Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 31 במרץ 2016

פרשת שמיני - מעלת השמירה באכילה

מעלת השמירה באכילה


ויקרא (יא,מד-מה): "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי".
שואלת הגמרא (ב"מ סא:) למה במאכלות אסורים נאמר "המעלה" ובשאר המקומות "המוציא / הוצאתי"?
עונה הגמרא שזה מלשון מָעלָה - "אומר הקב"ה אלמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דַיִי"!
כל העבירות הן חיצוניות הן פוגעות בנפשו אך לא הופכות לחלק ממנו אבל אכילת איסור הופכת לחלק מהאדם! כמאמר חז"ל: "ונטמאתם בם - ונטמתם בם" לשון טמטום.
שמירה על האכילה עוזרת בשליטה על היצר:
כל אימת שיהודי ניגש לאכול דבר כלשהו, הוא נעצר ושואל את עצמו מספר שאלות:
המאכל עצמו, זמן האכילה, מקום האכילה, האם הוא מעושר, האם אינו מתולע...
אחרי שהוברר שהמאכל בסדר, אני צריך לדעת האם אני יכול לאוכלו עכשיו או להמתין לסוף התפילה, לעשיית קידוש או הבדלה, או שאני בשרי, או שהיום תענית, שאין מצוה שעליי לעשות לפני כן כמו ק"ש או תקיעת שופר, או אני צריך להאכיל לפני כן את הבע"ח...
בענין מקום האכילה, האם צריך להיכנס לסכה.
האם צריך ליטול ידיים.
אני צריך לברר איזו ברכה צריך לברך ולברך אותה ולברך אח"כ וכו'
כך מרומם האדם את עצמו מעל יצרו.
ללא אכילה אי-אפשר, לכן זו התמודדות יומיומית שאנו ניצבים מולה כל הזמן!

עובדה שאנו יגעים ועמלים ללא הרף במשך כמעט 6000 שנה בתיקון אכילה אחת ויחידה, ובאכילה לקינו ובאכילה נרפא בע"ה!

פרשת שמיני - משכן על בסיס ענוה

משכן על בסיס ענוה


ויקרא (ט,א): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".
בעל הטורים: "ויהי ביום השמיני קרא משה - בגי' היה ביום ראש חדש ניסן. אמר משה לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לכך לא זכיתי לשמש אלא ז'".

לא מובן, שבגלל שסרב זכה לשמש הרי זה הפוך! שבגלל שסרב אמור לא לזכות לשמש?
ואם רוצה להגיד שבגלל שסרב זכה רק ל7 אז למה זכה לכמות של ימים שסרב?
ועוד שאלה: בפס' ז' כתוב "קרב אל המזבח", ופרש"י: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת", מה זאת אומרת מה הוא בוש? הוא הרגע סיים לעשות עגל! והוא צריך עדיין להקריב חטאת כדי לכפר על זה!?
ועוד שאלה למה משה אומר לו "לכך נבחרת" בגלל שעשה חטא ובוש הוא נבחר?

אלא כל השראת השכינה במשכן הייתה תלויה בענווה של הפועלים בה! כמו שכתוב "זבחי אלהים רוח נשברה"!
לכן משה רבינו העניו מכל האדם הקים את המשכן שאמור להתמלא בכבוד ה'!
וזה שמשה סרב להנהיג את עמ"י זה בגלל ענוותנותו, לכן זכה לשמש דווקא בגלל זה את שבעת ימי המילואים במשכן!
לכן אמר משה לאהרן "מה אתה בוש לכך נבחרת" שבגלל שהוא בוש אפילו שויתר על נפשו הגשמית והרוחנית כדי להציל את עמ"י מעוון יותר גדול (שאז יהרג כהן ונביא ביום אחד) ורק לכן הסכים, לכן נבחר כי צריך את היסודות הללו של שברון הלב וענווה ושפלות וויתור שעליהם יעמוד בית ה'!!!

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: שמעתי פעם מחכם מנשה שלו שסיפר בשם הבא"ח ע"ה, מעשה בשייך ערבי שאמרו עליו שהוא ענו גדול, עד כדי כך שאם היה רואה ילד קטן או סומא שרוצה לעבור את הכביש, היה עוזר להם במסירות גדולה. משסיפרו לרב על העניין התפלא מאוד ואמר איך יכול להיות שגוי שכידוע כולו גאווה ואין לו נשמה טהורה, יתנהג כך? פעם אחת ביקש הרב להתלוות לאותו שייך. השייך שהבין מדוע הרב מלווה אותו, עשה מעשי ענוה בכפליים, והרב רואה ומשתאה. לעת ערב, פנה השיך ואמר לרב: "נו, איך הענווה שלי?". אמר הרב: מעתה אין לי שום פלא על הענווה שלך, את התשובה כבר קיבלתי...

דוד המלך אמר כשהביא את ארון ה' "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" כי רק ככה אפשר להביא את ארון ה'!
ולכן אדני המשכן (שהם היסוד של הקרשים) נעשו ממחצית השקל שגם העשיר וגם העני התנדבו אותו דבר ואין שם התנשאות.

ולכן הארון ששם השכינה שורה ומדברת מבין הכרובים כל מידותיו היו שבורות – כי השבור הוא השלם לפני ה'!!!

פרשת צו - הגומל לחייבים טובות

הגומל לחייבים טובות


ויקרא (ז,יב): "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ"[1].
רש"י (כאן בפס' בשם הגמ' בברכות נד:): "אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים, והולכי מדברות, וחבושי בית האסורים, וחולה שנתרפא, שהם צריכין להודות, שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם (תהלים קז,כא), ויזבחו זבחי תודה".
בימינו שאין עדיין מקדש ומזבח, אין מקריבים תודה אך מודים לה' ע"י ברכת הגומל.

כותב השולחן ערוך (ריט,ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
פרסה היא ארבע מיילים (מיל = קילומטר). כשהולכים אותה ברגל זה אורך 72 דקות. על כן קבעו הפוסקים כי מברכים הגומל רק על נסיעה של 72 דקות או יותר (עיין רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כ"ד).
אולם אם נסע אדם במקום סכנה אפילו פחות מפרסה – פחות מ-72 דקות – בזה אין מחלוקת בין מדינות אשכנז וצרפת לבין ספרד. כולם מודים שמברכים על נסיעה כזאת "הגומל", אפילו שלא אירע לאדם שום דבר – רק שהיה במקום סכנה.
אנשים הנוסעים יום יום מרחקים ארוכים באופן קבוע, מברכים פעם בחודש.

חולה - לדעת בעל השולחן ערוך, כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, אזי כשיבריא וירד ממיטתו, יברך בפני עשרה אנשים את ברכת 'הגומל', ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום - יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג הספרדים.
אלא שכתב הבן איש חי (ש"ר עקב ז'), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה כל כך קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו אפילו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים שנוהגים כדעת השולחן ערוך, אין לברך הגומל.
לעומתו, הרמ"א כתב שמברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה. כמובן, שאין הכוונה למחלה מאוד מסוכנת שחמישים אחוז מן החולים בה מתים, אלא הכוונה היא שכל שהיה במחלה חשש רחוק של פיקוח-נפש, לאחר שמתרפאים צריכים לברך 'הגומל'. הכלל בזה הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת - המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, על כל מחלה שיש בה אפילו חשש קטן של סכנת-נפשות, מחללים את השבת (שו"ע ריט,ח).

מי שניצול מתאונת דרכים, אין לברך ברכת הגומל, ואף אם היו עמו ברכב כאלה שנפצעו קשה, או ח"ו נהרגו באותה תאונה, אין הניצולים מברכים הגומל, אלא אם כן שהו בנסיעתם מהלך שעה ורבע, שאז יכולים לברך הגומל על הנסיעה.

בגמ' (ברכות נד:) מוזכרים ארבעה אנשים שצריכים לברך "הגומל" כשניצלים מהסכנה שהיו מצויים בה: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר.

מה הדין בסכנות אחרות כגון מלחמה וירי טילים? האם מברכים כשניצלים מהם?
בשאלה זו דן הריב"ש[2]. יש להניח שהוא עצמו דן בשאלה גם על עצמו, כיוון שחלק מחייו היו בבריחה מספרד לצפון-אפריקה, בעקבות רדיפות שהיו שם כנגד היהודים.
הריב"ש (בסימן שלז) נשאל מה דינו של אדם שניצל מסכנות אחרות, כגון שקפץ עליו אריה, שירו עליו חץ, שנפל עליו כותל וניצל או שניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו. האם יברך או לא?
ענה הריב"ש: "נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריה וגנבי המצויים בדרכים, ואם כן, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסים אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים".
הפוסקים האשכנזים (משנה ברורה ריט,לב) פסקו כמו הריב"ש, ולדעתם מי שניצל מסכנה אחרת כמו מלחמה או ירי טילים צריך לברך "הגומל" בשם ובמלכות.
השולחן ערוך הביא את דעתו של הריב"ש, אבל אח"כ הביא את דעת הרד"א בשם "יש אומרים", שלדעתו רק הארבעה שנזכרו בגמרא ובפסוקים בתהלים מברכים "הגומל", וסיים כי טוב לברך הגומל בלי שם ומלכות במקרה כזה, או לשמוע מישהו אחר שחייב ומברך ולענות אחריו אמן.

מים חיים (לר' יוסף משאש ח"א, סימן עו): "ברכת הגומל צריך לברך בפני עשרה, (שנאמר "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם" – זה עשרה שנקראים קהל) ואדם שבירך בינו לבין עצמו, לא עשה כתקנת רבנן שהצריכו עשרה, אך על כל פנים יצא בדיעבד, רק טוב לחזור ולברך בלא שם ומלכות בפני עשרה אם אפשר.
עוד תנאי לברכת הגומל הוא לברכה ביום דווקא ולא בלילה ובעמידה, מכיוון שאפשר שברכת הגומל היא במקום זבח תודה, שיש להקריבו ביום ובעמידה, אך גם בזה אם לא עשה כן יצא ידי חובתו".
צריך לברך מיד כשקרה הנס. אמנם אם עבר זמן – ישתדל שלא לאחר יותר מג' ימים. ואם עבר שבוע או שבועיים – גם חייב לברך. אפילו אחרי שנים ארוכות (שו"ע ריט,ו).

ילד קטן שהגיע לגיל חנוך (בן שש) האם צריך לברך ברכת הגומל?
בשו''ת מהר''ם מינץ שכתב שקטן אינו מברך את ברכת הגומל משום שכתוב בה ''הגומל לחייבים כל טוב'' וכו', וקטן איננו בכלל מי שיכול להתחייב בעונש בגלל שאינו מחוייב במצוות, לכן לא נענש על עבירות שעושה. וכ"פ המגן אברהם והמשנה ברורה (ריט,ג).
אבל כדאי לעשות איזה דבר בגלל המאורע כמו שכתוב במשנה ברורה (ריח'): "כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו" (עיין כה"ח סי' רי"ט ס"ק ב', ועיין ב'שמח נפש' עמוד כ"א).

חיי אדם (חלק ב-ג הלכות שבת ומועדים כלל קנה סעיף מא): "וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי. ומחדר שהיו שם כל בני ביתי, נפל ב' חצי חומות וקורה אחת. והחומה נפל על בתי וויטקע, עד שהיה כפסע בינה לבין המות. וכן אשתי נתפצעה בפניה, השפה העליונה לכמה חתיכות, והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה. וגם בחדר שישבתי שם עם בני, נשברו החלונות והדלת, ונתקבעו החומות. וגם נעשה בגב בני ב' נקבים. ובכל בני ביתי כולם וממני, אין אחד שלא יצא מהם על כל פנים איזה טיפות דם. וה' יתברך ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים. אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים, החליף ה' יתברך בחסדיו דמים לדמים. וזולתנו נהרגו בעונותינו הרבים בחצרי ל"א נפשות. וגם בחצר המנוח מהו' נח במהו' פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מהו' פייבש נתבקעו החומות והכיפות. והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, מי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מחצרות אחרים שיהרגו, ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש. ולמען ספר נפלאות ה', כדכתיב [תהילים קיא, ד] זכר עשה לנפלאותיו, קבלתי עלי ועל זרעי בלי נדר יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלאו הכי במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לחברא קדישא גומלי חסדים, לעשותו כמעט חציו לה' על כל פנים, ומי שיוכל יתענה. ובלילה שאחריו, יתאספו יחד תיכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביום טוב ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואחרי זה מזמורי תהלים במתון, ואלו הם, קי"א קי"ו קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"ג קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ. ואחרי זה לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר, וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו. ה' ירפא שבר עמו".

מי שנתחייב בברכת הגומל מברך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב'.
השומעים עונים 'אמן', ואומרים: 'מי שגמלך כל טוב, הוא יגמלך כל טוב סלה'.
או בנוסח הארוך יותר (תמיד מרוקאים מוסיפים עוד... למה לא? כל המוסיף מוסיפים לו...): 'האל אשר גמלך כל טוב בחן בחסד ובחמלה, יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהילה, הוא ברחמיו ישמרך ויגמלך כל טוב נצח סלה'.
והמברך עונה אחריהם: 'אמן כן יהי רצון'.

מדוע לא מספיק לענות אמן אחרי ברכת המברך ברכת הגומל כמו בשאר ברכות, מדוע צריך להוסיף את המלים הנ''ל?
שלמי נדרים (בהקדמה לספר): אחרי כל נס שנעשה לאדם מנכים  לו מזכויותיו, כמו שאמר יעקב אבינו ''קטונתי מכל החסדים'' ומפרש רש''י שם: "נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי".
לכן מאחלים למברך ברכת הגומל - ''מי שגמלך כל טוב'' – בעבר, ''הוא יגמלך כל טוב'', פירוש שלא ינכו לך מזכויותיך בעקבות הנס שנעשה לך ושעליו אתה מברך ברכת הגומל.

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאדם מודה לאלוקים הוא מביא ברכה רבה. לכן יש כאלה שאומרים בסיום "על הנסים": "וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". והיה הרב זצ"ל שואל על הנוסח הזה, למה הוא מדבר בלשון עתיד? הרי בתחילה הודינו על הנסים שהיו בעבר, אם כן היה צריך לומר "ומודים לשמך הגדול, סלה". או "והודינו לשמך הגדול, סלה"?
והיה עונה הרב ואומר, כי בכל פעם שאנו מודים לאלוקים אנו מושכים עלינו נסים חדשים לעתיד.
לכן בסיום הודאת "מודים" באה ברכת כהנים וברכת "שים שלום", שהן ברכות של שפע גדול היוצא מתוך ההודאה.
לכן אנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מודים לה' כי טוב – ומזה מגיע חסד לעולם. גם לעולם כולו וגם לעולם ולעולמי עולמים. כך יש לפרש את האמור בהלל "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". כי ההודאה גורמת לישועה בעתיד. "וַתְּהִי" – לשן עתיד.

יה"ר שבזכות שחגגנו השבוע את פורים בסעודה משתה והודיה לה' על הנס הגדול שעשה לעמ"י - ה' יראה לנו עוד הרבה ניסים ונפלאות ברחמים מרובים אכי"ר!





[1] בהכנת הדרשה נעזרתי בדבריהם של הרב שמואל אליהו שליט"א, הרב אליעזר מלמד, והרב אילן אלסטר.

[2] רבי יצחק בר ששת (1326 - 1408) - מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידו של הר"ן.

יום ראשון, 27 במרץ 2016

ליקוט הלכות לכל חודש ניסן (בדיקת חמץ, הכשרת כלים, ליל הסדר):

ליקוט הלכות לכל חודש ניסן (בדיקת חמץ, הכשרת כלים, ליל הסדר):


חודש ניסן:


פרשת הנשיאים - נוהגים לומר בכל יום את פרשת הנשיאים של אותו היום, שכן מראש חודש ניסן שבו הוקם המשכן כל נשיא הקריב את קורבן שבטו דבר יום ביומו.
מוסיפים בכל יום לאחר קריאת הפרשה, גם מספר פסוקים מהנביאים, כתובים, זוהר, ולבסוף אומרים תפילה לעילוי נשמות כל עם ישראל.
רמח"ל: "תכווין כל יום לקבל כח מאותו השבט, אם הוא מהשבט שלך. ותכווין בכל יום צירוף אחד מי"ב צירופי הוי"ה לפי השבט. וביום הי"ג תאמר התחלת פרשת בהעלותך עד, כן עשה את המנורה - כנגד שבט לוי. וטוב לומר גם כן בט"ו הימים הראשונים של ניסן, הט"ו שיר המעלות, שסודם עלית השכינה בט"ו מדריגותיה, ואומרים אותם אחד בכל יום, עד שנשלמים ביום ראשון של פסח. וטוב לומר שיר השירים פרק אחד בכל יום, וחוזרים ומתחילים אותו, ומשלימים אותו בערב פסח".

ברכת האילנות – יש לומר ברכה זו מר"ח ניסן, בזמן שהעצים מלבלבים, יש נוהגים לברכה כבר בר"ח עצמו, אבל ניתן לברכה במשך כל החודש.
נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר ברכה זו בשבת: לדעת בעל ׳בן איש חי׳ אין לומר ברכה זו בשבת, וכך פסקו הפוסקים ההולכים אחרי הקבלה והרב מרדכי אליהו זצוק״ל, אך הרב עובדיה יוסף זצ״ל הקל ואמר שאם אין לו זמן אחר וחושש שמא יעבור הזמן או האילן יפסיק להיות מלבלב וכיוצ״ב יכול לאומרה בשבת.
מי שרואה  שני אילנות מאכל  מלבלבים (פורחים) מברך: ׳ברוך אתה ה׳, אלוקינו מלך העולם שלא חסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם׳.
לכתחילה יש לברך על שני אילנות, שלפחות אחד מהם אינו מורכב, והמהדר לברך על שני אילנות מסוגי פירות שונים תבוא עליו הברכה.
ניתן לברך על עצי עורלה, למרות שאסור ליהנות מהם.
ניתן לומר ברכת האילנות בלילה, ובלבד שיבחין בעצים הפורחים, וכגון שרואה את הפרחים לאור החשמל.
ניתן לכתחילה גם לברך על עצים הצומחים בתוך הערים ובחצרות הבתים, אמנם מי שיכול לצאת אל מחוץ לעיר ולברך שם על העצים המלבלבים - תבוא עליו ברכה , ויש הידור מצווה כשמברך על מיני עצים רבים.
נשים, רצוי שתשמענה את הברכה מבעליהן ויכוונו להוציאן.

מנהגי אבלות - במשך כל החודש לא אומרים ׳צידוק הדין׳, אבל עושים השכבה כרגיל.
לא הולכים לבית העלמין בחודש ניסן, אלא לאזכרה של סוף השבעה או של סוף השלושים, וביום השנה הראשון.
נהגו ללכת לקברות בערב ראש חודש ניסן, ולהרבות בתפילה ומעשים טובים עבור הנפטרים, מאחר שבימים אלו יש תועלת גדולה לנשמות הנפטרים מכל המעשים הטובים שעושים לעילוי נשמתם, ובפרט לנשמות הוריו.

אבלות לפני החג - רגל מבטל שבעה, ובלבד שקברו לפני החג ואפילו שעה אחת, ואפילו לא הספיק להגיע לביתו ולשבת שם, אלא רק חלץ נעלו לפני החג, נחשב כאילו ישב באבלות שבעה ימים, ולאחר החג משלים לשלושים יום (גם אם לא הספיק לעשות מעשה ממש לפני החג, וכגון שלא הספיק לחלוץ את נעלו משום שהקבורה התאחרה, יש מקלים שהרגל מוציאו וכן נוהגים, שהלכה כדברי המקל באבל, ובלבד שבכה והתאונן מבעוד יום).

אנינות ואבלות בתוך החג - אונן, חייב בכל המצוות הנוהגות בליל הסדר, הואיל וברור שלא יקבור את מתו עד צאת החג, היינו שיקברנו בחול המועד, ועדיף שאת קריאת ההגדה רק ישמע מאחרים, משום שיש בה פסוקים ומדרשים רבים, ואם אינו יכול לשמוע מאחרים יקדש ויאמר את ההגדה בעצמו.
בכל מקרה האונן לא יסב, וראוי שלא יאכל בשר או ישתה יין מעבר לקידוש ולארבע הכוסות.
אדם שנפטר ל״ע בתוך חג הפסח נקבר בחול המועד.
כל דיני אנינות נוהגים גם בחול המועד.
לאחר הקבורה נוהגים אבלות בצנעא, ומונים שבעה אחרי החג, וסופרים שלושים יום מיום הקבורה.
נהגו לקרוע בחול המועד רק על אב ואם, ועל שאר קרובים מברכים רק ׳דיין האמת׳, וקורעים לאחר הרגל ללא ברכה (כשאין מנהג ברור, ינהגו לפי השו״ע שקורעים עם ברכה גם על שאר קרובים).
עושים סעודת הבראה בחול המועד עם קפה ועוגות ולא עם עדשים וביצים בשל כבוד החג.
בשבעה רגילה האבל אסור במלאכה, וכן אחרים לא יכולים לעשות עבורו את מלאכתו, אולם מאחר שבטל ממלאכה בחול המועד, שכן ימים אלו אסורים במלאכה רגילה (למעט מלאכת דבר האבד), הקלו חכמים שכשיושב שבעה אחרי הרגל אחרים יכולים לעשות את מלאכתו, ובלבד שיחלפו שבעה ימים מאז הפטירה.
בחול המועד האבל אסור בדברים שבצנעא כתשמיש המיטה, אולם מותר בדברי תורה. מנחמים את האבל בחול המועד למרות שלא יושב שבעה, וכן מנחמים אותו לאחר הרגל כשיושב שבעה.

קמחא דפסחא - נאמר בזוהר הקדוש, שאם אדם שמח בחג אבל לא משמח עניים עליו נאמר: ׳וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם׳ , וכן ׳חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח׳ , אבל המשמח עניים ואומללים דומה לקב״ה שמחייה נפש אומללים.
ניתן לתת קמחא דפסחא מכספי מעשר כספים, מאחר שאין סכום מסויים שאותו אנו חייבים לתת, וראוי להרבות בזה כל אדם לפי יכולתו.

איסור חדש: אסור לאכול תבואה מהגידול החדש לפני שהסתיים יום טז׳ בניסן (זמן הקרבת העומר), אבל ישנה (שנקלטה בקרקע עוד לפני הפסח הקודם) מותר.
יש להקפיד כל השנה על איסור זה, ולכן כאשר קונים מאכל העשוי מחמשת מיני דגן, צריך לוודא שלא נקצר בזמן האסור, ולכן הרבנות מציינת על המאכלים הכשרים ׳ללא חשש חדש׳.

טבילת כלים:

הקונים כלים חדשים המיוצרים על ידי הגויים חייבים טבילה במקווה בברכה, ואפילו נקנו מיהודי.
אם טובל מספר כלים יברך 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים', ואם טובל רק כלי אחד יברך 'על טבילת כלי'.
כלים מתוצרת יהודית הנמכרים על ידי גויים חייבים בטבילה ללא ברכה.
בכל מקרה שיש לטבול כלי ללא ברכה טוב לטבול את הכלים עם כלי אחר החייב בברכה, ולפטור בזה את כל הכלים.
חיוב הטבילה הוא בכל הכלים הנוגעים ישירות באוכל, כגון סכו״ם, צלחות, מחבת וכד׳. כלי מתכת חייבים בטבילה בברכה, ואפילו אם היא סגסוגת, ולכן יש לטבול בברכה גם כלי אלומיניום ואמאייל. גם כלי זכוכית צריכים טבילה בברכה, אולם כלי עץ, כלי אבנים וכלי חרס אינם צריכים טבילה (כלי חרסינה של ימינו צריכים טבילה ללא ברכה בשל הזכוכית המצפה אותם).
כלי פלסטיק, אין צורך להטבילם כלל.
לפני הטבילה צריך להוריד מדבקות שבדרך כלל רגילים להוריד מהכלי (אם שכח והטביל כלי עם מדבקה כזו יוריד אותה ויטביל אותו בשנית). כמו כן יש לנקות את הדבק מעל גבי הכלי, מאחר שמקפידים שלא להשאיר את הכלי בצורה זו.
חשוב לשים לב שבניגוד להגעלת כלים שם ניתן להגעיל חלק מהכלי ואחר כך להגעיל את החלק השני, בטבילת כלים כל הכלי חייב לבוא בבת אחת לתוך המים, ולכן לא יכול לאחוז את הכלי בידו משום שלא מגיע לחלק זה מים, ולכן טוב להטביל כלים בתוך רשת וכד׳, או שירטיב את ידו תחילה ממי המקווה ויאחז בכלי.
חיוב טבילת כלים הוא גם לכלי שכבר השתמשו בו, ואפילו עברו עליו שנים רבות כל עוד לא טבלו במקווה חייבים לטובלו כראוי.
אם ירצו להכשיר כלי כזה לפסח קודם יכשירו אותו ואח״כ יטבלו אותו.


רשימת מוצרים עם חשש חמץ.

קוסמטיקה כשרה לפסח.


תפילות פסח.


רשימת הכשרת כלים מוסדית.



הגעלת כלים:
כפי תשמישו של הכלי כך הכשרו, "כבולעו כך פולטו" (לשו"ע כפי רוב תשמישו, לרמ"א כפי השימוש הכי חם שהיה בו).
הגעלה – נועדה לכלים שבלעו חמץ דרך נוזל, מעמידים דוד גדול על עצים בוערים או להביור (כלב גז, ברנר) שבוער כל הזמן, ואם המים פסקו מלרתוח צריך לכסות את הדוד ולתת למים שבו לרתוח מחדש.
אין להשתמש בכלים שרוצים להכשירם בהגעלה 24 שעות לפני מועד הגעלתם!
ליבון חמור - הכשר זה נצרך כאשר כלי נגע במאכל חמץ באש גלויה ללא רוטב, כגון: שיפוד שהונח עליו בשר עם פירורי לחם או מנגל שהניחו על הרשת שלו פיתה וכד׳, כך שהם נגעו בחמץ ללא רוטב.
שיעורו הוא עד שהכלי יעלה ניצוצות והברזל יהיה אדום לגמרי. למעשה, אנו לא משתמשים באפשרות זו כלל כיום, כיוון שהיא תהרוס את הכלים המצויים ברשותנו .
ליבון קל - אנו משתמשים באפשרות זו כאשר אנו רוצים לחסוך הכשרה ע״י הגעלה, כגון שהכלי גדול מדי ולא יוכל להיכנס לתוך הדוד הרותח, או שלא ניתן להמתין 24 מהשימוש האחרון בכלי וכיוצ״ב.
שיעור ליבון זה, הוא כאשר מניחים קש או נייר טואלט על הצד שלא נוגע באש, והוא מתחיל להישרף . בדרך זו משתמשים בעיקר להכשיר סירים גדולים, מחבתות מסויימות וכד׳.
אין מברכים על ההגעלה.
כלים שהכשרם ע"י ליבון – אין צורך לנקות מחלודה.
ראוי להיזהר להקדים את ההגעלה לזמן איסור חמץ ואז רשאי להשרות את הכלי בתוך מי ההגעלה ולא חושש שיחזור ויבלע ממה שפלט כי זה נ"ט בר נ"ט דהיתירא, אבל לאחר זמן איסור חמץ זהו נ"ט בר נ"ט דאיסורא ולא ישהה את הכלי במים הרבה.
לא להגעיל כלי בשרי וכלי חלבי ביחד אלא כשאחד מהם אינו בין יומו, ואם שניהם בני יומם יגעילם זה אחר זה.
כאשר שולחים ילדים למטה מגיל בר מצווה להגעלת כלים, יש לתת בידיהם אישור לאחר ההגעלה.
שפודים – ליבון, אבל הגעלה אינה מועילה להם אלא רק בדיעבד להכשיר את המאכל אם נעשה כבר, ואם אין ידוע אם מערבים בהם בד"כ חמץ די בהגעלה.
תבניות של תנור חשמלי – ליבון (אם לא יעמדו בזה לקנות חדשות או לא להשתמש).
תנור חשמלי – לנקות היטב, להסיק שעה או יותר, לפני ההסקה לא להשתמש 24 שעות.
סירים – הגעלה, לפני ההגעלה צריך לשפשף היטב ולנקות מכל לכלוך וחלודה.
סיר לחץ - לנקותו היטב, וטעון הגעלה (כמו כן יש להחליף את הגומייה).
ידיות סירים – הגעלה, ולפני כן לפרק אותם מהסיר ולנקות ולשפשף היטב.
סכיני מטבח – כל סכין שלא השתמש בה מעולם בחם אלא בצונן, כגון סכין המיוחדת לפריסת לחם או לחיתוך פירות או שאר דברים עדינים - יכול להדיחה היטב ולהשתמש בה בפסח. סכיני חיתוך בשר המיוחדים לחיתוך בשר צלי רותח, וכן חותכים איתם 'קוגל' רותח בהיותו גוש שדינו ככלי ראשון או שרגילים להשתמש בהם כדי להפוך שניצל בעת טיגונו – צריך הגעלה ויש מחמירים בליבון (ואם יש לה ידית עדינה צריך לעטוף בגבס או חומר עמיד אחר).
מצקות – עירוי מכלי ראשון ועדיף להחמיר בהגעלה.
החצובה שמתחת לסיר שעל הכיריים – הגעלה. משטח הכיריים – עירוי מכלי ראשון לאחר שפשוף טוב. וכדאי לצפות את מושב הכיריים, הכפתורים והחצובות והמכסה בנייר כסף.
פלטה חשמלית חימום לשעה קלה, לאחר ניקוי טוב (רצוי לכסות בנייר כסף).
מחבת – הגעלה.
כלי נחושת מצופה בבדיל – מועילה הגעלה למרות הבדיל.
צלחות וקערות של מתכת – עירוי מכלי ראשון.
סירים וקדרות מתכת – הגעלה.
שיניים תותבות – לנקות היטב, וטוב שיערה עליהם מכלי ראשון.
כלי כסף ושאר כלים שדרך להשתמש בהם ע"פ רוב בצונן כגון כוסות וצלוחיות בין שהם של מתכת בין של חרס ובין של ניילון – צריך שטיפה והדחה בלבד כיוון שהולכים בכלי אחר רוב תשמישו.
מקרר – שטיפה והדחה בלבד. ואם יש מקום שיש בו חמץ וא"א לנקותו, כגון בחריצים שבדלת, או בין הגומי לדלת - ישפוך שם חומר ניקוי כדי שיפסל החמץ ממאכל.
מיקרוגל - יש לנקותו היטב, ולאחר מכן להכניס קערה עם מים ולהרתיח עד שיעלו אדים. אם הניחו חמץ ישירות על הצלחת - יש להחליף צלחת, או לכסות בנייר כסף (מומלץ להשתמש בימי הפסח לצורך חימום ובישול, בכלים מכוסים).
קומקום חשמלי - מילוי מים לגבה המירבי, והרתחתם.
מדיח כלים - יש לנקותו היטב (כולל המסננת), ולהפעיל אותו פעם אחת ללא כלים, באותה מידת חום שמפעילים בדרך כלל.
טוסטר אובן - רצוי לא להשתמש כלל בחג הפסח. צריך לנקותו היטב בחומר חריף, לעבור עליו עם מטלית לחה, ולאחר מכן להפעילו על החום המירבי למשך כשעה או לזמן המקסימלי שניתן. יש להחליף את רשת הטוסטר. רוב סוגי תבניות הטוסטר עשויות מאמאיל כך שלא ניתן להכשירן.
טוסטר - לא ניתן להכשיר טוסטר רגיל, אך צריך לנקותו היטב שלא יהיו שם פירורים לפחות בגודל של כזית, ואם לא יכול להוציא את כל הפירורים ישפוך עליהם חומר ניקוי.
קולט אדים - צריך לנקותו היטב בחומר חריף, ולאחר מכן לנגבו במטלית לחה. רצוי לא להפעילו בפסח, ואם ניתן רצוי אף לאוטמו, כגון שידביק עליו נייר כסף וכד׳, או שיצפה אותו בניילון נצמד, וזאת כדי שלא ייפלו חלילה פירורים או שומנים לתוך תבשילי החג (דין זה נכון גם למדף המונח מעל הכיריים, מאחר שנדבקים למדף שומנים ואדי חמץ. יש להעיר שלא מועיל לצבוע את המדף, אלא ינקה אותו כדין ויכסה אותו).
כלי חרס שהשתמשו בהם בחמץ חם – אין תקנה.
כלי חרס שהשתמשו בו בחמץ קר בלבד – עירוי 3 ימים במים צוננים או אפי' מים וסבון בלבד.
פורצלן, חרסינה – דינם ככלי חרס.
כיור – אפי' מחרסינה, ינקה אותו בכל החורין והסדקין, ייבשנו היטב, ויערה עליו מים רותחין (עדיף 3 פעמים).
ברז - יערה עליו מים רותחין.
כלי עץ, אבן, עצם, פלסטיק, ניילון, בקליט (ידיות הסירים למשל) – כפי תשמישם הוא הכשרם (עירוי מכלי ראשון או שני או הגעלה).
כלי זכוכית – לשו"ע - שטיפה והדחה, לרמ"א (ולנוהגים כרמב"ם) - כלי זכוכית למשקה קר, כגון: בקבוק בירה או כוסות - ידיחם היטב מכל חמץ הדבוק בהם וישטפם, ויניחם בקערת מים, וכל כ"ד שעות יחליף את המים, וזאת במשך ג' ימים - וזה נקרא "עירוי". כוסות למשקה חם - נוהגים להחמיר, ולא מכשירים אותם.
פירקס, דורלקס – שטיפה והדחה (אפי' שמבשלים איתם על האש), (אבל אם עשו הגעלה לא לשטוף אח"כ בצונן כי זה יתפוצץ...).
מערבל (מיקסר) - ניתן להכשיר לאחר ניקוי יסודי של כל החלקים. אולם, אין נוהגים להשתמש בפסח באותם חלקים המשמשים כל השנה ללישת בצק.
אמייל – הגעלה (טוב 3 פעמים).
שולחנות אוכל – אם כל השנה אוכל עליהם עם מפה אז די בניגוב, ואם לא אז נוהגים לערות עליהם רותחים, ואם חושש שיתקלקלו שישתמש בהם בפסח ע"י מפה או שעוונית חדשה ונקייה, שולחן שערכו עליו בצק - חייב כיסוי בנייר כסף ועוד מפה מעל.
מפה של שולחן אוכל – כיבוס במים רותחים שהיד סולדת בהם (במכונה מעל 50 מעלות).
שעווניות –עירוי מים רותחים.
שיש במטבח – יש לנקות היטב את השיש ואח"כ לערות עליו מים רותחין. שיש שערכו עליו בצק או הניחו עליו סיר רותח - חייבים לכסותו בנייר כסף.
כלי מלוכלך מאוד - שא"א לנקותו מחמת חמץ הדבוק עליו, כגון: מחבת, שבין הידית לכלי ישנה הצטברות של שמן שרוף, א"א להגעילו. ועל כן ישפוך על החמץ הדבוק בסדקים חומר ניקוי כגון אקונומיקה וכדו' על מנת לפגום את החמץ מאכילה, ויצניע כלי זה עם כלי החמץ.
ידיות הסירים - יש לפרק ולנקות, ויגעיל את הסיר לחוד ואת הידיות לחוד.
כלי חמץ שעבר יב' חודש בלי שימוש – בדיעבד אם השתמש ללא הכשרה המאכל מותר.
יש לזכור לנקות היטב את תוכנו של שואב האבק!

יש לזכור לנקות היטב את הפלאפון!


הלכות בדיקת חמץ:

קודם ליל יד' צריך לנקות את כל הבית ניקוי יסודי.
זמן הבדיקה הוא ליל יד' תכף אחר צאה"כ, ואם בדק לפני (אבל אחרי שקיעה) יצא בדיעבד ונכון להמשיך את הבדיקה עד אחר צאה"כ.
אם נוסע מביתו לפני יום י"ג בניסן, ולא ישוב בזמן בדיקת חמץ (כגון: בחור ישיבה בחדרו), יבדוק בלי ברכה (אך יבדוק בדיקה כהלכתה, לאור הנר ובתחילת הלילה), בליל אותו יום בו הוא נוסע (וזה עדיף מלמנות שליח שיבדוק בזמן, שמצווה בו יותר מבשלוחו). ובליל י"ד ראוי שישמע הברכה מבעל הבית במקום שמתארח, ויבדוק כשלוחו חדר אחד עכ"פ).
צריך לבדוק בכל המקומות בבית (וברכב...) אפי' שלא הכניס שם מעולם חמץ (מקום שנוקה שלושה ימים לפני הפסח, מוחזק כנקי מחמץ).
ספרים אינם צריכים בדיקה (אין להשתמש בפסח בברכונים שמשתמש בהם כל השנה כולה, כיוון שעליהם בוודאי יש פירורי חמץ שלא ניתן להורידם).
נוהגים לתת 10 חתיכות קטנות של פת (פחות מכזית, ויש שמוסיפים גם מצה) במקומות שונים בבית ולמצאם אח"כ בבדיקה (לעשות רשימה!!!).
בודקים עם נר שעוה ואם אין (או במקומות דליקים), אפשר עם פנס כיס קטן עם אור יפה, אין צורך לכבות (ועדיף שלא) את אורות הבית בשעת הבדיקה.
אסור לאכול סעודה של פת או עוגה יותר משיעור כביצה (50 גרם) החל מחצי שעה קודם הבדיקה.
אסור להתחיל מלאכה או לימוד בחצי שעה שלפני הבדיקה, אבל אם התחיל אין צורך שיפסיק, ומי שמפסיק תבוא עליו ברכה.
צריך להתפלל ערבית קודם זמן הבדיקה, ואם הגיע הזמן ולא התפלל יגיד למישהו שיזכיר לו.
נוסח הברכה: "על ביעור חמץ".
אסור לדבר בין הברכה לבדיקה ואם עבר ודיבר דברים שאינם מעניין הבדיקה צריך לחזור ולברך, מאמצע הבדיקה רשאי לדבר רק דברים בעניין הבדיקה,ואם עבר ודיבר אין צריך לחזור ולברך, מותר לענות תוך כדי הבדיקה: אמן, יהא שמיה רבה, ברכת רעמים, אשר יצר.
בברכה אחת יכול להוציא ידי חובה בדיקה בכמה מקומות אפילו שרחוקים מרחק הליכה זה מזה, אבל אם רחוקים ממש יכווין בברכה שלא מוציא אותם ידי חובה ויוכל לברך עליהם בנפרד.
מצווה שגם בעל הבית ישתתף בעצמו בבדיקת חמץ כי "מצווה בו יותר מבשלוחו".
חדר שמוכרים אותו לגוי עם כל החמץ שבו אין צריך בדיקה.
אחר הבדיקה יפקיר את החמץ: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה , דבערתיה  ודלא בערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא"(x 3) (בפעם השלישית להוסיף "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא").
אם אין האיש בביתו יכול לבטל בכל מקום שהוא נמצא בו.
כל מה שנשאר מהחמץ לצורך אכילה לערב ולמחרת בבוקר יצניע במקום מיוחד, ולמחרת היום יבערנו וישרפנו לקיום מצוות "תשביתו שאור מבתיכם"
אם ביטל חמץ ביום הנוסח  הוא: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא"
תינוק שנכנס עם חמץ לבית בדוק, ונכנס אחריו ונמצא פירורים חזקה שאכל את זה, ואם לא מצא פירורים, אם אפשר לשאול אותו ואומר שאכל - נאמן.
שעה רביעית – מותר באכילה, שעה חמישית – אסור באכילה מדרבנן, שעה שישית – אסור במלאכה, סוף שעה שישית – אסור באכילה מדאו' ואסור בהנאה.
צריך לבטל את החמץ לפני תחילת השעה ה-6 כי אח"כ הוא אסור בהנאה ואין הביטול מועיל.
אחרי סעודת שחרית ביום יד' יש לנקות את השיניים היטב.

ביעור חמץ:
שורפו או פוררו לפירורים דקים וזורהו לרוח או זורקו לים שנאמר תשביתו שאור מבתיכם, והמנהג לשורפו, וטוב שיפרסנו לפרוסות דקות כדי שתשלוט בו האש היטב עד שישרף לגמרי כפחמים, ואם לא עושה כך אז טוב שישפוך עליו נפט כדי שימאס לאכילה.
אסור להתחיל מלאכה כשמגיע זמן שריפת חמץ עד שישרוף וצריך לשרוף ולבטל עד תחילת שעה שישית.
כל המשהה חמץ ברשותו בפסח ביטל מצות עשה שנאמר:"תשביתו שאור מבתיכם", ועבר על לא תעשה:"לא יראה לך חמץ", ולכן קנסוהו חכמים וקבעו שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לו ולאחרים!
אפי' מי שבדק וביטל אסור לו מדרבנן להשאיר ברשותו בפסח חמץ בעֵין, ואפילו תערובת אסור, ולכן ימכרנו לנכרי כדת או יבערנו לגמרי.
המוכר את חמצו לגוי לא ימכור את הכלים של החמץ כדי שלא יצטרך להטבילם אחרי הפסח, ואם עבר וכללם במכירה יש להטבילם ללא ברכה.


ליל הסדר:

צריך להקפיד שלא לומר על הבשר שקונה לחג ׳בשר זה לפסח׳, משום שנראה כאילו מייחד את הבשר לקורבן (שהרי עיקר מצוות האכילה היא על הקורבן הנקרא ׳פסח׳), בעוד כוונתו לאוכלו בביתו, ונמצא שאוכל קודשים מחוץ לעזרה.
האיסור לייחד את הבשר לפסח קיים כל זמן שמתעסק איתו, בין כשקונה אותו ובין כשמכינו לאכילה וכיוצ״ב.
בדיעבד ניתן לאכול גם אם אמר.
יהיה השולחן מוכן וערוך מבעוד יום (ואם לא אז לא לכעוס...) ויקדש מיד בצאת הכוכבים בכדי שהילדים ישארו ערים וישמעו את ההגדה. שכל עיקר ההגדה לא נועדה אלא לספר להם מעשה יציאת מצרים.
ימדוד בערב החג כמה הוא שיעור רביעית (ליין), וכמה הוא שיעור כזית (למצה ומרור).
ארבע כזיתות של מצה יש בליל הסדר, ואלו הם: 2 כזיתות - מוציא מצה. 1 - כורך. 1 - אפיקומן. וי"א שבאפיקומן יש לאכול 2 כזיתות. שיעור כזית: חצי מצת מכונה (נפח של קופסת גפרורים).
אע"פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים בגלל חרבן הבית, מכל מקום בליל הפסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כוחו. ואפילו הכלים שאין צריכין לסעודה, יסדרם יפה על השלחן לנוי זכר לחירות.
יכין מושבו מבעוד יום במצע נאה כפי יכלתו באופן שיוכל להסב על שמאלו. ואפילו הוא איטר, יסב בשמאל של כל אדם. גם את הקערה יכין מבעוד יום כדי שמיד בבואו מביהכ"נ יוכל לעשות את הסדר בלי עיכוב.
משחרב ביהמ"ק תקנו חכמים שיהיו על השלחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבין בזמן שביהמ"ק היה קיים. ונהגו שאחד מן התבשילין יהיה בשר הזרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה, ויהיה צלוי, זכר לפסח שהיה צלי אש. והשני יהיה ביצה, משום דביצה בלשון ארמי "ביעא", כלומר "דבעי רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא" ועוד טעמים.
סדר הקערה - בעל הבית יסדר קערה מבעוד יום, וסוד גדול יש בדבר. ולפי סדר האר"י ז"ל (וכך מנהג מרוקו) מניחים בקערה שלש מצות (חכמה בינה ודעת), את הזרוע (חסד) למטה מהם לצד ימין, ואת הביצה (גבורה) משמאל. המרור לברכה (תפארת) באמצע. חרוסת (נצח) תחת הזרוע. כרפס (הוד) תחת הביצה. ומרור ל"כורך" (יסוד) באמצע תחת המרור העליון (המרור התחתון – חסה, והעליון "עולשין הנקרא הינדבה". ואם אין לו "עולשין" מניחין קלחי חסה מלמטה ועלי חסה מלמעלה), ומניחים את כל תשעת הדברים בתוך הקערה (המלכות) ופורסים עליהם מפה נאה. מחוץ לקערה מניח את מי המלח (קלי').
הן איש והן אשה חייבים בכל דיני ליל פסח, וחייבים באכילת 4 כזיתות מצה, ושתיית 4 כוסות יין ובהסיבה.
לשו"ע לכתחילה חייב לאכול ולשתות בהסיבה, ואם לא היסב (או היסב על צד ימין) - חוזר ואוכל או שותה בהסיבה. ולרמ"א : אם אכל או שתה בלא הסיבה אינו צריך לחזור ולשתות.
בן אצל אביו ואשה ליד בעלה חייבים בהסיבה.
תלמיד אצל רבו, אפילו לא רבו מובהק - אינו צריך להסב, ואם רבו מרשה לו - מותר לו וחייב להסב.
המיסב בכל הסעודה בליל הסדר - הרי זה משובח, אמנם ישים לב לא לברך את ברכת המזון בהסיבה שאין זה כבוד כלפי מעלה.
אדם אָבֶל חייב להסב כמו כולם.
קדש - בברכת "שהחיינו" שבקידוש יש להתכוון גם על כל מצוות הלילה.
לכתחילה בכל ארבע הכוסות רצוי לשתות שיעור רביעית (ומכוס הקידוש יזהר לשתות רביעית יין ולא רוב בלבד כדי שיצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, שהרי הסעודה תתאחר). שיעור רביעית: כ - 90 גרם.
בכוס ראשונה ושניה יכול לשתות רוב רביעית, אבל בכוס שלישית או רביעית ישתה רביעית ממש, בכדי שיוכל לברך אחר כך ברכה "מעין שלוש".
אם שתה 4 כוסות אחת אחרי השניה - לא יצא ידי חובה.
במיץ ענבים יוצאים ידי חובה לכתחילה (הרב אליהו זצוק"ל).
צריך לשטוף ולהדיח את הכוס בין שתיה לשתיה.
מצוה לחלק אחרי הקידוש לילדים אגוזים או שקדים וכדו' כדי שיראו שינוי וישאלו: מדוע מרשים לנו לאכול אגוזים לפני האוכל? ועל ידי זה יתעוררו לשאול ג"כ על מצה ומרור והסבה. ומחלקים אותם לאחר הקידוש בכדי שלא יאכלו מהם לפני הקידוש.
ורחץ - נטילת ידיים עם כלי בלי ברכה. (אם ברך בטעות, ישתדל לאכול כזית מן הכרפס, וב'רחצה' יברך שוב).
כרפס - יטול בעל הבית מן הכרפס לעצמו ולכל בני ביתו, לכל אחד פחות מ"כזית". טובלין את הכרפס במי מלח.
כל אחד מהמסובין יברך על הכרפס "בורא פרי האדמה", ויכוין לפטור בברכה זו גם את המרור שיבוא אחרי כן. ואפילו אם לא כיון, אינו מברך על המרור ברכת "האדמה".
יחץ - נוטל את המצה האמצעית מהשלוש שלפניו וחולקה לשני חלקים, אחד גדול ואחד קטן. את החלק הקטן מחזיר לקערה למקומו בין שתי המצות השלמות. ואת החלק הגדול מניח ליד מושבו לצורך האפיקומן.
מגיד - רצוי לקצר בשלב זה באמירת ההגדה לבל תחלוף שעה וחומש משתיית הכוס הראשונה.  שאילו כן, אזי נכנסים לבעיה שיש לברך על הכוס הראשונה, ברכה אחרונה.
בכמה עדות נהגו שהקטנים יוצאים מהחדר, מקלותיהם בידיהם וצרורות האפיקומן על שכמם, ודופקים על הדלת ושואלים: "מי אתם" ? והם עונים: "ישראל". "מהיכן באתם" ? "ממצרים". "לאן אתם הולכים"? "לארץ ישראל" וכו'. כלומר, הם מראים עצמם כאילו הם יצאו ממצרים ובאים לירושלים - לקיים מה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהל' חמץ ומצה הל' ו') "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם" וכו'.
כשאומר "דם ואש ותימרות עשן", "דם צפרדע" וכו, ו"דצ"ך עד"ש באח"ב", שופך עורך הסדר מהיין שבכוסו לתוך כוס. ואח"כ שופכים את היין לכיור ושוטפים את הכיור.
רחצה - נטילת ידיים בברכה, לקראת הסעודה.
מוציא מצה אוחזים את שתי המצות השלימות, והאמצעית שביניהן. מברכים: "המוציא". שומטים את השלישית מן הידיים ומברכים "על אכילת מצה" ובוצעים מן העליונה ומן האמצעית כזית מכל אחת.  ואוכלים אותן בהסבה, ביחד.
לכתחילה יאכל שתי כזיתות מצה תוך כדי "אכילת פרס", דהיינו תוך 4 דקות. במצות הרכות זה יותר קשה, אבל במצות הקשות הדבר קל יותר. ומותר להרטיב את המצות כדי להקל על האכילה.
זקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה - יאכל מצה בסוף ויברך "המוציא" ו"על אכילת מצה" ויטעם, ויאמר "זכר לקרבן פסח" וכו'.
אם בליל פסח ישן באמצע הסעודה נכנס לבעיה של 'היסח הדעת' לענין ברכת "המוציא" וברכת המזון, ועל כן יזהר שלא ישן באמצע הסעודה.
מרור - מברכים "על אכילת מרור" ואוכלים כזית ממנו (נוהגים לשקע אותו בחרוסת ולנער אותו לאחר מכן).
כורך - נוטל "כזית" מן המצה התחתונה ומניח בתוכה "כזית" מרור וטובל בחרוסת ואומר: "זכר למקדש כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת" וכו', ואוכל בהסיבה.
הלל הזקן היה אוכל לאט לאט. ואותו דבר אנחנו אוכלים את המצה, המרור והחרוסת, לאט לאט. ולא יניחם בצלחת ויקח חתיכה ויאכל, אלא יאחז בידו ויאכל.
שולחן עורך - רצוי שלא לאכול בשר צלי בסעודה זו לבל יראה כאוכל קדשים (קרבן פסח) בחוץ.
אלו שנוהגים לאכול את הביצה הקשה באמצע הסעודה, יזהרו לחתוך אותה לשניים. והטעם: כי אם יאכל ביצה שלמה באמצע ההגדה, עליו לברך "נפשות", ואם בירך "נפשות" נכנס לספק אם יברך על המרור "אדמה", ולכן יאכל חצי ביצה, ואחרי כמה דקות יאכל את החצי השני, ויאמר: "זכר לקרבן חגיגה". ואמנם קרבן חגיגה נאכל עם קרבן פסח, אך כיום שאין קרבן פסח אנו אוכלים ביצה זכר לקרבן חגיגה.
צפון - אוכלים כזית מן האפיקומן. רצוי לאכול כזית נוסף. האחד זכר לקרבן הפסח והאחד כנגד המצה הנאכלת עמו.
צריך לסיים את אכילת האפיקומן לפני חצות הלילה. ואולם, גם אם עבר זמן חצות, יאכל אפיקומן.
ברך - ברהמ"ז, "יעלה ויבוא", כוס שלישית אשר עליה מברך בורא פרי הגפן, לכל הדעות.
הלל - כשמברך על "ההלל השלם" בתפילת ערבית יכוין לפטור גם את ההלל שבהגדה.
הקב"ה שולח בליל פסח את המלאכים לראות את ליל הסדר שנערך בבתים, וחוזרים המלאכים ואומרים ראינו שולחן ערוך ונרות דולקים, וקוראים בספרים, אך הקב"ה אינו מרוצה מתשובתם, ושולח שוב מלאכים וגם הם חוזרים עם תשובה מעין זו. עד ששולח מלאכים פקחים והם שואלים מה אתם עושים בליל הסדר? ועונים להם: אנו משבחים ומהללים את הקב"ה על הנסים שעשה עמנו. הולכים המלאכים ואומרים זאת לקב"ה, והוא אומר להם: לכו ותשאלו את ישראל מתי נעשו נסים אלו. הולכים המלאכים ושואלים זאת, ועם ישראל עונים: שנסים אלו היו לפני כאלפיים שנה. אומר הקב"ה אם עדיין הם זוכרים את הנסים ההם, ראויים הם שאעשה להם עוד נסים ונפלאות.
נשים חייבות בסיפור יציאת מצרים. ואשה שאינה מבינה לשון ההגדה - צריך להסביר לה את יציאת מצרים בלשון שמבינה.
נרצה - יה"ר שהקב"ה יעשה עמנו נסים ונפלאות, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". יראו ענינו וישמח לבנו בביאת הגואל, ונזכה השנה הזו לראות בבנין בית המקדש, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, ונאכל מן הזבחים ומן הפסחים בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.
נרצה - השמים נפתחים וראוי לנצל את הזמן לתפילות ולשבחי הבורא יתברך (שיר השירים, תפילת הרש"ש, פתח אליהו וכו').
שינהכתוב במפורש בשולחן ערוך שאחרי שאדם גמר את ההלל, מכאן ואילך מצווה עליו לעסוק בהלכות חמץ ומצה, וסיפור נפלאותיו יתברך, ולספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, משמע שאסור לישון. ומי שמבין את הדרגות הנפלאות של הלילה הזה לא מסוגל בכלל לישון.

דיני תפילה בחג:

מתחילים לומר "מוריד הטל" בתפילת מוסף של יום טוב ראשון של פסח. ואין פוסקים עד תפילת שחרית של שמחה תורה.
אם אמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בימות החמה ונזכר קודם שאמר שם ה' "חוזר ל"אתה גבור". ואם התחיל ואמר "ברוך אתה ה'", ונזכר קודם שאמר "מחיה המתים" - יסיים "למדני חוקיך", וחוזר ל"אתה גבור". ואף אם סיים ואמר "מחיה המתים", יחזור ל"אתה גבור". אמנם אם התחיל בברכת "אתה קדוש" ואפילו שאמר רק תיבת "אתה", מ"אתה קדוש", יחזור לראש התפילה.
בימות החמה אם נסתפק שמא הזכיר גשם, עד שלושים יום — אמרינן חזקה שהזכיר גשם, וצריך לחזור, ואחר שלושים יום — אין צריך לחזור.
אם ביום ראשון של פסח אומר "מחיה מתים אתה רב להושיע מוריד הטל" תשעים פעמים, כנגד ל' יום שאומרים אותו ג' פעמים בכל יום, משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם - הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם ואינו צריך לחזור.
החל מיום ראשון של חול המועד פסח מפסיקים לבקש גשם ומבקשים רק טל. הספרדים משנים את כל נוסח הברכה ובימות החמה אומרים "ברכנו". האשכנזים נוהגים לומר בתוך הברכה "ותן טל" במקום "ותן טל ומטר".
מי שבקש גשם בקיץ ונזכר שטעה, אם הוא עדיין בתוך הברכה, צריך לשתוק כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך יתחיל מחדש את ברכת השנים כראוי. ואפילו אם אמר כבר "ברוך אתה" ולא אמר "ה'" - יעצור ויעשה כן.
אם אמר "ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך" ויחזור לתחילת ברכת השנים. אם סיים את הברכה ולא התחיל "תקע", יחזור לתחילת ברכת השנים. אם התחיל "תקע" ונזכר אחר כך, יפסיק במקום שנזכר, ויחזור ויחזור לתחילת ברכת השנים וימשיך את סדר הברכות.
אם נזכר לאחר שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון הסמוך ל"עושה שלום" - חוזר לראש העמידה אפילו אם עדיין לא עקר את רגליו.
בחול המועד אומר בתפילות "יעלה ויבוא". אם שכח לומר "יעלה ויבוא" ונזכר ב"ברוך אתה ה'", יסיים "למדני חוקיך", ויזכיר "יעלה ויבוא", ואחר כך ימשיך "ואתה ברחמיך וכו'". ואם כבר אמר "המחזיר שכינתו לציון", ונזכר לפני שאמר "מודים", יאמר שם "יעלה ויבוא", וימשיך "מודים וכו'". אם לא נזכר עד אחר שהתחיל "מודים", חוזר ל"רצה", ויאמר "יעלה ויבוא וכו'" אבל אם לא נזכר עד שאמר "יהיו לרצון אמרי פי" האחרון, אפילו שלא עקר רגליו חוזר לראש התפילה.
אם הוא מסופק אם הזכיר "יעלה ויבוא", צריך לחזור ולהתפלל. וטוב שיכוין שתפילתו היא על תנאי, שאם אינו חייב לחזור, תהא התפילה כתפילת נדבה. מי ששכח ולא אמר "יעלה ויבוא" יכול לצאת י"ח על ידי שיכוין דעתו וישמע מהש"ץ את כל הברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו, ולא יפסיק ולא ישיח, רק יענה "אמן", אך לא יאמר "ברוך הוא וברוך שמו", ולא יאמר "מודים" דרבנן. ואפשר לעשות כן רק אם הש"ץ הוא תלמיד חכם היודע להוציא הרבים ידי חובתם.
צריך לומר את ההלל בשמחה ובנחת, ולא במרוצה. בקריאת ההלל צריך לעמוד, ואפילו לסמוך עצמו על הכותל אסור, אלא אם כן הוא זקן או חולה או חלוש מאד מחמת איזה חולי.
ביום טוב ראשון של פסח, ערבית ושחרית, בין בשבת ובין בחול, אין מדלגין בהלל, אלא גומרים אותו ומברכים עליו, ובשאר הימים קוראים בדילוג את ההלל בשחרית בלבד ולא מברכים (למנהג מרוקו כן). ובלילות חול המועד בין בשבת ובין בחול וכן בליל שביעי של פסח אין אומרים הלל כלל.
בהלל שנאמר ללא דילוג מברכים תחילה וסוף, ובמקרה זה דיני ההפסקה הם כמו בק"ש, דהיינו: בקדיש יענה: חמשה אמנים ראשונים של קדיש, ובאמירת "אמן יהא שמיה רבא" יאמר כל כ"ח תיבות עד "דאמירן בעלמא", אבל שאר אמנים של הקדיש - לא יענה. וכן יענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", הן ל"ברכו" שקודם יוצר או "עלינו לשבח", והן ל"ברכו" של עלית ספר תורה. אמנם לא יענה אמן דברכות וכש"כ שלא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" והאשכנזים עונים על אמן של "האל הקדוש" ואמן של "שומע תפילה".
בכל יום מימי חול המועד פסח קוראים קריאה אחרת השייכת לחג הפסח. סדר הקריאות רמוז במשפט "משך תורא, קדש בכספא, פסל במדברא, שלח בוכרא". שמונה מילים אלו רומזות לשמונה קריאות, שבע המילים הראשונות רומזות לשבע הקריאות בשבעת ימי החג בארץ ישראל. והמילה השמינית רומזת לקריאת התורה ביום שמיני של פסח בחו"ל. יום ראשון של פסח יחול רק בימים א' ג' ה' או ז'. סדר הקריאות דלעיל קבוע כשפסח מתחיל בימים א' או ג' או ז'. אמנם אם פסח יתחיל ביום ה' אזי באותו יום יקראו "משכו". למחרת ביום ו' יקראו "שור או כשב". בשבת יקראו "פסל לך" ומתחילים "ויאמר משה אל ה' ראה וכו'". ביום ראשון יקראו "קדש לי" ביום שני יקראו "אם כסף" וביום שלישי יקראו "במדבר סיני" וביום רביעי שהוא שביעי של פסח יקראו "ויהי בשלח", ביום שמיני יקראו בחו"ל "כל הבכור".
אם טעו ולא אמרו קדיש אחרי ס"ת ראשון, והמפטיר עוד לא בירך ברכה ראשונה על קריאתו בספר השני, יאמרו קדיש אחרי הספר הראשון. אם המפטיר התחיל לברך על קריאתו — לא יפסיק, אלא יאמרו קדיש אחרי קריאת המפטיר ואחרי שסיים ברכה אחרונה על הקריאה בתורה. וקדיש זה יעלה להם גם לס"ת הראשון. מפטיר שטעה ולא אמר קדיש אחרי קריאתו בספר תורה שני והתחיל בברכות ההפטרה, לא יפסיק, אלא ימשיך הברכות עד סופם, יקרא את ההפטרה, יברך ברכות אחרונות ורק אחר כך יאמר קדיש. הנוהגים כרמ"א אומרים רק פעם אחת "חצי קדיש" אחרי סיום הקריאה בספר הראשון, ובשעת אמירת קדיש זה - מניחים לידו גם את הספר השני.

שביעי של פסח:

בליל שביעי של פסח שחל להיות ביום חול או בשבת אין אומרים "הלל".
בשביעי של פסח שחל ביום חול אומר הש"ץ "יהי שם", קדיש "תתקבל", "בצאת ישראל" ו"עלינו לשבח".
טוב לקרוא "תיקון" בליל שביעי של פסח, יש נוהגים לקרוא "שירת הים" בלילה זה שבו נקרע ים סוף. ויש שגרים ליד הים שקוראים "שירת הים" על יד הים. ויש כאלה שיש להם סדר לימוד אחר, והעיקר להרבות בסיפור הנס ובהודיה להשם יתברך.