ובכל זאת - שותקת.

לו היתה מגלה סוד זה ליעקב, לו היתה רומזת לו באחת מפגישותיהם, שמתנותיו אינן מגיעות לידיה - היתה משנה את התמונה כולה. אך, היא שתקה. בעצם שתיקתה חיזקה בפועל את מזימת האב, וסייעה בידו.

אבל זה עוד לא הכל, רחל עשתה עוד דבר מופלא:

בראשית (ל,יד-טו): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ: וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ".

רחל צופה בראובן מגיע עם פרחים לאמו, ורחל מבקשת שגם היא תזכה לקבל מעט פרחים. התגובה המצופה מלאה, אחת מארבע האמהות היא רחמנות פשוטה על העקרה. היינו מצפים שהיא תתן לרחל את כל הדודאים. ההתנהגות התוקפנית של לאה, על פי פשטי הכתובים, מעמיד אותה באור לא סימפטי.

נוסף על כל אלה, ניתן להקשות על עצם הטענה. לאה טוענת שרחל לקחה לה את בעלה, האם לאה שכחה מי לקח ממי את יעקב?

במסכת מגילה (יג:) מובא המדרש שמדבר על כך שהיו ליעקב ולרחל סימנים מוסכמים שעל ידם יעקב יזהה שאכן רחל היא הנמצאת איתו, אולם בשלב מסויים רחל החליטה שלא לבייש את אחותה ומסרה לה את הסימנים. אם כן, לאה חייבת לרחל טובה על כך שהיא התחתנה עם יעקב בזכותה ולא להאשים אותה על מעשה שלא עשתה!

על פי מדרש זה עולות תמיהות נוספות על מעשיה של לאה. כיצד היא הסכימה לקבל את הסימנים מרחל ולקחת לה את יעקב? מדוע היא לא מחתה על כך אלא הסכימה להחלפה? הקב"ה נתן ללאה את שכרה על מעשה זה, יששכר. איך הקב"ה הסכים עם המעשה הזה ועוד נתן עליו שכר? כל הקושיות האלו מעוררות אותנו לחשוב ולהעמיק בדמותה של לאה אימנו, ולנסות להבין באמת איך יתכן שאחת מארבע האמהות התנהגה בצורה שכזו?

הרב נויגרשל מציע הסבר לסיפור שהתחולל בין רחל ולאה, ועל ידו מתורצות כל הקושיות. הסבר זה מסתדר עם פשט הכתובים, אך יש לציין שלא מסתדר עם כל המדרשים.

יעקב אבינו אוהב את רחל ועל כן מוכן לעבוד בשבילה שבע שנים. כל זאת לאחר שהוא כבר הכיר אותה על הבאר, ואף נשק לה. אף היא הכירה אותו ואת יכולתו על ידי גלילת האבן.

במהלך כל אותם שבע שנים נראה שהם דיברו פה ושם, תיקשרו בצורה זו או אחרת ויחדיו חיכו וציפו ליום חתונתם.

רחל מרגישה לא כל כך בסדר שהיא מתחתנת לפני אחותה הבכירה, ועל כן היא מצנעת ממנה עניין זה. רחל לא רצתה שלאה תפגע, וחששה שפרסום מוקדם של חתונתה יגרום ללאה רק צער נוסף.

בינתיים, יעקב ורחל חיו בחשש שלבן יחליף את רחל במישהי אחרת על כן, חיברו יעקב ורחל סימנים ביניהם, למנוע מלבן להחליף את רחל במישהי אחרת. אך כל זאת נעשה בחשאי על מנת לא לפגוע יתר על המידה באחות הגדולה.

אך כשהגיע ליל חתונתם של רחל ויעקב השתנו התוכניות מהקצה אל הקצה. ביום החתונה לבן ניגש ללאה ומודיע לה שהיא הולכת להתחתן היום עם רועה הצאן שעובד אצלם כבר שבע שנים. לאה נרגשת כולה, רצה אל אחותה הצעירה, רחל, ומבשרת לה על החתונה שהולכת להתקיים באותו ערב.

בשלב זה רחל יכלה לקרוע את מסך האשליות מעל פניה של לאה ולהעמידה במקומה, אך היא ברוב עוצמתה לא החוירה, אלא החליטה בליבה שהיא לא מביישת את אחותה גם במחיר שהיא זאת שתתחתן עם יעקב ולא היא, על כן היא מלמדת אותה את הסימנים שקיבלה מיעקב (דעת זקנים ובעלי התוס' – נדה חלה והדלקת הנר).

ברור שהיא לא מגלה לה שהסמנים נועדו אליה, לרחל.

המעשה הגדול הזה של רחל מסביר מדוע לאה לא התנגדה לכל העניין, מאחר והיא לא ידעה כלל על תוכניותיהם של רחל ויעקב.

לאחר שהתגלה הסיפור בבוקר, היינו מצפים שיעקב ירגז עליה, ויטען שהוא רצה את רחל ולא אותה, אולם על פי פשט הפסוקים העניינים התגלגלו בצורה אחרת - (כט,כה) "ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן...". לאחר שיעקב מגלה שהוא קיבל את לאה במקום רחל, הוא לא מעלה על דעתו שלאה עשתה זאת במזיד אלא מלין את תלונותיו על לבן.

פעם נוספת מתגלה איפוק מדהים, והפעם מאת יעקב. פעם נוספת נולדת אפשרות שלאה תגלה את העול שנעשה כאן, אך על מנת שלא להכלימה הוסתרו ממנה הדברים. נוצר מצב שבו לאה נשואה ליעקב כאשר היא בטוחה שאלו נשואים מתוכננים מראש, במטרה לשאת דווקא אותה.

לאחר שבוע של שבע ברכות, בו יעקב ולאה רצים מסעודה לסעודה מגיע סוף סוף הרגע שבו לאה מרגישה שהיא יכולה לנוח קצת. אולם, יעקב מודיעה לה שבדיוק היום יש להם חתונה שהם חייבים להגיע אליה, ולאה לא מבינה מי כבר הזמין אותם. היא מנסה להניא את יעקב מהחתונה הזאת אך משום מה הוא מתעקש על כך שהוא חייב ללכת לשם. אותה חתונה היא חתונתו שלו עם רחל, אחותה הצעירה של לאה.

כיצד מרגישה לאה כשהיא שומעת בשורה שכזו? מיד היא מתחילה לחשוד על קשרים נסתרים שהיא לא שמה לב אליהם בין יעקב לאחותה. מה שבטוח הוא שלאה אינה מרגישה טוב עם המעשה הזה.

נוסף על כל הסיפור של החתונה הנוספת מגלים לנו הפסוקים מה התרחש לאחר מכן (כט,ל-לא): "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת: וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה".

מפסוקים אלו ניתן להבין שאין הכוונה שלאה היתה שנואה ממש אלא שיעקב אהב יותר את רחל. אך על פי מה שסיפרנו עד כה מובנת המשמעות של העדפה זו. לאה מאוכזבת לא רק מכך שרחל נישאה גם כן ליעקב, אלא גם מכך שהיא לוקחת את כל היחס של יעקב. היא מבחינה בכך שהיחס של יעקב לרחל יותר טוב מאשר היחס אליה.

לאה מבטאת את הרגשתה בקריאת השמות לילדיה (בראשית כט, לב-לד): "וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".

ובתוך כל אווירת הנכאים הזאת מצידה של לאה, רואה רחל את ראובן מגיע עם דודאים לאמו. הדודאים הם שמסמלים את האהבה כפי שמתבטא בשיר השירים (ז,יג-יד): "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ: הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ".

אותם דודאים נשלחים ללאה, האשה השנואה, על מנת לנחם אותה מעט. אולם, מצד שני עומדת רחל ומבקשת גם היא מעט מהדודאים. הבקשה של רחל פרטה על נימים מאוד רגישים אצל לאה, והיא פרשה זאת בתור חוצפה גדולה. לאה תמהה, כיצד רחל אחותה מבקשת מהדודאים שאמורים לנחם את לאה ממעשיה של רחל עצמה?

כאן יש נקודת מבחן גדולה נוספת. לרחל מגיעה הזדמנות נוספת לספר ללאה את הסיפור האמיתי שהיה, אך היא מתאפקת בצורה מדהימה ושותקת.

לא התאפקות רגעית, כי אם שנים של שתיקה! זה מסביר למה ה' מקשיב דוקא לה מאשר לאבות שגם הם עברו נסיונות קשים, כי היא עברה נסיון ממושך מאוד ולא נסיון רגעי כגון העקידה.

מעשה של וויתור מזעזע סופר על ידי הרב צבי הירש מייזליש (מחבר שו"ת מקדשי השם), שחווה את המקרה באופן אישי:

ערב ראש השנה תש״ה (1944 למנינם) במחנה ההשמדה באושוויץ, נלכדו 1400 ילדים על-ידי הגרמנים ימ״ש ונכלאו בצריף סגור. ידיעות מסתננות כי מחר אמורים הרוצחים להובילם אל המשרפות. ההורים מסתובבים סביב הצריף כארי בסוגר מחפשים לשווא דרך כיצד למלט את יקיריהם אך שום תקווה לא נראית באופק.
התזמון אינו מקרי. הגרמנים בוחרים דווקא בראש השנה כיום השמדת הילדים.
הם מבקשים לשבור את הגוף והרוח גם יחד.
נסער וכואב מתהלך במחנה הרב צבי הירש מייזליש. כך מתקדש לו ראש השנה.
אל הרב ניגש יהודי פשוט אבל ירא שמים ותמים-דרך, ובפיו שאלה: ״רבי, בני יחידי היקר לי יותר מבבת עיני נמצא שם, בין הילדים הנידונים לשריפה. יש בידי האפשרות לפדותו תמורת סכום הגון אלא שברור לי שהגרמנים יתפסו ילד יהודי אחר תמורתו כדי שלא יגרע ממספר הילדים.
שאלתי היא, אם לפי התורה מותר לי לעשות את הדבר הזה"?
הרב נרעד למשמע השאלה, דמעות זולגות מעיניו והוא מתחנן שהיהודי לא ישאלהו שאלה נוראה כ״כ בדיני נפשות.
והיהודי עומד על שלו ״רבי, כל ימי חיי התנהגתי ע״פ דיני התורה, כפי שפסק לי הרב, אף בעניין זה מבקש אני לקבל פסק דין ע״פ התורה, וכאשר יפסוק לי הרב כן אעשה״. והרב עומד מול היהודי והוא מזועזע ונסער עד עמקי נשמתו.
"איך אוכל לפסוק הלכה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום יישוב הדעת מרוב התלאות והצרות"?
אך היהודי אינו מוותר - ״מותר או אסור"?
הרב מתחנן לפני איש שיחו: ״הרף ממני בשאלה זו, לא אוכל לומר לך דבר וחצי דבר במצב נורא ואיום זה״.
זיעה קרה מכסה את פני היהודי: ״זאת אומרת, שאינכם יכולים להתיר לי... לפדות ממוות... את בני יחידי... אז לא... אני מקבל עלי את הדין באהבה״.
הרב לא יודע את נפשו, זעקה פורצת מליבו: ״לא! לא! לא אמדתי זאת! לא אמרתי שאינני מתיר! אינני פוסק! עשה כרצונך, כאילו לא שאלת אותי״.
דברי הרב אינם מניחים את דעתו של האב האומלל: ״איני יכול לפסוק לעצמי הלכות - יאמר לי הרב כן או לא"?
השתררה דממה, רגע ועוד רגע, שתיקה איומה ולפתע ניצתת אש בעיני האב והוא קורא בהתלהבות: ״רבי, מלאתי את חובתי, עשיתי מה שהתורה ציוותה עלי, שאלתי רב, ורב אחר אין כאן, ואם אין אתה יכול לפסוק לי לפדות את ילדי - הרי זו הוכחה שאין מוצאים בהלכה אפשרות להתיר את הדבר, אם כן לגביי זה פסק דין, שאסור לי לפדות את בני בתנאים כאלה. בשבילי זה מספיק. בני יחידי יעלה על המוקד, מכיון שכך פסקה תורתנו הקדושה. מקבל אני את הדין באהבה ובשמחה ולא אעשה דבר כדי לפדותו״.
במילים אלה יצא האב מן הרב, ובמשך כל אותו ראש השנה התהלך במחנה כשפיו אינו פוסק מלמלמל: ״זכיתי להקריב את בני קרבן לה״! אף שיכול אני לפדותו, אינני פודהו, משום שהתורה לא מתירה זאת, זכיתי לעקוד את בני יחידי בראש השנה, כשם שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו גם כן בראש השנה"!!!

עוצמתה של רחל מופיעה פעם נוספת באחד מצאצאיה, אצל שאול. לאחר המלכתו הראשונה (שמואל א' י,כז): "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ".

רמז נוסף לשייכות של התכונה הזאת לרחל, ניתן לראות בנבואתו של ישעיה (נג,ז): "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו".

ביום חתונתו אמר ר' אריה לוין זצ"ל לאשתו: "מקובל שהחתן מביא לכלה מתנה ביום הכלולות. אך היות ואין בידי מעות כדי להעניק לך שי כלשהו, החלטתי כי המתנה הכי גדולה שאוכל לתת לך היא: ויתור לכל החיים, בכל וויכוח שיהיה בינינו, מעכשיו אני מכריז כי נעשה כדברייך".

המדרש כותב (פתיחתא לאיכה רבה כד) שבזכות העוצמה הזאת הקב"ה מוותר לעמ"י וגואל אותם!

יום ראשון, 22 בנובמבר 2015

פרשת וישלח - הנקודה הפנימית הטהורה והאישית

הנקודה הפנימית הטהורה והאישית


בראשית (לב,כה): ״וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ״.

מהו פירוש ״לבדו״? מדוע נשאר לבד?

רש״י מביא את דברי חז״ל: ״שכח פכים קטנים וחזר עליהם״.

אבל רבנו בחיי כותב: ״דרשו רבותינו ז״ל 'לכדו' קרי ביה, מלמד שחזר על פכים קטנים״, כלומר במקום לקרוא ״לבדו״ ״לכדו״.

מהו כד זה?

שפתי כהן (על התורה - מגורי הארי ז״ל): "אותו שמן שיצק יעקב על האבן אשר שם מראשותיו נתגלה לו אותו הפך וראה כל הניסים שנעשה בהם, וזהו השמן שנמשח בו כל הכלים של ביהמ"ק ובו נמשחו כל המלכים, וזה הי' הכד השמן של אליהו ז"ל, ואותו השמן נתגלה לבני חשמונאי (ומאותו שמן מעולם לא נחסר כלום), וכשראה יעקב שכל כך ניסים עתידים להיות בו סכן עצמו והביאו".

כלומר, בתוך הלילה, המלחמה הקשה עם שרו של עשו - מופיע כד שמן עם ניסים גדולים, ועליו מוכן יעקב להסתכן. שיאיר האור בתוך החושך...

גם בחג המתקרב ובא אלינו מופיע אותו כד קטן - כדברי הגמרא (שבת כא:): ״בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול״.

הרב קוק (עין איה שבת) והרב חרל״פ (מי מרום חנוכה ופורים) כותבים: גם כאשר יד היוונים גברה ומצליחה לטמא ״את כל השמנים שבהיכל ״ בכל זאת הפך של שמן - הוא הנשמה הטהורה - המונחת בחותמו של כהן גדול של העולם (הקב"ה) - בפך זה אין אפשרות נגיעה, שליטה וטומאה. הנשמה, לעולם נשארת טהורה והיא המאירה את מקדשו הפרטי והלאומי של האדם והעם!

גם בעם ישראל יש את הנקודה הסגולית שלעולם לא תדעך! בזכותה ניגאל גם ללא שנהיה ראויים!

בעל החידושי הרי"ם (האדמו"ר הראשון מגור): מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו (בראשית טו,א) "אנכי מגן לך", שיש נקודה בלב כל איש מישראל ('אנכי') שהשי"ת הוא מגן שלא יאבד אותה, ומזה, אף על פי שחטא – ישראל הוא.

נכדו השפת אמת: על זה נאמר "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה", על אותה נקודה פנימית שנמצאת בלב כל אחד מישראל!

אני שליח חב"ד בתאילנד, בשנה הראשונה לשליחותי הייתי יוצא לרחוב הקאוסן המפורסם בבנגקוק ומחפש אנשים שיבואו להשלים מניין. 
יום אחד בעודי עומד ברחוב אני רואה מרחוק בחור גדול מתקרב לעברי עם שער ארוך, קעקועים ועגילים, ראיתי שהוא ישראלי אבל הייתי בטוח שזה לא הטיפוס שיבוא להשלים מניין... הסתובבתי כדי לא להיתקל במבט שלו...
אחרי דקה אני מקבל טפיחה על הכתף והבחור אומר לי: "חבדניק, אתה צריך מניין?" עניתי לו בנבוכות "כן" והוא מיד התחיל להסתובב ותוך כמה דקות חזר עם עוד 20 ישראלים, צעדנו כולנו ביחד לבית חב"ד והתפללנו מנחה.
אחרי התפילה הבחור ניגש אלי ואומר: "אתה חדש פה, אני אלמד אותך איך מחפשים מניין... תפנה לכל מי שאתה רואה בלי להסתכל איך הוא נראה חיצונית, כאן כולם יבואו בשמחה להשלים מניין...".
אחרי כמה שנים פגשתי אותו כשטייל שוב בתאילנד, אמרתי לו "אתה אחד המורים הטובים שהיו לי...!".

את הנקודה הפנימית הטהורה הזאת שלך – אתה צריך לדאוג להוציא לפועל!

הרב קוק (קובץ ז קפט): "אני צריך לדבר הרבה אודות עצמי. עניני עצמיותי מכרחים להתברר לי הרבה מאד. בהבנתי את עצמי אבין את הכל, את העולם ואת החיים, עד הגעת הבינה למקור החיים".

גמרא (חולין צא:) שהמלאכים שעלו וירדו בסולם, הסתכלו בדמות דיוקנו של יעקב אבינו כפי שהייתה למעלה בשמים, ואז ירדו והסתכלו ביעקב שישן בארץ, ולא האמינו למראה עיניהם - הם ראו פנים זהות בשני המקומות.

יעקב שבארץ נראה בדיוק כמו יעקב כפי שהוא טהור ושלם, בשמים. הפנים של יעקב תמיד זהות.

איך יעקב אבינו מגיע למצב שהפְנׅים (הפנימיות) אותו דבר כמו הפָנים (הפרצוף)?

בראשית (לב,כה): "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" - יעקב אבינו נשאר לבד. מתך השבעים פנים שהתורה מתבארת בהם הוא רצה בכל מאודו לעבוד את ה׳ בדרך המיוחדת שלו, כאילו רק ה׳ והוא קיימים בעולם.

כל אדם צריך למצוא את הנקודה הפנימית שלו - איך הוא אמור להיראות כשהוא קרוב לה׳. איך אני נראה למעלה בשמים?

חובת התלמידים (עמוד לה'): "... על כל אחד מכם החוב מוטל לגלות מקרבו את נשמת ישראל ולעשות את עצמו לעמוד, אשר בית ישראל ישען עליו, אין בכם אף אחד אשר יוכל לפטור את עצמו מהאחריות הזאת"[1].

"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" – הדבר האחרון שעשיו (היצה"ר) רוצה שתעשה זה למצוא את הנקודה הפנימית שלך – כי אז אין לו סיכוי!

איך נדע אם אנחנו בקשר עם "פח השמן הטהור" שבתוכנו?

הסימן יהיה תחושת חיות משמחת. המגע עם המקום הפנימי הזה יעורר בנו חיות, שמחה ואמונה.

הרב קוק (מגד ירחים לחודש חשוון): "כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים"!

לכן אם איבדנו את החשק לקום בבוקר, את הברק בעיניים, את שמחת החיים הטבעית הקיימת בנו - ייתכן מאוד כי טעינו בדרך ואנחנו כבר לא בקשר עם הנקודה הפנימית הטהורה שבתוכנו...

סח בעל חידושי הרי"ם לנכדו: "כשאדם נעשה למנהיג מן הצורך שיהיו מוכנים כל הדברים, בית מדרש וחדרים שולחנות וספסלים, ואחד נעשה גבאי ואחד נעשה משמש וכיוצא בזה, ומה אתה סבור עושה השטן באותה השעה, יושב במנוחה? לא ולא! הוא מתגנב וחוטף את הנקודה הפנימית, ומשאיר את כל השאר על מקומו. והגלגל ממשיך להתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה".

איך מוציאים את זה לפועל?

הרב קוק (אורות הקודש, ג' עמ' קמ'): "האני הפנימי אינו מתגלה לאדם, רק לפי מדת הטהרה והקדושה שלו, לפי המידה שבה הנשמה מאירה באדם".

כל הוספה של טהרה וקדושה מוסיפה התגלות של פנימיות הנשמה!

בנוסף, חובה עלינו למצוא שעת שקט שבה הפלאפון מכובה, ולעשות חשבון נפש, לא של הלקאה עצמית, אלא של התבוננות, הודאה, תפילה, דיבור, הכרת הטוב. זה מאפשר לדברים לצוף ולהתגלות.

כמו שכתב הרמח"ל שבלי זה אי אפשר (מסילת ישרים פ"ג): "מה היא העצה שהם[2] נותנים לנו? בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.
כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר (משלי ד,כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, ואומר (איכה ג,מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' ".





[1] אורות הקודש: כל מה שהאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון, בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה, עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה.
ואז ימצא את אשרו, יתעלה מכל ההשפלות, ויתרומם על כל מעשים, בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים, ובזה שישתפל עד לכדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש, עד לכדי ביטול היש בעומק עצמו, ואנחנו מה. אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא.
והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה קנאה ותחרות, ואור השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח, וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת הדממה והרון הפנימי, יחדו יתאגדו ברוחו, והיה קודש".

[2] שם: "למה זה דומה? לגן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי או בכוזב, כי כולם שוים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו! והנה, מי שירצה להאמין לו, יגיע למקום המיועד. ומי שלא ירצה להאמין וירצה ללכת אחר עיניו, ודאי שישאר אובד ולא יגיע אליו.
כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין".