Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שבת, 30 בינואר 2016

פסח - ארבעה אחים (נעמי שמר)

ארבעה אחים (נעמי שמר)


נעמי שמר קיבלה ניצוץ של נבואה וחיברה את השיר "ירושלים של זהב" קצת לפני מלחמת ששת הימים, כשאיש עוד לא העיז לחלום על זה אפילו...[‏א]!

גם בשיר הזה שלה רמוזים (ב'מקרה') הרבה עניינים של פסח.


"ביום בהיר ונהדר"

הגאולה היתה בחודש הכי נהדר – חודש האביב! אנחנו היינו מסכימים לסיים את העבדות בכל מזג אוויר אבל לקב"ה חשוב גם הסגנון! לא רק יציאה מעבדות אלא יציאה בסטייל!!!

כותבת הגמ' (ר"ה ז:): "וכתיב 'שמור את חדש האביב' איזהו חודש שיש בו אביב – הוי אומר זה ניסן".

לכן יש לוודא שפסח יחול כאשר הצומח והטבע של ארץ ישראל נמצאים באביב, ואם נוצר פער הרי שבית דין מעברין את השנה: "למועד חודש האביב – ר' יהודה בן בתירה אומר: מעברין את השנים כדי שלא תהא חוגג אלא בחודש האביב".

הרב קוק (עולת ראיה ח"א עמ' ל"ז): "היום אתם יוצאים בחודש האביב. פעולת היציאה שלכם היא פעולה חודרת בכל היקום, פעולה חודרת בכל הטבע, פעולה חודרת בכל מה שהוא למעלה מן הטבע. היום הוא מיוחד במהותו הרוחנית, להיות מוכן ליציאה שלכם, והוא בחודש האביב, שהפריחה והחיים המתחדשים מוכרים בו כ"כ בכל הטבע. קנה כאן מקום אחוד כל תמצית הבריאה, להיות הכל משותף עם יציאתכם המופלאה".

שפת אמת (פסח תרל"ו): "בפסח על התבואה. דכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב כי הגאולה אינה באדם דוקא וכל הנבראים צריכין גאולה כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי. לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה".

הרב קוק (מגד ירחים): "יציאת ישראל ממצרים תשאר לעד האביב של כל העולם כולו".

האביב הוא סוד הגאולה במכות מצרים ואולי גם הסוד היחס בין האשה וילדיה:

ספר הפליאה (ד"ה וראה והבן והי"ה במלואו ד"ם): "סוד המכות... הן דצ"ך עד"ש באח"ב והם... בגימ' בצבאו"ת בסוד השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות שנרמז בר"ת סוד הגאולה באמרו שם היום אתם יוצאים בחודש האביב ר"ל ר"ת של פסוק 'השבעתי אתכם' עולים כר"ת של פסוק 'היום אתם יוצאים', וזהו בחמש תיבות שחמישית היא מלת האביב, [ובלי המילים האחרונות בשני פסוקים אלו: בצבאות והאביב יוצא ר"ת 'האיב'] 'האיב' מתהפך 'האבי' [ואם לוקחים את החמישית אז יוצא 'האיבה'] רמז 'ואיב"ה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה', והנה יצאו ישראל מן האיבה".
נלע"ד שרמז כאן שהמילה איבה נמצאת 'בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה' שזרעו של הנחש נמצא בפסוק בין האשה לבין זרעה... ובניסן יוצאים מאיבה זו! כל פסח את יכולה להיגאל יותר מן האיבה הזאת! [ע"י עשרת המכות J]

"יצאו מתוך ההגדה"

ליל הסדר הוא לא סיפור היסטורי בלבד! זה תהליך שקורה כל שנה אצלך בבית ואצלך בנפש!

כל העניין של ליל הסדר זה חינוך הילדים 'והגדת לבנך', בליל הסדר מתחילים עם שיר הילדים של מה נשתנה, אחר כך שותים יין, לוקחים את הקערה, מחזירים אותה, מספרים על 4 הבנים, טועמים מרור, מטבלים אותו בחרוסת, מחביאים את המצות, מחלקים אגוזים, שרים שירים, וחלק מהעדות גם מציגים בפועל יציאת מצרים, וכל זה בשביל שהילדים יתעניינו, וישאלו, כי עיקר הפסח הוא בשביל להעביר את המסר לילדים!

אם במשך השנה התקשורת היתה בעיקר ע"י צעקות ובכי אז בליל הסדר מופיע הדיבור!

הדיבור שלנו נגאל ביציאת מצרים!

שיחות מוהר"ן (פח): "...עד פסח שאז יצא הדבור מהגלות בחינת "פה סח"... שזה עקר בחינת יציאת מצרים".

ר' ברוך ממז'יבוז': חכם מה הוא אומר - מה שהוא - כך היה מרמז בדיבור!
במילים הראשונות של האדם הוא מראה מי הוא! כמו שכותב הזוה"ק (מדרש הנעלם מדרש איכה מאמר ויניחהו בגן עדן): "ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים, מיד פתח באף. מהכא, דבתחלת דבריו של אדם ניכר מי הוא. כך הוא פתח באף, להודיע מי הוא".

וכך כותב ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן קמא מג'): "הַדִּבּוּר הוּא הִתְגַּלּוּת הַדַּעַת, כִּי אֵין יוֹדְעִים מַה שֶּׁבַּדַּעַת, אֶלָּא עַל - יְדֵי הַדִּבּוּר".

ע"י הדיבור אתה יכול לדעת מה יש בנפש האדם מולך:

ליקוטי מוהר"ן (קמא לא'): "עִקַּר מוֹצָא הַנֶּפֶשׁ הִיא מִפִּיו, בִּבְחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה'): נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ".

הרב שמואל אליהו שליט"א אמר על סרבן גט שרצה הסכם ממוני כלשהו 'אני רוצה לדבר איתו דקה ואדע אם הוא דובר אמת' אחרי דיבור מועט פנים אל פנים הרב אמר האיש הזה לא יעמוד בדיבורו! וכך הווה.

הגאון מוילנא נתן עצה לחקור בעל שנעלם והופיע לאחר 10 שנים וידע את כל הפרטים בזה שישאלו אותו איפה הוא ישב בבית הכנסת בשבת חתן, ואת זה דווקא הוא לא ידע! אמר הגאון שהרשע הזה חשב לשאול את החתן האמיתי על הכל אבל הוא לא ידבר על דברים קדושים והוא לא יחשוב לשאול עליהם כי הוא רשע במהותו!

החכם לא רק מדבר בחכמה, ע"י הדיבור בחכמה הוא זכה להיות חכם!

ליקוטי מוהר"ן (בתרא צח): "וְלִפְעָמִים עַל יְדֵי שֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה, אע"פ שֶׁיִּהְיֶה בְּלֹא לֵב כְּלָל, אעפ"כ יָבוֹא אַחַר כָּךְ עַל יְדֵי זֶה לְהִתְעוֹרְרוּת גָּדוֹל בְּלֵב וָנֶפֶשׁ. וְהַכְּלָל כִּי הַדִּבּוּר בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל".

אתה רוצה שמשהו יקרה? תדבר על זה!!!

ליקוטי מוהר"ן (שם צו): "וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר רַק דִּבּוּר אֶחָד, יִהְיֶה חָזָק בְּדַעְתּוֹ, וִידַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יְבַלֶּה כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים בְּדִּבּוּר זֶה לְבַד גַּם זֶה טוֹב. וְיִהְיֶה חָזָק וְאַמִּיץ, וְיַרְבֶּה לְדַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר פְּעָמִים אֵין מִסְפָּר, עַד שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְיִפְתַּח פִּיו, וְיוּכַל לְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ".

"חכם ותם רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול"

הגדה של פסח: כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים (בגי' מצרים) דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? (דברים ו,כ): "מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?" [חז"ל דרשו בגלל הפירוט המופיע בשאלה (העדות והחוקים והמשפטים) ששאלה זו שייכת לבן החכם] וְאַף אַתָּה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן".

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יב,כו): "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, כָּפַר בְּעִקָּר [ולכן הסבו חז"ל את הפסוק הזה כלפי הבן הרשע]. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: (שמות יג,ח): "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות יג,יד): "מַה זֹּאת? [שאלה זו משויכת לבן התם בגלל הסתמיות שבשאלה "מה זאת" שאין בה פירוט מיוחד] וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג,ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" [כאן אין בכלל שאלה אלא ציווי לספר לבן גם אם הוא לא שואל, לכן הפסוק משויך לזה שאינו יודע לשאול].

ישנו בן חמישי, שבניגוד לארבעת חבריו כלל לא טורח להגיע אל הסדר. אך אין להתייאש ממנו. הוא יגיע. אליהו הנביא, שתפקידו להשיב לב בנים על אבותם, יביא אותו בסופו של דבר. פתיחת הדלת היא לא רק לאליהו הנביא אלא גם לבן שהוא מביא איתו, הבן החמישי.

הרבי מחב"ד (ספר השיחות תש"ג): "למה המילה "אחד" חוזרת לפני כל בן מארבעת הבנים? בדרך כלל, המינוח "אחד" מבטא את אחדות ה'. ההגדה מלמדת, אם כן, שלכל יהודי, ללא הבדל מה הוא אומר בגלוי על ה' ועל התורה, יש ניצוץ של "אחד" וה' נמצא בתוכו. לכן, ראוי וחובה להשקיע בו זמן ולקרב אותו לה'.

כמו כן יש בן שהוא בבחינת תלמיד חכם, ויש שהוא תם, יש ילד סגור (שאינו יודע לשאול) ויש גם בן "רשע". ההגדה מלמדת הורים ומחנכים להתייחס אל כל ילד כאילו היה "אחד" – הילד היחיד. תשומת הלב המלאה והיחס המיוחד שניתנים בדרך כלל לבן יחיד, זה משהו שכל ילד זכאי לקבל ובכוחה לחולל נפלאות.

"וכשארבעת האחים
יצאו לנוע בדרכים"

הרב גינזבורג: פירוש נפוץ על ארבעת הבנים מפרשם כמייצגים ארבעה דורות בעם ישראל, המבטאים תהליך של "ירידת הדורות" – התרחקות הולכת וגוברת מהיהדות: ה"חכם" הוא סמל כל הדורות הוותיקים, שבהם כולם היו קשורים באופן זה או אחר ליהדות, ובמובן זה היו כולם סוג של תלמידי חכמים; ה"רשע" מבטא את הדור שמרד ביהדות ובאופן מופגן התרחק ממנה והפסיק לשמור מצוות; ה"תם" מבטא את ילדי הדור המורד, שאינם מתנגדים ליהדות באותה חריפות של הוריהם וגם אינם יודעים עליה הרבה, אלא הם פשוט תמימים; ולבסוף הבן "שאינו יודע לשאול" הוא הדור הבא, שלא גדל אפילו על רקע המרידה ביהדות, והנו כה מנותק ממנה שהוא לא יודע איך להתחיל לשאול עליה שאלות.

לבנים אלו יש גם אחות – "עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא,כא).

פסוק זה מתאר מציאות עתידית שבה עם ישראל, שכל השנים בורח מה' ונמנע מלהיעתר לחיזוריו, מסתובב על עקביו ויוצא לחפש את ה' על דעת עצמו, שלא מתוך כפייה או הכרח [כדברי המלבי"ם: "ברא לה ה' טבע חדשה שהיא 'תסובב את הגבר' (הקב"ה) ותבקש אותו שיבא אליה והוא לא יבקש אותה ע"י השתדלות של כיבוש ומלחמה"].

מ"בת שובבה" ילדותית המתחמקת מאביה, הוא הופך לאשה בוגרת המסובבת-מחזרת אחר אישהּ.

תהליך התבגרות זה הוא משל לתשובה אל ה' שהיא רצונית וחופשית בתכלית, "תשובה מאהבה" ללא שמץ של יראה חיצונית ושלילית.

הבת השובבה אינה מסבה לשולחן הסדר וגם לא מסתובבת סביבו; היא משחקת מתחתיו. מי שמגלמים אותה בליל הסדר הם בראש ובראשונה הילדים, הבאים לסדר כדי לשחק באגוזים, לגנוב את האפיקומן, להסתובב בין הרגליים של הגדולים ולשגע את כולם. כל השאלות והתשובות של הבנים הגדולים, כל מסעות התשובה הנפתלים והמסובכים שלהם – כל אלו אינם מעניינים את הבת השובבה. אם המבוגרים יקראו לה לשבת עמם ולהשתתף בקריאת ההגדה, היא תתפתל מאחיזתם ותברח חזרה אל מתחת לשולחן. היא נמצאת בליל הסדר בשביל הכיף.

במושג של 'ירידת הדורות', נראה כי הבת השובבה היא הרחוקה מכולם, היא הכי פחות משתתפת ומעורבת בסדר.

אבל דווקא הבת השובבה היא הקולטת את סוד יציאת מצרים טוב יותר מכל אחיה הגדולים, בזכות השעשוע והחופש שלה תזכה, בבגרותה, לעשות תשובה אמיתית מבחירה!

בעוד אחיה הגדולים לומדים, מתווכחים, מפרשים את ההגדה, מקשיבים או מסתכלים, הבת פשוט חיה אותה!

הרב קוק (אדר היקר): "האהבה, המפתחת את הנפשות העדינות ומכשירתן להרגשת המוסר היותר עדין ומרומם, הרגש האדיר הזה... השירה הנשגבה והקדושה הזאת, לא תוכל להאמר כ"א עם המילוי הגמור והשלם של החיים, החמריים, המוסריים, והשכליים, לכל סעיפיהם, שרק אז יוכל האדם להתנשא אל אותו החופש המוחלט, שנטיותיו הנפשיות ילכו במלא עזם ותקפם, ובפרשן כנפיהם, אל מלא רוחב החיים לכל צדדיהם, לא ימצאו שום מעצור ומכשול".

הנביא ירמיהו הביא את הבת השובבה הזאת כדי שתייצג את הגאולה שלנו עכשיו בארץ ישראל: היא חיה כאן במקום השכינה, נושמת אוויר של ארץ ישראל, וסופגת מכל הכיוונים את רשמי העבר של אבותינו וכל הצדיקים שחיו כאן! היא בונה עדיין את הגשמיות את החומר ואת כל השאר, והיא תזכה גם לגדול טבעית ושמחה וקדושה ומושלמת.


"פגש חכם בחכמה
אהב התם את התמימה
והרשע בתור אישה
תפס מרשעת איומה"

ארבעת הבנים מסודרים בסדר עולה לפי דרגת אמונתם:

הראשון ברשימה (שמסיבות מובנות עבר למקום השני) הוא הרשע: הרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם" על קרבן פסח שנאמר בו "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל" ובכך הוא כופר, ביציאת מצרים, ובברית שכרת הקב"ה עם עמ"י.

החכם נמצא מעל הרשע אבל חכמה בלבד איננה מספיקה ואוי לו למי ש"חכמתו מרובה ממעשיו" ש'דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו'.

הוא רואה עצמו כחלק מן העם שד' אלקיו אבל בהסתייגות 'אשר ציוה ד' אלקינו אתכם'.

יש לו תקוה אם יבין, שיראה קודמת לחכמה והיא תכליתה "ויצונו ד' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ד' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה".

התם נמצא גבוה מעל הרשע והחכם, תם בלשון תורה הוא שלם, מושלם, תמים ('ויעקב איש תם', 'נח איש צדיק תמים', איוב 'תם וישר וירא אלקים').
התם הוא צדיק עם תפילין ודבוק בכל לאביו שבשמים. ובשאלתו אין פגמים.

"וזה שלא ידע לשאול
לקח את היפה מכל
שילב ידו בתוך ידה
וחזר איתה להגדה".

זה "שאינו יודע לשאול" איננו זה שאינו יודע מה לשאול, אלא זה שנמצא מעבר לעולם השאלות והתמיהות[‏ב].

הרב קוק (אורות הקודש, דרך הקודש, פרישות כז- לב): "השתיקה נובעת בעומק הנשמה... כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה עולמות רבים הולכים ונבנים שירות נשגבות מתנשאות בשיא קדשן וגבורה עליונה בעדן קודש מתרוממת על כל ספירותיו הרוחניות".

"לאן הובילו הדרכים?
היכן ארבעת האחים?
בשיר שלנו ידידי
אסור לשאול יותר מדי"

טוב, לא נשאל... אבל קצת לפני כן ב'מה נשתנה' כותבים המקובלים שזה הזמן לשאול על הכל! ה' למה הוא חולה? למה היא לא התחתנה? למה להם אין ילדים? זה הזמן לשאלות!!!

הרב קוק (עין אי"ה שבת א, פ"א נט): "הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע"פ סדרי החכמה האלקית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחית...".

תפארת שלמה[‏ג] (רמזי פסח): "במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל לאביו וכו' (פסחים י,ד)... צריך להתבונן בזה מפני מה דוקא במצוה זו צריך שאלת הבן...? אכן יבואר עפ"י הידוע לי"ח שהקדמונים רמזו בזה סודות עמוקים. 'כאן' עולה גימ' ע"ב עם הכולל. ושם ע"ב הוא עולם האצילות ב"ן הוא עולם העשי'... וצריך להמשיך החסדים משם ע"ב עולם האצילות".

שאלות מתוך אמונה ממשיכות את הישועה לעולם העשיה, מסופר שאחד מגדולי המקובלים שואל כאן כל שנה על כל צרות עמ"י שמגיעות אליו, ורואים לאחר פסח ניסים ונפלאות.

סיכום: לחזק את כח הדיבור (ביחוד עם הילדים), להאמין בתמימות, לחיות בצורה טבעית וקדושה את הטבע בארץ ישראל, ולשאול עם הרבה אמונה!





[‏א] שלושה שבועות לאחר הופעת הבכורה של השיר בפסטיבל, פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה אוחדו שני חלקי ירושלים. לאחר ששמעה ברדיו את הצנחנים השרים את שירה ליד הכותל, הוסיפה שמר, בית חדש לשיר ובו הנגידה את המצב לפני ואחרי המלחמה. לעומת "איכה יבשו בורות המים" ו"ואין פוקד את הר הבית" בבית השני, הכריז הבית החדש "חזרנו אל בורות המים" ו"שופר קורא בהר הבית".

[‏ב] על פי הקבלה ארבעת הבנים מקבילים לארבע מהספירות המקבילות לארבעת רגלי כסא הכבוד: חסד, גבורה, תפארת ומלכות בהתאמה  [עיין בשער הכוונות (דרושי הפסח ד)] והמלכות כידוע מקבלת ישר מהכתר! [כמו שכותב הרמח"ל על 'ואתה קדוש'].

[‏ג] רבי שלמה הכהן רבינוביץ' (ה'תקס"א - כ"ט באדר ה'תרכ"ו, 1866) היה האדמו"ר הראשון של חסידות ראדומסק. סופר עליו שלילה אחד בעודו לומד בבית המדרש, נכנס בו פחד, הוא נטל את השופר שהיה בבית הכנסת ותקע בו תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. לפתע נתחלחל כאשר ראה נפטרים בתכריכים עומדים על יד החלונות ושואלים: "האומנם שופרו של משיח הוא זה?!". והוא נמלט מבית המדרש בבעתה. סיפור זה נתפרסם בכל הסביבה והכל דיברו על קדושתו הנוראה של העילוי אשר בתקיעתו הטהורה הוציא נפטרים מקבריהם. על ידיעותיו בנסתר התבטא פעם באומרו "ברוך ה', בקי אני בכתבי האר"י הקדוש ז"ל כב'אשרי יושבי ביתך' ".

יום חמישי, 28 בינואר 2016

פרשת יתרו - יש לך כנפי רוח

יש לך כנפי רוח


שמות (יט,ד): ״וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי״.

האלשיך הקדוש (״הוי... קל כנשר״ אבות ה,ל): ״כי הנה ידענו כי אין בעוף יפרח כל כך גבוה מעל גבוה כנשר... והנה מי הכריחו לנשר לדאות מעל כולם - אם לא שרצה שיהיה הוא גבוה מכל יתר העופות, ואם כן, גם אתה ראה דרכיו... צא ולמד מהנשר אשר לא ישקוט מלדאות, עד יגביה למעלה מכל עוף כנף, ועשה כן גם אתה...״.

הדרך לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' היא ע"י כנפיים רוחניות!

הרב קוק (יש לך כנפי רוח, שמונה קבצים א,קפא): "עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד".

הג״״ר יעקב גלינסקי שליט״א סיפר באחת משיחותיו עובדה נפלאה, ממנה ניתן ללמוד עד כמה חשוב לזכור כי בנים אנו לעם סגולה, וכי יש בכל אחד ואחד מאיתנו יכולות ומעלות נשגבות כיאה לבניו של מלך מלכי המלכים.
בימי מלחמת העולם השנייה - סיפר - ריכזו הרוסים שבויים רבים בסיביר, שם העבידום בעבודת פרך. גם אני נקלעתי במהלך המלחמה למחנה עבודה רוסי, בו נאלצתי לשהות ולעבוד בשירות הרוסים. בתוך קהל האסירים בלט אסיר גבוה וזקוף, שהועסק בכל העבודות הקשות והבזויות ביותר. ניתן היה להבחין כי מפקדי המחנה דואגים לבל יוותר מחוסר עבודה - ולו לרגע אחד.
מבוקר עד ליל היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה משתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות. אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. הוא שמר על השקית כעל בבת עינו, ומעולם לא נתן לאיש לבדוק את תוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו - ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.
דיירי הצריף השתוקקו לא פעם לדעת מהו המטמון הסודי שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל הוא - שתקן ומופנם היה, כמעט שלא החליף מילה עם איש, ובוודאי שלא לגבי תכולת השקית הסודית עליה שמר מכל משמר. לילה אחד - ממשיך הרב גלינסקי שליט״׳א את סיפורו - הנחתי את ראשי על דרגשי, והשינה נדדה ממני והלאה. הזמן חלף, שחור הליל העמיק והאפיל, ואני עדיין ער על משכבי. והנה, לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר. משחזר הרעש ונשנה אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי.
לתדהמתי אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בלש היטב סביבותיו שמא עיניו של אי מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו, לאחר מכן פתח את השקית בדחילו ורחימו, הוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני, כנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעיניו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר. מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.
עם בוקר, התלוויתי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו: אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביבותיו לבדוק שהשאלה לא הגיעה לאוזני מאן דהוא, ואחר ששכנעתי אותו שהוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא יצא מאומה, אמר לי בזה הלשון: הבט, אני הייתי קצין בעל דרגה גבוה בצבא גרמניה. כפי שאתה רואה - אויבי הרוסים ששבו אותי מנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות שכלל אינן מתאימות למעמדי - וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להידרדר נפשית לדרגה הבזויה והנמוכה ביותר.
אבל אני איני נכנע להם, ובשום אופן איני מוכן שהעבודות הללו יגרמו לי לחשוב ביום מן הימים שאכן אדם חסר ערך אנוכי. משום כך, בכל לילה לובש אני את מדי הקצונה שלי, ולו לזמן קצר, כדי שאזכור מאין באתי! שלא אשכח את היותי קצין בעל דרגה גבוהה שאלפי חיילים היו נתונים למרותי, ותוצאות קרבות חשובים נקבעו על פי שיקול דעתי!
במשך הזמן - סיים הרב גלינסקי - בעקבות עסקת חלופי שבויים השתחרר אותו אסיר מהכלא הרוסי, ואכן חזר למעמדו, ושב לפקד על אלפי חיילים בצבא הגרמני״.
משסיים את המעשה - הוסיף הרב ואמר: "מאותו קצין גרמני ארור - צריכים אנו ללמוד מוסר השכל חשוב, והוא: שבכל מצב - חייב אדם לזכור את מעמדו! הוא חייב לזכור שהוא בנו של מלך מלכי המלכים הקב״ה!".

מדרש (ילקוט שמעוני איכה ב תתר״ל): ״מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו זה אצל זה. אחד אומר יש לי עבד שאין ביופיו בכל העולם. וזה אומר יש לי שפחה שאין כמותה בכל העולם כולו. אמר אחד מהם לחברו: בא ונשיאם זה לזה ואני ואתה נחלוק בוולדות שלהם. עשו כך והשיאום והכניסו אותם לבית.
״בערב, זה יושב בקרן זווית כל הלילה ואומר: ״אני כהן בן כהן - אשא שפחה״!
וזו בוכה ואומרת: ״אני כהנת בת כהן גדול - אנשא לעבד זה?!״ כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה געו בבכיה, ועליהם מקונן ירמיה 'על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים״'.

רבי יעקב עמדין זצ״ל (בהקדמה לסידורו): ״כל מה שהאדם נלכד במצודת היצר הרע, בא לו מחמת ששוכח יחוסו הנורא והנפלא - כי בן מלך הוא, וחושב שהוא ממשפחת הכפריים עובדי האדמה בשיגעונותיהם...
ואם ישים האדם לבו שהמלאכים מלווין אותו לשמרו, יראה בעיני שכלו מעלתו וגדלותו. וכשיזכור זה, הלא תייקר נפשו בעיניו, ותצלח עליו רוח אלקים שלא יתפעל משום התפעלות שאינה לפי כבודו, ומכל דבר מגונה ורע ישמור ידו, ואז לא יהיה ליצר הרע מבוא אליו.
אבל חבל על אדם קל שאינו מחשיב עצמו מאומה, והוא שהכתוב משבח את יהושפט: ׳ויגבה לבו בדרכי ה', שאם ישים זאת לנגד עיניו תמיד - ינצל מכל רע, ולא יתפעל ממלחמת הנטיות הפחותות שבקרבו, כי בכוחו לעשותם עבדים לו אם ירצה, ולא יכניע היקר לזולל - כי אין זאת רק מפחיתות הנפש הנקלה״.

מעשה שהיה בילד בן 14 בשם מנחם (שם בדוי) שהיה לקוי מעט בשכלו. זה מכבר הפך למטרד עבור בני ביתו וסביבתו. כל המחנכים, בני המשפחה והידידים הביעו את דעתם הנחרצת כי מנחם חייב להיכנס למוסד סגור, לטובתו ולטובת כולם. אמו ריחמה עליו מאוד, וסירבה לעשות את הצעד המתבקש. היא העדיפה לסבול מידי יום ביומו, ובלבד שבנה לא יורחק למוסד סגור, ומי יודע מה יעלה בגורלו שם.
כאשר הגיעו מים עד נפש, השתכנעה האם שעליהם לפנות לגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ולבקש ממנו עצה. הרב שמע את דברי ההורים הנרגשים, וחש שנכון יהיה לשכן את מנחם במוסד מסויים לבריאות הנפש שהכיר. הוא החל להשפיע על האם המודאגת ששם יוטב לנער, וכמובן שגם לבני ביתו וסביבתו. האם החלה להתרצות ולהשלים עם הדבר, ואז לפתע שאל הרב: "מה דעתו של מנחם? האם הוא רוצה ללכת למוסד?"
ההורים נדהמו משאלתו של הרב. הרי אם הדבר טוב עבורו לפי דעתם ולפי דעת תורה, מדוע לשאול את פיו, ובפרט שהוא לא כל כך שקול בדעתו… הרב הסביר את דבריו: "הרי אנחנו הולכים להכניסו כעת לבית האסורים, ולא כדאי שילך לשם בהרגשה שזרקו אותו מהבית ומהחיים. צריך ליצור בקרבו חשק ורצון לילך לשם. דבר זה גם יועיל להבראתו הנפשית".
ההורים הביטו זה בזה, והיקשו: "אבל כבוד הרב, איך ניתן לעשות זאת?! איך ניתן לנטוע בילד רצון לעזוב את ביתו?! מה פתאום שירצה להגיע למוסד סגור, כשהוא מנותק מכל מה שהכיר?!" "היכן מנחם?" שאל הרב. "הוא נמצא במכונית החונה למטה, מחכה לנו". "נא העלו אותו לכאן, ואשוחח עמו פנים אל פנים". ההורים ירדו למטה ושלחו את מנחם לעלות לבית הרב. הנער עלה נרגש לביתו של הרב הנודע.
מנחם נכנס והתיישב מול הרב. "מה שמך"? שאל הרב בחיבה. "קוראים לי מנחם. "ושמי שלמה זלמן אויערבך. האם שמעת עלי? "כן, ענה מנחם בהתרגשות. אבא ואמא סיפרו לי עליך, וגם בכיתתי הילדים מכירים אותך...".
דע לך, גחן הרב לעברו של מנחם, כי כל מוסדות הבריאות נשמעים לקולי. יש מוסד אחד שמנהליו בקשו ממני למנות שם רב צעיר, ועדיין לא מצאתי מועמד מתאים לתפקיד. אולם אתה נראה מאוד מתאים לתפקיד! האם תהיה מוכן ליטול את משרת הרב באותו מוסד? מנחם הנדהם לא הוציא מפיו הגה. הוא לא האמין למשמע אוזניו. בכל מקום כמעט הוא סופג גערות וצעקות, והנה הרב הגדול נותן לו תפקיד חשוב.
הרב אויערבך סמך את שתי ידיו על ראשו של מנחם, ואמר לו בנימה סמכותית: "מעתה אתה השליח שלי במוסד לכל ענייני היהדות. עליך להציע לחולים המעוניינים להניח תפילין, ולסייע בכל מה שקשור לכשרות והלכה. בכל בעיה שתתעורר לפניך תפנה אלי ישירות בטלפון. שים לב, אחריות גדולה אני מטיל עליך!" מנחם הלך ברצון לאותו מוסד. הוא נשא בשמחה ובגאון את כתר הרבנות שקיבל מגדול הדור.
בינתיים, ציפו הוריו במתח רב וחרדה לראות כיצד יקלט בנם במוסד הסגור. חלפו כמה שבועות ואז נסעו אליו ביום שישי כדי לקחתו עימם לשבת. כשהגיעו התפלאו לראות את בנם כשהוא מלא חיים ומרץ וצוהל לקראתם... לאחר שהבין מהוריו, כי באו לקחתו לשבת הביתה, אמר בארשת חשיבות: "איך אני יכול לעזוב את המוסד הזה?! הרי הרב שלמה זלמן אויערבך מינה אותי לשליחו. אני צריך לטפל בכל ענייני היהדות, ואסור לי להפקיר זאת, אפילו לשבת אחת!"
כששמע הרופא הראשי של המוסד על תגובתו של מנחם. הוא הביע בפניהם את התפעלותו העצומה מכך שהרב שלמה זלמן אויערבך הצליח בשיחה אחת קצרה לרומם את נפשו של הנער ולתת טעם ותכלית לחייו. עוד סיפר מנחם, כי עשה בשמחה וברצון את תפקידו, והקפיד על כשרות והלכה, לכן הוא חייב להשאר במסגרת כי אין איש שיוכל להחליפו... בשל כך לא פלא למה נדרש מההורים מאמצים רבים כדי לשכנע את בנם, לנטוש את משמרת הקודש ולהצטרף אליהם 'רק' לסוף שבוע של ששי שבת ומיד במוצ"ש, יחזירוהו למשרתו הקדושה.
אין פלא! ככל שחלף הזמן, מצבו של מנחם הלך והשתפר ללא היכר, עד שהשתחרר לחלוטין מן המוסד הסגור.

שאלו חסידים את רבם הצדיק רבי אהרן מקרלין זצ״ל: רבי, מהו החטא הנורא ביותר שיהודי עלול לחטוא בו? רבי אהרן הניח את ראשו על השולחן למשך דקות ארוכות, בעוד חסידיו ממתינים בחרדה לתשובתו. לאחר מכן כאשר שב והרים את ראשו, והשיב להם בפשטות: ״החטא הנורא ביותר שיהודי עלול לחטוא הוא - לשכוח שהוא בן מלך!...״.

זו העבודה שלנו – לא לשכוח את הדבר הזה!!!


גמרא (בבא מציעא קיג: ע"פ הרב חנוך גבהרד) - "כל ישראל בני מלכים הם":

לטלטל בשבת דברים שאינם ראויים למאכל אדם, אלא לבעלי-חיים מיוחדים, שבני מלכים מרשים לעצמם לגדל בכלובים בחצר רחבת-הידים הנמצאת ברשותם. כגון: חבילי זמורה לפילים, לוף לעורבים ושברי זכוכית ליענים.
אם לגדל כאלה בעלי-חיים נחשב כדבר יקרתי המתאים לבני מלכים, הרי שהוא בהחלט מתאים לכל יהודי ויהודי, גם מי שבאופן טכני אין לו כלובים, ואין לו מקום לכלובים, ואינו מגדל מאומה, קשור הוא בתכונות נפשו ליוקרתיים, וביחס להלכות שבת, הוא יכול להתנהג כמותם, ומותר לו לטלטל מאכל עורבים, פילים ויענים.
העובדה שאין לו אפשרות לגדל כאלה חיות בחצר ביתו, אינה יוצרת חיץ בינו לבין שכיות-חמדה שבני מלכים משתעשעים בהם.
העוני אינו מפחית מערכו של העני, גם אם במשך כל חייו לא התאפשר לו לגדל כאלה חיות.

יהודי שאין לו די ממון, נאלץ להשתמש בשמנים זולים, אך אינו מתרגל אליהם.
גם אם מיום היולדו עד היותו זקן ושבע-ימים, מעולם לא התאפשר לו להשתמש בתמרוקי מלכים, הם נותרים בליבו לא כפינה חמה של הערכה, אלא כתכונה טבעית שחסרה לו ללא הרף, לפעמים הוא אפילו אינו יודע שזה חסר לו. אי-ידיעתו אינה ממלאת את החלל שחסר לבן מלך.
מי שאינו בן-מלך, ומזדמן לידיו כזה שמן באמצע יום השבת קודש, יהיה השמן הזה מוקצה לגביו, שהרי מעולם הוא לא הרשה לעצמו מריחות כל כך יקרות.
ליהודי מותר לסוך שמן ורד בשבת, וכשהזדמן לו בשבת קודש כזו סיכה יוקרתית, הוא יסוך בה באותה טבעיות של בן המלך.

היו נושים בו חוב של אלף זוז, ואין לו מהיכן להחזיר, אבל הוא לבוש גלימה מפוארת בת מאה מנה, יש להשאיר לו את הגלימה הנכבדה שהוא רגיל ללכת בה, כי כל ישראל ראויין לאותה איצטלא, ואפילו משי של מלך אינה יותר מדי נכבדה עבור כל יהודי ויהודי. על כן אין מורידים אותו ממעמדו הנכבד, בגלל שהוא נקלע לחובות.

אבל כל הדוגמאות האלו הן לא נכונות!
אם נסתכל בחשבון בנק נראה שהאדם הזה עני! אם נסתכל בייחוס לא נראה מלכים... נראה שוחטים, חייטים, סנדלרים וכו'???

אצל יהודי זה בטבע הכי פנימי שלו – אז מה הוא צריך לעשות? להתנהג ככה!

שלמה המלך בגלותו, עני ורעב, גם אז היה מלך, "מלך על מקלו", והמשיך להתנהג בכל גנוני המלכות, בדיוק כפי שעשה בשעה שישב על כסא מלכותו המפואר (סנהדרין כ:).

אתה בן מלך, תרצה או לא...

השאלה היחידה היא האם כבר סיפרו לך את זה או שאתה עדיין מתכחש...


תתנהג ככה והתכונה הפנימית תצא החוצה ותהיה בן של מלך מושלם!!!

פרשת יתרו - אורות וכלים, פשט וסוד

אורות וכלים, פשט וסוד


שמות (יט,כ): "ויקרא ה׳ למשה אל ראש ההר ויעל משה״.

גמרא (שבת פח:): ״בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה: ריבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא! אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך... אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! ׳מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים׳. אמר לו הקב״ה למשה החזר להם תשובה... אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? ׳אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים׳, אמר להן: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? - תורה למה תהא לכם! שוב מה כתיב בה: ׳לא יהיה לך אלוהים אחרים׳ - בין עמים אתם שרויים שעובדים עבודת גילולים?... ׳כתיב בה כבד את אביך ואת אמך׳ - אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב - קינאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא״.

בן איש חי (בן איש חיל, ח׳׳א): העומק שבטענת המלאכים היא, שיש בתורה ״פשט״ ו״סוד״, ואין סוף לסודות הגנוזים בה. מכיוון שהסודות הם העיקר, הלוא רק המלאכים מסוגלים להבינם בעמקם, ומה מבינים בהם בני האדם. על כן תישאר התורה בשמים!

אכן, תשובה ניצחת השיב משה רבינו ע״ה למלאכי מרום: גם אם אתם צודקים, והעיקר של התורה הם הסודות הגנוזים בה, אולם וודאי    שה״לבוש״ של התורה הם המצוות המעשיות, שאין לכם אפשרות וסיבה לקיימן.

כדי להבין היטב את טענת המלאכים ותשובתו של משה, נתאר זאת במשל.

משל לעשיר ששלח את שני בניו אל מעבר לים. בבוא היום הגיע אליהם שליח מן האב, ובידו בגד יקר ומהודר מאוד, אשר כיסיו מלאים ביהלומים. החלו הבנים לריב, כל אחד אומר ״אלי נשלח הבגד״. מובן, שיותר ממה שהם רצו בבגד הם רצו באוצר היקר שלו - היהלומים. כשהגיעו הדברים אל השופט שבעירם, ניגש האח האחד והחל להציג ראיות שונות כי אביו הועיד את היהלומים עבורו; מה גם שעסקיו הם באבנים טובות ומרגליות, ובידיו מכתב המעיד שבדעת אביו להעניק לו יהלומים עבור מסחרו, וא״כ בוודאי הבגד עם תכולתו היקרה נשלח אליו!

כשנשאל האח השני: ״מה בפיך כדי לסתור את טענותיו?״ ענה ואמר: ״לדעתי, אין אני זקוק לשום ראייה כדי להוכיח את צדקתי, אני יכול לעשות זאת בלי מלים. הנה אני נמוך קומה, ואחי הוא גבוה. הביאו את הבגד וראו למי הוא מתאים!" הביאו את הבגד, והאח הנמוך מדד אותו, וראו כולם שהבגד אכן גזור בדיוק לפי מידתו, או אז ידעו להכריע באופן ברור, כי אין כל ספק שהבגד נשלח אליו, והיהלומים שבו - שלו הם.

והנמשל - המלאכים טענו, שבתורה ישנו חלק של נסתר וקבלה, סוד ורז, כמוהו כיהלומים היקרים והזוהרים. מאחר שרק הם מבינים את ערכם לפיכך תישאר התורה בשמים, ברשותם.

ענה משה רבינו ואמר: "אותם יהלומים צפונים הם בתורה הנגלית ובמצוותיה המעשיות. והרי הם "גזורים לפי מידתנו": בכבוד אב ואם, חסד וצדקה, דיני משא ומתן. וכיון שהלבוש שייך לנו, גם הסוד הצפון בו - לנו הוא".

שמות (יט,י): ״לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם״.

שמות (יט,טו): ״היו נכונים לשלשת ימים״.

רש"י (שבת פ״ז.): "לסוף שלושת ימים הוא יום רביעי, שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי״.

הקב״ה מצווה את משה להכין את עם ישראל לקראת מתן תורה, ואומר לו (יט,י): ״וקדשתם היום ומחר". ואילו משה רבינו אמר לישראל (יט,יא): "היו נכונים לשלושת ימים". נחלקו החכמים בביאור הכתובים, והביאם רש״י בפירושו.

שיטת רבי יוסי היא, שהוסיף משה יום אחד מדעתו. הגמרא (שבת פ״ז.) שואלת לשיטתו: "ומנין דהסכים הקב״ה על ידה״? תשובתה היא, שאכן הקב״ה לא השרה שכינתו אלא ביום הרביעי, כפי שהורה משה.

גאון עוזנו ותפארתנו, רבינו יוסף חיים זיע״א, ביאר את עניין התוספת שהוסיף משה עוד יום מדעתו וכתב: עבור לימוד התורה הקדושה צריך חכמה ובינה. הקב״ה נתן את היום ומחר - כנגד חכמה ובינה, ומשה רבינו הוסיף יום אחד מ׳׳דעתו״ - כנגד הדעת.

הדעת זה הורדת הדברים למעשה לחיי היום יום!

אנחנו לא משאירים את התורה בתוך הארון מצופה זהב אלא פותחים, קוראים, ומיישמים בחיי המעשה!!!

רק מי שמקיים את ההלכה (אותיות ה'כלה') הוא זה שיש לו כלי ללימוד הקבלה! לקבלה בזרועות בעלה!
רמח"ל (תיקונים חדשים - תיקונא תנינא): "... אוריתא לא אתחזיאת לשום ב"נ אלא בגין דאתמסרת לעובדא. ואפילו למלאכי עלאי לא אתחזיאת אי לאו תיקונין עלאין דצריכין לאתתקנא על ידייהו. ורזא דא גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג,כ). דהא כלהו נהורין בוצינין לא אתגליין לחד בעלמא, אלא דאתמסר לאתתקנא, ובגין פולחנא דאתפלח לגביה אתגליא ואשתמודע. וישראל כגונא דא, בקדמיתא אצטריך למסרא אוריתא לעובדא בידייהו, ולבתר הכי לאסתכלא בה. ואינון דידעו הכי אמרו נעשה ונשמע...".
הרב קוק (אורות הקודש ג' - התיקון והנפילה פז): "אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון, ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתיקון המדות והמעשים גם כן, ולפעמים לרדת לעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותיהם, לתקנם ולכוונם על פי הצדק והדין, על פי התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף.
ואם רק להעליה יושם לב, ולא אל הטהרה והקדושה התחתיית, יוכל כל אותו האור העליון להשתבר, ולהתהפך לרועץ. גדולת הנשמה תוכל להתהפך לגאוה מוזרה, ותשוקת הידיעה בתעצומות המסתרים לדמיון מתגדר בשלל צבעיו.
אומץ הרוח, המרומם את הופעת החיים, יוכל לרומם גם כן את התאוות הסוערות הגופניות, חמדת הבצע, הכבוד, והתענוגים המוחשיים יוכלו לפרוץ כל גבולם, וממרום עז השאיפה העליונה המלאכית תוכל לבא הנפילה היותר נוראה.
ועלמא דאתכסיא, מדתה של לאה, עיניה רכות, על פרשת דרכים היא יושבת, ומתפללת שלא תפול בגורלו של עשו. ומתוך גדלה ובכייתה זכתה ליסוד נבואה ומלכות, ולחלקו של ישראל".
לפי ההכנה של הכלים ככה אתה יכול לקבל את האור!!![1]
ה'העמק דבר' כותב על הפסוק  "ויסעו מרפידים" שלכאורה הפסוק הזה מיותר כי אנחנו יודעים שהיו שם אז למה הזכיר את זה?
אלא בזה שנסעו מרפידים מרפיון הידיים שהיה להם בתורה כך זכו לקבלת התורה כי כפי ההכנה כך תקבל!
לומדים את זה מהסיפור בגמ' (ב"מ פה:) על גדולים מעשי חייא "אזלינא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתבנא חמשה חומשי וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה דלא תשתכח מישראל היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא".
שואל הנצי"ב למה עשה את כל זה? שיקנה יריעה ויכתוב את התורה לשמה וזה מצויין?
אלא הגמ' באה ללמד אותנו יסוד חשוב שכשר' חייא עשה את כל ההכנות ללימוד בקדושה ובטהרה ולשם יחוד, התורה שהילדים למדו אח"כ נכנסה בלב שלהם ברמה הכי עמוקה!

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!!!





[1] אוה"ק (יד,לא): "וייראו העם את ה'. פי' יראת הרוממות... ואומרו ויאמינו - כי זה תשלום האמונה בהם". ע"י שהתכוננו ביראה זכו לקבל את אור האמונה!