פרשת ויקרא - טעות לשם שמים

טעות לשם שמים

בתקופת האריז"ל היה יהודי קשה יום, אופה במקצועו, שבמשך ארבעים שנה עבד במאפיה. כל חייו סבבו סביב עבודתו במאפייה. לעת זיקנה, היהודי היקר כבר לא יכול היה לעמוד על רגליו ולעבוד במאפייה. ובצער ישב בביתו וימיו עברו ללא מעש ובלא תכלית. אשתו דחקה בו ללכת לבית הכנסת לפחות לשמוע שיעור תורה מפי הרב.

אינני יכול ענה, אינני זוכר מתי בפעם האחרונה בקרתי בבית הכנסת , אני יהודי פשוט , לא אדע ולא אבין כלום. ניסתה שוב אשתו: "לך בעלי היקר, לך לבקר בהיכלו של המלך".

האופה אזר אומץ ויצא לכיוון בית הכנסת כדברי אשתו. בשקט התיישב על כיסא פנוי והצטרף לשיעור. הוא שמע את הרב מסביר על: "לחם הפנים".

הלחם, שהיו מקריבים הכוהנים בבית המקדש כל שבוע אופים 12 חלות ומקריבים חלות אלו לכבודו של בורא עולם והיו החלות נשארות טריות וחמות..

קם האופה מכיסאו ויצא בריצה משערי בית הכנסת. במהירות חזר לביתו תוך שהוא צועק: "אשתי, אשתי"...

"את לא מאמינה, הרב בבית הכנסת אמר שהיו מכינים חלות לכבודו של בורא עולם , חלות טריות וחמות ובוודאי היה אלוקים אוכל אותם". 

"אני יודע לאפות חלות יפות ומיוחדות ומדוע שלא נאפה חלות לאלוקים? נוכל לעשות חלות ולהכניס אותן להיכל בבית הכנסת וכך האלוקים יוכל לאכול מהחלות שלנו ...".

עמדו האופה ואשתו ביום חמישי בלילה במטבחם, שמחים ומאושרים, אופים, רוקדים ושרים: "חלות לאלוקים"...

ביום שישי בבוקר, לקח האופה את המגש והלך לבית הכנסת. בית הכנסת היה ריק ממתפללים, בהתרגשות ובשמחה פסע לעבר ארון הקודש, בעדינות הסיט את הפרוכת וברעדה פתח את ההיכל בו ניצבו ספרי התורה המהודרים.

הכניס האופה את מגש החלות אל תוך ההיכל בין ספרי התורה, סגר את ההיכל והחזיר את הפרוכת בחזרה למקומה.

עמד בתפילה לאלוקים: "ריבונו של עולם, אני מקווה שתאהב את החלות, אני מקווה שהן תהיינה לך טעימות ואם אכן תאכל את החלות, אני מבטיח לך כל שבוע להביא לך חלות טריות וטעימות. תודה אלוקים".

חזר האופה לביתו, ישב עם אשתו שהם מתוחים ומתלבטים: "האם אלוקים יאכל את החלות שלנו". בליל שבת לא יכלו להירדם מרוב התרגשות. והנה שבת בבוקר, מיהר האופה לבית הכנסת, ממתין בסבלנות לכל אורך התפילה והנה הגיע הרגע: כולם עומדים בטליתות, ליבו הולם בחוזקה, ההיכל נפתח ו... אין חלות!!!

יש! יש! קרא בשמחה ויצא בריצה לביתו... אשתי, אשתי, אין חלות! אלוקים אכל את החלות שלנו...

מאז, בכל יום חמישי בלילה, היו עומדים הוא ואשתו, עובדים וטורחים בשמחה ובהתרגשות... ובכל שבת, בתפילת הבוקר, בזמן פתיחת ההיכל... אין חלות!

מה שהתרחש מאחורי הקלעים: בכל יום שישי הגבאי היה מגיע לבית הכנסת, רואה חלות בהיכל, לא הבין מאיפה הן מגיעות והיה מחלק את החלות בין האנשים...

יום אחד הגיע האופהלבית הכנסת עם החלות ורב בית הכנסת כבר היה יושב בבית הכנסת.

הרב שאל את האופה: למי הבאת חלות? ענה האופה: הבאתי לאלוקים, אני עושה כך כל שבוע ואלוקים אוהב את החלות ואוכל אותם...

הרב אמר לאופה: "אלוקים אוכל חלות?" וגבאי בית הכנסת סיפר, שהוא בעצמו בכל שבוע היה מוציא את החלות מההיכל ומחלק לאנשים.

לאופה ואשתו נגרם צער רב והם בכו ויבבו: "אלוקים לא אכל את החלות..." צערם של הזוג היה קשה מנשוא...

זמן קצר לאחר מכן הגיע לבית הכנסת אחד מתלמידיו של האריז"ל לומר לרב כי הוא נשלח על-ידי האר"י, שאמר כי הרב ילך לביתו וייפרד ממשפחתו, כי נגזר בשמיים שבזמן בו הוא אמור לשאת דרשה למחרת בבוקר הוא כבר ילך לעולמו.

הרב לא יכול להאמין למשמע אוזניו ולכן עשה את דרכו ישירות אל האר"י, שאמר לו: "מאז שחרב בית המקדש לא הייתה לבורא העולם הנאה מרובה כמו שהייתה לנו מקורבנו של היהודי הפשוט. כאשר הוא היה מביא את החלות אל בית המקדש, היה בורא העולם מקבל אותם באהבה כאילו היו לחם הפנים, לפיכך נגזרה עליך מיתה כאשר גערת בו והפסקת אותו ממנהגו. זו גזירה מן השמיים ולא ניתן לשנותה".

משנה (מנחות יג,יא): ׳׳נאמר בעולת בהמה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (ויקרא א,ט), ובעולת העוף: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם,יז), ובמנחה: ׳אשה ריח ניחוח׳ (שם ב,ב) - ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים׳׳.

על המשנה הזו מקשה הט״״ז (שו"ע א, סק"ג): "מה ששנו חז״ל אחד המרבה ואחד ההמעיט, ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים, על כרחנו צריך לומר שגם המרבה מכוון את לבו לשמים, שאם לא כן - הממעיט בוודאי טוב הימנו. אם כן, מדוע נאמר 'אחד המרבה ואחד הממעיט', כלומר שווים הם, והלא עדיף המרבה שהוא גם מכוון"?

שפת אמת (ויקרא, תרל״ו): ׳׳... כי באמת אין הפרש בין המרבה לממעיט, אף אם שניהם מכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבה - מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט - אפשר חשוב יותר!׳׳.

לקב"ה אין נפק"מ בריבוי, מה איכפת לו אם נשרף שור או ציפור על המזבח... אלא הלב חשוב, אבל גם העשיר מכווין? אבל העני נתן את כל כולו פלוס כוונה! לעומת זאת לעשיר לא הזיז כ"כ המחיר של השור...

אברך נכנס לרב שך זצ"ל לספר לו על בנו בכורו שנולד לו למז״ט לפני מספר חדשים. למרבה פליאתו של אותו תלמיד חכם צעיר שאל אותו מרן: "נו, ומה הוא כבר עושה התינוק?" אכן, שאלה מביכה, והאברך חש אי נעימות מבלי לדעת מה לענות לרב. והרב לוחץ בנעימות: "מה כבר עושה התינוק שלך? מחייך?" "כן", השיב האברך במבוכה. ממשיך הרב ושואל: "ואתה נהנה מזה, שמח בחיוך שהוא מחייך אליך?" "פשיטא", השיב הלה מבלי להבין עדיין לאן חותר הרב ומה הוא מבקש לרמוז לו. ואז אמר הרב שך: "חיוכו של התינוק שלך ונחת הרוח שזה גורם לך מאפיינים את הדור הזה. לפנים, בדורות הקדומים, כשהיו מלאים תורה ועבודת ה׳ ברחוב היהודי, הרי כדי לגרום נחת רוח להקב״ה היה צריך היהודי לעמול קשה - להשתדל ללמוד הרבה ולרדוף אחר קיום המצוות. ואילו היום בדורנו הירוד כל כך מן הבחינה המוסרית, שבו התמעטה תורה בעם ישראל, הרי כל מעשה קטן שעושה אדם, כל לימוד וכל תפילה או מעשה הסד - גורם נחת רוח לשכינה. בדיוק כנחת הרוח שחיוכו הסתמי של התינוק שלך גורם לך".

קהלת (ט,י): ״כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה...״.

הרב דן סגל סיפר ששמע מנהג מונית ירא שמים את הדברים הללו: זכיתי להסיע במונית שלי את הסטייפלר זצ״ל, והוא שאלני, האם לאחר יום עבודה מפרך, אני קובע עתים לתורה? השבתי לו, שאני משתדל ללכת לשיעור גמרא, אבל צר לי, שכבר בתחילת השיעור, אופסים כוחותי, ומרוב עייפות, שמורות עיני נעצמות, ראשי נשמט על הגמרא, ואני מתעורר רק כשמגיד השיעור מסיים את ביאורו על הדף. הוספתי לתאר לפני גדול הדור, גודל שברון לבי על כך שנמנע ממני להישאר ערני, ולהקשיב לכל מהלך השיעור.

ברדת הסטייפלר מהמונית, האיר לי פנים ועודדני מאד. ליטפני בחביבות רבה ואמר: ״דע לך, שאמנם כאן בעולם הזה, נראה לך שאינך שוה הרבה, אבל יכולני להבטיחך נאמנה, שבשמים מתייחסים אליך כאל גנרל גדול! וזאת משום שהינך עושה כל מה שאתה יכול לעשות, ויותר מזה אין בכוחך לפעול מאומה. המשך והמשך לבוא לשיעור, גם אם תרדם על הגמרא, כי בשמים מחשיבים אותך לצדיק גדול״.

היהודי הזה, נהג המונית, באמת עשה כל מה שהיה מסוגל לעשות. יש לו בבית משפחה ברוכת ילדים, ועל פי דין תורה הוא חייב לפרנסם. עבודתו כנהג מונית מביאה אותו לעייפות רבה, אם כן, כל מה שהוא מחויב לעשות, זה לבוא לשיעור, גם אם אינו מבין כלום ונרדם על הגמרא.

רבינו יונה (שערי העבודה אותיות מג,מה): ״...ואין יתרון בעבודת הבורא יתברך לעשיר מן העני, ולא לגיבור מן החלש, ולא לחכם מן הטיפש - כי הוא יתברך חפץ בנפש טהורה ומחשבה נקייה, שיעבוד אותו כל אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט לפי כוחו והשגתו, כענין שנאמר (קהלת ה,יא): 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל', ובזה יהיה במעלת השלמים, כי השם יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כוחם... וכן בכל דרכי העבודות - יעשה האדם כפי כוחו והשגת ידיו, ויהיה במעלת העובדים השלמים״.

בשיחה שנשא ה״שפת אמת״, שבועיים לפני פטירתו (בשנת תרס״ה) התייחס למאמר חז״ל שישראל נמשלו לכוכבים, אולם - הדגיש ה״שפת אמת״: קיים ביניהם הבדל אחד. הכוכבים הינם בשמים ומאירים על הארץ, ואילו ישראל הינם בארץ, אולם מאירים בשמים!

הבעל שם טוב זיע״׳א אמר, שכשם שהכוכבים נראים לעינינו קטנים וזעירים - וזאת משום שאנו רחוקים מהם, אולם לאמיתו של דבר הינם ענקיים, כך גם ישראל. ישנם יהודים שבעולמנו מראיהם קטן ועלוב, אולם בשמים הם באמת גדולים ועצומים!...

מדרש (ויקרא רבה ג,ה): אגריפס המלך ביקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני!

בא עני אחד ובידו שתי תורים. אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: המלך צוני ואמר לי אל יקריב אדם חוץ ממני היום. אמר לו: אדוני כהן גדול! ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס משנים. אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי.

נטלן והקריבן. היה אגריפס שמח, בא לו בחלום אמר לו קרבנך מהודר, אבל קרבנו של עני מהודר ומרוצה יותר! בא לכהן אמר לו: מאי האי? סיפר לו כל המעשה, ושיבחו אגריפס״.

״שוב מעשה באשה אחת שהביאה לכהן מעט סולת להקריב ולא רצה לקבלו. ובא לו בחלום [ואמר לו] אל תבזה קרבנה, כי חביבה עלי כאילו הקריבה נפשה, דכתיב (ויקרא ב,א) ״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳״ כאילו נפשו הקריב...".

מספר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש: ר' ישראל מהעיר פולוצק היה חנווני פשוט שלא היה "מבין" גדול בלימוד תורה וחסידות. פעם, כשהסתופף בליובאוויטש במחיצתו של ה"צמח צדק" שמע מאמר חסידות בו אמר הרבי: "וכדאיתא ב'פרדס' בשם 'ספר הבהיר', אמרה מדת החסד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מימי היות אברם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברם עומד ומשמש במקומי".

וביאר על כך ה"צמח צדק":

אברהם אבינו בגמילות החסד שלו החליף את מידת החסד שבאצילות ואף הגיע לדרגה גבוהה יותר ממנה. שהרי אם מדת החסד היתה יורדת לעולם הזה, היא לא הייתה יכולה "להתלבש" בגשמיות העולם. ואילו אברהם אבינו הצליח להחדיר את החסד לתוך גשמיות העולם. הוא היה מסוגל לעשות זאת מכיוון שלנשמה יהודית ניתנים כוחות מיוחדים שמאפשרים לה לזכך את העולם הגשמי.

ר' ישראל הקשיב לרבי ואת רוב הדברים הוא לא ממש הבין. אבל, ההסבר של הרבי על מידת החסד דאצילות דווקא כן "תפס אותו". הוא חזר ושינן את המילים האלה עד שהן חדרו לעצמותיו.

כשחזר ר' ישראל לביתו התאספו החסידים כנהוג וביקשו לשמוע ממנו "חזרה" של המאמר ששמע אצל הרבי, בליובאוויטש.

"אני לא יכול לחזור לכם על כל המאמר", אמר ר' ישראל, "כי הבנתי רק משפטים בודדים". הוא חזר להם על הקטע שהבין בעניין מידת החסד ומעלתה של הצדקה.

לאחר שסיים, הלך ר' ישראל לעסקיו אך המילים של הרבי לא עזבו אותו. הוא רצה ליישמן בפועל והחליט להגדיל את מאמציו בעניני הצדקה, יחד עם חבריו החנוונים.

נכנס ר' ישראל לחנות של ידידו ר' נחמן ולמרות שהוא לא היה זקוק לכסף, ביקש ממנו הלוואה. הוא סיפר לו מה ששמע מהרבי בגודל מצוות הצדקה, ומכיוון שגמילות חסד היא גם צדקה (ואף יותר מכך) הוא מבקש ממנו הלוואה. הם הלוו כסף אחד לשני ואף לחברם יוסף החנווני. ומאז, הם היו מלווים כסף אחד לשני כל יום - כדי לקיים את מצוות צדקה.

מספר חודשים לאחר מכן, נסע ר' ישראל שוב לליובאוויטש. מיד כשהגיע לעיירה יצא ה"צמח צדק" מחדרו לשאול את הגבאי היכן ישראל החנווני. "שלח אותו אלי", אמר הרבי, "אני רוצה לדבר איתו".

כאשר נכנס ר' ישראל לחדרו של ה"צמח צדק", פנה אליו הרבי בבקשה: "ספר לי מה סדר היום שלך".

"אני קם בחמש בבוקר", ענה ר' ישראל, "אומר תהלים, שותה תה והולך להתפלל שחרית. אחר כך אני לומד משניות, אוכל ויוצא לעבודה. אני חוזר לבית המדרש לתפילת מנחה, לומד עין יעקב ומתפלל מעריב".

המשיך ה"צמח צדק" ושאל: "נו? וצדקה?"

"אני אדם עני", ענה ר' ישראל, "ואין ביכולתי לתת צדקה". ה"צמח צדק" המשיך לתחקר אותו וגילגל את השיחה כך שבסופו של דבר סיפר לו ר' ישראל על התנהגותו בגמילות חסדים יחד עם חבריו.

רבי שמואל מליובאוויטש, שהיה קרוב לאביו ה"צמח צדק", התפלא מדוע הוא קרא לר' ישראל, ושאל על כך את אביו: "מה ראית במיוחד בחסיד הזה שקראת לו ליחידות?"

ענה לו הרבי ה"צמח צדק": "ראיתי שמעל ישראל החנווני זורח עמוד אור של מידת החסד דאצילות".

סיפר הרב זעפרני, כי בביקורו של מרן הרב אליהו זצוק"ל במוסקבה לפני 25 שנה הוא ראה בבית הכנסת יהודי עם תפילין ירוקות.

הרב שאל אותו על התפילין, והוא השיב כי לא היו לו תפילין מעולם, פעם הוא ראה תפילין של יהודי אחר, ועשה לעצמו תפילין מחתיכת אזבסט ושם בתוכן נייר צילום של מזוזה.

הרב אליהו זצוק"ל התרגש מאוד מחיבת המצווה של היהודי הזה, וביקש מהרב זעפרני לתת לו תפילין רגילות מהודרות.

היהודי הרוסי שאל בחשש האם עד עתה הוא לא קיים את המצווה עם התפילין הירוקות?

אמר לו הרב זצ"ל, כי הנחת התפילין שלו היא יקרה מאוד בעיני הקב"ה, אולי יותר מכל הנחת תפילין אחרת. אבל כל זה הוא עד שיש לו תפילין רגילות. עכשיו שיש לו אפשרות להניח תפילין כמו שכל ישראל מניחים – הוא צריך להניח תפילין כאלה ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה.

ומנין לרב שהוא קיים מצוות תפילין בהידור? מתשובה של רבנו יוסף חיים, בעל הבן איש חי זיע"א (שו"ת רב פעלים חלק ד - אורח חיים סימן ב. עיין נפש החיים - שער ג - פרק ז מב) שמספר כי בזמן הסבא שלו, הרב רבנו משה חיים זצוק"ל, לא היו התפילין מרובעות כל צרכן. "עד שהם נראין בחוש הריאות שאינם מרובעות ולא אצטריך לבדקם במחוגה ובכלי המדה". ובאותו זמן בא החכם היקר רבי יאודה אשכנזי ז"ל, שהיה מתושבי דמשק יע"א והיה בקי בכמה מלאכות וטען לפני הרב מור זקני זלה"ה על דבר התפילין שאינם מרובעים והוא יש לאל ידו ללמד את האומנים לעשותם מרובעים.

אחרי שעיין הרב מור זקני זלה"ה בדברי הפוסקים בדבר הזה והסכים לפוסלם, עלה והכריז בכל בתי הכנסיות שכל התפילין שלובשין אנשי העיר הם פסולין. ומעתה יהיו לובשים התפילין שלהם בלא ברכה, עד שילמד לאומן לעשות מחדש תפילין מרובעים אשר יהיה ריבועם שלם ונכון ומכוון במחוגה ובכלי המדה. אז הכל צריכים לעשות בתים חדשים ויברכו עליהם. וכך היה. יומם ולילה למדו האמנים איך עושים תפילין מרובעות. וכך קנו והחליפו כל תושבי בגדד את התפילין שלהם לתפילין כשרות. והיה הדבר הזה קשה מאד אצל נשיאי העיר ויחידי הקהל וגם אצל קצת מחכמים שבעיר באמרם כי חרפה היא לנו לומר שלא היו אנשי עיר הגדולה בגדאד יע"א מניחין תפילין כשרים מכמה שנים, עד שבא האשכנזי הזה ועשה לנו תפילין כשרים. עם כל זה לא יכלו לעכב בדבר הזה כי מי יוכל לפתוח פיו לפני הרב מור זקני זלה"ה ומי יוכל למרות פיו.

כך מספר בעל הבן איש חי גם על מו"ר אביו זיע"א, שבימיו התברר כי כל הרצועות לתפילין לא כשרות כיוון שהיו עושים אותן נכרים. בסוף התהליך היה בא יהודי וזורק מעט סיד לתוך העורות שהיו כבר מעובדים לגמרי ואומר "לשם מצוות תפילין". ובאמת אין זה מועיל אלא שיעשה אותם היהודי לשמה מתחילתן. ונתאזרו החכמים בצירוף עט"ר הרב מור אביו של הבן איש חי זלה"ה ועשו רצועות חדשות מעורות חדשים מעובדים מתחילתם ע"י ישראל לשם תפילין והכריזו שכל הקהל יחליפו הרצועות וכן עשו ומאותו זמן ואילך נתקן הדבר היטב שהכל הוא עבוד ישראל מתחילה.

וחקר בעל הבן איש חי זיע"א האם יאמרו כי אלה שהיו קודם התיקון לא קיימו מצוות תפילין כתיקנה, או שמא נחשב להם כאילו קיימו את המצווה כיוון שהיו אנוסים בדבר זה, שלא ידעו אותו קודם לכן. כן יש לשאול על איש שכתב תפילין ונתנו למגיה, והתברר בבדיקה אחרי כמה שנים כי היה חסר בתפילין אות. האם האיש הזה שלבשן לפי תומו כמה שנים הלך ערום מן המצווה הזאת לבית עולמו ועוד בידו שגגת ברכה לבטלה? זה דבר קשה מאוד לסבלו בשכל.

והביא בעל הבן איש חי ראיה שהביאה החיד"א (דבש לפי מערכת ד אות ד משם ספר שבלי הלקט ח"א כ"י שבלת ח') שהביא את דברי רב שאמר "חזינן לתפילי דבי חביבי דתפרי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה". ראיתי את התפילין של רב חייא שתפורות בחוט פשתן, ואין הלכה כמותו. ובוודאי שלרבי חייא הגדול היה שכר תפילין כשאר החסידים ואעפ"י שאנו פוסקים היום כי תפילין תפורות בחוט פשתן אינן כשרות. עם זאת רבי חייא קיים את המצווה הזאת, כיוון שלדעתו מכוון לשמים לקיים המצווה יש לו שכר תפילין...

כי מה שעשה מקודם לפי תומו שחשב שהדין הוא כך ולבו שלם לשמים יש לו שכר שלם על מצותו. והשתא הוא הדין לכל פיסול מצוה שהיה בשגגה וטעות לא יגרע משכרו כלום כיון דלבו שלם לשמים".