Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שני, 28 בדצמבר 2015

פרשת ויחי - "אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם"

"אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם"


בראשית (נ,כד): "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם".

תפארת שלמה (דברים - לשבת נחמו): "... אמר יוסף אע"פ שאנכי בחי' היסוד מת בגלות בכל זאת פקוד יפקוד אלהים אתכם בחי' היחוד של כנ"י (פקידה) יהי' תמיד עמכם גם בהגלות ועי"כ תזכו לגאולה...".

אפילו שאדם נפל בבעיות של היסוד (יוסף מת), תמיד יש בחינה יותר גבוהה שאפשר להידבק בה ולתקן הכל ולזכות לגאולה!

יעקב אבינו תיקן את הגילוי עריות של אדם הראשון!

אריז"ל (שער הפסוקים - פרשת ויגש): "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי וגו'. צריך להבין, מה ענין קריאתו אותם מעט ורעים. והענין הוא, דע, כי אדה"ר נתגלגל בג' אבות, ולכן נקראים אבות, על שם האב הראשון שהוא אדה"ר. ונתבאר בספר התיקונין, בתיקון ס"ט וע', כי נפשו של אדם נתגלגלה באברהם. ורוחו, ביצחק. ונשמתו, ביעקב. גם נתבאר בר"מ, בפרשת קדושים, כי אברהם תקן עון ע"ז. ויצחק תקון עון ש"ד. ויעקב, תקן עון ג"ע. גם נתבאר בספר התיקונין, כי כשירד יעקב למצרים, אז נכנסה בו נשמת אדה"ר.
והנה אדה"ר, חטא בהשחתת זרעו, באותם ק"ל שנה הראשונים, כנז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו. והשחתת הזרע נקרא רע, כמש"ה (בראשית ל"ח ז') ויהי ער בכור יהודה רע. וכתיב (שם ו' ה') וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וכתיב אוי לרשע רע. ויעקב בא לתקן עון ג"ע, שהוא השחתת הזרע, הניתן בלילי"ת ונעמ"ה, הנקרא עריות כנודע. ולכן עברו עליו ק"ל שנה הראשונים, ביסורין ובגלות כנודע. וזש"ה, מעט ורעים, שלשים ומאת שנה, ר"ל, כי בהיותם רעים ביסורין, נתקן עון ק"ל שנה, בהשחתת הזרע דאדם, הנקרא רע. וכשנשלמו, אז נכנסה בו נשמת אדה"ר, כי כבר תקן אותם, ואז כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, כי כבר נכנסה בו נשמת חיים דאדה"ר, וזהו ויחי יעקב, ונמשך שיעור זה י"ז שנה, כמנין טו"ב, להורות כי בק"ל שנים ראשונים נתקן הרע, ובי"ז שנים אחרונים היה טוב בלי רע, לכן ירד למצרים, כי שם היו מתגלגלים ניצוצות השחתת הזרע, כנז"ל בפסוק לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו".

בפרשתנו אנחנו רואים שהדבר הראשון שאמר יעקב לבניו כשברכם זה ענין קדושת הברית - "כחי וראשית אוני", כדי לעוררם להתחזק בזה בכל הזמנים עד אחרית הימים.

זה שאמר למנשה ואפרים, "המלאך הגואל אותי מכל "רע" (ע"ד שאמר הכתוב ויהי ער בכור יהודה "רע", שהמוציא ז"ל נקרא רע), הוא יברך את הנערים, באותה קדושה, ויהיו ראויים להקרא בהם שמי ושם אבותי, ע"י שימשיכו את שלשלת הקדושה.

כי יעקב אבינו היה שמור בשמירה עליונה, עד שבהיותו בן פ"ד שנה היה בכורו ראשית אונו.

הגמ' (חולין צא:) אומרת שהמלאכים עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה (במרכבה) ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (של יעקב שישן), בעו לסכוניה, מיד והנה ה' נצב עליו, א"ר שמעון בן לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו.

פירש"י בעו לסכוניה, מחמת קנאה. נצב עליו, לשמרו. שמניף על בנו, במניפה להצילו מן השרב עכ"ל.
וצ"ב לשון לסכוניה, הול"ל לאזוקיה או לפגוע בו וכיו"ב. וגם לשון מניף על בנו צ"ב שהרי לא מהשרב היה צריך שמירה להניף עליו, אלא להגן עליו מהסכנה, ולזה לא מועילה מניפה העושה רוח?

אמר הרה"ק ר' משה צבי מסאווראן ז"ל (נדפס בספרו), שהמלאכים כשנתקנאו ביעקב אבינו, רצו להראות שהוא רק בן אדם, ואינו ראוי להקבע צורתו בכסא הכבוד, ולכן רצו לחממו ולהכשילו בקרי, מלשון ותהי לו סוכנת (באבישג). וע"ז הגן עליו הקב"ה שהניף עליו במניפה לצננו מהחום.

שמירה זו הזכיר יעקב אבינו כאן, המלאך הגואל אותי מכל "רע", הוא יברך את הנערים גם כן באותה שמירה עליונה, דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י).

בראשית (מט,כד-כו): "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו".

מי ששומר הברית, ושלם במדת היסוד, זוכה להשפיע ברוחניות וגשמיות, כי יסוד היא מדת ההשפעה.

לכן אמר יעקב ליוסף – מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל - צירף ה' שהיא השכינה לתיבת "רע" ונעשה "רֹעֶה".

גמרא (תענית ה:): "רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא, א''ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא, א''ל: הכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. בתר דסעוד א''ל: הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת"!

אמרי אמת (ר' אברהם מרדכי אלטר, ויחי תרצג): "לכל אחד מישראל יש נקודה מיעקב אבינו שלא יכולה למות ואפילו כשנופל".

פני מנחם[1] (ויחי תשנ"ה): "כוחו של יעקב אבינו עומד ומסייע בכל הזמנים הקשים ואפילו אחר טרף טרף יוסף, אם נכשל איש ישראל במדה זו ממשיך כוחו לסייע ויכולים לחזור למוטב להיטיב הכל".

שער הגלגולים (הקדמה לו'): "ריב"ז ור' עקיבא, ששניהם היו עמי הארץ במ' שנה הראשונים שלהם כנזכר, הסבה היא, לפי שהנפש שלהם היתה מבחי' טפת זרע אחת, מאותם עשר טפין, שיצאו מיוסף הצדיק מעשר אצבעותיו, לכן היו מ' שנה עמי הארץ, מ' הראשונים, ונתאחזו בהם הקליפות קצת בימים ההם, ובפרט ר' עקיבא, שהיה אומר במסכת פסחים דמ"ט, מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. ומזה תקיש לכמה דברים אחרים, שהיו בו בהיותו ע"ה עם היות שאמרו בגמרא דבת כלבא שבוע חזיתיה דהוא צנוע ומעלי, ובהכרח שהיו לריב"ז ור' עקיבא חטאת נעורים".

ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק - אות צה): "בימי הנעורים רתיחת התאוה מתגברת ואז מרבה חטאים מצד היצר רע רחמנא ליצלן והם חטאת נעורים וזה היה בדור המבול כמו שנאמר שם (בראשית ח,כא) כי יצר וגו' מנעוריו. וגם כן מסגל טוב הרבה מצד היצר טוב וחשקות לדברי תורה, וזה היה דור המדבר כמו שנאמר (ירמיה ב,ב) וזכרתי לך חסד נעוריך והם עצמם אותם הנפשות כמו שמובא בזוהר פנחס (רטז.) עיין שם, דהיו ראוים לקבל תורה במבול אילו זכו ונשמת משה היתה שם.
ודורו של משיח אז יהיה פעם שלישי אותו דור בסוד מה שנאמר (תהלים קג,ה) 'תחדש כנשר נעוריכי' ואז יהיה התיקון הגמור שבאות בערבוביא חטאת נעורים וחסד נעורים והטוב יתגבר על הרע ויהפכו לטוב. וזה שמובא בזוהר (נח עב:) ובתיקונים (תיקון י"ח) 'כד תחמי קשתא באנפי נהירין תצפי לרגלי משיח' שהקשת הוא אות הברית נגד עונשי חטאת נעורים ובדורו של משיח יהיה זה באנפין נהירין בהארת פנים שהשם יתברך מאיר עיניהם לדעת כי סר עוונם בזה ועמך כולם צדיקים וגו' (ישעיה ס,כא) פירוש שומרי הברית כנודע".

גמרא (קידושין ל:): "אמר הקב"ה לישראל: בניי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה - אין אתם נמסרים בידו".

הרי שהתורה לא נועדה לבטל את היצר הרע, את היצרים הארציים, אלא לתבל אותם ועל ידי כך להופכם לטוב.

זה עניינו של דור המשיח, שיתגלו בו כל הכוחות בעוצמה יתרה. המתירנות פורצת את כל הגדרות, והתאוות והנטיות השונות מתפרצות בלא גבול. ואין אפשרות עוד לדחוק את היצר ולנסות להכניע את כוחותיו. אלא מוכרחים להשתמש בעצה האלוקית העליונה, לעסוק בתורה הקדושה בקדושה ובעמקות כדי להאיר ולהדריך את החיים, ועל ידי כך נזכה לכוון את כל הנטיות הארציות, החומריות, לטוב ולקדושה.

אנחנו נכנסים השבוע לימי השובבי"ם, יש כל מיני תיקונים שאפשר וצריך לעשות אבל לימוד התורה עולה על הכל!

הרמב"ם (סוף הלכות איסורי ביאה פרק כב'): "גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד".

שבט לוי לא השתעבדו במצרים, רק ישבו ולמדו תורה.
אז איך הם תיקנו את הניצוצות שהיו צריכים תיקון (הסיבה שבגללה עמ"י ירד למצרים)?
ע"י לימוד תורה!
אתה יכול לבחור אם אתה רוצה עמל פיזי ותיקונים של פרנסה ובריאות וכו' או לתקן ע"י לימוד תורה!!!

תפילה לשמירת הברית מבעל רבינו יוסף חיים זצוקלה"ה בעל הבן איש חי:

אנא ה' למען שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך תעזרני ותסייעני לשמור אות ברית קודש אשר חתמת בבשרנו, ותצילני מכל חטא ומכל הרהורים רעים ומחשבות פגומות. ותצילני מכל פגם הברית הן במחשבה, הן בדבור, הן במעשה, הן בחוש הריאות, הן בחוש השמיעה, הן בשאר חושים. ובכולם אהיה טהור בקדושת הברית בלי שום פגם והרהור רע כלל, ותזכני שאתגבר על יצה"ר, ותהיה מחשבתי קשורה ודבוקה בקדושת תמיד, כי ברחמיך הרבים בחרת בנו מכל האומות ורוממתנו מכל הלשונות, והבדלת אותנו מכל טומאותיהם ותועבותיהם, ככתוב בתורתך "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".
נודה לך ה' אלהינו ואלהי אבותינו על שהוצאתנו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרינו, ועל תורתך שלמדתנו, ועל חוקי רצונך שהודעתנו, ועל חיים ומזון שאתה זן ומפרנס אותנו, אנא ה' "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי", ותמשוך עלי מחשבות קדושות וטהורות זכות ונכונות, ויהיה לי לב שמח בעבודתך תמיד, ותעזרני על דבר כבוד שמך מעתה ועד עולם. אכי"ר.






[1] הרב פינחס מנחם אלתר (נפטר בט"ז באדר ה'תשנ"ו) היה האדמו"ר השישי לחסידות גור. מבחינה פוליטית נחשב כבעל תפיסת עולם ימנית, התנגד למסירת שטחי יהודה ושומרון לערבים וביקר ביישוב בית אל. לא לחץ לרבין את היד כי זו יד שלחצה את ידו של עראפת. חודשיים לפני הרצח הזהיר את רבין: "אתה צריך לשנות את המדיניות בה אתה נוקט, שאם לא כן אתה מסכן את חייך, דע לך, יתנקשו בך ועליך להשמר, אתה עדיין יכול לעשות שינוי כיוון ולהציל את חייך".

יום רביעי, 23 בדצמבר 2015

פרשת ויחי - "ישימך אלקים"

"ישימך אלקים"

בערב שבת ההורים מברכים את ילדיהם. "יְשִׂיִמךָ אלקים כאפרים וכמנשה" (לבנים) / "ישׂימֵךְ אלוקים כשׂרה, רבקה, רחל ולאה" (לבנות).

ברכת ההורים לילדיהם נלמדת מתוך פרשתנו, "ויחי", והשבת הזו זה הכי הכי חזק. בשבת זאת, כותב השיחות התחזקות (הרב זילברברג), אפשר להזרים לילדים שלנו את כל הכוחות של שרה, רבקה רחל ולאה ואת כל הכוחות של כל השבטים כולם.

׳האור החיים׳ הקדוש (מח,טו): "יתבאר על פי דבריהם שאמרו (ב''ר פ' ל''ט) שמפתח הברכות היה ביד אברהם ומסרו ליצחק ויצחק מסרו ליעקב (שם פ' ס''א) ויעקב מסרו ליוסף, והוא אומרו ויברך וגו' פירוש מסר בידו מפתח הברכות".

כלומר, כך צריך לפסק את הכתוב, ״ויברך את יוסף״ נקודה. לאחר-מכן יש גם ברכה לנערים. ומה היא הברכה שמברך יעקב את יוסף? ״בך יברך ישראל״, הכוח לברך בעם -ישראל יעבור דרך יוסף.

באמת בכל הדורות עמ"י בירך ככה את ילדיו!

כמו שכותב רש"י (שם): "בך יברך ישראל - הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" (וכן פירשו גם הרשב"ם,הרד"ק והרמב"ן).

מסופר על אדם שהגיע לבעיית שלום-בית קשה עם אשתו, ולמה? כל לילה, כאשר אשתו היתה משכיבה את הילדים לישון, בסיום קריאת-שמע היתה אומרת איתם את הפסוק ״המלאך הגואל אותי״, אולם היתה מפסקת אותו לא נכון, ואומרת ״המלאך הגואל אותי מכל, רע - יברך את הנערים״.
הבעל היה מתחנן לפני אשתו שלא תאמר כך, שזה לא ברכה, אלא קללה, ואסור לומר, אבל היא בשלה, לא היתה מוכנה לשנות כלום וטענה שככה סבתא שלה לימדה אותה!
הבעל שכבר לא היה מסוגל לשמוע שאשתו ׳הורגת לו את הילדים' אמר לה שחייבים להתגרש.
באותו זמן, נודע להם שהאדמו״ר מצ׳רנוביל הגיע אליהם לעיירה. הלכו הבעל ואשתו לאדמו״ר מצ׳רנוביל להתייעץ בנושא הזה. התחיל הבעל להתנות בפני הרב, ״או שהרב מציל את המשפחה או שאנחנו מתגרשים״. שאל האדמו״ר, ״מה קרה?״. סיפר הבעל את כל עניין ה׳השכבות׳ שאשתו עושה לילדים כל לילה. פנה האדמו״ר אל האשה ושאל, ״איך הגעת לזה?״. השיבה, ״ככה סבתא שלי חינכה אותי ואף אחד לא ישנה את דעתי״.
האדמו״ר עצם את העיניים התנדנד וחשב. לאחר כמה שניות פתח את עיניו, פנה לבעל ואמר, ״היא צודקת, ואסביר לך למה, ידוע שברוסיה היתה מחלה נגיפית באחת העיירות וילדים רבים היו נפטרים ר״ל. האדמו״ר שכיהן אז, הורה, שכאשר ההורים משכיבים את ילדיהם לישון, יברכו אותם דווקא בנוסח הזה, כיון שישנם שני מלאכים שהולכים עם האדם, אחד טוב ואחד רע, לכן צריכים להתפלל שגם המלאך הרע יברך את הילדים, וכך עשו כולם. ובאותה עיירה שברכו כך, אכן המגפה נעצרה. אחר־כך פנה האדמו״ר שוב לגברת ואמר, "המחלה הזו עברה לפני מאה שנה, עוד מהתקופה של סבתא שלך. זהו זה, נגמר ברוך ה׳, מהיום כבר לא צריך יותר את המלאך הרע שיברך, אלא רק את הטוב" התיישבו הדברים על לב האשה והסכימה לשנות כדברי האדמו"ר וברוך ה׳ חזר להם השלום לבית.

הברכה של הבנים היא[1]: "יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ויש לתמוה, הבנות זוכות לברכה נפלאה – 'ישימך א-להים כשרה רבקה רחל ולאה', וכי לא היה ראוי יותר לברך אף את הבנים – 'ישימך א-להים כאברהם יצחק ויעקב'[2]?!

חידושי הגרי"ז (רבי יצחק זאב הלוי בן ר' חיים סולוביצ'יק זצ"ל): "הנה כל השבטים גדלו והתחנכו על ברכי יעקב אבינו בארץ כנען וזכו על ידי כך להיות שבטי י-ה, אך מנשה ואפרים לא זכו לכך, ולא עוד אלא שגדלו בארץ מצרים מקום הטומאה של עבודה זרה וגילוי עריות כדאיתא בחז"ל, ואעפ"כ זכו להגיע למדריגת השבטים, זהו הברכה שמברכים כל אדם מישראל שלא יהיה מושפע מסביבתו תהא אשר תהא כאפרים ומנשה בארץ מצרים".

וכן אמר הרב נריה זצ"ל על הפסוק – "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה"..

בארץ ישראל, וסמוך ליעקב אבינו, די בחינוך שהוא בבחינת 'אש'. אולם במצרים, ובתוך החברה המצרית, היה צריך יוסף להגדיל את האש עד כדי 'להבה', בשביל שיזכה לגדל את אפרים ומנשה להיות ראויים להשתייך לבית ישראל.

היום הילד צריך להיות 'להבה' כדי לשרוף את כל הפיתויים שמסביב!!!

כשהבעש"ט היה רואה ילד יהודי הוא היה שם לו יד על הלב ומברך אותו שיהיה לו לב בוער לה' יתברך!

בערב שבת תיקח את הילד או הילדה שלך תסתכל להם טוב בעיניים תיתן להם נשיקה תשים את הידים על הראש ותבכה לקב"ה שבזכות הברכה העצומה הזאת ה' יבעיר את הלב שלהם לעבודתו יתברך!!! אכי"ר!!!



[1] הרב יאיר פרנק.

[2] בזוהר הקדוש (ח"א רלג.) מצאנו הערה יפה – "תא חזי ברכתא דבריך לבני יוסף אמאי אקדים לון ברכאן עד לא יברך לבנוי אלא מכאן דחביבותא דבני בנוי חביב עליה דב"נ יתיר מבנוי ובגין כך אקדים חביבותא דבני בנוי קודם לבנוי לברכא לון בקדמיתא". הזוהר הקדוש מבאר מדוע הקדים יעקב את ברכת אפרים ומנשה לברכת כל הבנים - 'שחביבות בני בניו של אדם גדולה יותר מבניו'. סבא אוהב את נכדיו יותר מילדיו!

יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

פרשת ויגש - ערבות הדדית ובית המקדש

ערבות הדדית ובית המקדש


בראשית (מה,יד): "וַיִּפּוֹל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו".

רש"י: שניהם בכו, בנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף, ויוסף בכה על בית המקדש שעתיד להיות בחלקו של בנימין.

למה בית המקדש נקרא צואר?

זוה"ק (ויגש רט:): "וַיִּפּוֹל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. רִבִּי יִצְחָק אָמַר, הָא אוּקְמוּהָ, דְּבָכָה עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְעַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי.

פָּתַח וְאָמַר, (שיר השירים ד) כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. כְּמִגְדַּל דָּוִיד, מַאן מִגְדַּל דָּוִד. ושואל, ראשית צריך להבין מה הוא מגדל דוד בלא כ' הדמיון. ומסביר דָּא מִגְדַּל דָּוִד וַדַּאי, דְּבָנָה לֵיהּ דָּוִד, וְסָלִיק לֵיהּ גּוֹ יְרוּשָׁלַיִם זה מגדל דוד בודאי שבנה אותו דוד המלך שהוא בית המקדש, ונקרא כך כי הוא קנה את המקום והכין כל מה שצריך לבנינו ובנה אותה לגובה באמצע ירושלים. אֵלָא כְּמִגְדַּל דָּוִד, דָּא יְרוּשָׁלֵם דִּלְעֵילָא, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (משלי יח) מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהֹוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב אלא מה שאמר כמגדל דוד בכ' הדמיון זו ירושלים של מעלה שהיא המלכות בחינת דוד שכתוב בו מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, ה' היא המלכות, במלכות יש יחוד עם הצדיק שהוא היסוד. מַאן נִשְׂגָּב, אֵלָא הַהוּא מִגְדַּל נִשְׂגָּב, בְּגִין דְּבֵיהּ יָרוּץ צַדִּיק ומפרש מי הוא נשגב, כלומר האם תיבת נשגב מתייחסת אל היסוד או אל המלכות, ומפרש, אותו מגדל שהיא המלכות היא נשגב בשביל שבה ירוץ היסוד לצורך היחוד.

צַוָּארֵךְ, דָּא בֵּית מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, דְּאִיהוּ קָאֵים בְּתִקּוּנָא דְּשַׁפִּירוּ, כְּקַדְלָא לְגוּפָא מי זה צוארך, ומפרש. זה בית המקדש שלמטה ונקרא צואר מפני שהוא עומד בתיקון נאה ויפה כמו הצואר לגוף. מַה צַּוָּאר אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל גּוּפָא, הֲכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, אִיהוּ שַׁפִּירוּ דְּכָל עָלְמָא ומפרש מה הצואר הוא היופי של כל הגוף, כך גם בית המקדש הוא היופי של כל העולם.

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, תִּלָּא, דְּכָל בְּנֵי עָלְמָא הֲווּ מִסְתַּכְּלָן בֵּיהּ, פירוש תל גבוה שכל בני העולם היו מסתכלים בו ומתפללים להקב"ה וְהֲכִי אוּקְמוּהָ תַּלְפִּיּוֹת, תֵּל דְּכָל פִּיּוֹת דְּעָלְמָא מְשַׁבְּחָן וּמְצַלָּאן לְגַבֵּיהּ וכך פירשו במסכת ברכות (ל.) תל שכל פיות העולם משבחים ומתפללים דרכו לקב"ה.

אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, אִלֵּין אֶלֶף תִּקּוּנִין, דִּמְתַקְּנִין בֵּיהּ כִּדְקָא יָאוּת פי' אלו תיקונים שמתקנים בו כראוי, שהן העשר ספירות שכל אחת כלולה מעשר ועשר מעשר הרי אלף, והן נתקנות ע"י הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, וידוע שהמלכות נתקנת ע"י הגבורות שהם אלהים במילוי ההי"ן שהאחוריים שלו גימט' אלף, וכן ע"י שם א"ל שד"י שבעולם הבריאה ש"א"ל שד"י" במילואו עולה אלף וז"ש אלין אלף וכו'. כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים, דְּכֻלְּהוּ קָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא פי' שכולם הם באים מצד הדין הקשה, מכיון שעיקר תיקון המלכות הוא ע"י החמש גבורות, שעל ידם היא מתקשטת.

מַה צַּוָּאר, כָּל תִּקּוּנִין דְּאִתְּתָא בֵּיהּ תַּלְיָין. כָּךְ בְּמַקְדְּשָׁא, כָּל תִּקּוּנִין דְּעָלְמָא בֵּיהּ תַּלְיָין וְשַׁרְיָין עוד מפרש, מה צואר כל תיקוני וקישוטי האשה בו תלויים כך בבית המקדש כל התיקונים של העולם, דהיינו השפע והברכה של כל העולם תלויים ושורים בו...
מַה צַּוָּאר, כֵּיוָן דְּאִשְׁתֵּצֵי, כָּל גּוּפָא אִשְׁתֵּצֵי עִמֵּיהּ. הֲכִי נָמֵי בֵּי מַקְדְּשָׁא, כֵּיוָן דְּאִיהוּ אִשְׁתֵּצֵי וְאִתְחַשַּׁךְ ועוד, מה צואר כיון שנכרת כל הגוף נכרת, עמו כך גם בית המקדש כיון שהוא נכרת ונחרב ונעשה חושך, כך, כָּל עָלְמָא הֲכִי נָמֵי אִתְחַשַּׁךְ, וְלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, וְלָא שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכֹכְבַיָא כל העולם גם כן נחשך אורו, ולא האירה השמש, והשמים והארץ והכוכבים לא נתנו ולא השפיעו את כחם".

ר' יחזקאל מקוזמיר: מדוע בכה יוסף על חורבן חלקו של בנימין, ובנימין בכה על חלקו של יוסף, הרי מן הדין היה שיוסף יבכה על חלקו ובנימין יבכה על חלקו?

כל אדם צריך להצטער ולבכות על אסון הפוקד את חברו, יותר מהצער על אסונו, ואפילו שמקבל באהבה את אסונו שלו, אבל של אחרים - אסור לו לקבל באהבה. לכך בכה יוסף על חלקו של בנימין ובנימין על חלקו של יוסף.

הפסוק הזה נדרש גם על ההשתתפות בצער אחרים וגם על בית המקדש, כי בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, והוא יבנה בזכות אהבת חינם!

הרבי מחב"ד (ע"פ לקוטי שיחות ח"י עמ' 146 ואילך): מדוע בכו איש על צוארי אחיו, ולא על ראש אחיו, הרי הראש הוא החלק העיקרי והנעלה של בן אדם?
הצואר הוא הממוצע בין הראש לכל הגוף. כי, כללות חיות האדם הוא במוח שבראש, והמשכת חיות זו מהראש אל הגוף היא באמצעות הצואר (הקנה, הוושט והעורקים שבגרון).
בעבודת האדם לקונו, הראש מורה על הבחינה הכי עליונה של האדם, שהוא נשמת האדם, והצואר מורה על עבודת האדם ותכליתו לקחת את חיות ה"ראש" – היא הנשמה – ולהמשיכו בעולם כולו, להאירו ולזככו.
לכן בכו יוסף ובנימין איש על צוארי אחיו, כי:
א. על ראשו ונשמתו של יהודי אין מה לבכות, כי נשמת ישראל "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'" (לשון אדמו"ר הזקן בתניא פכ"ד), וכמאמר רז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א) – ישראל אותיות "לי ראש".
ב. תכלית האדם אינה ב"ראשו" – עבודת הנשמה כשלעצמה, אלא ב"צוארו" – לפעול על שאר הגוף ובכל העולם, להאירם באור הנשמה. ועליו דווקא בכו יוסף ובנימין.

אם אפשר להוסיף עוד משהו,
עינינו רואות שבענייני אהבת חינם ובית המקדש אנחנו מרבים לדבר אבל ממעטים לעשות...
צריך לקחת בעניינים אלו דווקא את הצואר שמעביר את ענייני המחשבה לגוף עצמו ולחיי המעשה!


"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!

יום שישי, 18 בדצמבר 2015

פרשת ויגש - "ראו באורי שזורח"

"ראו באורי שזורח"


בפרשת "ויגש" מגיעה הדרמה שבמרכזה עומד יוסף, לשיאה[1]. המתח בין שני הצדדים יוסף והאחים מגיע לנקודת רתיחה. ואז פורק יוסף את הכל ומגלה עצמו לעני האחים הנבוכים: "אני יוסף" אחיכם, לאחר מכן ממהרים האחים לעלות לאביהם את הבשורה "עוד יוסף חי".

במשך כל הדרמה הזאת, יוסף יודע שמולו עומדים אחיו, ואילו מהצד השני עומדים האחים שאינם יודעים שמולם עומד יוסף.

בראשית (מב,ח): "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ".

ע"פ הפשט האחים לא הכירו את יוסף, משום שכשמכרוהו היה צעיר ללא חתימת זקן ועכשיו כבר גדל לו זקן, ואילו הוא מכיר אותם כי בעת המכירה הם כבר היו בעלי זקן.

רש"י מעמיק עוד על פי המדרש, שההבדל בין שני הצדדים לא התמצה רק בהכרה חיצונית. גם מבחינת היחס הנפשי היה בניהם הבדל:
כאשר יוסף הגיע לאחים באותה פגישה מכרעת בשכם, הם לא "הכירו" אותו, כלומר לא נהגו בו אחוה ומכרוהו לישמעאלים.
ואילו כאשר הם נמסרו ליד יוסף הוא "הכירם" נהג בהם כאחים ולא התנקם בהם, למרות העוול שהם גרמו לו.

ר' הלל משיקלוב (קול התור פ"ב לט' בשם הגר"א): "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו - זוהי אחת מתכונותיו של יוסף, ולא רק בדורו כי אם בכל דור ודור – אשר הוא משיח בן יוסף מכיר את אחיו, והם לא מכירים אותו. ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של משיח בן יוסף שאין מכירין בעקבות משיחא, וגם מזלזלים בהם בעוונותנו הרבים. כי לולא זאת היה כבר קץ לצרותינו. ואילו ישראל מכירים את יוסף, היינו עקבות דבן יוסף משיחא...הינו נגאלים כבר בגאולה שלמה".

מה הפעולות של משיח בן יוסף (תהליך ואנשים)?

החייאת הארץ, קיבוץ גלויות, כיבוש הארץ, מלחמה בגוים, מלחמה בערב-רב.

בא הגר"א ומלמדינו, שזה שאנשים מתנכרים (לא מכירים ולא מזהים מול העיניים את התהליך הזה), למשיח בן יוסף ופעולותיו - זוהי המלחמה לעיכוב הגאולה השלמה!

כותב המדרש (פסיקתא רבתי פרשה לו): "שנו רבותינו בשעה שמלך המשיח נגלה בא ועומד על הגג של בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר להם ענוים הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, שנאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח".

המשיח עומד על גג בית המקדש (הרמ"ק – ברוחניות הוא בנוי כרגיל אפילו בחורבנו) ואומר לעם ישראל 'הגיע זמן גאולתכם'!
מה ההמשך?

'ואם אין אתם מאמינים'...

איך יכול להיות שהמשיח יעמוד על גג בית המקדש ועם ישראל לא מאמינים לו שהגיע זמן הגאולה?!?!?!?!?!

עובדה! תסתכלו מסביב...

איך המשיח משכנע את עמ"י?

'ראו באורי שזורח' – תפתחו את העיניים! תסתכלו על הקיבוץ גלויות ועל כל הניסים שהקב"ה עשה לכם!

תסתכלו איך הקב"ה הזריח אור כ"כ עצום על עמ"י בדורות האלו!!!


לפני שבועיים מצאה הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, בסמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים, חותמת של המלך חזקיהו בן אחז מלך יהודה.

הגמרא בסנהדרין (צד.) אומרת שחזקיהו המלך היה צריך להיות משיח, אבל לא זכה לכך כיוון שאחרי הנס שבו מושמד כל צבא סנחריב הוא לא אומר שירה.

בימינו זכינו לנס דומה: צבא סוריה, שמנה בעבר 350,000 חיילים ונשק חדיש, נמחק כמעט לגמרי והיום הוא צבא מדולדל וחלש.
50,000 חיילים רעבים ומפולגים, עם נשק מיושן וחלוד.

החיזבאללה איבדו בקרבות בסוריה שליש מהכח הצבאי שלהם!!!

כל זה קורה בלי שנקפנו אצבע ובלי שחלקנו בכלל יודע את כל המספרים הללו.
אם אנחנו רוצים משיח, אנחנו צריכים ללמוד מהגמרא הזאת ולומר שירה לקב"ה על הנס הגדול הזה.

צריך לשיר לה' שיר חדש על כל הטוב שהוא עושה לנו בקיבוץ גלויות. בשפע כלכלי. בהתחזקות הרוחנית המופלאה. בהשמדת אויבינו – עירק, לוב, סוריה, החלשת מצרים ועוד.

עכשיו ממש מתקיים בנו: "וְנָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ" (דברים ל').

למרות יש חלקים בעמ"י שלא רק שהם מתנכרים לתהליך של הגאולה של משיח בן יוסף אלא הם גם מתנכלים אליו, כפי שנאמר על יוסף: "ויתנכלו אותו להמיתו"!

עדיין, יוסף "הכיר" את אחיו, נהג בהם באחוה, משיח בן יוסף - מלא באהבת ישראל ומוכן לשלם למען גאולתם בסבל אישי רב!

כלשונו של ה"אור החיים" הקדוש (שעליו אמר הגר"א שהוא היה מטוריה דמשיח בן יוסף") על הפסוק שלנו: "ראה אותם בראיית אחים, והכיר אחוה להם"!

מי שיודע שעמ"י בתהליך של גאולה צריך לאהוב את ולהכיר אחוה לכל השאר, צריך לעודד אותם ולהסביר בנעימות ובקירוב לבבות שאנחנו טובלים באורו ית' וצריכים למלא פינו שירה בכל יום על דבר זה.

וכמו שכבר התקיים בנו הפס' מההפטרה (יחזקאל לז,כא):" כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוקים הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם", כך יה"ר שיתקיים בנו גם (שם יט): "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי".

חיבור של שני המשיחים - "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה"!!!





[1] המאמר האחרון שכתב הרב בנימין זאב כהנא ב"דרכה של תורה", דפי פרשת השבוע היו בדרכם לדואר ברכב שבו נרצחו בנימין ורעיתו והוכתמו בדמם. עם שינוי קל ותוספות מהרב שמואל אליהו שליט"א.

יום רביעי, 16 בדצמבר 2015

פרשת ויגש - איך לגרום לחלומות להתקיים?

איך לגרום לחלומות להתגשם?


זוה"ק (א קצט:): "דהא חלמא דאיהו טבא - בעי בר נש לאדכרא ליה דלא יתנשי וכדין יתקיים".

יוסף זוכר את החלומות לכן הן מתקיימים!

הרב קוק מדבר על החשיבות הגדולה לדמיין טובות וגאולה וישועה בבחינת היינו כחולמים, כי זה פועל ממש ומשפיע ומקרב את הגאולה.

זו לשונו (מדבר שור דרוש כד): ״והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ה׳ שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלמות, כי אם ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, היה זה דווקא על ידי סיבת חלומות.
כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע היה המלך והכיסא שלו, כמו שכתוב ׳רק הכסא אגדל ממך', והיה צריך רשות פרעה על העגלות וכיוצא בזה. וכמו כן גדולת דניאל בגלות היתה גם כן על ידי חלומותיו של נבוכדנאצר.
כי עניין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכוח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמו שכתוב 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים׳ (שמות יט,ה). וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכוח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל.
והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכוח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות.
על כן אמר הכתוב '"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ... אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (קכו,א-ג). שיש להעיר מהו עניין 'כחולמים׳? גם מה שכתוב ׳היינו שמחים׳ לשון עבר?
אמנם יתבאר כי חז״ל אמרו (שבת לא.) שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא 'ציפית לישועה׳, גם חז״ל הגדילו מאוד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהיה החיוב כל כך על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או על כל פנים בזמן הקצוב כעניין 'קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ׳ (איוב כח,ג)?
אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם ה׳ יתברך שתהיה בנפש סגולה שמתהוית על ידי דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכוח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל, ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. וציור הדבר מחזיק הסגולה, כעניין מה שאמרו חזל (ברכות ס.) על ההוא גברא דמפחד ׳ייסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה דכתיב כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי' (איוב ג,כה), וכמו כן הוא לטובה. על כן גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז״ל שלא תהא קלה בעינינו (מגילה טו.), כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכוח אל הפועל.
וכן שם ה׳ יתברך גם כן בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכוח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אליה מחזקתה[1], אם כן היא נכונה יותר אל פעולתה על ידי זה.
על כן הצפיה לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, על כן נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ה׳, וכמו שכתוב ׳הַמַּזְכִּרִים אֶת ה' אַל דֳּמִי לָכֶם: וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:׳ (ישעיה סב ו-ז). אם כן גם כן מה שאנחנו מזכירין את ישועת ה׳ יתברך לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה גם כן הכין ה׳ יתברך שתהיה המסייעת להוציא מן הכוח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל.
על כן אמר ׳בשוב ה׳ את שיבת ציון׳ אנו סבבנו בעזרת ה׳ את הגדולה על ידי האמונה בשמו יתברך שיקיים הבטחתו. ׳אז ימלא שחוק פינו׳ וגו׳ היינו כחלמים׳, שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר על ידי הפתרון והרושם שבנפש, כמו כן אנחנו אסירי התקווה הננו כחולמים ש׳אז ימלא שחוק׳ וגו׳.
והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל אין זה נודע כלל, כמו החולם, שכל ענייניו לא ירגיש העומד אצלו כי אם הוא בעצמו.
אבל ׳אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה׳ שיתפשט הדבר מכוח אל הפועל. אבל אנו, יודעים אנו ש׳הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ׳ כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, על כן ׳הָיִינוּ שְׂמֵחִים׳ כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באישה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה׳׳.

יוסף ויהודה – פתרון החלום:

השפת אמת אומר דבר נפלא (ויגש תרפ״ג):

הנביא אומר ״הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר״ (עמוס ט,יג).

בימות המשיח, מי שחורש את השדה ומי שקוצר אותה יתאחדו ולא יהיה הפרש זמן בין הפעולות.

מיהו זה שחורש את השדה, ומיהו זה שקוצר?

המדרש אומר (בראשית רבה צג,ה) שיהודה הוא החורש את השדה, ויוסף הוא הקוצר.

כשחורשים את השדה, לא רואים עדיין כלום. לכאורה זה עפר ובוץ ותו לא. מי שמסתכל על החורש עלול לחשוב שהוא איננו פועל דבר. אבל בקציר רואים היטב מה קורה.

מדוע אם כן הקציר כל כך קדוש וחשוב? מפני שהחורש בכה בדמעות על השדה, והתפלל שמה שהוא זורע אכן יגדל. הקציר מגיע בזכות מי שחרש את השדה. בשעה שהוא חרש, הוא לא היה יכול לראות דבר. אולי בעוד חצי שנה יהיה מה לקצור, אבל בשעת החריש לא היה שם כלום.

יהודה לקח על עצמו לערוב לבנימין אחיו. הוא הבטיח ליעקב אביו שבנימין יחזור, ואם לאו, יאבד יהודה את חלקו בעולם הבא. המעשה הזה דומה לחרישת שדה - אי אפשר לראות או לדעת דבר, ובכל זאת הוא האמין וערב לבנימין.

בחייו של יהודה נדמה כאילו הוא עשה כל שגיאה אפשרית. הוא היה זה שהציע לאחיו למכור את יוסף, כדי להציל אותו, אבל הוא ידע שגם זו עצה גרועה. נולדו לו שני בנים, ושניהם מתו. ואז הוא התבלבל עם תמר כלתו. ואז הוא ערב לחיי בנימין, ובנימין נתפס. כוונותיו היו תמיד טובות, אבל לא יצא מהן שום דבר טוב. במבט חיצוני, לא רואים אצל יהודה שום דבר טוב - כמו שדה בשעת החריש.

יוסף, לעומת זאת היה קדוש וישר; מעולם לא טעה בחייו; כל מה שעשה היה נכון וצודק. הקדושה שלו ניכרה היטב תמיד - כמו שדה בשעת הקציר, כשאפשר לראות בבירור את היבול.

אבל בסופו של דבר ״ויגש אליו יהודה״ - התקיים ״ונגש חורש בקוצר״, החורש והקוצר, יוסף ויהודה, התאחדו.

פתאום התברר שכל מה שהיה, היה לטובה.

יהודה היה צריך למכור את יוסף, מפני שיוסף היה צריך לרדת למצרים. הוא היה צריך להתבלבל עם תמר, כדי שלבסוף יצא ממנה משיח, שלא הייתה לו דרך אחרת לרדת לעולם. והוא היה צריך לערוב לבנימין, כי אילולא כן, יוסף לא היה מגלה להם שהוא אחיהם. בסופו של דבר התגלה שהכול היה לגמרי לטובה.

השבת, בפרשת ויגש, אנחנו ממש טועמים את הטעם של מה שיהיה בביאת המשיח, כשנבין שכל מה שחשבנו שהיה לא טוב, באמת היה לטובה.

על־פי הזוהר הקדוש, יוסף הצדיק הוא מידת היסוד. יוסף נקרא ״סיומא דגופא״ - הקצה של הגוף והשלמות שלו. יוסף שייך לסוף, כי בסופו של דבר, הכול לטובה.

יהודה, לעומת זאת, הוא הקדושה של ההתחלה.

ליהודה היה ביטחון מוחלט בה'. למרות שהכול נראה לא טוב, הוא בטח בה' שהכול יסתדר בסופו של דבר.

יש לנו שני משיחים: בתחילה משיח בן יוסף, ולאחר מכן משיח בן דוד, שהוא מצאצאי יהודה. תחילה אנחנו זקוקים שמישהו יראה לעולם מהו הטוב. העולם שכח כבר מהו טוב, ואנחנו זקוקים לאדם אחד שיראה לכולם איך העולם צריך להיראות. זה תפקידו של משיח בן יוסף, שלא חטא מימיו, והוא המלמד את העולם מה פירוש להיות טוב.

לאחר מכן מגיע משיח בן דוד, והוא בא למען כל אלה שבטוחים שהם לא עשו דבר טוב מימיהם - הם עבדו כל כך קשה, ולמרות זאת הכול השתבש. משיח בן דוד בא כדי ללמד את העולם שגם האנשים הללו שרק חרשו את השדה, שלא ראו מעולם את פרות ההשתדלות שלהם - גם מעשיהם היו טובים. משיח בן דוד מלמד שהקציר, בחינת יוסף, קיים רק בזכות כל ממשיכי דרכו של יהודה, ששגו בכל מעשיהם...

בפרשת ויגש קורה הדבר הטוב ביותר: כל שנים עשר בני יעקב מתאחדים. זה היה ממש כמו ביאת המשיח, כמו יום ה׳ הגדול. מעולם לא היו השבטים מאוחדים עד פרשת ויגש.

זה הזמן שהחלום מתקיים!



[1] עיין בדרוש הקיווי לרמח"ל.

פרשת ויגש - המסע אלונקות הכי ארוך בהיסטוריה

המסע אלונקות הכי ארוך בהיסטוריה


מדרש הגדול: "וישאו בני ישראל, רבי אליעזר אומר, בשכר מעשיהן שעשו בביאתן למצרים זכו ועלו ממצרים, ומה מעשים עשו, אף על פי שנתן להם יוסף עגלות לשאת את אביהן כדי שלא יצטער, מה עשו, נתחלקו לג' כתות ונשאו אותו על זרועותיהם, והיו אלו נכנסין ואלו יוצאין (המסע אלונקות הכי ארוך בהיסטוריה), מניין, שכן הוא אומר ויקם יעקב מבאר שבע, ויבאו בני ישראל אין כתיב כאן, אלא וישאו בני ישראל...".

גם יעקב החזיק אותם שעות כשהם היו קטנים (לוי – עתה ילוה אישי אלי, שתהיה חייב להילוות אלי כי יש לי שתי ידיים מי יחזיק את הילד השלישי?),(בגלל זה תיקן ערבית... במקום לקלח ולהלביש ולסרק ולהרדים 12 ילדים ;-).

לא לקחת תאילנדי שיטפל בהורים, תטפל בהם בעצמך עד כמה שאתה יכול ומעבר!

"וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה" (מו,כט).

מדרש הגדול "ויאסור יוסף מרכבתו - וכי לא היה לו לא עבד ולא משרת, מי שיאסור לו? אלא להודיעך ששמח יוסף שמחה גדולה ולא נטל גדוּלה (לעצמו). וכן דייקו שם מהפסוק 'ויעל לקראת ישראל אביו', מהו אביו? מגיד הכתוב שלא עלה לו כיוסף השליט אלא כבן מכבד אב".

וכן כתב רש"י: "ויאסור יוסף מרכבתו - הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו".

כאשר יעקב קורא ליוסף ואומר לו ללכת לדרוש בשלום אחיו שהיו רועים בשכם עונה יוסף "הנני".

גם שם אומר רש"י: "לשון ענוה וזריזות, נזדרז למצוות אביו אף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו".

כששמע יוסף שאביו הגיע למצרים הוא נזכר בעשרים ושתיים השנים שעברו עליו, כמה הוא סבל, כמה צרות עברו עליו ביניהן ישיבה בבית הסוהר, וכל זה משום שהזדרז אז לכבוד אביו אף שידע שאחיו שונאין אותו.

היינו יכולים לחשוב שאולי יוסף מצטער או מתחרט על כך: אולי הייתי פזיז מדי, יכולתי לומר לאבא שזה מסוכן לי וכו'. והנה יוסף שומע שאביו במצרים והוא רץ מארמונו ישר לאורוות הסוסים, כל עבדיו עומדים שם בפליאה עצומה. מעולם לא ראו דבר כזה שמלך קושר את הסוסים למרכבה, הרי זהו תפקידו של הסייס, של אחד המשרתים היותר פשוטים מסביר להם יוסף: מזדרז אני לכבוד אבא.

בזה יוסף הראה שאיננו מצטער כלל על כל מה שכיבד את אביו בעבר ועל הסבל שבא לו בגלל זה, אלא הוא מוכן לסבול עוד ואף להתבזות כדי לכבד את אביו.

ואכן חז"ל מציינים שכבוד גדול נחל יעקב באותו מעמד, כי מי שראה את יוסף יוצא כך לקראת אביו, הצטרף אף הוא, והיו שם כל עבדי פרעה, זקני ביתו וזקני ארץ מצרים.

הגמרא (קידושין כט-לב) עוסקת במצוות כיבוד אב ואם ומביאה מספר סיפורים על חכמי ישראל שכיבדו באופן מיוחד את הוריהם, ביניהם על רבי טרפון ועוד. הסיפור היותר מפורסם הוא על דמה בן נתינה שמובא על שאלת הגמרא - עד היכן כיבוד אב ואם? והיא משיבה: צא וראה מה עשה דמה בן נתינה, שפעם אחת באו חכמי ישראל לקנות ממנו אבנים לאפוד בסכום גדול והיה מפתח מונח תחת ראשו של אביו ולא העיר אותו.

בהמשך מביאה הגמרא עוד סיפור על דמה בן נתינה "כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת היה לבוש סיקרון (בגד מכובד) של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימהּ" (קידושין לא.).

הרמב"ם מביא סיפור זה להלכה וכותב "אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בַּראש בפני הקהל ובא אביו ואמו וקרעו בגדיו והיכוהו בראשו, וירקו בפניו, לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך מלכי המלכים שציוהו בכך".

מסופר בספר מגילת יוחסין למהר"ל מפראג על רבי חיים וירמיז שהיה דר בקהילת וורמייזא שהיה כשר וצדיק מפורסם. והיה לו שלושה בנים חשובים מאוד רבי בצלאל, רבי יעקב ורבי העלמן.
וחשקה נפשם ללמוד במדינת פולין אצל הגאון מהרש"ל ושאר גאוני ארץ. ונתן רשות לשני בניו רבי יעקב ורבי העלמן שיסעו למדינת פולין. והבכור רבי בצלאל ישמש את אביו, וכן היה. כשחזרו מפולין היו כבר מלאים בתורה על כל גדותיהם, והבכור רבי בצלאל הצטער מאוד והיה צועק ככרוכיא, למה אביו לא הניח לו ללכת לפולין ללמוד תורה. ובפרט שהוא היה חריף מאחיו.
בראות אביו את צערו ברכו בברכה מיוחדת מאחר ששימשת אותי יתן לך ה' שיצאו ממך ארבעה אורות גדולים. וכן היה שיצאו  ממנו ארבעה בנים הגונים. הזקן שבהם הוא הגאון מוהר"ר חיים אב"ד פרידבורג שחיבר ספרים הרבה מהם ספר החיים, אגרת הטבל, וספר וויכוח מים חיים השגות על ספר תורת חטאת של הרמ"א ז"ל. השני הגאון מוהר"ר סיני, שהיה ראש מתיבתא של פראג, ואחר כך נתמנה לאב"ד באחת המדינות. השלישי הוא הגאון רבי שמשון אב"ד קרעמניץ והרביעי הוא הצעיר הגאון הנודע מהר"ל מפראג. רבי יהודה לייוא אב"ד פראג. והיה הגאון מהרש"ל מרבה לספר בשבחן ויותר מכל בשבח המהר"ל.


רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספרו "פלא יועץ" (אות כ'): "ראוי לבן חכם שישמח אב ויתאוה שיצונו דבר כדי לעשותו ולקיים מצוה דאורייתא. ואף אם מכביד עולו עליו ויצר סמוך מסיתו הסת כפול, ירגיז יצר הטוב על יצר הרע ואל יסבול ולא יבול ולא יאחר מלעשות ככל היוצא מפיו שמא יקדימנו אחר. ולפום צערא אגרא ואוכל פרות בעולם הזה שיהא לו בנים מהוגנים, שאלו לא היה אלא שכר זה דיו ליגע בעשרים צפרניו כדי לזכות לזה".