Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 28 בפברואר 2016

פרשת כי תשא - הכיור, הטהרה, וסוד המקוה (שיעור מהטללי חיים)

הכיור, הטהרה, וסוד המקוה (טללי חיים)


הצווי על הכיור בסמוך לחטא העגל
לאחר הציווי על מחצית השקל, בא הציווי על הכיור וכנו (שמות ל,יח) ״וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה״.

למה המתין הקב״ה בציווי על עשיית הכיור עד לפרשה זו? הלא כל הכלים נמנו ותוארו בפרשת תרומה, ומה הטעם להמתין עם הכיור עד לפרשת כי תשא?

כידוע, כל כלי הקודש נועדו למשוך את ההארה הא־להית לעולמות.
כל כלי וכלי גונז בחובו אורות קודש עליונים המיוחדים לו לפי צורתו, תבניתו וייעודו.

והנה, שונה הוא הכיור מיתר הכלים. הוא לא נועד לצורך עבודת הקודש, אלא הוא 
נועד להכשיר ולהכין את הכהנים, שיהיו ראויים לעבוד את עבודת הקודש.

הכיור עומד בפתח, בכניסה למקום הקודש. ״וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם״.

הכיור עשוי נחושת, בשונה מהכלים העשויים זהב.

הנחושת היא המתכת השייכת לבחינת ההכנה (זוהר ב רכט א, עולת ראיה א עט׳ קיט), ההתמודדות עם כוחות הטומאה והרע שעלולים להיאחז[1].

כך מצינו גם שמשה נצטווה לעשות נחש נחושת. הנחושת כוללת באותיותיה את הנחש (זוהר ח"ב קמח.), אלא שהיא מתקנת ומתמודדת איתו, ומרוממת את ישראל למקום הקודש.

הכיור נועד לרחיצה - ״וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לה'״.
הרחיצה מושרשת בסוד הטהרה. העבודה שבתוך בית המקדש היא עבודת קודש, קדושה, אולם עבור הקדושה צריך קודם כל טהרה.

כידוע, לקדושה אין היפך. היא עליונה ופנימית, ואין הקליפות יכולות לפגוע בה. מי שיש לו היפך - היא הטהרה, אשר ההיפך ממנה הוא הטומאה (ראה ליקוטי מוהר״ן קמא נא).

הטהרה איננה הקדושה בעצמה, אלא הכנה אל הקדושה. הטהרה מתעסקת בהכשרת האדם לגשת לא-להיו, ״ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה׳״ (תהלים כו,ז).

צריך הוא האדם, בשעה שניגש אל הקודש, אל הדבקות הא-להית העליונה, אל אור נשמתו, לזכך את עצמו ואת גופו, לטהר את לבבו מכל לכלוך ופגם, לנקות ידיו ורגליו בבואו אל הקודש.

רחיצת ידיים ורגליים והעלאתם לעילא

מעלה מיוחדת יש לכיור ולטהרה שלו - בכיור היו רוחצים את הידיים ואת הרגליים.

אנו איננו מסוגלים לטהר גם את הרגליים, ואנו עושים רק ׳נטילת ידיים', אבל בבית המקדש, במקום הקדושה העליונה, היו הכוהנים ראויים לטהר את הכל.
למעשה, האדם נחלק לשלוש חלוקות:

הראש, שבו משכן הנשמה והאורות הטהורים והקדושים שבו.

האמצע - פלג גופו העליון, המתבטא בידיים שלו, שבו הוא פועל פעולות ועושה מעשים מכוח מחשבה והתבוננות.

החלק התחתון, הנמוך ביותר - פלג גופו התחתון, המתבטא ברגליים שלו, ששם זה מקום ההרגלים שלו שהוא עושה ללא מחשבה והתבוננות. הרגליים הן מלשון ׳הרגל', ששם המקור לצדדים הנמוכים שבאדם, אותן פעולות שליליות שהאדם עושה בהעדר מחשבה והתבוננות, אלא מתוך דחף שצריך תיקון (זה סוד ׳מושכל׳ ׳מורגש׳ ו׳מוטבע׳, בסוד ׳חב׳׳ד׳ ׳חג"ת׳ ו׳נה׳׳י׳).

הטומאה והקלקולים יכולים להיאחז בחיצוניות - במעשים, בהתנהגויות השונות, הן בידיים והן ברגליים.

אלא, שאת הקלקולים שמקורם בידיים, קל יותר לתקן. אלו הם הקלקולים שחבויים בתוך המעשים שהאדם עושה מתוך מחשבה ושימת לב, אך אינם נקיים לגמרי. נטילת ידיים מורכבת משני שלבים - קודם כל יורדים מים מלעילא, שרומזים על שפע ממקום גבוה, ורוחצים את החיצוניות, את הידיים ופעולותיהן. לאחר מכן מגביהים את הידיים לעילא, לכנגד הראש.

ביסוד העניין, פעולת טהרה זו מזככת את כל מה שהידיים שלנו מסמלות - את כל המעשים והפעולות שלנו, שאנו פועלים מכוח בחירה ושימת לב. אנו שופכים עליהם מים טהורים, מים שלא נעשתה בהם עבודה, והיינו שאינם פגומים בפגם האדם ובבחירתו המקולקלת. לאחר מכן אנו נוטלים את הידיים ומעלים אותם למעלה. העלאה זו באה להורות לנו שעלינו לקשר את הידיים אל המחשבה, אל מקום הראש (ראה שער הכוונות דרושי ברכות השחר, בן איש חי תולדות שנה א הלכה ד). אנו צריכים שהידיים שלנו תהיינה נאמנות אל הנשמה השורה במוח, שכל החיצוניות שלנו, כל הבחירות והמעשים שלנו יהיו מסורים אך ורק אל הפנימיות שלנו, אל המחשבות הטובות והרגשות הטהורים שבקרבנו, ולא חלילה לשום דבר אחר. אל לנו לתת לכוחות חיצוניים למשוך את ידינו ואת מעשינו אחריהם, ולמלא רצונם. אנו משעבדים את ידינו אך ורק אל הקדושה הפנימית שבקרבנו, קדושת ה׳ העליונה שמחייה את כל מהותנו.

רחיצת רגליים במים באה למעשה להוריד את האור מטה מטה. המים הנשפכים מסמלים את האור שחודר למטה ומזכך את הכל. והנה, מקום הרגליים, הוא מקום ההרגל, כל הדברים שהאדם דש בעקביו בלי שימת לב, כל הדחפים הנמוכים שמושכים את האדם למטה, ״רגליה יורדות מות״ (משלי ה,ה). שם מקום משכן הנפש הבהמית הנמוכה.

בימינו אנו לא מסוגלים לטהר ולהעלות את המקומות הללו, ולכן אנו צריכים להישמר מהם מאוד. הכוחות הנמוכים, צריכים להיות כפופים תחת שלטון הקדושה. אם אין אנו מסוגלים להעלות אותם, אזי צריכים אנו בכל לבבנו להתאמץ לשעבד אותם אל הקדושה, לשלוט בהם ולרסן אותם. את הידיים אפשר להרים למעלה. לא את הרגליים. לכן צריך בכל כוח לשלוט ולהישמר מהכוחות הנמוכים הללו, לבלתי תת להם להתפרץ ולמשוך אותנו חלילה למטה[2].

בבית המקדש האירה הארה עליונה ומיוחדת. רחיצת הידיים והרגליים כולם, והעלאתם למקום הקודש. ממקום בית חיינו, נמשכה טהרה וקדושה לכל ישראל. עצם רחיצת הכוהנים, השפיעה שפעת טהרה ונקיות לכל ישראל, לכל המעשים הבחיריים, ולכל הכוחות המתאווים שבנפשות בני ישראל. פעולת הכהנים לא נועדה רק עבורם, אלא נועדה גם כדי למשוך טהרה ואורה לכל בית ובית בישראל.

תיקון הרגליים בימינו

אגב הדברים ראוי לציין, שבהעדר בית מקדש אנו מתקשים בתיקון הרגליים, ההרגלים, ובזיכוכם, אבל ישנן שתי עבודות הקשורות גם לטהרת הרגליים וההרגלים:

הראשונה, היא הטבילה במקווה. המקווה שכל גופו של אדם נכנס בו, מכניס למעשה גם את הרגליים פנימה אליו. סגולת המקווה היא למשוך הארה וטהרה לכל גופו של האדם, כולל הרגליים.

למעשה סודו הפנימי של המקווה שבכוחו לטהר את האדם מטומאתו, הוא השיבה אל המקוריות.

ראשית חכמה (בעניין המקווה שער האהבה פרק יא):
״ועוד טעם הטבילה במקווה הוא כעין חזרת הכלים אל הכבשן, כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים. גם האדם בהכנסו אל המקווה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו שאין עין החיצוני שולט בו והוא שמור מכל פגע ומקרה כדפירשו ז״ל (איוב כט,ב) 'כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי׳ על הוולד שהוא בבטן אמו, וביציאת האדם מהמקווה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו, וראוי הוא שקודם שיכנס במקוה שיהרהר תשובה מעונותיו ואם אפשר גם כן שיתודה באופן שלא ישאר לחיצוני חלק בנשמה״.

הכניסה של האדם כולו לתוך המים, הדומה לעובר הנתון במעי אימו, עניינה שיבה והתכללות במקור שממנו בא, שיבה שמחדשת אותו וכך מטהרת אותו מלכלוכיו ומטומאותיו.

אין יכולת להיטהר אלא באמצעות התחדשות מקורית ושיבה אל הנקודה הבראשיתית, נקודת הראשית - ״קדש ישראל לה' ראשית תבואתה״ (ירמיה ב,ג). כן מצינו בעניין טהרת מים טמאים, הנעשית באמצעות 'הזרעה׳, שעניינה מיזוג המים והחזרתם אל מקורם, שבכך הם יוצאים מטומאתם. ״מי שיש לו מים יפין לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן ונותנם במקווה מים עד שמשיק מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי המקווה ובטלי אגבייהו וטהרו״ (רש׳׳י, ביצה יז:) הווה אומר, הטהרה נעשית באמצעות הזרעה, שהיא השתרשות והתבטלות אל נקודת השורש, המחדש את הענף בבניין חדש וטהור[3].

ויש מקום להזכיר את מה שכתב הרמח״ל הקושר בין המקווה, התקווה והקו המחבר אל השורש, וזו לשונו (דרוש בעניין הקיווי, אוצרות הרמח׳׳ל עמ׳ רמז): ׳׳המקוה, אפילו נכנס בגיהנם יוצא ממנו, שנאמר "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אבר" (ישעיה מ,לא) ותקוותו היא טהרתו, ׳מקווה ישראל׳ ממש, כי הוא במדרגה עליונה שאין עושה בו פגם - ׳אם חטאת מה תפעל׳ (איוב לה,ו). וזהו סוד התשובה שהוא ממש שב אל מקורו, והסטרא אחרא לא יכולה לו, ונאמר, ׳שובה ישראל עד ה״ (הושע יד,ב). כן המקווה הוא ממש בוקע בקו תקוותו, ועושה נקב וסדק לעלות תחת כיסא הכבוד, וזה, 'לישועתך קויתי ה'״(בראשית מט,יח)׳׳.

תיקון הרגליים - תיקון ה׳הרגלים׳

העניין השני בתיקון הרגליים, הוא תיקון ההרגלים. כידוע, ככל שהאדם חוזר עוד ועוד על דבר מסויים כך הוא יהפוך להיות טבע והרגל. כך היא המידה, מעשים הנעשים בתחילה במאמץ ובבחירה, ככל שיחזרו על עצמם עוד ועוד במסירות, הם יחלחלו לכל עומק האישיות ותרד הארתם עד למטה, עד הרגליים - ההרגלים, להיות ׳טבע שני׳. צריכים אנו להתאמץ בכל עוז להתמיד יותר ויותר בקדושה, במידות טובות ובמצוות, לקיים בעצמנו ׳׳ותרגילנו בתורתך״ (מתוך ברכות השחר), שיהיה בחינת הרגל וטבע עמוק וחקוק בקרבנו. זוהי חקיקה עמוקה בטבע שלנו, לזכך את כל מהותנו, אפילו עד בחינת הרגליים, מקום הטבע האינסטנקטיבי, להעלות ולטהר אותו, עד דרגת דוד המלך שאמר על עצמו (ויקרא רבה לה,א):
"חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט,נט) - אמר דוד: רבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ'".

נוסיף ונציין שסגולת העלייה ׳לרגל׳ בבית המקדש הייתה תיקון ההרגלים של האדם. בית המקדש הוא מקום בו התגלות הקדושה באה לידי ביטוי בצורה חיה ומוחשית, ולא רק באופן מופשט ונעלם. כוחן של חוויות הקדושה גדול הוא, והוא מחלחל אל מעמקי הנפש ומשנה את ההרגלים של האדם. החוויה נוגעת במימדים הכי פשוטים ועמוקים שבנפש ומזככת אותם. בית המקדש הוא מקום של חווית קודש אדירה, שבכוחה לזכך את הטבע העמוק של האדם, ההרגלים, ולהעלותם לעילא[4].

בנוסף, גם שלושת הרגלים הם חוויות קודש עמוקות. הסוכה, ליל הסדר ויתר מצוות החגים והאווירה הכללית של החג. כל אלו ממלאות את הרגש הטבעי ומשפיעות עליו השפעה עמוקה וחודרת. אכן, החוויות בדברים שבקדושה, מעמיקות את נוכחות הקדושה גם במימדי הנפש העמוקים, בחינת ה׳מוטבע', ומשלימות את החיבור של האדם אל הטהרה והקדושה, בכל רבדי חייו.

אם כן, עבודת הכיור היא עבודה מקדימה לפני הקדושה - קודם כל צריך האדם לנקות עצמו מכל לכלוך וחטא, מכל עוון ופשע, ורק אז יוכל לעלות לעילא יותר, לעבודת הקדושה, בכלי הקודש.

כך כותב הרב קוק זצ״ל בעניין מהות הכיור (עולת ראיה א עמ׳ קיח):
״העבודה צריכה טהרה. עליית הנשמה צריכה קדושת הגוף וטהרתו המוקדמת. הפעולות של האדם, מצד חמרו, הידיים, והנטיות החמריות בטבען במהלכן, הרגליים, צריכות הן לפני העבודה להתקדש על ידי הטוהר, המוכן ועומד בסדריו הא-להיים, באפן המכשיר את העובדים לעבודתם בקדש, להתעלות על ידה, ולהעלות עמהם את כללותה של האומה כולה, הקשורה עמהם בקשר חיים אחד״.

כיור ׳הטהרה׳ - בתוך תחום ׳הקדושה׳
כך היא המידה ־ ״סור מרע ועשה טוב״ (תהלים לד,טו). קודם סור מרע, בחינת טהרה, ואחר כך עשה טוב, בחינת קדושה.

אלא שאם כך יש מקום לעיין - מפני מה מוצב הכיור בתוך מקום המקדש? הלא מקום המקדש בכללותו מקושר לעניין הקודש, ולפי זה היה צריך לשים את הכיור בחוץ, לפני הכניסה פנימה, ומדוע הכיור ניצב בתוך חצר אוהל מועד ובתוך מקום המקדש?

התשובה לדבר היא, שגם הטהרה יונקת את כוחה מהקדושה. אמנם באמת אי אפשר לגשת אל הקדושה לפני הטהרה, אולם כל הכוח להתמודד עם הטומאה וכוחותיה נובע מהקשר העמוק אל הקדושה.

צריך לדעת, לפעמים אדם נופל חלילה בקלקול ומתרחק מהקדושה. אז הוא נעשה חלש כוח ואיננו יכול להתמודד עם הטומאה. אמנם הוא רוצה לטהר את עצמו וללחום בכוחות השליליים, אלא שהוא איננו מצליח. במצב זה, צריך הוא לעורר עמוק את הכיסופים אל הקדושה, הוא צריך להזכיר לעצמו את הנשמה הקדושה שבקרבו. השייכות שלנו אל הקדושה היא דבר שחקוק בעצמותנו, ואף אם התרחקנו חלילה, בפנימיותנו אנו קשורים מאוד מאוד אל הקדושה.

דווקא ההיזכרות בקדושה שחקוקה בנו, היא זו שנוסכת בנו את הכוחות לקום ולהיטהר"[5]. דווקא החיבור הפנימי אל הקדושה, הוא המצעיד אותנו גם בצעדים של הטהרה. הכיסופים אל הטוב מסייעים לנו לסור מהרע. כל יהודי צמא להיות קשור לקודש הקודשים, ודווקא בזכות צימאון זה הוא מקבל את הכוחות לעשות עבודה של הכנה, של טהרה, לעשות את עבודת הנפש של הכיור.

ממילא יוצא, שעל אף שבחיצוניות צריכים אנו קודם כל להתחיל עם טהרה, ואחר כך קדושה ־ ״ארחץ בנקיון כפי״ ואחר כך ״ואסובבה את מזבחך ה׳״ (תהילים כו,ו).

אבל בפנימיות העניין הפוך - קודם כל מזכירים לעצמנו בפנימיותנו את השייכות שלנו למרום הקודש, מעוררים את הלב לכיסופים לעילא לעילא, אל הדבקות המוחלטת בא-ל חי, באהבה ובקדושה אדירה, ודווקא מכוח חיבור פנימי זה, מתעוררים בנו הכוחות החזקים ללחום בכל קטנות, בכל טומאה ורפש ולהכין עצמנו גם בחיצוניות להיות מחוברים אל הקדושה מבית ומחוץ, שיהיה גופנו כמו תוכנו - רצוף אהבת ה׳ ויראתו בכל עוז"[6].

הרב קוק (עולת ראיה ב עמ׳ רנו):
״... אפשר שזוהי הסיבה הפנימית לכך שהכיור, למרות היותו כלי של טהרה והכנה אל הקדושה, ניצב הוא ועומד בתוך הקודש ולא בפתח מבחוץ. שכן גם את הטהרה שבנו אנו מסוגלים לעשות אך ורק מכוח ההשתייכות הפנימית אל הקודש. דווקא בגלל שנשמת א־להים אדירה בקרבנו, אנו סולדים מכל מעשה רע ומכל טומאה שבגוף. המושג טהרה התחדש אצל ישראל, מכוח הקדושה, קדושת הנשמה. כך היא המידה - הגוף מתקדש מעצם היותו לבוש לאור המבהיק של הנשמה, והטהרה מתחדשת מכוח השייכות לקדושה"[7].

לאור דברים אלו בעניין מהות הכיור, נוכל להבין מדוע מופיע הכיור דווקא בפרשה זו ולא קודם לכן, בפרשת תרומה. מהות הכיור באה לפתוח את הפתח אל התשובה והטהרה, ולפיכך הוקדם והובא בסמיכות אל חטא העגל, כדי להכין תרופה למכה. כמו שמצינו שהקב״ה לא ברא את העולם לפני שברא את התשובה (פרקי דרבי אליעזר פרק ג), שכן בריאת העולם יוצרת מציאות שעלולה להגיע לחטא, ולפני כן הכין הקב״ה את הקרקע לתיקון השלם.

כך גם בפרשתנו, הצמדת פרשת הכיור היא בשורה שלעולם אפשר לתקן כל חטא וכל קלקול, להתרחץ ולהזדכך ולעלות שוב למקום הקדושה העליונה.

שנזכה להיות טהורים וקדושים, מבית ומחוץ, בנפש רוח ונשמה, ונראה עין בעין את כהני ה׳ המטהרים עצמם במימי הכיור, ומתעלים אל עבודת הקודש העליונה בבית המקדש במהרה, אמן ואמן.





[1] זוה"ק (ח"ב רכט.): "תָּא חֲזֵי, נְחוֹשֶׁת הַתְּנוּפָה דְּקָא אַמָרָן, אִלֵּין אִינּוּן (רל''ג ע''א) טוּרֵי נְחֹשֶׁת, דְּאִקְרוּן הָרֵי נְחֹשֶׁת. וְאִינּוּן דְּאִקְרוּן אַדְנֵי נְחֹשֶׁת. (ואלין) קַיְימִין תַּרְעִין, בְּכָל אִינּוּן פִּתְחִין, וְסַחֲרִין לְהוּ, לְכָל אִינּוּן דְּקַיְימִן לְגוֹ, בְּגִין דְּאִלֵּין אִינּוּן תַּרְעִין דְּקַיְימִין לְפִתְחִין לְבַר, וְאִלֵּין עָאלִין וְנַפְקֵי בְּבֵי מַלְכָּא". וכן עולת ראי"ה (ח"א עמ' קיט).
[תרגום: בֹּא וּרְאֵה, נְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שֶׁאָמַרְנוּ, אֵלֶּה הֵם אוֹתָם הָרֵי נְחֹשֶׁת, שֶׁנִּקְרְאוּ הָרֵי נְחֹשֶׁת, וְהֵם שֶׁנִּקְרְאוּ אַדְנֵי נְחֹשֶׁת. (ואלה) עוֹמְדִים שׁוֹעֲרִים בְּכָל אוֹתָם הַפְּתָחִים, וּמַקִּיפִים אוֹתָם, אֶת כָּל אוֹתָם שֶׁעוֹמְדִים בִּפְנִים, מִשּׁוּם שֶׁאֵלֶּה הֵם שׁוֹעֲרִים שֶׁעוֹמְדִים בַּפְּתָחִים שֶׁבַּחוּץ, וְאֵלֶּה נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בְּבֵית הַמֶּלֶךְ].

[2] אכן, הרמב״ן בפרשתנו כותב שהמקור לנטילת ידים הוא בפרשתנו, עניין נטילת ידים ורגלים מהכיור, וכן הוא בתשובות הרשב״א והובא בבית יוסף או״ח סימן ד. והקשו מפני מה לא למדנו מכאן גם לעניין נטילת רגלים, ואכן הרמב״ם למד לחיובא גם נטילת רגלים, ראה הלכות תפילה פרק ד ובהשגות הראב״ד שם. וראה שו״ת נודע ביהודה מהדו״ת או״ח סימן קמ. והנה ברב פעלים מביא דברי האר״י הקדוש, שאין לנו כוח להעלות את הרגלים ולבטל מהם אחיזת החיצונים, וראה דבריו בחלק ב או״ח סימן ד. וראה עוד בשער הכוונות דרושי השבת דרוש א, סוד רחיצת הרגלים בחמין בערב שבת, וראה של״ה הקדוש, מסכת שבת, תורה אור כה.

[3] בעניין המקווה ראוי להוסיף ולהביא מדברי הראשית חכמה וזו לשונו: ׳׳וסוד המקווה הוא סוד־ הוי״ה שהמקווה בו מ׳ סאה, וכן הוי׳׳ה בו ד׳ אותיות כל אות כוללת עשר והיינו סוד מקווה ישראל הוי״ה, והבן בזה מה שאמר ׳מה מקווה מטהר הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, דהיינו טהרת נשמותיהם הדבקות בשמו, נמצא הטובל הוא דבק בהוי״ה ממש לטהר גופו ונפשו, גופו במים ונפשו ברוחניות השם השורה שם... ונכון גם כן להרהר תשובה שהתשובה היא בסוד המקווה וכן הנשמה נשפעת משם, ובהיות האדם חוטא התשובה היא מסתלקת וכן הנשמה מסתלקת מעל האדם והוא רחוק מהדבקות, ועל ידי כניסת האדם במקווה שהיא מ״ם מרובעת, אימא דרביעא על בנין, האם שהיא תשובה תשוב ה׳ וי׳׳ו חוזרת ורובצת על הבנים, וכן הנשמה תחזור לאדם ועלת העלות ישרה על נשמתו. ושמעתי מחכם אחד זקן כי מי שהוא טמא אין הנשמה שורה בו עד שיכנס למקווה, ודין הוא מהטעם שפירשתי. וטעם הסתלק הנשמה מפני שמרוב דקותה כל צד פגם שימצא בגוף לא תוכל לשרות בו עד שיחזור למקור הנשמה ויכלל שם.
ודבר זה צריך האדם לכוון בטבילתו שהוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא והוא נסתר בסתר העליון שהוא בבינה ואימא מסתרת אותו בכנפיה... וגם יכוין שניצוץ השכינה אשר מתלבש בו גם כן נטהר מהפגם אשר קבל ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה ומתלבש בו סור הנשמה שנסתלקה והטבילה לה היא סיוע גדול לקניית הנשמה כי טהרה מבפנים וקדושה מבחוץ״ שם.
ובשל״ה כתב וזו לשונו: ״ועתה לא באתי רק להודיע גודל מעלת המקווה, אשרי מי שמרגיל בטהרה זו תמיד, ויועיל לכל הטומאות וגם לטומאת העבירות, ויבא לידי טהרה דהיינו טהרת הלב, כמו שנאמר (תהלים נא, יב) ׳לב טהור ברא לי א־להים׳, ׳לב טהור ברא׳ ראשי תיבות ׳טבל׳. ומטהרת הרהור לב נמשך טהרת המחשבה שהיא במוח שיהיה לו מחשבה טהורה, ושוריינא דעינא בלבא תליא (ע״ז כח, ב), ויהיה טהור עינים מראות ברע, ואחר כך נמשך טהרת כל הגוף רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו שהם נגד תרי״ג מצות״ שער האותיות, טהרה אות יא.

[4] מבחינה מסויימת בית המקדש הוא סוד הנה״י, שהוא התגלות הקדושה בעולמות התחתונים, ואף הרגלים הם סוד הנה׳׳י, סוד המוטבע שבמעמקי הנפש.

[5] לכן היו שאמרו שאת המסל"ש צריך ללמוד בשתי צורות – מההתחלה אל הסוף ומהסוף אל ההתחלה, בחינת אור ישר ואור חוזר.
מההתחלה אל הסוף – כי כך סדר ההתעלות. ומהסוף אל ההתחלה – שכן הנשמה מזדהה מאוד עם הפסגות הנפלאות של הסוף, מתעוררת היא בחשק עצום אליהם, ונוסכת את הכוחות להתמודד עם קשיי ההתחלה.

[6] כאן המקום להזכיר את דברי הרב קוק (אורות הקודש ג עמ' רלח) בעניין סדר ההתעלות וזו לשונו: ״צריך להחל בטהרת המעשה, ולטהר אחר כך את ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל, ואז הענינים הולכים כסדרם, אשרי מי שזוכה לכך. אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונים כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על סדר, כי אם יחטוף מכל הבא, וכשרוחו מוכשר לעילוי הדעות יעלה, ויזכך, ירחיב, יגדיל תורה ויאדיר. אף על פי שרבו עליו תביעותיו מצד התכונה של ההדגש ושל המעשים, שלא נתקנו עדיין ולא הובררו, ואפילו אם יהיו מהיותר כבדים שבהם, שהם ענינים שבין אדם לחבירו, מכל מקום הוא לא יעזוב את עלייתו, ואת פעולתו לטובה ולעילוי, בכל אשר תשיג ידו, אף על פי שיהיה מנוע מאיזה צד שיהיה... והכלל הוא, שהאדם לפי גדלו בהשגה ובחשק הגדלת הטוב, יגדיל וירחיב מעשהו, ולא יבהל ולא יפחד משום עיכוב, לא רוחני ולא חומרי, וכשמתחזקים ומתמלאים אומץ, מתחלת גבורת קודש של מעלה לפעם בנשמה, ולהצליח את כל דרכיה״.

[7] לכן הנשמה מכונה גם ׳טהורה׳ וגם ׳קדושה׳, וסודם הפנימי הוא חכמה ובינה, שחכמה שורש הקודש, ובינה שורש הטהרה בסוד פרה אדומה, וכידוע חו״ב הם אחד ממש, בסוד הבן בחכמה וחכם בבינה.

פרשת כי תשא - י"ג מידות של רחמים

י"ג מידות של רחמים


שמות (לד,כט): "ויהי ברדת משה מהר סיני... ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. וירא אהרון וכל בני ישראל את משה.. וייראו מגשת אליו".

בפרשתנו אנו רואים את המדרגה העליונה אליה הגיע משה רבינו. שיא המיצוי הרוחני של האדם. התקרבות כה גדולה לקב"ה עד שהגוף נעשה מזוכך והעור נעשה לאור.

אולם נשאלת השאלה, מדוע רק עכשיו לאחר קבלת הלוחות בפעם השנייה זכה משה רבינו להגיע למדרגה זו של נבואה, למה לא קודם לכן בקבלת הלוחות הראשונים?

חז"ל לומדים מכאן ביקורת על עם ישראל - רש"י: "בא וראה כמה גדולה כחה של עבירה - שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד,יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים. ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים".

אך עדיין לא מובן מדוע לאחר קבלת הלוחות הראשונים לא קרן עור פני משה, ומדוע לא הגיע למדרגה כה גבוהה של נבואה?

השינוי היה כתוצאה מהתשובה והתפילה של משה.

לאחר מעמד הר סיני, בני ישראל נפלו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וחטאו בחטא העגל, חטא נורא ואיום.

כדי להתרומם מהחטא זה משה רבינו נדרש ללמוד כיצד לשוב בתשובה, ולכן ביקש מריבונו של עולם "הודיעני נא את דרכיך". הקב"ה לימד אותו את כחה ועצמתה של התשובה, ואת העצמה של הי"ג מידות דרחמים.

גמרא (ראש השנה יז:): "ויעבור ה' על פניו ויקרא - אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה, אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

"יעשו לפני כסדר הזה" אמר הקב"ה, ולא "יאמרו לפני כסדר הזה"!

גמרא (ראש השנה יז.): "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נושא עוון ועובר על פשע' - למי נושא עוון למי שעובר על פשע".
רש"י: המעביר על מידותיו - שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו... - מעבירין לו על כל פשעיו - אין מידת הדין מדקדקת אחריהן אלא מנחתן והולכת".

פלא יועץ בשם הרמ"ק: כל אדם שיודע בעצמו שחטא איזה חטא... בתפילות שלא בכוונה וברכות, וחטאות נעורים חדשים עם ישנים. ואם יאמרו לו שצריך הפסקות ותעניות הרבה, הוא עונה שכשל כוחו ואינו יכול לסבול. ואם יאמרו לו שיענש במיתת בנים, כה יאמר: אתה ה' תשמרם. ואם יאמרו לו שיענש שלא יהיה לו פרנסה וצרה דעניותא רדיף אבתריה, שאוג ישאג כי חסרון כיס קשה מכולם.
והנה מצינו כפרה בזול בלי כל זה, והוא להעביר על מידותיו שמעבירין לו על כל פשעיו. וכמה יבוש ויכלם מי שיש לו לב, כי אלוקינו מרחם הורה לנו כפרה בזול, ואין מקיץ ואין שומע. ומה יענה האדם בזה".

הגמרא (שם) מספרת על רב פפא שבא לבקר את רב הונא שחלה. כשראה את מצבו אמר שיכינו לו תכריכים. לבסוף נרפא רב הונא ואמר שאכן נגזרה עליו מיתה, אלא שהקב"ה אמר שמכיון שאינו עומד על מידותיו אלא מעביר עליהן, אל תדקדקו אחריו. הרי לנו שאף לאחר שנגזרה עליו מיתה והיה כבר במצב של גסיסה, הועילה לו מידה זו להצילו מן הדין ולהשיבו לתחיה.

על ידי התשובה והעוצמה של הי"ג מידות שמשה רבינו לא רק למד אלא קיים בעצמו - הגיע משה רבינו למדרגה גבוהה לאין ערוך מזו שהייתה לו ולעם ישראל קודם החטא.

עם ישראל הוא יחידה אחת!

האלשיך הקדוש מסביר שהמצוה לתת דווקא 'מחצית' השקל היא בגלל אחדות ישראל, שכל אחד בפני עצמו נחשב רק 'חצי'.
וצריך את כל הנשמות כדי ליצור את עמ"י כמו האותיות בספר תורה שאם חסר אחת כל הספר פסול.
לכן כל דבר קטן שאנחנו מעבירים על המידות ושבים בתשובה אנחנו עולים ומרוממים איתנו את כל עם ישראל.

אבל לא רק את עמ"י! ברגע שאתה מעביר על המידות אתה מגלה אלוקות כאן בעולם! אין מצב שהגילוי אלוקות הזה לא משפיע על כל הסביבה!

באמריקה יש מסעדות מיוחדות שאפשר להזמין בהן אוכל בטלפון, להגיע עם הרכב לדלפק והם מוציאים את המנות אליך, על מגש, ישר לתוך המכונית. יום אחד הגיע מישהו לקבל את האוכל שהזמין, הוא פתח את החלון והתכוון לשלם לקופאית. הוא התחיל לחפש בכיסים. הנהג שמאחוריו התעצבן, צפר שוב ושוב, ומשלא נענה, התחיל לצעוק ולנסוע קדימה עד שדחף את המכונית העומדת לפניו!
הנהג שילם את ההזמנה שלו והגיש עוד עשרה דולרים. "זה תשלום על ההזמנה של הנהג שמאחורי", אמר לקופאית.
הקופאית לא הבינה: "השתגעת? הוא דוחף אותך ואתה משלם עבורו?". הנהג ענה: "כן, אני רואה שהוא עצבני, בטח היה לו יום קשה. אז אם אני יכול לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב, למה לא?"
הקופאית הביטה בהזמנה של הנהג השני ואמרה, "מצטערת, הוא הזמין אוכל לחמישה אנשים... הכסף שנתת לי לא יספיק לזה". הנהג פתח את הארנק, שלף כרטיס אשראי ושילם! ואז קרה דבר מדהים: הוא המשיך לנסוע ואפילו לא הסתכל אחורה לראות מיהו הנהג שעמד מאחוריו!
סוף־סוף הגיע תורו של הנהג העצבני. הוא הוציא כסף, והקופאית אומרת לו: "לא צריך, הנהג שלפניך כבר שילם". הנהג היה בהלם, מה? מי? והקופאית סיפרה לו "הוא חשב שהיה לך יום קשה, ורצה לעשות לך קצת טוב". הנהג העצבני כל־כך התרגש, ואמר לקופאית: "את יודעת מה, גם אני רוצה לעשות משהו טוב. אני רוצה לשלם עבור הנהג שמאחורי". הגיע תור הנהג הבא, וגם הוא מוציא כסף לשלם, והקופאית אומרת לו "הנהג הקודם שילם בשבילך" ומספרת לו את כל מה שקרה. גם הוא מתרגש מאד ומשלם עבור הנהג שאחריו. וכך, כל אותו היום, הסיפור חוזר על עצמו – כל אחד שילם בשביל השני.

כשאתה מגלה אלוקות, מצווה גוררת מצווה, וזה גורר אנשים אחרים.

יוצא שכל עליה שלך מעלה גם את כל העולם למדרגה יותר גבוהה ומקדמת את הגאולה עוד ועוד!

פרשת כי תשא - שאיפות

שאיפות


שמות (ל,יב): "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם".

הדברי ישראל ממודז'יץ: תשא לשון הגבהה. ויש לרמז למשל הטובע בים כל זמן שראשו מבחוץ ואינו משוקע בתוך הים לא יזיק לו. כמו"כ הנה קשה מזונותיו של אדם כקרי"ס והדאגות וטרדות הפרנסה הם גלי הים. והעיקר לשמור ולהגביה את ראשו שהראש לא יהיה משוקע בתוך גלי הים. זהו כי תשא את ראש ב"י לפקדיהם העיקר להגביה הראש והמוח לפקודי ה' וממילא אף שהגוף עוסק בפרנסה גופא בתר רישא גרירא".

הראש צריך להיות פנוי לשאיפות של קדושה!

יהודי אחד בא לפני ה'נתיבות שלום' זצ״ל, ותלונתו בפיו: מה יצא ממני? יש לי הרבה שאיפות, אולם הן אינן מתגשמות, לכל היותר לאחר מאה ועשרים שנה יכתבו על מצבתי: ״פ״נ בעל השאיפות״.
נענה לו האדמו״ר: אילו הייתי יודע היכן מצוי ״ציון״ כזה, הייתי הולך להשתטח ולהתפלל אצלו.

שאיפות לא הולכות לאיבוד! הרצונות העמוקים האלו יוצרים מציאות של קדושה!

הרב מפונוביץ': ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו (תהלים צט,ו).
מה משמעות המילים ״ושמואל בקראי שמו״?
מדרש שמואל (פרשה ג): "רבי ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמר, בכל יום ויום היתה בת קול יוצאה ומתפוצצת בכל העולם כולו, ואומרת, עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל. וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואין את מעשיו היו אומרים זה שמואל אין זה אותו שמואל. וכיון שנולד זה, ראו את מעשיו, אמרו, דומה שזהו".
הוא שאמר הכתוב: ״משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו״, היינו, מבין כל אלו שנקראו בשם שמואל.
הוסיף הרב ואמר, שמובא בחז״ל (או בחיד"א) שכל אלו התינוקות שאימותיהן קראו להן בשם שמואל, אע״פ שלא היו כשמואל הנביא ובמעלתם של משה ואהרן, מכל - מקום גם הם זכו לאיזו דרגה של נבואה.
השאיפה של כל הנשים הללו שקראו לבניהם בשם שמואל היתה לזכות לבן שיהיה נביא ה׳ ומנהיג הדור, וכבר מעצם הרצון והשאיפה - זכו להשפיע על בניהם שתהיה להם איזושהי דרגה בנבואה!

לכן גם אם אתה לא מצליח או לא יכול, אל תשבית את השאיפות, תמשיך לחלום!

בטקס הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז׳ בבני ברק, טכס בו השתתפו הרבה מגדולי ישראל וביניהם הגאון החזו״א והגר״י אברמסקי זצ״ל - נשא הגרי״ש כהנמן זצ״ל דברים אודות שאיפתו להקים ישיבה לתפארת. בתוך דבריו אמר הרב כהנמן בהתלהבות: ״כאן תקום בעזרת ה' ישיבה לשש מאות בחורים - הישיבה הגדולה ביותר בתבל!״
כל הנוכחים הבליעו חיוך וגיחכו בליבם על חלומותיו המופרכים של הרב כהנמן, שכן היה זה מיד לאחר השואה הנוראה אשר כילתה את שמנה וסלתה של היהדות. הציבור היהודי בארץ ישראל - מנה מעט מזעיר, ובחורי ישיבה - היו באותם ימים חזון נדיר... כשגמר הרב כהנמן את דרשתו, ניגש אליו הגאון ר' יחזקאל אברמסקי ואמר לו: ״רבי, אתה חולם!״, אולם הרב כהנמן לא התפעל, רק השיב ברוגע: ״נכון, נכון, אבל אני לא ישן..."!

באמת, הוא חלם ועשה והצליח שבישיבה עכשיו יש למעלה מ1,000 בחורים כן ירבו!

הגמרא (ברכות כח.) מספרת על רבן גמליאל, נשיא ישראל, שהכריז ואמר עם כניסתו ל״תפקיד״: ״כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש״. ולשם כך הוצב שומר בפתח בית המדרש, למנוע כניסתם של תלמידים שלא עונים על הקריטריון. וכאשר עברה הנשיאות לידיו של ר׳ אלעזר בן עזריה סולק השומר וניתנה הרשות לכל מי שרצה להיכנס וללמוד תורה. הגמרא שם מציינת שבאותו יום נוספו ספסלים רבים לבית המדרש! יש אומרים ארבע מאות ויש אומרים שבע מאות.
ולכאורה תמוה: וכי השומר שהועמד בפתח היה נביא ובעל מדרגה של רוח הקודש, לידע מי היה תוכו כברו ומי לא? ואם כן, בודאי משום כבוד התורה לא היה ראוי להציבו בפתח כשומר-הסף?
מסביר האדמו״ר מסדיגורא זצ״ל: דלתות בית המדרש נסגרו עפ״י ציוויו של רבן גמליאל, על מנעול ובריח. והיה, ותלמיד שרצה במלוא הרצינות, מתוך רצון עז ושאיפה גדולה להיכנס וללמוד תורה - היה נוקט בכל האמצעים ולא היה חוסך כל מאמץ! חותר חתירות, פורץ גדרות, ומשתדל להגיע אל תוככי בית המדרש. כזה היה מבחן הכניסה שהציב רבן גמליאל בפני מי שחשקה נפשו בתורה.
בצורה זו ידע רבן גמליאל מי תוכו כברו - אשר שאיפתו היא אמיתית וחזקה - ומי לא.

המגיד מדובנא: בעת מגיפת שפעת רבתה הדרישה למכשירי אדים. עלה אדם לגמ״ח תרופות וביקש מכשיר. "חפש בחדר הסמוך״, נענה.
נכנם למחסן הגמ״ח, חיפש בכל זווית ולא מצא. חזר כעבור שעה, מאובק ומתוסכל, והודיע לממונה: חיפשתי ולא מצאתי״. גחן הממונה, והוציא לו מכשיר מתחת לדלפק...
היה האיש המום: ״אם המכשיר היה בהישג ידך, למה הטרחתני?״ שאל.
ענה המוכר: ״הלא תבין, רבים הבאים לבקש, אך מעטים מהם זקוקים לו באמת. האחרים חושבים להקדים רפואה למכה, להבטיח עצמם לכל מקרה. איך אדע מי הוא הנזקק? אם יחפש בכל מדף, ולבסוף ישוב אלי - הוא הזקוק לו באמת, ולו אתנהו״...

רק מי שיש לו שאיפה חזקה מאוד יטרח ויצליח!

כשיהודי עולה לשמים שואלים אותו: שמרת מצוות? למדת תורה? תיקנת את המידות?

על חלק מהדברים הוא יכול לענות 'לא יכולתי', אבל אז ישאלו אותו אז למה לא רצית? לא יכול? לפחות תרצה, תשאף להגיע לשם.

אתה רואה מישהו עושה מצוה, לומד תורה, מתנהג יפה – אם אתה יכול תצטרף אליו, אבל אם לא, אז לפחות תקנא בו! תרצה להיות כמוהו!

הרצון והשאיפה האלו יקדמו אותך מאוד מאוד!

הרצון יוצר ואקום (כי הוא כח גדול אבל אין מעשה מאחורה) והואקום יוצר משיכה! כמו מזרק, תפתח מזרק כשאתה סותם את הפתח שלו בצד השני תראה הוא חוזר במהירות למקום...


כך הרצון שלך ימשוך אותך לקדושה פנימה!

יום שלישי, 23 בפברואר 2016

פרשת כי תשא - אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר


שמות (לג,כג): "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".

גמרא (ברכות ז.): חז"ל התקשו מה הכוונה "וראית את אחורי" – והסבירו "מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין".

איך הגיעו חז"ל להבנה ש"אחוריו" של הקב"ה זה קשר של תפילין - ואיך הדבר קשור  לחטא העגל?

עונה רבי צדוק הכהן מלובלין: הרי בשעת חטא העגל הקב"ה אמר למשה - "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא". העורף הוא ההיפך מהפנים. הפנים מבטאים את האישיות, הכוונה, הרצון. אדם שכועס או שמח - הדבר ניכר בפניו. לעומת זאת העורף מבטא חוסר שייכות. על כן בחטא העגל שעם ישראל מרד בה' - נקרא הדבר "קשה עורף" - שהכוונה בזה היא לניתוק וריחוק של עם ישראל מה'. כביכול עם ישראל מסתיר את פניו, עצמו ואישיותו מעם ה', ומפנה לו עורף.
לאחר שהקב"ה מחל לעם ישראל, הוא מראה למשה את ה"אחור" - על ידי קשר של תפילין.

הקב"ה מגלה למשה: אתה רוצה לדעת בזכות מה מחלתי לעם ישראל. הסיבה היא שאפילו ה"אחור", העורף, של עם ישראל - קשור אלי. שהרי הקשר של התפילין נמצא על העורף, מה שמראה על כך, שאפילו העורף של ישראל, אפילו הנסיון שלהם להתרחק ממני - הכל בסופו של דבר מוביל לקב"ה.

הרב שבתאי סלבטצקי (שליח חב"ד באנטוורפן): עמדנו פעם בתחנה המרכזית, קבוצה של בחורים שבאה להניח תפילין לעוברים ושבים. בחורים לא דתיים עברו לידנו, הצענו להם וכולם מאוד רצו להניח תפילין חוץ מעקשן אחד, שמאוד התנגד. התחלתי לדבר איתו והוא אמר לי: "דע לך, גדלתי במשפחה חסידית. למדתי בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, והיה לי שם מורה נפלא בשם צבי גרינוולד. הוא לימד אותי המון דברים בחסידות ועבודת ה'. אך ההורים שלי הוציאו אותי משם בכוח ושלחו אותי למקום אחר. עזבתי את התורה, עזבתי את הקדושה, והיום אני וכל החברים שלי עושים עבירות. אבל בעוד שהם עושים את זה ונהנים, אני למדתי 'שער היחוד והאמונה' בתניא. אני יודע שיש אלוקים, הפתח שלי לא נסגר אף פעם! אני תמיד הולך אתו, עושה עבירות – וסובל...".

הקשר של התפילין נמצא על העורף כדי לומר, שאפילו העורף שמראה כביכול על הכפירה - בסופו של דבר הוא יביא לקדושה, טהרה, אמונה ודבקות בה'. גם על העורף הקשה - יש קשר של תפילין, וסוף כל החטאים והחוטאים שבישראל להתהפך ולשוב בתשובה שלימה.

רואים אחרי חטא העגל שהפנימיות של עמ"י טהורה אפילו אחרי כזה חטא נורא:

הקב"ה מבקש תרומה, ומה התגובה של עמ"י?
שמות (לה כא-כט): "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה': וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ: כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים: וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאֶת הַבֹּשֶׂם וְאֶת הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:  כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'".

מסילת ישרים (פ"יח): "מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמתית... יקרה לו כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואף על פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור... והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב וריע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת... והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים".

הפרשה הזאת היא שיעור חשוב בעם ישראל!

מדרש (שיה"ש ה,ב): "גם אם 'אני ישנה' –'ליבי ער' "!!!

הלב שלנו תמיד צמא ומבקש את דבר ה'!

גמרא (פסחים פז): "אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע בניך חטאו והיה לו לומר בניך הם בני חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיך עליהן לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו רבש''ע כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת. אמר הקב''ה מה אעשה לזקן זה אומר לו לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל... לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקב''ה להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך ממנה. אמר לו רבש''ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. א''ל הקב''ה ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן כך ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!? כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו אמר לו הקב''ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן שנאמר (הושע ב,א) והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו וגו' (הושע ב,כה) וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה".

זוה"ק (כי תשא קצ.): "אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זַכָּאָה אָרְחָא דָּא, דְּזָכֵינָא לְהַאי מִלָּה. אֲמַר לֵיהּ מִמָּאן שַׁמְעַת לָהּ. אֲמַר לֵיהּ, יוֹמָא חֲדָא הֲוֵינָא אָזִיל בְּאָרְחָא, וּשְׁמַעְנָא וַחֲמֵינָא לֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא סָבָא, דְּהֲוָה דָּרִישׁ לְהַאי קְרָא לְרִבִּי אָחָא, וְכֵיוָן דְּשָׁמַעְנָא חַדֵּינָא בֵּיהּ, וּנְטִירְנָּא לֵיהּ צָרִיר בְּכַנְפָא דִּלְבוּשָׁאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִנַּאי לְעָלְמִין. אֲמַר לֵיהּ, וַדַּאי מִלָּה קַדִּישָׁא דָּא, מִנְּהִירוּ דְּבוּצִינָא קַדִּישָׁא אִתְנְהִיר. זַכָּאָה דָּרָא, דְּקַיְימֵי עָלְמָא וְסַמְכוֹי, שַׁרְיָין בְּגַוֵּיהּ. וְאִי אַנְתְּ צְּרִירַת לְהַאי מִלָּה בְּקִשְׁרָא חֲדָא דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינָךְ. אֲנָא אֶצְרוֹר לָהּ בִּתְלָּתִין, אוֹ בְּאַרְבְּעִין קִשְׁרִין בְּכִיסָאִי, דְּלָא יִתְעֲדֵי מִינַּאי לְעָלְמִין. עַל הַהִיא מִלָּה דְּאַחְמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֹשֶׁה, בְּגִין דְּאַף עַל גַּב דְּיִשְׂרָאֵל חָבִין קָמֵיהּ בְּכָל דָּרָא וְדָרָא, לָא בָּעֵי מַאן דְּיֵימָא עָלַיְיהוּ דַּלְטוֹרִין. מְנָלָן. מְהוֹשֵׁעַ, דִּכְתִּיב, (הושע א) תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ' בְּהוֹשֵׁעַ, הָא אוּקְמוּהָ מִלָּה. וְעַל דָּא (הושע ב) וְהָיָה מִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּבְגִין דָּא בָּרִיךְ לוֹן בְּכַמָּה בִּרְכָּאן, לְאָהַדְּרָא בְּתִיּוּבְתָּא, וּלְאָתָבָא לוֹן לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא, וְלָא אַעְדֵּי מִתַּמָּן, עַד דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָחַל עַל חוֹבַיְיהוּ, וְאִתְנְקִיאוּ קָמֵיהּ.
אֵלִיָּהוּ מָה כְּתִיב בֵּיהּ, (מלכים א,יט) וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ', אָמַר מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אִתְּתָא חֲדָא שַׁדְרַת לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, דִּכְתִּיב, (שופטים ד) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. דָּא הוּא רֹתֶם, וְאָהַדְרַת לוֹן לְמוּטַב, דִּכְתִּיב, (שופטים ה) עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וְאָנָא עָאלִית בֵּינַיְיהוּ, וְאַכְרָזִית קָמַיְיהוּ וְלָא יָכִילְנָא.
עַד דְּהֲוָה יָתִיב, אִתְגְּלֵי עָלֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֲמַר לֵיהּ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ, בְּקַדְמִיתָא קָא הֲוֵית מְקַטְרְגָא וּמְקַנֵּי עַל בְּרִית, וּמִדְּחָמֵינָא בָּךְ דְּקַנִּית עָלַי בְּהַהוּא בְּרִית, נַטְלִית לֵיהּ בִּרְעוּ דְּמֹשֶׁה, וְיָהִיבְנָא לָךָ, עַד דְּמֹשֶׁה הֲוָה אָמַר (במדבר כה) הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. הַשְׁתָּא דְּאִיהוּ דִּילָךְ, לָא אִתְחָזֵי לָךְ לְקַטְרְגָא עֲלוֹי, הֲוָה לְךָ לְמִשְׁבַּק קִנוּיָיךָ לִי, כְּמָה בְּקַדְמִיתָא דְּהֲוָה דִּילִי, שְׁבַקְנָא לֵיהּ לִידָא אַחֲרָא, וְלָא קַטְרִיגְנָא עֲלוֹי.
מַה לְּךָ פֹה, מַאי פֹה. בְּרִית קַיָּימָא, פֶּה יְיָ' אִיהוּ. כֵּיוָן דְּלָא בָּעָאת לְשַׁבְקָא לִי פּוּמָךְ, יֵתוּב בַּאֲתָר דְּהַהוּא פּוּמָא. תְּנָן, בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְעַבָּר מִנֵּיהּ הַהוּא נְבַזְבְּזָא דְּיָהַב לֵיהּ מֹשֶׁה. דִּתְנָן, מַאי דִּכְתִּיב, (מלכים א,יט) וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ'. עַד הַר הָאֱלהִים חוֹרֵבָה. לְמִתְבַּע מִתַּמָּן, וְכִי מִתַּמָּן הֲוָה בָּעֵי. אֶלָּא לְמִתְבַּע כְּמִלְּקַדְּמִין, מֵהַהוּא דְּיָרִית בְּהַר הָאֱלהִים, בְּרִית דָּא. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ מֹשֶׁה, לֵית אַנְתְּ יָכִיל לְקַבְּלָא מִנַּאי, אֶלָּא זִיל לְיַנּוֹקַיְּיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וּמֵאִינּוּן תִּרְוָח, וְאִינּוּן יַהֲבֵי לָךְ, וְכַךְ הוּא עָבִיד.

[תרגום: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרֵי הַדֶּרֶךְ הַזּוֹ שֶׁזָּכִינוֹ לַדָּבָר הַזֶּה. אָמַר לוֹ, מִמִּי שָׁמַעְתָּ אוֹתוֹ? אָמַר לוֹ, יוֹם אֶחָד הָיִיתִי הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַעְתִּי וְרָאִיתִי אֶת רַב הַמְנוּנָא סָבָא שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה לְרַב אָחָא. וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי, שָׂמַחְתִּי בּוֹ, וְשָׁמַרְתִּי אוֹתוֹ צְרוֹר בִּכְנַף לְבוּשִׁי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. אָמַר לוֹ, וַדַּאי שֶׁדָּבָר קָדוֹשׁ זֶה נָאוֹר מֵהַמְּנוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁעַמּוּדֵי הָעוֹלָם וְתוֹמְכָיו שׁוֹרִים בְּתוֹכוֹ, וְאִם אַתָּה צוֹרֵר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה בְּקֶשֶׁר אֶחָד שֶׁלֹּא יָסוּר מִמְּךְ - אֲנִי אֶצְרֹר אוֹתוֹ בִּשְׁלֹשִׁים אוֹ בְּאַרְבָּעִים קְשָׁרִים בְּכִיסִי שֶׁלֹּא יָסוּר מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים. עַל אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מִשּׁוּם שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁיִּשְׂרָאֵל חָטְאוּ לְפָנָיו בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, לֹא רָצָה מִי שֶׁיֹּאמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע. מִנַּיִן לָנוּ? מֵהוֹשֵׁעַ, שֶׁכָּתוּב תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ. הֲרֵי בֵּאֲרוּ אֶת הַדָּבָר. וְעַל כֵּן הָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם וְגוֹ'. וּמִשּׁוּם כָּךְ בֵּרַךְ אוֹתָם בְּכַמָּה בְּרָכוֹת, לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְלַהֲשִׁיבָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְלֹא זָז מִשָּׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁמָּחַל עַל חֲטָאֵיהֶם וְהִתְנַקּוּ לְפָנָיו.
מַה כָּתוּב בְּאֵלִיָּהוּ? וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְגוֹ'. אָמַר, רִבּוֹן הָעוֹלָם, אִשָּׁה אַחַת שָׁלַחְתָּ לְיִשְׂרָאֵל וּדְבוֹרָה שְׁמָהּ, שֶׁכָּתוּב וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה. זֶהוּ רֹתֶם. וְהֶחֱזִירָתָם לְמוּטָב, שֶׁכָּתוּב עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה. וַאֲנִי נִכְנַסְתִּי בֵינֵיהֶם, וְהִכְרַזְתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא יָכֹלְתִּי.
עַד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב, הִתְגַּלָּה עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לוֹ, מַה לְּךְ פֹה אֵלִיָּהוּ? בָּרִאשׁוֹנָה הָיִיתָ מְקַטְרֵג וּמְקַנֵּא עַל הַבְּרִית, וּמִשֶּׁרָאִיתִי בְּךְ שֶׁקִּנֵּאתָ עָלַי בְּאוֹתָהּ בְּרִית, נָטַלְתִּי אוֹתָהּ בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְנָתַתִּי לְךְ, עַד שֶׁמֹּשֶׁה הָיָה אוֹמֵר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. עַכְשָׁו שֶׁהוּא שֶׁלְּךְ, אֵינוֹ רָאוּי לְךְ לְקַטְרֵג עָלָיו, הָיָה לְךְ לְהַשְׁאִיר אֶת קִנְאָתְךְ לִי, כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה שֶׁהָיְתָה שֶׁלִּי, נָתַתִּי אוֹתוֹ לִידֵי אַחֵר וְלֹא קִטְרַגְתִּי עָלָיו.
מַה לְּךְ פֹה. מַה זֶּה פֹה? בְּרִית הַקֹּדֶשׁ פֶּה ה' הִיא. כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַנִּיחַ לִי אֶת פִּיךְ, יִבָּרֵא בַּמָּקוֹם שֶׁל אוֹתוֹ הַפֶּה. שָׁנִינוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָעָבְרָה מִמֶּנּוּ אוֹתָהּ מַתָּנָה שֶׁנָּתַן לוֹ מֹשֶׁה. שֶׁשָּׁנִינוּ, מַה שֶּׁכָּתוּב וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא וְגוֹ' עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב - לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם. וְכִי מִשָּׁם הָיָה מְבַקֵּשׁ? אֶלָּא לְבַקֵּשׁ כְּמִקֹּדֶם מֵאוֹתוֹ שֶׁיָּרַשׁ בְּהַר הָאֱלֹהִים אֶת הַבְּרִית הַזּוֹ. פִּנְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ, וַדַּאי בְּדַרְגָּה אַחַת. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, אֵין אַתָּה יָכוֹל לְקַבֵּל מִמֶּנִּי, אֶלָּא לֵךְ לַתִּינוֹקוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמֵהֶם תַּרְוִיחַ וְהֵם יִתְּנוּ לְךְ. וְכָךְ הוּא עָשָׂה].

כוזרי (מאמר ראשון סי' צב' והלאה): "אמר הכוזרי: השמר לך החבר לבל תפליג בספור שבחיה של אמתך ולבל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים דבר המרותם את אלהיהם על אף המעמדות האלה שמע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לאלוה.
אמר החבר: חטא אשר גנוהו הם עצמם מתוך גדולתם ואין גדול כי אם מי שחטאיו ספורים.
אמר הכוזרי: אינך אומר כך כי אם דרך הפרזה ומתוך משוא פנים לעמך וכי יש לך חטא גדול מזה ומה מעשה טוב ישאר להם אחר זה.
אמר החבר: כתר לי זעיר ואוכיח לך גדלת העם הזה ודי לי בעדות שהעידה התורה כי אותם בחר האלוה לו לעם ולאמר מבין כל אמות העולם וכי הענין האלוהי חל בכל המונם עד שנעשו כלם ראויים לשמע את הדבור האלוהי ומהם עברה סגלה זו אל נשיהם כי גם מהן קמו נביאות ואלו לפניהם לא חל הענין האלוהי כי אם על יחידים שאליהם עברה סגלה זו מאדם הראשון אדם הראשון זכה לסגלה זו כי היה שלם בכל בלא יוצא מן הכלל כי מה פגם אפשר למצא בשלמות יציר אשר יצא מתחת יד אמן גדל חכמה וכל יכול ונוצר מחמר אשר בחרו אמן זה לשם צורה שרצה בה לשלמות זו לא היתה מניעה לא מצד מזג זרע האב ודם האם ולא מצד ההזנה והטפוח בשנות הינקות והילדות ולא מצד השפעת האויר והמים וחבל הארץ כי אדם הראשון בראו האלוה בתבנית איש שהגיע לסוף שנות בחרותו שלם בגופו ובמדותיו והוא קבל מאת האלוה את הנפש החיונית בשלמותה ואת השכל במעלה העליונה האפשרית לאדם לפי תכונתו האנושית ואף את הכח האלוהי שמעל לשכל רצוני לומר את המדרגה שבהגיעו אליה ידבק האדם באלוה וברוחניים וישיג את האמתות בתחלת מחשבה בלא עיון ולמוד לכם נקרא אדם הראשון אצלנו בן אלהים וכל הדומים לו מזרעו נקראו בני אלהים והנה אדם הראשון הוליד בנים רבים אך מכלם לא היה ראוי לבוא במקומו כי אם הבל כי רק זה היה דומה לו ומשהרגו קין אחיו מתוך קנאה שנתקנא בו על מעלה זו נתן לאדם שת תחת הבל ושת היה דומה לאדם ולכן נעשה הוא לסגלת אדם וגרעינו ואלו שאר הבנים לא היו כי אם כקלפות וסגלת שת היה אנוש בנו וכך נמשך הענין עד נח על ידי יחידים שהיו כגרעינים כלם דומים לאדם הראשון ונקראים בני אלהים ולכלם השלמות בגוף ובמדות באריכות ימים בחכמה ובכשר המעשה ולפי ימי חייהם מונים אנו את השנים מאדם ועד נח וכך היה הדבר גם בדורות אשר מנח עד אברהם אמנם היה בהם מי שלא דבק בו הענין האלוהי כך למשל תרח אולם אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו לעבר גדולה מזאת הוא הכיר גם את נח כי הענין האלוהי נמשך אצלם מאבות אבות אל בני בנים כך היה אברהם סגלת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי ועבר היה סגלת שם שהיה סגלת נח שכן נפלו לו בירשה ארצות האקלימים הנוחים שבאמצעיתן נמצאה ארץ חמדה ארץ כנען היא ארץ הנבואה אך יפת יצא אל הצפון וחם אל הדרום וסגלת אברהם מבין בניו היה יצחק ולכן שלח אברהם את כל בניו האחרים מן הארץ המיחדת ההיא ארץ כנען ואותה יחד ליצחק וסגלת יצחק היה יעקב ולכן הרחק עשו אחיו מן הארץ ההיא כי יעקב לבדו נמצא ראוי לה אולם בני יעקב היו כלם סגלה כלם יחד ראויים לענין האלוהי ולכן היה להם המקום ההוא המיחד בהתגלות הענין האלוהי לנחלה מאותה שעה התחיל הענין האלוהי שעד הנה לא כל כי אם על יחידים שוכן בקרב קבוץ והאלוה השגיח על בני יעקב גם בהיותם במצרים להפרותם ולהרבותם ולגדל את בניהם כאשר יגדל איש את האילן ששרשו טוב עד הוציאו פרי בשל בדומה לפרי הראשון שממנו נטע האילן רצוני לומר דאג לגדלם עד אשר ידמו לאבותם אברהם יצחק ויעקב וליוסף ואחיו והפרי הבשל בא במשה אהרן ומרים ובאנשים כבצלאל וכאהליאב וכראשי המטות כשבעים הזקנים שנמצאו ראויים לנבואה מתמדת וכהושע כלב וחור ורבים זולתם בעת ההיא נמצאו בני ישראל ראויים להראות האור האלוהי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוה עליהם...
והנה בני ישראל אף הם הבטח להם כי ירד אליהם מעם האלוה דבר מה אשר יראוהו ויכונו אליו... ומששמעו בני העם את הדבור האלוהי בעשרת הדברות ומשה עלה אל ההר מתוך צפיה ללוחות הכתובים אשר יוריד אל העם ולארו (אשר יראה בהר למען) יעשה כתבניתו לעם והיה להם דבר נראה לעין אליו יכונו ובארון הברית האלוהית הבריאה החדשה אשר יברא האלוה רצוני לומר שני הלוחות ונוסף על אלה הענן אשר יכסה את הארון והאור האלוהי והמופתים שיראו בעבורו נשארו עומדים ומצפים לרדת משה בעודם באותה רוממות שבה היו ביום מעמד הר סיני לא שינו פארם ועדים ובגדיהם אשר לבשו ונשארו עומדים במצבם זה ממתינים לבוא משה מרגע לרגע אולם משה נשאר בהר ארבעים יום אם כי לא לקח אתו צידה לדרך ולא נפרד מהם ויהי כהולך על מנת לשוב בו ביום אז גברה האכזבה אצל אחדים מבני ההמון הרב ההוא אותה שעה התחיל העם להחלק לכתות כי רבו בינהם הדעות והסברות ולבסוף הרגישו אחדים מהם צרך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האמות אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו הנה האלוה וכמו שאנו עושים כיום ברמזנו לשמים ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכח מכוחות הטבע חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה... נוסף על כך לא היו עובדי הנעבד ההוא כי אם שלשת אלפים איש מתוך צבור של שש מאות אלף איש אשר להתנצלות יחידי הסגולה שסיעו בעשית הנעבד אולי היתה כונתם כי יתברר מי הוא החוטא ומי הוא המאמין למען יהרג החוטא אשר יעבוד לעגל ואם נחשב דבר זה להם לעון אין זה כי אם בגלל הוציאם מן הכח אל הפעל חטא אשר עד הנה היה רק מחשבה צפונה בלב.

כל חטאת העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים כי אם עברה על אחת ממצותיו כי הוא ית' אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבע מקום אליו יכונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שבינהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת האמת אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה ולהפך לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה ולכן באו אל אהרון ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סיע במעשה ולא נחשב לו הדבר לעוון כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכח אל הפעל...".

פרשת כי תשא - אוֹת הִיא לְעֹלָם

אוֹת הִיא לְעֹלָם


שמות (לא טז-יז): "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם".

נמכר יוסף (ר' יוסף בן נעים): "כתב הגאון חיד׳׳א זצוק״ל (נחל קדומים בחקתי אות ד)... ס' רבוא אותיות בתורה[1], ויש בהם ס' רבוא פרצופים, וכל אחד מישראל נאחז באות אחת של תורה, ואותה האות משועבדת אליו כשעבוד אשה לבעלה, וכדמיון האיש זכר ואות נקבה נאסרת. ולכן מצוה לחלל שבת על כל איש ישראל, כי התורה והאות ההיא מוכנת אליו לעבודתו אם יזכה...
ואפשר זהו שנא׳ עשה עמי אות לטובה (תהלים פו,יז), שהאות של תורה אשר אני נאחז בה מתנוצץ ותאיר ותהיה עמי, ודו״ק והאריך עכ״ל".

תיקוני רמח"ל (מא): "ובשעה שעמדו ישראל על הר סיני נמסרה להם התורה בכל המדרגות שלה ושם נועדו כל ישראל וכל הנשמות אופילו אותן שלא היו עדיין בעולם וכולם נטלו חלק בתורה וסוד הדבר פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש. כמה פנים הם לתורה וסוד שלהם נכלל בכללות של ארבע שנאמר לגביהם ארבע פנים והשכינה היא דמות הכל וכך כל אחד מישראל הצטייר בדיוקן אחד מאותן ארבעה וכל אחד היה הקב"ה מתגלה לו לפי הפנים שלו לפיכך פנים בפנים לכל אחד היה אומר ישקני מנשיקות פיהו", לפיכך שם בהר סיני כל אחד לקח חלקו".

'ישראל' - ראשי תיבות 'יש ששים רבוא אותיות לתורה' כמנין נשמות ישראל.
בספר תורה כל אות צריכה להיות מוקפת גויל, אם אות אחת נדבקת בשניה ספר התורה פסול.

כל יהודי חשוב!!!

אביהם של ישראל (חלק ד' עמ' 12): "בשעה שישבנו ״שבעה" על אבא ז׳׳ל באו אלפים רבים לנחם אותנו. ביניהם הייתה אישה אחת שעמדה ומיררה בבכי. קלטתי אותה מרחוק וניגשתי לנחם ולחזק אותה.
היא אמרה לי שהיא לא יכולה להתנחם, הבכי הוא גדול, היא מרגישה שבפטירת הרב היא איבדה את האדם שהרים אותה מאשפתות. לשאלתי היא סיפרה כי היא נולדה להורים שניסו לחנך אותה דרך ביקורת. הם לא הבינו שאין דבר שהורס יותר מזה. הם היו מעירים לה בלי הפסקה הערות על התנהגות לא נכונה, וכך הם שברו לה כל שביב של ביטחון עצמי. חוסר הביטחון היה גורם למעידות, המעידות לביקורת, הביקורת לכישלון, וכך היה הגלגל חוזר ואני הייתי הולכת ונשברת.
והיא המשיכה וסיפרה: כשהגעתי לבגרות, הייתי חסרת ביטחון לחלוטין. בשידוכים הייתי חלשה, וכמובן לא הצלחתי. בעבודה הייתי חסרת ביטחון, וכמובן לא הצלחתי. הכול הלך הפוך.
בשלב מסוים של יאוש הציעו לי ללכת לרב מרדכי אליהו. אמרו לי שהוא מקבל אנשים אחרי התפילה, והוא בוודאי יציע לי עצה איך להיחלץ מהמעגל המסחרר שהייתי בו.
קמתי מוקדם והגעתי לבית הכנסת של הרב, בתקווה לגשת אליו אחרי התפילה. כשראיתי את כל האנשים ניגשים אליו ומקיפים אותו, הבנתי שאין לי כל סיכוי. כל כך הרבה אנשים חשובים נמצאים פה, מי יסתכל עלי בכלל?
ליוויתי את הרב ביציאתו מבית הכנסת ביחד עם כולם, הם סביבו ואני מאחור. ראיתי איך הוא מתקרב אל המכונית שלו, כשהוא מוקף אנשים שמסתירים אותי ולא מאפשרים לי כלל לגשת אליו. כל התקוות שתליתי בפגישה איתו נמוגו.
הרב עמד להיכנס למכונית שלו כשלפתע הסתובב, חיפש מישהו בכל האנשים, קלט אותי עומדת מרחוק, וסימן לי בידו לגשת אליו. חששתי מאוד. הבנתי שהוא צריך לנסוע כעת ואני מעכבת אותו, אבל הוא לא התיישב במכונית, הסתכל אלי וסימן לי שוב בידו: בואי.
לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. לא הייתה לי ברירה. התקרבתי בחשש גדול אל המכונית בין כל האנשים. הגעתי אליו והוא סימן לאנשים להתרחק ושאל: מה את צריכה?
אמרתי לו שלא נעים לי לעכב אותו, אבל הוא אמר לי: יש לי זמן, מה את צריכה? הוא נתן לי את התחושה שכל הזמן שבעולם שלי. אמרתי לו שאני לא כל כך חשובה. לא נעים לי לעכב את כל האנשים החשובים האלה, העשירים האלה שעומדים סביבנו ומלווים את הרב. הם מחכים לי, מתעכבים בגללי ולא הולכים עד שהרב ייסע.
הרב הסתכל עלי במבטו החם ואמר לי מילים שלעולם לא יישכחו ממני: ״את חשובה!״. כשההדגשה שלו היא על המילה ״את״. אלו היו מילים שמעולם לא שמעתי מאף אדם. את חשובה.
כל העולם השתנה באותו רגע. הרגשתי את כל קרבי מתהפכים לטובה. אני באמת חשובה, לא כמו שחשבתי עד אותה שעה. הוא שאל אות׳ מה אני צריכה, והאמת היא שבאותה שעה כבר לא הייתי צריכה כלום. העיקר כבר נאמר.
מאותה השעה הכול השתנה. החיים עלו על מסלול חיובי, כשכל הזמן המילים שלו ממשיכות להדהד באוזני. עד עכשיו אני עוד שומעת אותן: את חשובה.
״איך לא אבכה כשהרב אליהו הלך מאתנו?״, סיימה האישה.
עכשיו היה תורי לבכות".

חשוב מאוד שהאחדות לא תהיה אחדות של הדבקת כל האותיות זה לזה, לא אחידות של המסת כולם, אלא אחדות הנבנית מהיחודיות של כל אחד. רק מתוך אחדות כזו באה התגלות השכינה בעם ישראל.

אומרים חז"ל שמשה התקשה בהבנת עניין מחצית השקל, "עד שהראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד". מהו הקושי הגדול?
משה הבין שעניינה של מחצית השקל היא נשיאות ראש של כל אחד ואחד, אולם אם כל אחד יביא את אותו המטבע - במה ניכרת היחודיות?
לכן מראה לו הקב"ה מטבע מתחת כסא הכבוד, ממקום שממנו חצובות הנשמות.
מחצית השקל היתה מאש, אש היא תמיד שונה מאש אחרת – כל אחד והאש של הנשמה שלו!

המשך נמכר יוסף: "ובזה אפשר להבין, מ״ש בשמירת שבת, ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם, שמצוה את האדם לשמור את השבת, אבל יש פעם שמצוה לחלל שבת על איש ישראל, כי אות היא - לעולם, כלומר התורה והאות ההיא מוכנת לעבודתו יתברך לעולם אם יזכה. ומה שנא' אות היא, כלומר האות שנאחז בו האיש שורש נשמתו משועבדת לו וכו', והיינו אות היא לעולם".

אנחנו מתפללים שנזכה כל אחד לפתח את האות המיוחדת שלו, את האישיות שלו, ולהאיר בה לעולם כולו! שבת שלום ומבורך!




[1] הפני יהושע (קידושין לא: ד״ה והואיל בשם ספרים קדמונים) כתב שכן הוא בזוהר ובשל״ה במקומות הרבה, ותמה ע׳׳ז שע״פ חשבון של חמשים פסוקים, לא נמצא אלא שיעור חצי מזה, והביא שכן תמה בחסד לאברהם, וע״ש מעין ב׳ נהר יא, בשם ספר כתיבת יד שכתב בזה, מספר האותיות אל״ף בי״ת עם אותיות מנצפ״ך וכל אות ואות ומילויה ומילוי מלואה יעלה יחד לס׳ רבוא כמספר בני ישראל. וע״ש נהר יח דכתב דלתורה ישנם ס׳ ריבוא פירושים. ועוד פי׳ בפנ״י דהוי ס׳ ריבוא יחד עם התרגום. וראה רבי כליפא בן מלכא, כף נקי, בפרפראות לחכמה.