Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 23 בדצמבר 2016

פרשת וישב - לפעול!!!

לפעול!


יוסף הצדיק פתר לשר המשקים את חלומו, שיחזור לתפקידו, אולם לשר האופים פתר את חלומו, שיתלו אותו.

מדוע לשר המשקים פתר בצורה חיובית בעוד לשר האופים פתר בצורה שלילית, היכן למד יוסף זאת בחלומותיהם?

תירץ הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין: שר המשקים אמר 'ואקח את הענבים', 'ואשחט אותם', 'ואתן את הכוס', בתיאור חלומו, הוא כל הזמן היה בפעולה, זה סימן חיים שאדם עובד.

מאידך, כששר האופים תיאר את חלומו, הוא לא הזכיר פעולות שעשה, אלא תיאר עובדות - בסל העליון מכל מאכל פרעה, הוא לא עשה או פעל מאומה, אלא אחרים עשו בשבילו, זה סימן מובהק למת, שאחרים עושים בשבילו.

הקב״ה דורש מאדם בעולם הזה עשייה לפעול, להתקדם בתורה, בקיום מצוות וביראת שמים, רק אדם כזה נחשב לחי.

הרב קוק (עין איה שבת קצה): "א"ר חנין מאי קרא, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך - האדם הוא מתגדל לפי ערך רוב פעולותיו לטובה, וכל מה שהוא בהם משולל מפעולה אם מגיעה לו טובה על זה האופן הוא מתקטן, כי הנס והטבע שניהם מעשי ד' המה. אמנם הנס יבא בהכרח כשאין האדם יכול להיות פועל, א"כ זהו אות כבר על קטנותו. והטבע הוא מעשה ד' עם האדם עצמו, כי כל מה שהאדם עושה הלא הוא ג"כ מעשה ד', ואין הפרש בין אם יהיו האמצעיים כחות המציאות או זריזות האדם, שכלו וחפצו, כשהוא ג"כ משתמש בהם, הוא ג"כ חלק מהמציאות שהיא כולה מעשי ד', "גם כל מעשינו פעלת לנו". אלא שבהיותו פועל הוא מתגדל ג"כ מצד פרטיותו, ובהיותו נפעל הוא מתקטן, חי חיים של קבלה, לא של השפעה. וראוי לאדם לאהוב חיי השפעה, שהם חיי פעולה, שהוא חפץ ד' היותר עליון, הרוצה בשלמות היותר עליונה של בריותיו. ולשם זאת התכלית העליונה לא חיסר כל דבר וענין המביא לידי הכשר תכלית זו, שצריך לפעמים ג"כ מדת ההקטנה, כמו שהגידול צריך הוא ג"כ לקטנות. אבל המטרה היא שתבא ממנה ועל ידה הגדלות, ע"כ אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. אמנם באה לו אח"כ הגדלות ע"י חיים של פעולה, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

מנהג היה לרב משה מאזוז לשבת בבית המטבחיים בערב פסח כדי לענות בענייני שחיטה. שנה אחת הגיע נשיא הקהילה לשחוט כבש לחג. ניגש אליו הרב ושאל האם סיים לחלק את הקמחא דפסחא לכל העניים. הנשיא השיב לו שהקופה ריקה והוא מבטיח שלאחר השחיטה יטפל בעניינם. הרב מאזוז נדהם והודיע שהוא יוצא מיד על מנת למשכן את בית הכנסת הגדול (אל ג׳ריבה) ולמסור את הכסף לעניים. הרב מאזוז יצא בבגדים מגואלים בדם לכיוון בית העבוט בעוד כולם, והנשיא בראשם, מנסים למנוע מבעדו לעזוב את המקום תוך שהם מתחייבים לטפל בעניין. הרב סירב להבטחותיהם, "רק מעשים יקבעו״ אמר. השחיטה נעצרה וכולם מיהרו להביא כסף מבתיהם. רק משנאסף הסכום הראוי ניאות הרב מאזוז לשוב אל בית המטבחיים ולשחוט את הכבש שהביא נשיא הקהילה.

היום כ"ד כסליו לפני 2369 שנה (ג'ת"ח) הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני על ידי זרובבל ויהושע הכהן הגדול! וכן ביום זה התנבא חגי על התחלת הבנין.

גמרא (סנהדרין קא.): "כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם, שנאמר 'ודבר בעיתו מה טוב'".

מסכת סופרים (יח ה,א) כי "כל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן".

לכן כותב הכף החיים (תכ"ט, סק"ו) כי בשל כך, ראוי ביום זה לקרוא את הפסוקים מנבואתו של חגי אודות בניית בית המקדש.

הרב אליהו מאלי: בארץ ישראל דורשים חגי וזכריה פעם אחר פעם, מהעם וממנהיגיו לחדש את הבנייה. אבל הם נתקלים בהתנגדות.

"הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת".

מדוע לא הגיע הזמן של עת בית ה' להיבנות?

יכולות להיות שלוש סיבות:

א. מדינית – ביטחונית (האיסור לבנות מטעם הממלכה הפרסית).

ב. דתית (אולי לא הגיע הזמן?).

ג. כלכלית (רואים בספר חגי שהעם היה במצב כלכלי קשה, מי יממן בניה כ"כ יקרה?).

הנביא חגי צריך להתמודד עם שלושת הנימוקים שממסמרים את העם וגורמים להם לא לעשות כלום:

הסיבה הדתית:

חגי (א,ב): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת".
רש"י "העם הזה אמרו - סבורים הם שלא אקיים את דברי שאמרתי לפי מלאת לחרבות ירושלים ע' שנה ולא יבא עוד עת ביתי להבנות אמור להם שבא עתה העת".

הסיבה הכלכלית:
חגי מסביר לעם שהם הופכים את התוצאה לסיבה! הם אומרים לא נבנה מכיון שאין כסף, אך האמת היא שאין להם כסף כי אינם בונים!
חגי (א,ט-י): "יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ".

הסיבה המדינית:
חגי (ב,כא-כג): "אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:  וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת".

זהו, עכשיו אין תירוצים!!!

הרב נחמני זצוק"ל: היום אין לנו נבואה כי הכל כתוב כבר בתנ"ך – כל מה שכתוב בתנ"ך זו נבואה שהוצרכה לדורות!!!

גם היום אנחנו מצווים לקום ולעשות כל מה שביכולתנו בלי תירוצים למען בית ה' המחולל!


אם ברמה המדינית ואם ברמה האישית.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

פרשת וישב וחנוכה – עזים בקדושה

עזים בקדושה


בראשית (לט,י): "ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה".

אלשיך הקדוש (משלי ט'): רבים מקשים מדוע נשתנה יצה"ט מיצה"ר. יצה"ר בא פעמים רבות אל האדם הומה ודוחק ולא ינוח עד אשר יפול אצלו, לא כן מעשה יצה"ט, אלא בא פעם אחת או פעמים ודיו, אם היה מעשהו של יצה"ט כמו יצה"ר היינו שומעים לו ואפילו עוד יותר מהיצה"ר, ומדוע אין דרכם שוה?
אלא, אנו רואים בעולם המסחר, דהסוחר המביא למכור סחורה טובה כמו מרגליות ואבנים טובות, אין הוא צריך להטריח עצמו לפתות את לב הקונים בדברים רבים, כי יודע בעצמו אשר ודאי ימצא קונים רבים על סחורתו הטובה, ואם לא ימכר כאן ימכר במקום אחר, לא כן הסוחר הבא עם סחורה רעה הוא מוכרח לפתות לב הקונים ברוב דברים, ומשתדל בכל מאמצי כחו עד שימכור, זאת אומרת דבר טוב לא צריך שיכנוע, דבר רע צריך שכנוע.

כמו כן, היצה"ט בא לאדם עם סחורה טובה, להדבק בה' הטוב והמטיב ולעסוק בתורה היקרה מפז ופנינים, אשר היא חיינו ואורך ימינו בעוה"ז ובעוה"ב, לכן דבריו מעטים הם, ומי האיש החפץ חיים ישמע אליו, לא כן יצה"ר בא לאדם עם סחורה רעה וסם המוות ומי שוטה ופתי ישמע אליו לכן בא פעמים רבות עד שמרבה להם חשק רב לקנות סם המוות ולכן את העבירות עושים בשמחה ובחשק גדול משא"כ את המצוות.

אומר ה"שער בת רבים": יוסף הסתפק האם מה שאשת פוטיפר מציעה לו יש בזה מצוה או עבירה. האם זה בא מהיצר הטוב או מהיצר הרע, שהרי אמרו חז"ל דאשת פוטיפר כוונתה היתה לשם שמים כי ראתה בכוכבים שגדולה עומדת לה מיוסף.

אמנם כשראה יוסף שהיא משכנעת אותו יום יום הבין שזה מהיצר הרע שדרכו לשכנע את האדם לקנות את הסחורה הרעה שיש לו. וזה מה שאומרת התורה "ויהי כדברה אל יוסף יום יום" לכן "לא שמע אליה".

מסופר על הגאון בעל "הלבוש" שזכה לחבר את חיבוריו הנפלאים בזכות מעשה שהיה:
פעם אחת בימי בחרותו עמד בנסיון גדול כאשר בא אל דוכסית אחת כדי למכור לה סחורה. כאשר נכנס לביתה פיתתה אותו הדוכסית לדבר עבירה. הבית היה סגור ומסוגר ולא נשאר שום פתח פתוח שדרכו יכול היה להמלט. האפשרות היחידה שנותרה לו היתה לעבור דרך מקום שהיה מטונף ביותר. אעפ"כ הוא לא מנע את עצמו מלנוס דרך אותו מקום, לכלך את בגדיו ויצא משם בשלום, וזיכו אותו מן השמים לחבר אח"כ את ה"לבושים"[1].

רבי חזקיהו מדיני בעל ה"שדי חמד" סיפר פעם לאחד מבאי ביתו שבצעירותו לא הצטיין בכשרונות מיוחדים. מעייני החכמה נפתחו לו כשהיה מבוגר יותר, בגלל מעשה שאירע לו וכך הוא סיפר:
בהיותי אברך צעיר, למדתי בכולל אברכים, שהחזיק גביר גדול בביתו על חשבונו. לא נמניתי אז על בעלי הכשרונות הגדולים שהיו בכולל, אך שקדתי על תלמודי ועשיתי חיל. אחד מבני החבורה שקינא בי, יזם עלי עלילה שפלה. הוא שיחד את המשרתת הערביה אשר היתה באה בכל בוקר לנקות את בית המדרש, שתוציא עלי שם רע, ותפרסם ברבים שכאשר היא משכימה לבוא לביהמ"ד ע"מ לנקותו אני מפתה אותה למעשים לא צנועים. ואכן בוקר אחד הגיעה המשרתת, ומיד בכניסתה לביהמ"ד הרימה קול צעקה והאשימה אותי בהתנהגות בלתי צנועה. מיד התקהל שם קהל רב והאשימו אותי בצביעות, חירפו וגידפו אותי והיה חילול ה' גדול מאד. לא יכולתי לשאת את הבושה האיומה ונאלצתי לברוח משם. ראש הכולל לא האמין לדברי הערביה ופיטר אותה ממשרתה.
לאחר תקופה מסוימת כאשר כלו דמי השוחד מכיסה, באה אלי הערביה והתחננה לפני שאסלח לה, על העוול הנורא שגרמה לי. היא הבטיחה לי, שהיא תלך ותפרסם ברבים את כל האמת ותאמר שהיתה זו עלילת שוא, וכי אחד האברכים שיחד אותה בממון, כדי שתפרסם את העלילה. והוסיפה ואמרה: הואיל ופרנסתה אינה מצויה בידה היא מבקשת ממני שלאחר שהיא תטהר את שמי, אבוא ואשתדל למענה אצל בעה"ב שיחזיר אותה לעבודה.
ברגע זה, אמר בעל ה"שדי חמד" זצ"ל, עמדתי בפני התלבטות נוראה: מצד אחד שמחתי על ההזדמנות אשר לה יחלתי כל הזמן ששמי יטוהר מהאשמה הנוראה, והכל יבוא על מקומו בשלום, וכמעט נעתרתי לבקשתה. אך באותו רגע צצה בי מחשבה הפוכה. הרי חילול השם גדול כבר נגרם, ועכשיו אם יתפרסם הסיפור האמיתי, יצא שוב חילול ה' אודות התנהגותו המבישה של האברך, ולו עצמו יגרם עלבון נורא. מוטב א"כ שאמשיך לסבול חרפתי בדומיה עד יעבור זעם, ובלבד שלא לעורר מהומה מחדש. ההתלבטות היתה קשה מאד, המחשבות התרוצצו במוחי ובכל רגע שיניתי דעתי. עד שהחלטתי לפנות אל המשרתת ולומר לה: מה שהנך מבקשת שאשתדל אצל בעה"ב למענך, מסכים אני לעשות. אולם אני אוסר עליך באיסור גמור לספר לאיש את דבר השוחד והעלילה!
באותה שעה שקיבלתי את ההחלטה הקשה אשר עלולה היתה לסכן את כל עתידי בעולם התורה – סיים בעל ה"שדי חמד" – הרגשתי איך מעיינות החכמה נפתחים אצלי. במקום הנזק שהיה צפוי מהחלטתי - זכיתי לסייעתא דשמיא במידה בלתי מצויה אשר הביאתני עד הלום.

בית הכנסת בית הרמב"ם זה הבית כנסת הכי קרוב בעולם לגבעת התיתורה המזוהה לפי חלק מהחוקרים כמקום החשמונאים!

הרב עמאר שליט"א: גם בני חשמונאי הצדיקים וחבריהם עמדו בנסיונות דומים לאלו שבהם עמד יוסף הצדיק. נסיונות הכוללים פיתויים גדולים מחד גיסא, ואיומים קשים ומרים מאידך גיסא.

גם אליהם באו היונים בכל מיני פיתויים (כמו אשת פוטיפר), ובנו גשרים ובתי מרחצאות, שוקים ובתי טרטיאות וקרקסאות וכו', שהם דברים המושכים לבו של אדם, ואמרו להם שכל רצונם לחיות עמהם יחד באהבה ובשלום. אלא שלצורך זה דרושה תרבות חדישה ומתקדמת, שתגשר על הפערים שבין שני העמים, היא תרבות יון הידועה לשמצה.

וכשראו היונים שלא די בדרך זו כדי להטות את לב העם אחריהם, אז לא נמנעו גם מדרכים אחרות שונות ומשונות, כמו שמתואר כל זה בדברי רבותינו ז"ל, עד שהגיעו גם לגזור גזירות מפורשות שכל הלומד תורה, וכל המקיים את דת ישראל אחת דתו להמית.

אמנם היו מתיונים שחלקם הסתנור מהברק החיצוני, הנראה לכאורה בתרבות קלוקלת ומופקרת זו, וכל שבהפקירא ניחא ליה, בחר לו דרך זו. וחלק מהעם הלך אחריהם מתוך פחד מגזירותיהם הקשות. וכלל עם ישראל עמדו במבחן קשה ביותר, בדומה למצבו של יוסף שיש פיתויים מצד אחד וסכנה מצד אחר.

וגם כאן בעיני המכבים הקדושים נצטיירו אותם דמויות מופלאות של האבות הקדושים, ושל יוסף הצדיק וכל קדושים עמו, עם כל מעשי גבורתם ועוז רוחם, ולא שתו לבם לפיתויים ולברק החיצוני, גם לא נרתעו מהפחד והסכנות, רק אחזו את אומנות אבותם בידם, הלא היא המסירות נפש הנפלאה על שמירת חוקי התוה"ק ומצותיה, שעוברת כחוט השני מאברהם ויצחק ויעקב ויוסף, וכן בכל דור ודור, והחליטו לעמוד איתנים כחלמיש צור מול כל נסיונות היונים, ויצאו להלחם מלחמת קדש נגד תרבות אנשים חטאים, והנושאים את דגלה של יון האדירה.

גם אם זה נראה יותר כהתאבדות המונית מאשר מלחמה. מפאת חולשתם של החשמונאים מול עוצמתם האדירה של היונים, מ"מ אמרו מוטב למות בקדושה וטהרה על קיומה של תורה וקידוש השם, מאשר להתקיים על חורבנה של התוה"ק, ומשהלכו שלא כדרך הטבע ומסרו נפשם על קידוש ה' ממש, בלי שום חשבונות, אז התחולל הנס הגדול והנפלא, ברחמי הי"ת המרובים, שנתן גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים. ומה שנראה מתחילה כדבר מגוחך, נהפך לחזיון נפלא ומרהיב מאין כמוהו. ונקבע לאות ולמופת לדורות עולם.

גם בזמן הזה עדיין אנו זקוקים לאותה מסירות נפש, שאמנם החשמונאים הכניעו את היונים, אך תרבותם עדיין מצויה בעולם.

הרב בניהו שמואלי:

כתב מו"ר הבעש"ט זיע"א שעד חנוכה עדיין אפשר לעשות תשובה, היות וידוע שהתשובה היא בעולם הבינה, וחנוכה הוא בהוד, ואיתא בזוה"ק "דאימא עד הוד איתפשטא", ולכן אימא שהיא בחינת התשובה, עד "הוד" איתפשטא, שזהו חנוכה בבחינת ההוד, וביוה"כ עולים לבינה וזוכים שם למעלה לתשובה, וזה למי שזוכה לעלות, אבל בחנוכה אימא עצמה יורדת למטה להאיר לנו. ביום הכפורים אנחנו הלכנו לבית המקדש, בחנוכה בית המקדש בא אלינו לתוך הבית, מדליקים המנורה בבית שלנו, גם החלשים שלא עלו מעצמם יוכלו לחזור בתשובה שלמה, והיא יורדת ומאירה כדי לברר ולהוציא את כל הניצוצות מן הקלי', ולהפריד אותנו מהקלי', ולכן כל הפתילות והשמנים כשרים לנר חנוכה שלא כמו בשבת, כיון שבימי חנוכה כל נשמה יכולה להידלק על ידי האור הגדול שמאיר בה.

וביום החנוכה הכל ניכר, הרי בכ"ה באלול נברא העולם, ובחודש השלישי הוכר העובר, וזה ביום כ"ה כסלו, כי בחנוכה הוכר העובר, ויש בזה רמז בפרשה של יהודה ותמר כלתו, יהודה לא הכיר אותה כי היא היתה צנועה מאוד, ואמרו לו לאחר ג' חדשים זנתה תמר, ויאמר הוציאוה ותישרף, ואז לא ביישה אותו, אלא אמרה להם למי החותמת וכו'.

רבותינו דורשים, "יהודה" - זה שם הוי"ה ב"ה, "זנתה תמר כלתך" - זו כנסת ישראל, "ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף" - תוציא נרות חנוכה לבחוץ ותדליק אותם!

מובן עתה מה שהיה עושה הכהן הגדול ביוה"כ, שהיה מזה אחת למעלה ושבע למטה, כי אחד למעלה, כנגד אימא, כי הכהן הגדול היה מושך השפע מלמעלה מהבינה לז' ספירות תחתונות, וזהו כנגד ח' ימי חנוכה, א' למעלה ושבע למטה, כי אנו ממשיכים שפע מהבינה לז' ספירות תחתונות כל יום ביומו.\

רמזו רבותינו על זה – תשב אנוש עד דכ"א בגימ' כ"ה, רמז שאפשר לשוב בתשובה עד חנוכה שהוא בכ"ה כסלו.

"סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת", ר"ת חנוכה, לרמוז שבחנוכה הוא זמן הסליחה, ויש לעשות תשובה, כי הוא הזמן האחרון להפוך ולשנות את גורלו לטובה ולברכה ולבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות.

מיתוק הדינים נרמז ג"כ בתיבת חנוכה, והוא אותיות נ"ו ה' כ"ח, והרמז הוא כי ה' פעמים נ"ו בגימ' פ"ר, כמנין מנצפ"ך, והוא נמתק ע"י כ"ח ימינך ה' נאדרי בכח[2].


לכן צריך מאד להתלהב כשמדליק נר החנוכה שממשיך אותו אור אלהי על כל העולמות ואומרים עליו "אשרי העם שככה לו" אשר"י ר"ת רשפי אש שלהבת י"ה. הע"ם ר"ת הדלקה עושה מצוה. שככ"ה ל"ו, שככ"ה ל"ו גימ' ל"ו נרות, וא"כ יש הוכחה שה' אלהיו.

אור החנוכה מזכך ג"כ את גופו של האדם ומגרש ממנו התאוות הגשמיות, כי האור מגרש את החושך שהוא הגוף. וידוע הוא ש'חנוכה' גימ' 'גוף', וזה נעשה ע"י התשובה שאנחנו עושים עתה בחנוכה. כי שמונה ימים אנחנו מדליקים "נר חנוכה" וא"כ נר חנוכה כפול שמונה ס"ה בגי' תשובה, תפלה, צדקה מעבירים את רוע הגזירה, בדיוק וזה פלא.

א"כ מי שידקדק במצות החנוכה ויזכך הנרנח"י שלו, יזכה להאיר אור גדול בנשמתו בימים הללו. וידוע שהיונים רצו לאבד מאיתנו האור של הנרנח"י שכן גזרו חדש שבת מילה בגי' נפש רוח נשמה חיה יחידה בדיוק, וזה פלא.





[1] בגירסה אחרת: יום אחד הצטרף לישיבת מאקוב בחור צעיר לימים בשם יצחק קראקובסקי מהעיר לאדז' שלימים התפרסם בהערצה ובחיבה בקרב חסידי ברסלב בכינוי "רבי יצחק'ל אוטוואצקער". היה זה בחור צעיר מאד ביחס לגילם של שאר בני הישיבה – הוא היה רק כבן שש עשרה. אך למרות גילו הצעיר נודע לעילוי גדול ומוצלח, עד שראש הישיבה התבטא עליו בהתפעלות שאין לו עוד מה לחדש לבחור הזה. ר' יצחק'ל התברך גם בזיו פנים מרשים במיוחד, פניו היו מאירות וזורחות ומצחו גבוה ומבהיק. דמותו האצילה כבשה את לבם של רבים וטובים.
בעת ההיא לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיעו הורים רבים לישיבה כדי להשיב את בניהם הביתה ברצותם כי ישהו במחיצתם בימי המלחמה הקשים. גם אביו של ר' יצחק'ל הגיע, אך כולם נדהמו למראה פניו של האב. בעוד ר' יצחק'ל גבה קומה היה ובעל פנים מעודנות ומאירות היה אביו אדם גוץ וגוון פניו שחור כפחם. קשה היה להעלות על הדעת כי אכן אביו הוא של יצחק'ל יפה התואר.
למראה ההשתוממות סיפר האבא את סיפורו: "משפחתי 'דנן' מיוחסת לגאון רבי מרדכי יפה בעל ה"לבושים". הסיבה לכינוי "בעל הלבושים" מקורה במעשה נורא שאירע לר' מרדכי. יפה מראה היה ר' מרדכי כשם משפחתו: "יפה" [ואף יתכן שמשום כך כוּנה בשם משפחה זה]. פעם אחת הגיע לידיו נסיון קשה כדוגמת זה שאירע ליוסף הצדיק. ר' מרדכי ראה תהום של ביוב פעורה לפניו והחליט בו ברגע כי מוכן הוא ומזומן למסור נפשו ולא להישמע לדברי הפיתוי. הוא קפץ פנימה וכל בגדיו של ר' מרדכי היו מטונפים, וכראות הערלים זאת הניחו לו לנפשו וכך ניצל מהעבירה. מאותן מי השופכין נתטנף ר' מרדכי עד לשד עצמותיו וכל עשרת הבגדים בהם היה מעוטף הזדהמו, וריח רע עלה מהם אך לבו ונפשו ניצלו ונשארו נקיים וטהורים.
בזכות עמידתו בנסיון הקשה בגבורה ובמסירות נפש להימלט מפח יוקשים שטמן לו יצר הרע זיכו אותו מן השמים להאיר עיני ישראל בעשרת ספריו אשר יכונו כולם בשמות "לבושים" כנגד אותם עשרה לבושים שניטנפו ואשר בזכותם ניצל מן הנסיון הקשה. באותה שעה נשא ר' מרדכי תפילה השמימה וזו היתה בקשתו: "אנא, ריבון העולמים עשה שעשרת הדורות שייצאו ממני יהיו מכוערים למראה כדי שלא יגיעו לידי נסיון בשל יופיים".
"עשרת הדורות הסתיימו אצלי" סיים האבא את הסיפור "ומיצחק'ל מתחיל הדור האחד עשר, תואר מראה הפנים של הסב הקדוש שב ונתלבש איפוא בצאצא זה".

[2] עיין בנתיבות שלום חנוכה עמ' מה.

פרשת וישב - חינוך על ידי דוגמא אישית

חינוך על ידי דוגמא אישית


בראשית (לט,יא-יב): ״וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".

גמרא (סוטה לו:): ״תנא דבי ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא. אמרה: אין לי יום שנזקק לי יוסף כיום הזה: ״ותתפסהו בבגדו לאמר...״ - באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?!״.

הפירוש הפשוט הוא שהוא ראה בעיני רוחו את אביו מוכיח אותו, אבל יש פירוש מאוד עמוק – שכשהוא בא לעשות עבירה ח"ו עמדה לנגד עיניו דמותו של אביו והתנהגותו וזה השפיע עליו לחדול – כי אין דבר יותר טוב בחינוך מאשר דוגמא אישית[1]!!!

הרב קוק (אדר היקר עמוד לה): "חכם גדול אחד, גאון בתורה, צדיק במעשיו וישר במידותיו, יפעל במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות".

"מעשיהם של צדיקים הם לעולם מחאה חיה, נגד זוהמתה של המחשבה הרעה של שכחת ה'" (שם עמוד נ').

מרן החיד״א פירש את הפסוק (מלכים א' א,ז): "וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ" - לאחר שהפסוק מספר על מעשיו השלילים של אדוניהו בן חגית, המתנשא לומר כי הוא ימלוך, מציין הפסוק בביקורת, כי העובדה שהיה לו אב כה גדול וקדוש, כמו דוד המלך, לא העציבה אותו מעולם לבוא ולשאול את עצמו: "מדוע ככה עשית"? וכדומה.

כלומר, הפסוק מציין כי בניגוד ליוסף הצדיק, אשר נרתע לאחוריו לאחר שדמות אביו נגלתה לו בחלון, הרי אדוניהו לא התרשם מדמות אביו, אשר אותה ראה מידי יום ואשר אמורה היתה לעצור אותו ולבלום את התדרדרותו.

הש״ס והזוה"ק מלאים דוגמאות על לימוד חכמה מתוך מעשה שהיה:

גמרא (ברכות ג.): "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו הנביא זכור לטוב, ושמר לי על הפתח, (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי. אמר לי: ׳שלום עליך, רבי׳. ואמרתי לו: 'שלום עליך רבי ומורי׳.
ואמר לי: ׳בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו׳? אמרתי לו: ׳להתפלל׳. ואמר לי: ׳היה לך להתפלל בדרך׳. ואמרתי לו: ׳מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים׳.
ואמר לי: ׳היה לך להתפלל תפילה קצרה?׳״.
בדברים אלו מפסיק רבי יוסי את הדו-שיח, ואומד לנו ולכל הדורות: ״באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה (מפני הסכנה). למדתי שמתפללין בדרך. למדתי שהמתפלל בדרך, מתפלל תפילה קצרה״.

רבי יחזקאל לנדא, בעל ה״נודע ביהודה״, שואל בספרו הצל״ח[2] על מסכת ברכות:
מדוע אומר רבי יוסי, כי הוא למד מאליהו הנביא שלושה דברים, והרי אליהו לימדו רק שני דברים - שחובה להתפלל אף בדרך, וכי התפילה יכולה להיות קצרה?
אמנם רבי יוסי אומר: ״למדתי ממנו שלושה דברים״. הוא מדייק ואומר ״ממנו״, ולא ׳מדבריו׳ - שכן כוונתו לומר, ממעשיו של אליהו הנביא למדתי, מהתנהגותו הסקתי כיצד יש לנהוג הלכה למעשה.
הלא רבי יוסי מספר: ״בא אליהו הנביא, ושמר לי על הפתח, עד שסיימתי תפילתי״ - הוא לא נכנס! למרות היותו מלאך צבאות, ובוודאי בשל מעלתו ודרגתו היתה נותרת החורבה על תילה כל עת היותו בתוכה, כפי שסיפרו חז״ל (תענית כא.) על נחום איש גמזו שהיה דר בבית רעוע, וכשביקשו תלמידיו לפנות מיטתו ולאחד מכן לפנות את הכלים, אמר להם: ״בני, פנו את הכלים ואח״כ פנו את מיטתי, שמובטח לכם כל זמן שאני בבית אין הבית נופל״.
״באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים״. הדבר הראשון: ״שאין נכנסין לחורבה״. ׳הלכה זו למדתי׳ אומר ר' יוסי ׳מהתנהגותו של אליהו. בהמשך הוסיף אליהו הנביא ואמר לי שני דברי חכמה, שגם מהם למדתי שתי הלכות׳!!!

אליהו הנביא, לא רק לימד מה לעשות - הוא גם נתן דוגמא!

זוהי שיטת החינוך הנאותה כי לא ניתן לחנך ולהשפיע אלא במעשים ובדוגמא אישית!

גמרא (סנהדרין יא.): ״מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד. עמד שמואל הקטן ואמר: ״אני הוא שעליתי שלא ברשות. ולא לעבר השנה עליתי אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי״.
אמר לו: ״שב! בני, שב! ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה״.
מוסיפה הגמרא ואומרת: ״ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד (שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו - רש״י).
כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום יצא. עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון בר רבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל (ח"ו שאוכל שום אלא כדי לא לבייש).
״ורבי חייא מהיכא גמיר לה? מרבי מאיר. דתניא מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של ל מאיר, אמרה לו: רבי! אחד מכם קדשני בביאה! עמד ר' מאיר וכתב לה גט כריתות ונתן לה. עמדו כתבו כולם ונתנו לה.
"ור' מאיר מהיכא גמיר לה? משמואל הקטן. ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה? משכניה בן יחיאל, דכתיב (עזרא י): ״ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ ועתה יש מקוה לישראל על זאת״ (אמר בלשון רבים למרות שזה לא הוא עשה), ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה? מיהושע, דכתיב (יהושע ז): ״ויאמר ה׳ אל יהושע קום לך למה זה נפלו פניך - חטא ישראל״. אמר לפניו: רבש״ע! מי חטא? אמר לו: וכי דלטור (רכיל) אני? לך הטל גורלות! ואיבעית אימא ממשה, דכתיב (שמות טז): ״עד אנה מאנתם״ (למרות שרק חלק מהעם יצאו ללקוט ולא כולם)".

אף אם אין לנו לסמוך על עצמנו ודרושה לנו הוראת גדולים בכדי לאמת מידה כזאת, מכל מקום תמוה: מדוע חוזרת הגמרא אחר השתלשלות הלימוד עצמו, שכל אחד למד מהקודם לו בזמן ובמעלה עד יהושע בן- נון או משה רבינו ששמעו מפי הקב״ה בעצמו - הרי אפשר לנו ללמוד מראיה אחרונה - מדברי התורה הקדושה עצמה, ומה, איפוא, רוצים חז״ל ללמדנו מכל אריכות הדברים?

אומר בעל ״ואני תפילה״ (חלק ד עמוד קצו) כי אדם לומד יותר להיטיב דרכיו ולפשפש במעשיו בשעה שרואה לפניו דוגמא חיה של אישיות נעלה ומרוממת. היא מעודדת בו רגשות חבויים ומחייבת אותו לנהוג כמותה, יותר מהעובדה שכך גם נהגו אישים רמי מעלה בדורות קודמים.

אדם מסוגל להדמות יותר למי שקרוב אליו ומכירו ממי שאינו מכירו, כי אז האדם יכול להתחמק בטענות אין ספור - אינני מסוגל או אין באפשרותי להשתנות, וכדו'.

לכן הגמרא מספרת שכל אחד למד ממישהו שהיה יחסית קרוב אליו כי ככה עובדת דוגמא אישית!!!

לסיכום: אם אתה רואה בעיה באנשים הקרובים אליך – תבדוק איך אתה יכול להשתפר במידה הזאת בעצמך!

בעל שם טוב (בראשית קכה): "שמעתי בשם מורי זלה"ה ביאור משנה (אבות ד,א) 'איזה חכם הלומד מכל אדם' על פי משל, המסתכל במראה יודע חסרונו כו' כך ברואה חסרון זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו כו' ודפח"ח (תוי"י פקודי דע"ז סע"ד)".

אצל אנשים אחרים זה טיפ, אצל הילדים שלך זה ממש מהותי!

פעם אחת הגיע ר' אלחנן וסרמן הי״ד, ראש ישיבת בראנוביץ' אל עשיר גדול, אחד מנגידי הבנק המרכזי, בכדי לאסוף כסף לישיבה.
כאשר הגיע לביתו, הוא נכנס דרך המרפסת האחורית, דפק בדלת וביקש לקרוא לבעל -הבית.
כאשר ראה העשיר את ר׳ אלחנן, מיד רץ אליו וזירז אותו להיכנס מהכניסה הראשית, אבל ר' אלחנן סירב כשהוא מסביר שנעליו מלאות בבוץ, וזה לא נעים, הוא לא רוצה ללכלך, השטיחים יקרים מאד.
ביקש בעל - הבית מר׳ אלחנן ״תמתין רגע״, ולאחר מספר דקות חזר העשיר, לבוש במגפיים, יצא החוצה ועשה עם הרב סיבוב, תוך כדי הליכה מכוונת בתוך הבוץ אל עבר הכניסה הראשית.
נכנס העשיר יחד עם הרב לתוך הבית וקרא לכל בני הבית שיבואו משום שגדול הדור הגיע, ומיד פנו שניהם הישר לתוך הסלון המפואר. התחיל העשיר לנקות את מגפיו בשטיחים וביקש מהרב שיעשה כמוהו. העשיר כיבד את הרב בכל מיני גינוני כבוד שבעולם, ולבסוף שאל, ״כמה תרומה הישיבה צריכה?״, השיב ר׳ אלחנן ״עשרת אלפים רובל״, בלא אומר ודברים נתן לו מאה אלף רובל.
הרב הודה לו מאד כמובן, ובדרכם החוצה שאל את העשיר, ״תסביר לי רק מה כל העניין הזה עם המגפיים והבוץ?״, השיב העשיר, ״בני ביתי רואים במשך עשרים וארבע שעות ביממה רק עם אנשי עסקים, הרי אני נגיד הבנק המרכזי, כולם מדברים איתי רק על כסף, הדבר הכי חשוב כאן זה כסף. כאשר אנשי עסקים באים אלי הם לא עושים חשבון של בוץ ולכלוך, אלא מפאת כבודם הם נכנסים בדלת הראשית. הם גם לא לוקחים בחשבון הפסד כספי מצידי, כי אני יכול לקנות שטיחים חדשים בקלות רבה.
ואילו אתה, כבוד הרב, מגיע עם חשבונות ושיקולים של בין אדם לחברו, ונכנס דרך המרפסת כדי שחלילה לא תזיק לי. אבל כבוד הרב, מה בני הבית מבינים? שתורה זה מהצד, מהמרפסת, ועסקים, כסף, זה מהדלת הראשית.
אצלי זה לא כך, אני מחנך אותם שתורה זה מהדלת הראשית, וכבוד הרב יכנס עם חצי מטר בוץ לסלון היוקרתי ואני איתו ביחד״.
ענה ר׳ אלחנן, ״בזכות זה, אני מברך אותך ששלושת הבנות שלך יתחתנו עם תלמידי חכמים גדולים״, ובאמת שלושת בנותיו התחתנו עם תלמידי חכמים גדולים שנעשו ראשי ישיבות.

יסוד גדול בחינוך הוא: מה שהילדים רואים בבית - אותו הם מבינים ׳שהוא הדבר החשוב בחיים" ולא מה שאנו אומרים ומנסים ׳לשכנע׳ אותם שהוא הכי חשוב!






[1] האור החיים הק' על הפסוק (ויקרא יט,ג): "איש אמו ואביו תיראו, טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' (בראשית מט,כד), כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו', ושמעתי משם אנשי אמת, כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות, איש אמו ואביו תיראו, ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש".

[2] רבה של פראג במאה ה-18 חיבר את הציון לנפש חיה על שם אמו חיה ע"ה. ואת הנודע ביהודה ע"ש אביו.

יום שבת, 17 בדצמבר 2016

פרשת וישלח - הצליחנו, הצליח אמונתנו, הצליח עמונתנו

הצליחנו, הצליח אמונתנו, הצליח עמונתנו


בגירוש הקודם בעמונה הייתי על אחד הגגות, לעולם לא אשכח את התסכול מכך שמי שמרביץ למטה ליהודים שישבו שם כבולים אחד לשני ללא יכולת להתגונן אלו אנשים שאך לפני כמה ימים מסרו את הנפש בשביל לשמור עלי מפיגוע וזה בטח גם מה שהם יעשו לאחר הגירוש.

אנחנו לא בפוגרומים בקישינב או בפרעות במלאח במרוקו, אנחנו בארץ ישראל! אלו חיילים ושוטרים של מדינת ישראל ריבונו של עולם!  

גם עכשיו כשיש גזירה באוויר על גירוש נוסף (לא תקפ"צ) של תושבי עמונה הצדיקים, התסכול הזה שב ועולה.

הרב אביעד מושקוביץ: בבריחתו של יעקב מפני עשו אחיו הוא בונה מצבה (בראשית כח,יח).
כעת, אחר שנים ארוכות של בניית משפחתו לתפארת, עושה יעקב את דרכו חזרה.
בדרכו - מצווה עליו הקב״ה לסור לאותו מקום מקודש, "קום עלה בית אל ושב שם" והפעם   - דווקא לבנות שם מזבח: "ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך".

מדוע נצטווה יעקב הפעם לבנות דווקא מזבח, ומהו ההבדל בין מזבח ומצבה[1]?

מדוע ציוה יעקב את בניו - "הסירו את אלהי הנכר אשיר בתוככם", האם היה חשש שעבדו עבודה זרה חלילה?

מדוע הפסוק משתמש בלשון רבים: "ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים"?

ירושלמי (ע"ז ד,ד): "אמר רבי יוחנן מצבה - כל שהוא יחידית, מזבח - כל שאבניו מרובות" כלומר, מצבה בנויה מאבן אחת, ומזבח הוא איחוד של כמה אבנים שונות.

בספרי (שופטים קמו) מבואר שהמצבה היתה אהובה בימי האבות ומכל מקום עכשיו שנאה הקב"ה.

הרב קוק (מדבר שור הדרוש התשיעי) ממשיל את עבודת המצבה לעבודת השם באופן יחידני בדרך מיוחדת.
לדעתו דרך זו היתה אכן מתאימה לאבות שהרי כל אחד היה יחיד וייצג דרך ייחודית בעבודת השם.

אך מעכשיו שנתחלק עם ישראל לי"ב שבטים, וכל אחד בסגנונו הייחודי מהווה רק חלק מצורת העבודה, נדרש ללא ספק שילוב של כל אופני העבודה, דוגמת המזבח המורכב ונבנה מאבנים שונות שכל אחת נצרכת לבניין השלם.

ציוויו של יעקב להסיר את 'אלוהי הנכר' ניתן להתפרש כציווי להסיר את ה'פרודיות' (נכריות - התנכרות).
כלומר להסיר את המשיכה להדגשת הגוון המיוחד בעבודת השם כדבר עצמאי 'על חשבון' גוונים אחרים.

"כי שם נגלו אליו האלוהים" - לראשונה נגלו ליעקב בחינות רבות ושונות של עבודת אלוקים המתאחדות ובונות מזבח שלם לעבודת השם.

ניתן כעת גם לשער מדוע נתעכבה לידתו של בנימין, שצבע מפה שלו דומה לי"ב הצבעים (במדבר רבה, במדבר פרשה ב).
לידת בנימין המאחד וכולל את י"ב שבטי-יה מגיעה רק אחרי הסרת אלוהי הנכר וחיפוש הדגשת הגוון הספציפי, ועקב בניית מתווה של 'עבודת המזבח' - עבודת ד' ייחודית ומאוחדת.

הרב יעקב אריאל כותב על הסיפור עם יעקב אבינו של איחוד האבנים לאבן אחת את הסבר המהר"ל (גור אריה): אדם רגיל רואה את האבנים (כל מיני כוחות וזרמים בעמ"י) כנפרדות, יש הרבה סוגים וגדלים וכל אחת חזקה בצורה אחרת, וכך יעקב אבינו ראה אותם כשהלך לישון, בלילה המסמל את הגלות.

אבל כשהגיע הבוקר המסמל את הגאולה הצדיק רואה את כל האבנים השונות דרך יעודם המשותף והוא רואה פה בעצם אבן אחת!

הגלות היא זאת שסכסכה והפרידה כל עדה לעצמה אבל א"י מבליטה את הנשמה של עמ"י שהיא אחת!

מאורע זה קרה ערב יציאתו לגלות לחוץ לארץ, שבגלות זו הוא נשא 2 נשים לאה ורחל, כתוצאה מזה התחיל הפירוד בעמ"י בין יהודה ליוסף, רק בנימין שהוא היחיד מהשבטים שנולד בארץ מביא את האחדות בין האחים, ולכן גם מלך ישראל הראשון הוא שאול משבט בנימין, ולכן בימי מרדכי ואסתר כשנגזרה הגזירה על עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – התיקון הוא: "לך כנוס את כל היהודים", מי שעושה זאת הוא מרדכי משבט בנימין.

באדיר במרום (עמ' 232 בהוצאת כולל 'מבקשי השם') מבאר הרמח"ל שרשב"י יכל להוריד שפע עצום מהשמים ע"י חיבור של "אלה" ו"מי" (אלקים) רק לאחר שכל החבורה הקדושה עבדה ביחד כל אחד לפי הספירה שלו!

עם ישראל זקוק לכל הזרמים, כל העדות, וכל השבטים כדי להתקיים!

לא מוציאים מעמ"י אף אחד!

באחד הפאנלים שהשתתף בו הרב מניטו, הכריז יהודי צרפתי אחד: ״קודם כול אני אדם, אחר כך צרפתי ובסוף יהודי״! השיב לו מניטו: "זה בסדר. הרי בעברית קוראים את זה הפוך...״.

כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח ממושכות עם אדם אשר הוחרם על יד הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״.

הרב קוק מסביר שכאן בארץ ישראל יש מצב שזרם אחד יחליט להרוס דברים של זרם אחר, אבל מעל לחשבונות הקטנים בעצם שני הזרמים עוסקים בבניין המזבח כל אחד מהצד שלו.

אורות (ישראל ותחיתו, כז. שמונה קבצים, קובץ ה, קכא): "שִׁכְחַת הַשְּׁבָטִים לְיִחוּסָם הִיא הֲכָנָה לְאַחְדוּת הָאֻמָּה.

עַל-יְדֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁל חִלּוּק הַשְּׁבָטִים הָיְתָה הַגָּלוּת גּוֹרֶמֶת, שֶׁכָּל שֵׁבֶט יְחֻלַּק וְיִפָּרֵד לְגַמְרֵי מִכְּלָלוּת הָאֻמָּה, וְאֶרֶס הַנָּכְרִיּוּת הָיָה חוֹדֵר בַּחֲלָקִים הַמְיֻחָדִים וְהַבְּדוּדִים.

אָמְנָם עַל-יְדֵי הַשִּׁכְחָה הַזּאת שֶׁל הַהִתְפָּרְטוּת נִתְרַבָּה הַבִּלְבּוּל וְהָעִרְבּוּב, לֹא רַק הַתְּפִלּוֹת הַמְיֻחָדוֹת וּרְאוּיוֹת לְכָל שֵׁבֶט שֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ בְּתִקּוּן הָעוֹלָם נִתְבַּלְבְּלוּ, כִּי אִם כָּל עֶרְכֵי הַחַיִּים, הַפְּנִימִיִּים וְהַחִיצוֹנִים, כָּל צִבְיוֹנֵיהֶם שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת, הַלִּמּוּדִים, הַמִּנְהָגִים וְהַהַדְרָכוֹת, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם בִּמְקוֹמוֹ הוּא מוֹסִיף תִּקּוּן אוֹר וְחַיִּים מַתְאִים עִם הֲלָךְ הַנֶּפֶשׁ הַשִּׁבְטִית וּבוֹנֶה אֶת עוֹלָמוֹ, וְהוּא לִפְעָמִים מְעַכֵּר וְסוֹתֵר בִּנְיָן בִּהְיוֹתוֹ מְלֻפָּף בִּסְדָרִים שֶׁאֵינָם מֵעִנְיָנוֹ.

אָמְנָם כָּל זֶה מְסַבֵּב רַק צָרָה וְיָגוֹן אֲרָעִי, אֲבָל בִּפְנִימִיּוּת הַחַיִּים חַיָּה הִיא הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁנִּתְעוֹרְרָה הַרְבֵּה עַל-יְדֵי מְחִיַּת הַקַּוִּים הַפְּרָטִיִּים, וְאִם הַנּעַם וְהַסִּדוּר נִתְמַעֵט וּמְרִירוּת וְיִסּוּרִין רוּחָנִיִּים וְגַשְׁמִיִּים מִתְחַבְּרִים עִם כָּל מַעֲשֵׂינוּ, בְּכָל-זֶה "אַף-עַל-פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי לִי וּבֵין שָׁדַי יָלִין" (שבת פח:).

וּמִתּוֹךְ הָאַחְדוּת הַבְּלוּלָה, הַמְּלֵאָה עִרְבּוּב וְחֶסְרוֹן-סִדּוּר, יֵצֵא לָאוֹר תּכֶן-חַיִּים מְתֻקָּן וּמְסֻדָּר, שֶׁיִּגָּלֶה וְיֵרָאֶה בְּהוֹפָעַת אוֹר חַיִּים שֶׁל גְּאֻלָּה וִישׁוּעָה, וְיִשְׂרָאֵל יָשׁוּב עַל מְכוֹנוֹ וְכחַ שְׁבָטָיו יָשׁוּב אֵלָיו בְּאַחְדוּת הַרְמוֹנִית, וְ"עד תַּעֲברְנָה הַצּאן עַל-יְדֵי מוֹנֶה" (ירמיה לג,יג).

וּמִזְבַּח ד' הֶהָרוּס יִבָּנֶה עוֹד הַפַּעַם עַל-יְדֵי שְׁנֵים- עָשָׂר אֲבָנִים, "כִּשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ד' אֵלָיו לֵאמר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (מלכים א' יח,לא), עַל-יְדֵי אֵלִיָּהוּ מַלְאַךְ הַבְּרִית (פרקי דרבי אליעזר פרק כח), אֲשֶׁר מֵאָז נִקְרָא עַל-יְדֵי קִנְאָתוֹ "ד' הוּא הָאֱלֹהִים" הוֹלֵךְ הוּא וְעוֹבֵד עֲבוֹדַת הַשָּׁלוֹם לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, עַל-יְדֵי אוֹר רָזֵי תּוֹרָה הָעֶלְיוֹנִים הַהוֹלֵךְ וְשׁוֹטֵף בִּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּשׁ בְּכָל מַעְבָּדֶיהָ, עַסְקָנוּתָהּ, סִפְרִיּוֹתֶיהָ, תִּקְווֹתֶיהָ וַעֲבוֹדוֹתֶיהָ, הַמִּתְרָאִים בְּצוּרוֹת שׁוֹנוֹת, מִקּדֶשׁ וּמֵחֹל, מִבִּנְיָן וְגַם מֵהֵרוּס.

אָמְנָם כֻּלָּם כְּאֶחָד עֲסוּקִים בַּבִּנְיָן הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹנִי, הַפְּרָטִי וְהַכְּלָלִי, לְמַעְלָה לְמַעְלָה מֵחוּג הַכָּרָתָם שֶׁל כָּל הַפּוֹעֲלִים וְהָעוֹבְדִים עַצְמָם וְגָבוֹהַּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל מַטְּרוֹתֵיהֶם הַמְצֻמְצָמוֹת, רַק בַּעֲצַת ד' אֲשֶׁר יָעַץ לָתֵת לְעַמּוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה (ירמיה כט,יא). "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ בִּינָה" (ירמיה כג,כ).

אין ספק שהגירוש הוא נורא ונעשה כאן עוול עצום ואכזריות שאין כמותה על ידי ערב רב שנעזר בבג"צ ועוד כל מיני ספיחים, וכמובן שצריך לסרב פקודה ולהתנגד כמה שאפשר.

אבל חשוב מאוד מאוד להבין ולהאמין שאנחנו באמצע בניית מזבח והרכבת האומה מחדש גם תוך כדי שרואים וחווים את ההרס.

והכל מעצת ה' העמוקה המביאה את הכל לגאולה הסופית.

יעקב אבינו מתאונן כלפי בניו: "למה הרעותם לי" (מג,ו).

דרשו במדרש (ב"ר פר' צ"א): "מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר: למה הרעותם לי? הדא הוא דכתיב: 'נסתרה דרכי מה'".

רמח"ל (דעת תבונות קמ"ו): "כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים, להמליך את יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך עצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב".

ומוסיף הרמח"ל, כי מקרהו של יעקב אינו חד פעמי, אלא דוגמה להתנהגות ההשגחה עם העולם: "וזה בנה אב (בנין אב) - שלכל עלוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב, אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, יקרה לו קודם צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה'): "שלוש מתנות (תורה, ארץ ישראל, עוה"ב) נתנו לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין"... באמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו".

לא סתם האמונה שלנו נבחנת בעמונה שלנו (א׳ וע׳ מתחלפות בחילופי אותיות אחה״ע).







[1] אמנם גם המצבה של יעקב אבינו היתה מורכבת מאבנים אבל אבנים שהתאחדו בצורה ניסית ולא ע"י עבודת האדם בעצמו...

יום שישי, 2 בדצמבר 2016

פרשת תולדות - דיבור בנחת

דיבור בנחת


מדרש (ויקרא רבה לג): רבי שמעון בן גמליאל היה אחד הנשיאים בישראל. מבני בניו של הלל הזקן היה, וכמו סבו הִלל היה גם הוא חכם גדול בתורת ה'. אנשים רבים למדו אצלו תורה ובהם טבי עבדו, שתמיד היה בקרבתו, ולמד ממנו דברי חכמה[1].
פעם קרא רבי שמעון לטבי ואמר לו: "לך נא לשוק וקנה לי איזה מאכל טוב!" הלך טבי, קנה לשון של פרה והביא אותה לרבי שמעון.
"הנה" אמר, הבאתי מאכל טוב. 
"יפה" אמר רבי שמעון, "ועכשיו, לך נא עוד פעם וקנה לי מאכל רע וגרוע".
התפלא טבי מאוד, אבל שתק וחזר לשוק כמצוות רבו.
בדרך חשב: "מדוע ציווה עליי רבי שמעון לקנות לו מאכל רע? לשם מה נחוץ לו דבר כזה גרוע? בוודאי רוצה הוא ללמד אותי דבר חשוב. אבל מה הדבר הזה?"
חשב טבי וחשב ופתאום הבין! כאשר הגיע לשוק נכנס שוב לחנות הבשר, ומה קנה שם? עוד לשון! חזר טבי אל אדוניו ומסר לו גם את הלשון השנייה שקנה.
שאל אותו רבי שמעון: "אמור לי טבי, מדוע עשית זאת? כאשר ביקשתי אותך לקנות לי מאכל טוב הבאת לשון, וכעת, כאשר ביקשתי ממך לקנות מאכל רע, שוב קנית לשון. האם הלשון גם טובה וגם רעה היא?"
"באמת כך הדבר!" ענה טבי. "כאשר הלשון טובה, אין דבר טוב ממנה! וכאשר היא רעה, אין דבר רע ממנה!"
שמח רבי שמעון בן גמליאל שטבי עבדו הבין מה שהיה עליו ללמוד בשוק, וסיפר את המעשה לתלמידיו, כדי שילמדו גם הם לשמור על לשונם ולדבר רק דברים טובים.

הדיבור הוא אחד הכלים הכי חזקים בקשר בין בני האדם ובפרט בקשר הזוגי!

מרוקאית אומרת לבעלה: "מותק, מזמן לא אמרת לי מילה חמה". עונה לה הבעל: "שתשרפי"... :-)

דיבור בנחת יכול לחולל פלאים!

משלי (טו,א): "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה"

איגרת הרמב"ן: "יתנהג תמיד לדבר בנחת כל דבריו לכל אדם בכל עת, ובזה ינצל מן הכעס".

אי אפשר לריב בלחש! אי אפשר לריב בעדינות... זה לא עובד... תנסו :-)

דיבור מכובד ומעודן הוא מהמאפיינים של האדם הצדיק, ואילו דיבור גס ובוטה הוא ממאפייניו של הרָשע.

בפרשתנו רואים את ההבדל שבין דיבורו של יעקב לדיבורו של עשיו: "כיון שנכנס [עשיו] הרשע [לאוהל יצחק כדי לקבל את הברכות] התחיל קורא לאביו בזדון [=בעזות]: 'יָקֻם אָבִי, וְיֹאכַל!' ; והכתוב אומר עליו : 'בְּבֹא רָשָׁע - בָּא גַם בּוּז' [כלומר: כאשר הרשע מגיע - מגיעים גם הדיבורים המבזים, הלא מכובדים. שהרי עשיו אמר] 'יָקֻם אָבִי!' - היה גוזר עליו [לקום]! אבל יעקב לא אמר כן, אלא בא בלשון בקשה : 'קוּם נָא, שְׁבָה, וְאָכְלָה': ...לשון בקשה, לשון שפלות וענוותנות [שהרי יעקב אמר: 'נָא'!]" (תנחומא יא').

אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מדבר עם ברואיו בלשון עדינה:
כאשר הקב"ה מוכיח את אהרון ומרים על כך שדברו במשה, הוא אומר להם : "שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי [אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' וגו']". "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם" וגו'. "וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הָשָּׁמַימָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" וגו'. "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ". "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד: הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ". "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" ועוד ועוד.

משלי (כה,טו): "לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".

כאשר שלט הצאר ברוסיה היו יוצאים בשליחותו חיילים לחטוף נערים יהודים ולהכשירם לעבודת הצבא. נערים אלו נקראו קנטוניסטים.
בין הילדים היה ילד קטן, כבן שבע בלבד, שנקטף באכזריות מבית הוריו וחונך אצל איכרים בסיביר עד גיל 18, אז התגייס לצבא. הבחור הצעיר הצליח בשירותו ושירת את הצאר ניקולאי כ-25 שנים.
חלפו השנים, ויהודי זה, בעל הגוף החסון והפנים העזות נכנס לאכסניה שבוילנא ובקול גס ורווי בוז פקד על המשרתת: הגישי לי בשר ומשקה חריף. את האוכל והשתיה בלע בגסות, ללא ברכה כמובן, וללא כל אמירת תודה למלצרית, עליה הביט בבוז מתנשא.
באותו ארוע שהה גם החפץ חיים, רבי ישראל מאיר הכהן, וכל כולו נרגש ונסער אל מול המראה הקשה. הוא ביקש לגשת אל החייל, היהודי המגושם, אך בעל האכסניא רץ אל הרב וניסה להניע אותו מצעד זה. הוא חשש פן יפגע הצדיק מקללותיו וגידופיו של איש הצבא.
הוא סיפר לחפץ חיים את עברו של האיש, ואמר: אנא רבי עזבו לנפשו. אך החפץ חיים הרגיע אותו והסביר לו כי הוא לא מתכוון לייסר אותו. הוא ניגש אליו ואמר: "שמעתי כי בעודך רך בשנים נחטפת לצבא, עברת צרות, איומים ועינויים. למרות כל זאת לא השתמדת, לא נטשת את יהדותך.
מאושר אני, המשיך החפץ חיים ואמר, לו היו לי זכויות כשלך. מסירות נפש כזו, למעלה משלושים שנה לא להמיר את דתך חרף כל מסע השמד, והחרפות שוודאי חווית".
החייל, הביט כלא מאמין ברב הזקן העומד לפניו, ופרץ בבכי עז. הוא לא שמע מילים מן הסוג הזה כבר 30 שנים. הוא כנראה, גם לא חשב על עצמו ככזה מעולם. הוא נישק את החפץ חיים ולא זז ממנו עד שהפך לתלמידו...

מה האינטרס שלך? לקדם את רצונך? להרגיע את בן זוגך? ליצור אהבה ורוגע בבית – זו הדרך!

צעקות יובילו לדרך ההפוכה לגמרי...

אבל כשאני מדבר ככה בעדינות ובלחש ובמילים יפות - זה לא אני! זה ממש מלאכותי!?!

בקבלה מבואר[2] שבריאת העולם על ידי הקב"ה הייתה חסד גמור. לפני שנברא העולם לא היה מי שיעמול כדי לזכות לטובו של הבורא, ועל כן כל שפע הטוב שהופיע בבריאה היה מתנת חינם.
אולם מאז שנברא העולם השפע השמימי תלוי לא רק בחסדו של ה', אלא גם במעשים ובמאמצים שלנו!
גם ב'בריאה' האישית שלנו אנחנו עוברים תהליך דומה - כתינוקות אנחנו מקבלים שפע של טוב גשמי - מזון, לבוש והגנה - ויותר מכך, שפע של חום ואהבה, וכל זה כמתנת חינם בחסד גמור. אנחנו מלכלכים וצוותים, שורטים או נושכים, ואיננו מעוררים שום תגובה זועמת, אלא רק חיוך וליטוף אוהבים ואין ספור ניסיונות להיטיב לנו, לדעת מה מכאיב לנו, לרצות ולפייס אותנו.
אך כשאנחנו גדלים, כדי לזכות לטוב, לאהבה ושפע, אנחנו נדרשים להתאמץ ולעשות.
ואולם כשגם בבגרות אנחנו נותרים עם אותם דפוסים שהפנמנו, בילדות, ומצפים לטוב ולחסד בלא כל תנאי, אנחנו מרחיקים מעצמנו את ההזדמנות לטוב ולאושר.
הצורך שלנו כגדולים לעמול למען הטוב הוא בעצמו חסד גדול. אין טוב עמוק יותר מהאפשרות להיות שותפים בטוב שאנחנו זוכים לו.

הרמח״ל כותב שהקב"ה ברא את העולם "כדי להשפיע לו מטובו".
כמו כן הוא כותב שה' העניק לנו את הבחירה החופשית, את הניסיונות ואת ההתמודדויות, כדי שנזכה בטוב בכוחותינו שלנו.

אין טוב יותר טוב מהאפשרות שלנו לפעול ולעשות. לכן ההתבגרות ותביעת המאמץ והעמל שבאה אתה, אינן אובדן אלא הזדמנות מופלאה.

הבית שבו גדלנו, בית הורינו, ובייחוד בשנות ינקותנו, היה אכן ראוי להיות בית שבו כמעט כל מה שנביא יתקבל בברכה כמובן מאליו.

אבל כשהתורה אומרת ״על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו״ היא מתארת בכך גם את השינוי באופי מערכות היחסים שמתלווה לכך.

עזיבת בית ההורים היא עזיבת הציפייה לבית מובן מאליו, ונכונות לעמול למען בית שבו מה שנביא וניצור הוא מה שיהיה בו.

האמת היא שהרצון שלנו לזכות לאושר ללא עמל, איננו רק התפנקות, ואיננו רק הפנמת דפוסים שהתרגלנו אליהם מינקות. יש ברצון שלנו שהכול יהיה טבעי ופשוט גם היגיון עמוק.

יש לנו מין יצר שכזה, שלוחש לנו, שרק הטבעי הוא אמתי - רק מה שאנחנו זוכים לו באופן טבעי, ורק מה שיוצא מאתנו בטבעיות.

אנחנו נוטים לחשוב שאם אנחנו פועלים בניגוד לנטיות לב, אם התנהגותנו מלאכותית, ממילא אנחנו מזייפים, כמעט משקרים, לעצמנו ולאחרים.

אמירת תודה שלא מתוך חשק ורצון פשוטים עלולה להיראות בעינינו כמעשה של חוסר כנות.

אנחנו מצפים שכל מה שנפיק מעצמנו יהיה ״ללא מגע יד אדם״.

אבל אין שקר גדול מהמחשבה שמלאכותיות אינה אמת. בעלי החיים חיים חיים טבעיים. גם המלאכים הם יצורים טבעיים.

לעומת זאת, אנחנו כולנו, בני האדם, נתונים בין שמים לארץ - בין בהמיות המושכת אותנו מטה לבין פוטנציאל מלאכי שמימי שבנו.

זכריה (ג,ז): ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״.

המלאכים מכונים 'עומדים' מפני שיחד עם מדרגתם הא-להית הרוממה, הם אינם משתנים ואינם בעלי בחירה. לעומתם האדם הוא 'מהלך' - בוחר ומשתנה, ובכוחו להתפתח ולצמוח, או חלילה ההפך.

מלאכותיות היא הדבר הטבעי לנו ביותר כבני אדם!

תכונות טובות שקיימות בנו בצורה טבעית הן מתנות שזכינו בהן, אבל בראש ובראשונה אנחנו נמדדים לפי הבחירות שלנו, לפי הדברים שאנו מתאמצים למענם.

בהתחלה המאמץ הוא מלאכותי כי עוד לא קניתי אותו כהרגל אבל המלאכותיות מובילה לאמיתיות!

בדרך זו פירש הרבי מלובביץ׳ את הביטוי ״תוכו כברו׳׳:

לכאורה היינו צריכים לשבח אדם ולומר ש״ברו כתוכו״, כלומר שמה שהוא מבטא כלפי חוץ, הוא נטול זיוף ומתאים עם מה שמתחולל בתוכו.
אולם, אומר הרבי, כוונת הביטוי ״תוכו כברו״ היא לתאר את מעלתו של מי שמתנהג ופועל ״בחוץ״ בצורה ראויה ואמתית, גם כשתוכו עדיין איננו בהכרח מסכים ונענה לכך. הוא עושה כן מתוך הבנה שהתוך עתיד להימשך אחר החוץ, ולבסוף יהיה תוכו כברו.

דברים אלו צריך לאמץ בשתי ידים ולהתנהג כך בבית בכל מחיר! עם הזמן רואים בבית שינוי מבורך של עדינות הקשבה ואהבה!


כדוגמת ביתו של הלל הזקן:

גמרא (ברכות ס.) - מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי...".
אחד הפירושים אומר שהוא ידע שאין זה מתוך ביתו כי גם בשעת צרה - בני ביתו מחונכים לא לצעוק...




[1] "וכשמת טבי עבדו – קבל עליו תנחומין. אמרו לו תלמידיו: "לא לימדתנו, רבנו, שאין מקבלין תנחומין על העבדים"? אמר להם: "אין  טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה" (משנה, ברכות ב,ז). במשנה (סוכה ב,א) מצאנו שרבי שמעון מספר לזקנים שטבי עבדו היה תלמיד חכם.

[2] הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת).