Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 17 באפריל 2016

פסח - יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין (שיעור)


יציאה לחירות הסתכלות לאומית וגדלות המוחין


טללי חיים: ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״

כיצד יעשה זאת? הלא יציאת מצרים רחוקה היא מאוד בהיסטוריה, וכיצד יהיה הוא עצמו יוצא ממצרים? שתי דרכים לכך. המפורסמת יותר, השאובה ממעיינות החסידות ודרכי עבודת ה׳, באה לקרב את מצרים לאדם. המושג ׳מצרים׳ מתרחב, לכלול את כל המיצרים שבעולם, ובמובן זה, כל אחד מתמודד עם מצרים אישיים לו. בכל דור יש אתגר חדש של יציאה והתגברות, ובכלל זאת לכל אחד באופן אישי.

ובאמת, כמבואר ברמח״ל, יציאת מצרים לא נגמרה, שכן גבולות וצוררים קיימים בכל דור ועומדים עלינו לכלותנו. לפיכך בכל דור וכל ארם צריך לשאוב כוח מיציאת מצרים ומהניצחון על ממלכת מצרים שבעבר, ועל ידי כך להתגבר על המיצרים הסובבים אותו.

ואמנם, דרך אחרת, שהיא למעשה פשט דברי חז״ל, שצריך האדם עצמו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, עם עם ישראל שבאותו הדור. כלומר, צריך האדם לנתק עצמו מההקשר הפרטי של חייו כאן, ולדלג במרחב הזמן אל המאורע ההיסטורי, ולראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ובמובן הפשוט, צריך הוא לחבר עצמו לשלשלת הדורות ולהבין שמאורע זה שהתרחש, הציל אותו ממש ממצרים. כמו שאנו אומרים בהגדה. ״ואילו לא הוציאנו.. עדיין היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים״. ודבר זה יוליד בנפש אח הכרת הטוב האישית. לדעת שעימו ממש ועם אוהביו נעשה חסד עולם, לחרות עולם. נמצאת המטרה ב׳לראות את עצמו׳ כדי להכיר את הטובה האישית שנעשתה עימו, למען יהיה אף הוא מודה לה׳ כאילו הוא ניצול ממש.

ומכל מקום יש לדבר זה עומק גדול יותר. שהנה עדיין נשאל: הלא סוף כל סוף הוא לא יצא ממצרים, והוא נולד בן חורין בארץ ישראל. וכיצד יוכל להעמיק בהכרתו כאילו הוא יצא ממצרים?!

התשובה לדבר היא בשינוי נקודת המבט ביחס בין הפרט מישראל ובין הכלל כולו. היחס בין כל אחד מישראל ובין האומה בכללותה דומה ליחס בין התאים המרכיבים את גוף האדם ובין האדם עצמו. כידוע, התאים מתחלפים בכל עת כך שגופו של האדם ׳מוחלף׳ בכל כמה שנים. מכל מקום, הגוף והאדם נשארים על עמדם אפשר להביט על כל תא בנקודת מבט פרטית, כישות בפני עצמה, ואפשר להביט בה כחלק ממרקם הגוף כולו. במבט הפרטי תא זה מתקיים לפרק זמן קצוב ואין לו קשר לחיי הגוף לפני ואחרי תקופת קיומו של התא. ואולם, בשעה שהמבט אינו על התא לבדו אלא על הגוף כולו, אזי התא אינו נבחן כישות נפרדת, אלא היחס הוא לגוף כולו, שהוא קיים כל חיי האדם.

אם בזמן מסוים בחיי הגוף היה האדם בסכנת חיים וניצל ממנה, אזי התאים של הגוף שנוצרו לאחר עשרות שנים, אין להם קשר אל אותו המאורע, מלבד העובדה שבזכות הישרדות התאים שהיו אז, לא נכחד הגוף, ומתוך כך זכו התאים הנוכחיים להתקיים. לעומת זאת, הגוף עצמו בכללותו חווה את אותו המאורע גם לאחר עשרות שנים, והוא עצמו ניצול ממוות לחיים.

כך גם ביחס לכל פרט מישראל. כל אחד מאיתנו הוא תא בגוף הכללי של השכינה שהוא נצחי, וחרוז בכל ההיסטוריה כולה. דור הולך ודור בא, והשכינה, הארץ, ׳האני׳ הלאומי, לעולם עומד. כמו במשל, יכול אדם להתייחס לעצמו בהקשר האישי שלו, כישות בודדת, ואז נקודת התחלתו היא בלידתו עד מאה ועשרים. במבט זה, היחס אל שלשלת הדורות באה מתוך מבט פרטי. ההורים והדורות לפניהם ניכרים כסיבה לקיום הפרטי של האדם, ומכיר הוא טובה אליהם. אך הם נחלת העבר, וכל היחס אליהם הוא כסיבה קדומה לקיום של האדם. לעומת זאת, יכול האדם להרחיב מבטו על עצמו ולצאת מתוך חוג חייו הפרטיים. לא יביט על עצמו כישות נפרדת אלא ייכלל כולו ברוח ישראל ויתמזג כתא בגוף גדול ואיתן. מתוך כך, יצא גם ממסגרת הזמן המוגבלת של חייו אל חיי הנצח של ישראל. ביציאה זו תתעצב זהותו הפרטית באופן מוחלט עם הזהות הכללית של ישראל, וממילא יזכה להרגיש בלבבו את מה שפועם בלב הכללי של האומה. וכמו מבמשל הגוף שניצל ממוות לחיים, גם לאחר עשרות שנים יהיה זוכר הצלה זו וחווה את משמעותה העצומה, כן הדבר בנמשל, שהאומה כולה, עם ישראל, יצא לחירות עולם, נולד ונוצר ביציאת מצרים.

הבשורה העצומה הטמונה ביציאת מצרים, בו ניתן דרור לרוח ישראל, בו החלנו את פעולתנו העצומה על במת ההיסטוריה כדי להדריך עוז את כל העולמות אל תיקונם, בגבורה כבירה נגד כל המעכב והמחשיך את א-להותו יתברך, הנה כל עוצמה זו וכל תוקף משמעותה תמלא את רוחם של כל בני האומה שידלגו מעל חוג חייהם הפרטיים ויחושו את חיי העם כולו, על כל התהליך העצום והגלגל האדיר שעבר העם, מיציאת מצרים ועד עתה. שמחת הקודש הזו תתורגם לגבורת נצח, הכרה בכוח הגדול של ישראל ובחוסנו שאין למעלה ממנו כדי לנצח ולהכניע את כל המתנגדים, ולהאיר אור ישועת עולמים בגאולה שלמה.

נמצאנו למדים שבאמת האדם הפרטי לא יצא ממצרים, אך העם כולו אכן יצא. וכמו במשל, הגוף - גם לאחר שנים רבות הוא אותו הגוף ממש, אף שבנוי מתאים חדשים.

אם כן, הדרך שבא יזכה האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ממש, תהיה על ידי שינוי בהסתכלות על עצמו ועל זהותו. הוא אינו צריך לדלג אל העבר דווקא, אלא להעמיק בתודעת עצמו ולהבין שזהותו האמיתית איננה פרטית, אלא לאומית כללית. להבין שכל אחד מאיתנו הוא תא ואבר בגוף הכללי של העם, על ידי כך יחוש בכל לבבו את לב האומה, וממילא יתרגש בכל עוז בליל הסדר, בלילה בו השכינה, כנסת ישראל, שבה לחוש את יציאתה לאור עולם ומתרגשת האומה בהתרגשות מחודשת על לידתה והופעתה להאיר תבל ומלואה.

נקודת עומק עצומה יש כאן. השכינה, כנסת ישראל, היא מהות חייה. ועושר רגשותיה עצום הוא מאוד מאוד, הרבה מעבר לרגשות הבאים מהאדם הפרטי. ככל שהמשמעות של הדבר היא עמוקה ומקיפה יותר, כן עושר החיים שבו גדול יותר. אינה דומה התרגשות האדם בשעה שקנה רכב חדש, להתרגשותו בחתונת בנו יחידו. כך, אין ערוך לרגש שיש לו משמעות לאומית נצחית, וכל רגשות החיים הפרטיות אינן מתקרבות אליו. זאת הסיבה למסירות הנפש הטבעית שמוסר הפרט את עצמו בשביל הצלת הכלל, כי עושר החיים של הכלל ועומק משמעותו מבטלים כשרגא בטיהרא את חיי הפרט. ולמרות חשיבותם הרבה, הם אינםעולים כלל לעומת חשיבות חיי הכלל. ברצוננו לומר שישנם עוצמות חיים אדירות בנפש האומה, רגשות כבירים ואדירים לעילא לעילא. אלו הם רגשות השכינה כנסת ישראל המנהמת כיונה הומיה וחיה את חייה הכלליים, חיי העם כולו ממש. מעין אותו הרגש צף בנפשות הפרטיות בשעה ששמעו שהרב הבית חזר לידי עם ישראל. היה זה פרץ רגשות מנפש האומה, אור השכינה, כנסת ישראל קרקע עולם, שורש הפנימי של הווית החיים של כל פרט ופרט מישראל.

עבודה רוחנית גדולה היא לארם לבקוע את קליפת האפרוח שסביבו ולהשתייך מאודו אל חיי העם ומשמעותם, להרגיש את דופק החיים הלאומי והנצחי במלוא גבורת חייו. להתבטל כולו ברוח ישראל, להיבלע בעומק חיי העם, על כל המאורעות. לחיות את חיי העם, בסבלו ובשמחתו. התבטלות זו של התא בגוף כולו, של הטיפה באוקיינוס האדיר, מחברת את חיי הפרט אל עושר ושגב החיים שהוא הרבה יותר מכל מה שיכול להיווצר בחיים האישיים כשהם לבדם. אין רגש וחוויה, משמעות וחיבור לעומק החיים שיכול להיוולד מתוך ההקשר הפרטי, כשם שיכול להיוולד באוצר החיים הלאומי, בלב הרחב מים, שהוא ליבה של האומה, כנסת ישראל.

התבטלות זו, אין בה חלילה זלזול בחיי האדם הפרטיים, כמו שמסירות הנפש של חייל בקרב לא נובעת מזלזול בחייו האישיים, אלא מהופעת ערך עליון מהם, שמבטל אותם כביטול נר באור יום. ובאמת, ההיפך הוא הנכון. הביטול של הפרט בחיי העם נוסך משמעות עצומה וגדולה לסוגיות החיים האישיות של כל אחד. כי חיים שאין להם חיבור למשמעות גדולה יותר מהחיים עצמם, הרי שאין להם את הכוח והעומק ואת משמעות הקיום. אין מדרגה במציאות שמתקיימת רק מכוח עצמה, רק מהשתייכות למשהו גדול ואדיר ממנה. בנוסף לזאת, כמו במשל - הגוף הוא הוא התאים כולם. ממילא, כל חיי הפרט - הם הם חיי העם. והסוגיות האישיות שבהם האדם מתמודד, אם ישכיל ויביט לעומק - יראה שהם ממש סוגיות העם כולו לדורותיו. על ידי כך תינסך משמעות עצומה לכל האתגרים האישיים של היחיד ושל כל דור, לחברם ממש לאותו אתגר ואותה השליחות מימות אברהם אבינו ועד עתה. ועם קבלת המשמעות העצומה - גם רוח הגבורה וביטחון ההצלחה יבואו כי לא סוגיה אישית בודדת היא, אלא סוגיה לאומית היסטורית, ומלוא כוח האומה וכוח ה׳ שבה, הוא המניע את אתגרי ההווה ומסייע מראש להצלחתם.

דוגמא לדבר היא האתגר שיש ללומדי הישיבות, כאשר מצד אחד נפשם חשקה בעבודת ה' פנימית, ומצד שני בהתמדה וגדלות בתורת הנגלה. וחשים את הסתירה הנפשית שיש באיחוד בין שני חלקים אלו, כפי שבאו לידי ביטוי גם בהתגוששות שבין החסידים והמתנגדים. אפשר להביט על סוגיה זו כדבר בודד ואישי, וממילא גם משמעותו תהיה אישית. גודל ויוקר המשימה תהיה ההצלחה והגדילה בתורה עם טהרת הלב, שהיא אמנם דבר גדול אך אינו כמו יוקר המשימה בשעה שתיבחן במבט היסטורי וכללי. המבט הכללי יציג את האתגר הזה כמהלך עצום הקשור לחיי העם, לבית המקדש הראשון והשני, למצב האומה בגלות ולתהליך תחייתה וגאולתה. החיבור בין נגלה ונסתר הוא חיבור בין עולמות, בין פרצוף רחל לפרצוף לאה, חיבור עץ יהודה ועץ אפרים, והוא תיקון שורש הגלות והחורבן. מסכת הייסורים של הגלות הבשילה את האומה לחיבורים אלו, המעמידים את האומה במלא שיעור קומתה. כשזה מבטו של האדם, אזי אתגריו האישיים מקבלים משמעות עצומה ואדירה, וממילא כוחותיו יהיו גדולים בהתאם.

המבט הכללי הוא הוא מוחין דגדלות אמיתית, והמבט הפרטי המצומצם הוא מוחין דקטנות.

בליל הסדר, רגע ההיווצרות הלאומית שלנו, יכול וחייב כל פרט לצאת ממאסר חוג חייו הפרטיים, ולהיכלל במשמעות האמיתית של חייו, במובנה ההיסטורי והנצחי. כמו כל פרק התחלה שהוא זמן שבו ניתן להביט על החיים בהיקפם הרחב, תחת היותנו ביום יום שקועים ביער עבות המסתיר מאיתנו את אור השמש הכללית של משמעות חיינו הפרטיים. כך סגולת החזרה אל הראשית, אל היציאה הלאומית מרחם בו גדלנו, ״גוי מקרב גוי״, יכול הדור וכל יחיד שבו לטעום את משמעות החיים האמיתית של העם כולו ושל כל תא ותא ממנו. ועל ידי כך, בכלל מאתיים מנה, יצא גם מהמיצרים האישיים שלו, שרובם ככולם הם תוצאה של מבט מצומצם, של השתקעות יתר בחייו הפרטיים ואיבוד פרופורציה בין העיקר והטפל. העיקר האמיתי זוהר ומאיר בליל הסדר. לא רק עיקר פרטי, אלא עיקר העיקרים, יסוד היסודות. ליל הסדר מחדיר בנו אמונה שלמה, שלא להיות ״כופרים בעיקר״, אלא חיים אותו וממקמים את כל יתר פרטי החיים על פי משקל ואיזון נכון של עיקר זה.

זהו סוד המוחין דגדלות שמאירים בליל הסדר, כמבואר בדברי האריז"ל. עיקר אור החג וזוהר קדושתו הוא בהופעת המוחין דגדלות, שהולידו את קומת האומה בשלימותה. מוחין אלו יכולים להימשך לכל אחד ואחד מישראל, שיפתח לבבו להאזין להד קול האומה כולה. המהדהד בגלוי בליל התקדש החג. כל אחד יכול לצאת מקטנות מבטו, קטנות המוחין, שדווקא מהם באה יניקת פרעה ומצרים, בחינת כל הבעיות שבאו לאדם נגזרת ממבטו המצומצם והקטנוני. עיקר רפואת האדם מכל תחלואיו ומכל קשיי חייו, בחינת פרעה ומצרים האישיים שלו, אינו אלא ע"י הגדלת המוחין, הרחבת הדעת, שהוא הרחבת תפיסת עצמו, סוד עומק הדעת, שהיא דעת עצמו ומהות חייו. ועל ידי גדילה זו תתבטל ממילא אחיזת פרעה וכל המעכבים והמנגדים את האדם להוציא אל הפועל את כוחות חייו ולממש את החלומות האמיתיים באמת, החבויים בכל עת במעמקי הלב, ומקבלים דרור בליל חג החירות.

והנה תשכיל עניין גדול המבואר באריז״ל בסוד הגדלת ׳ישראל העליון׳ (סוד ז׳׳א כנודע שכל אחד מישראל בחינת מקביל לו, כדברי האריז״ל בסוף פרק א׳ בכוונות הפסח). האריז״ל מלמד שנס הגדלת ׳ישראל העליון׳ בליל הסדר היה עצום, שגדל מבחינת מצב העיבור, אל בחינת הגדלות העליונה ביותר, המכונה ׳גדלות שני׳, (שהוא סוד הארת אבא ואימא, שהם בחינת גדלות שני, לעומת גדלות ראשון שהוא בחינת תבונה ויש״ס כנודע). והנה קודם הארת פסח, היה ישראל בסוד עיבור, שהוא בחינת עובר המקופל כפנקס, שידיו כמו מלבישות את רגליו, והוא סוד נה״י העולים על חג״ת, ולמעשה מצב זה כמי שאין בו בחינת חב׳׳ד שהם מוחין, וגם בחינת חג״ת, שהם סוד הרגש והנפש בטלים, שעלו עליהם הנה״י, שהם בחינת מוטבע. ומוטבע הוא קיום הגוף לבדו, כהרגשת רעב וקור וכיוצא בזה. והוא תכלית הקטנות של בני האדם, השקועים רק בסיפוק תאוות הגוף, כמאכל ויתר התאווה החומרית. ומי שכל ראשו וישותו שקעו רק בבחינת הנה״י, משול למי שאין לו כלל בחינת מוחין, שאין לו דעת אמיתית, אלא רק בחינת ׳דם׳ הנפש הבהמית (סוד המוחין בעיבור, שהם בחינת דם כנודע בכוונות), ובחינת חג״ת שבו שהוא רגשותיו הנה רתומים רק לחומר, שהוא מלא אהבה והימשכות נפשית אל סיפוק תאוות הנה״י שבו. והוא מציאות עוברית, שאין לו אלא בקשת מוטבע בלבד. ובקטנות מוחין איומה זו מדבקים כל הקליפות, פרעה ומצרים, ומושכים את האדם אחריהם. כי בהיות כל מהות האדם בסיפוק תאוותיו, ייפול לגזל ושנאה ורצח ונקמנות, בשביל להשביע רעב תאוותו וסיפוקו. והנה תוקף הגדלת ישראל בליל הסדר היה עצום מאוד. להעלות מתכלית נמיכות האדם בקטנות מוחיו, אל תוקף שלמותם, והוא סוד גדלות שני.

והנה יש להשכיל יסוד עמוק בדבר ההבדל בין גדלות ראשון לשני, שהוא ההבדל בין בינה שהיא סוד מוחין דגדלות שני, לבין תבונה שהיא סוד מוחין דגדלות ראשון (סוד ההבדל בין אבא ואמא עילאין, ובין יש״ס ותבונה). דבר זה מבואר ברמח״ל בקל״ח (פתחים קכז - קכט). למעשה חכמה ובינה הם בחינת אבא ואמא. אלא שיש שתי בחינות של האבא והאמא, שהם סוד ההבדל בין בינה ובין תבונה. האב והאם אמונים על הגדלת ילדם וחינוכו, עד שיגיע למדרגתו האמיתית הראויה לו (סוד א׳׳א כנודע). ובמובן זה האב והאם מחוברים בדעתם הגדולה אל הציור השלם של בנם, היעד הגדול שאליו הוא שייך. זהו יסוד המבט שלהם, ומתוכו הם באים לחנך את הילד. בירידתם אל הילד אזי מצמצמים הם את עצמם, משתווים לעניות דעתו לקרבו לאט לאט אל מדרגתו. בתוכם פנימה הם סוקרים יעד גדול מאוד לילד, אך בגלוי אינם חושפים זאת בפניו, אלא כפי יכולת השגתו במדרגתו.

זהו ההבדל בין בינה ותבונה. באור הבינה חקוק המבט הרחב והגדול, המוציא את הילד ממקומו ונקודת מדרגתו, אל המדרגה העצומה העתידית. ובאור התבונה נותר הילד באופק מבטו, ומקבל אל תוך מרחב זה את ההדרכה הנקודתית שתקדמו עוד צעד אל שלמותו. קבלת מוחין דגדלות ראשון הוא המצב בו הילד משיג את מה שמשיגה התבונה, היינו שהוא בעצמו קונה את נקודת המבט של ׳הוריו׳, והופך מבט זה להיות עצם מעצמיו.

אך בגדלות ראשון נותר הוא במבטו, ורק משכיל להבין את החשיבות להתקדם, אך אינו יוצא למרחב אופק המבט הגדול. לעומת זאת, גדלות שני הוא עצום, הוא יציאה שלמה ממרחב המבט של הילד, אל המבט הגדול והרחב של הוריו. בקבלתו מוחין דגדלות שני מתרחב מבטו למבט האידיאלי והשלם אליו הוא שייך, להבין ולהשיג היטב את מי שהוא באמת. ועל ידי כך יוכל להתחיל לצעוד אל מדרגה זו בפועל, (היא היא סוד אור א״א, שהוא האור השלם של הילד, סוד בחינת ז״א, שיתממש בפועל בשבועות). נמצא השגת מוחין דגדלות שני, (סוד או׳׳א עילאין), מעין השגת היעד, ראיית התכלית, המאפשר את הצעידה אליו, מפסח ועד שבועות, בו יגיע לתכליתו בביאת כתרו.

והנה השגת מוחין זו בליל הסדר, כמו שהיא מופיעה באור הכללי של ישראל, סוד ישראל העליון (סוד ז״א דאצילות), כן הדבר לכל אחד מישראל המקביל לו. וזה נותן משמעות למה שאמרנו למעלה של קבלת המוחין הגדולים שבאים בלילה זה - יציאה מהקטנות, שהיא המבט של האדם על חייו בחוג פרטי ומצומצם שנולד לעולם לפני סך שנים, ומסגרת חייו היא מה שעבר עליו באופן אישי, ולקבל מוחין דגדלות שני, שהם סוד סקירת המציאות האידיאלית והרחבה של האדם, לא על פי קטנותה אלא על פי גדולתו האמיתית. שהיא היא ההיבלעות ברוח הכלל, לא פנים זעירות יש לאישיותו, זעירות ופרטיות, אלא פנים ארוכות ורחבות, שיעור קומה אדיר, כללות ישראל בכל הדורות כולם. וסור עמוק הוא זה, שהיחס בין ז"א לא״א הוא הוא סוד היחס של התא אל הגוף של הפרט אל האומה בכללותה (כמו שעולה מדברי הרב קוק בכמה מקומות, ראה לדוגמא אורות התשובה ט,ב). אם ישתקע בפרטיותו, שקוע הוא בזעירותו ובקטנות מוחיו. אך אם יצא ממאסר הקטנות, אל רחובות הנהר, סוד גדלות שני, ומשם אל עולם שכולו ארוך, אל כלל ישראל בכל הדורות - ישיג גדלות קומתו האמיתית, אריכות ימים מהותית-עצמית, וייבטל ממנו כל הרע שבעולם, המוות וכל חזיון בלהות שבו, שאינו אלא דמיון של התא הפרטי המנותק מהגוף השלם והכללי. זהו תכלית יציאת מצרים, תיקון החטא הקדמוני, נפילת מוחיו של האדם שהם בעצמם הולידו את המוות, שהוא אינו אלא נקודת מבט זעירה, שדווקא מנפילת פנימיות האדם, נקודת מבטו, התקצרו גם שנות חייו בחיצוניותם, ובתיקון נקודת המבט, להשיבם אל גדלותם, סוד אריכות הימים, יהיה ממילא גם אריכות שנים, תיקון חיצוניות החיים, שהוא העולם כולו, שהוא אינו אלא שקף של המוח, סוד דעתו של האדם.

הרב קוק (אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז): "האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו, עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי, שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.


אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות, לכללות הכל, לכללות העולם, לאדם, לכללות ישראל, לכל היקום, ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה, וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו, וככה יזכה יותר להארת האור האלהי, והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים, המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ד'".

פרשת מצורע ושבת הגדול: הכרה בגאולת ה' את עמו

הכרה בגאולת ה' את עמו


ויקרא (לד,מ): "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא".

כסא רחמים: מעשה בעשיר אחד שהיה קמצן גדול ולא נתן צדקה ולא לקח אשה, ורק משרת אחד היה לו כדי לעשות עסקי ביתו לאפות ולבשל בשבילו, וכל מה שהיו חכמי ישראל אומרים לו שיעסוק בפריה ורביה ויקח אשה ויוליד בנים ובנות לא היה מקשיב ומאזין להם.
לעת זקנתו מכר כל רכושו ועלה עם משרתו להתיישב בארץ ישראל כדי לזכות להקבר בה והיה בוטח בכתוב בתורה "וכפר אדמתו עמו", ואמרו כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה.
כשהגיע זמנו להפטר מן העולם ב"מ נעשה חולה ואמר למשרתו שיביא סוחר אחד וימכור לו כל החפצים שיש בביתו. הלך המשרת והביא סוחר ומכר לו את הכל, וקנה מהסוחר מרגליות טובות ואבנים יקרות בכל הכסף שהיה לו, ולא הניח מעות במזומנים אלא כדי לקנות ממנו ארון ותכריכין וקרקע לקבורה.
אמר למשרתו קח לי תרנגולת מפוטמת אחת ותעשה ממנה תבשיל של מרק עם בשר ואורז, וכך עשה והביא לו. היה אוכל מרגלית אחת וכף אחת מרק אחריו ובלע את כל האבנים הטובות. ויום השלישי נפטר לבית עולמו וקנה לו המשרת קרקע וקברו אותו בו, ואיש מאנשי המקום לא היה יודע אלו הענינים אלא משרתו בלבד.
ובלילה לקח כלי ברזל קרדום ומגריפה והלך לחפור בית קבורתו כדי לקחת את האבנים הטובות. כשהתחיל לחפור בקרדום יצא קול מקבורתו למה אתה חופר הקבורה, ומי אתה מבקש. אמר המשרת אני מבקש פה את אדוני פלוני. אמר לו אינו קבור כאן. אמר לו אנכי יודע ומכיר שזו היא קבורתו. אמר לו נכון היה קבור כאן, אבל הוליכו אותו לחו"ל במדינה אחרת. שאל המשרת באיזה מקום הוא קבור, אמר לו בקבורת פלוני החכם. אמר לו למה היה המעשה הזה. אמר לו אני פלוני החכם בחיי רציתי לעלות לארץ ישראל ולא יכולתי מפני הוצאות הדרך, ובכל יום ויום הייתי מתחנן ומבקש לפני הקב"ה שיעשה רצוני, ועכשיו שנפטרתי נתנו לי זה המקום, ואותו עשיר לא היה עוסק במצות ומע"ט ובפריה ורביה הוליכו אותו במקומי. ותלך ותמצא אותו והיא רחוקה מכאן דרך עשרה ימים.
נשק המשרת את מצבת קבורתו של החכם חזר לביתו והתקין צידה לדרך והלך לאותה העיר ושאל היכן קבורתו של אותו חכם. אמרו לו במקום פלוני, הלך וחיפש ומצא את קבורתו. ובלילה שלא הרגישו אנשי המקום הלך וחפר ומצא את כל האבנים טובות ומרגליות, מפני שנתבקע כרסו ויצאו כולן החוצה. לקח המשרת את כל העושר הזה וחזר והתישב בארץ ישראל ועשה מצות ומע"ט בממונו.
וז"ש וצוה הכהן וחלצו את האבנים דייקא דהיינו אבנים טובות אשר בהן הנגע, דהיינו שלא עסק בפו"ר וכל ימיו היה בהרהור עבירה של שז"ל דהיינו נגע"י בני אדם. והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר דהיינו עיר הקודש, אל מקום טמא שנשמתו נטמאה טומאה עולמית.

מדרש רבה (דברים ב,ח): "אמר רבי לוי, אמר משה לפניו רבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין, גבירתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי וגו' (בראשית לט,יד) ולא כפר, אלא אמר גנב גנבתי מארץ העברים, ובמשה כתיב איש מצרי הצילנו ולא מיחה".

לארץ ישראל לא מגיעים כדי למות ולכפר את העוונות או כי זה נוח לך... מגיעים מתוך אמונה ובטחון גמור בה' ובשביל להידבק בקדושתה של הארץ!

ויקרא (לד,יד): "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם".
אבן עזרא: "וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ".

הרב אורי שרקי: בפרשת וארא (שמות ו,ו-ח), ה' אומר: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'".

הקב"ה נשבע שהוא יביא את אותו הדור לא"י, ואת השבועה החמישית הזאת הוא לא קיים, מכיון שבתוך השבועה הוא התנה תנאי כדי לקיים את ה"והבאתי", וזה "וידעתם כי אני ה' בהוציאי אתכם מארץ מצרים".

כשעמ"י יצא ממצרים הם יכלו לחשוב שמשה הוציא אותם או שפרעה הוציא אותם, בכך שנתן להם רשות.

יהודי צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי להבין שהקב"ה הוא זה שמוציא אותם. אם לא יודעים שה' הוא זה שמוציא אותנו, לא זוכים להגיע לארץ.

כך גם ביחס לארץ ישראל. יש שתי הסברות כפרניות ביחס להקמת המדינה:
א. החילונית: הפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה.
ב. הסאטמרית: הפלמ"ח הקים את המדינה ולא הקב"ה...

לא במקרה, המבחן של הגאולה הוא במסוגלות להכיר שה' הוא הגואל!

כלי יקר (ויקרא לד,יד): "... לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד,ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה...".

שו"ע (או"ח תל,א בשם הגמרא): "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו - שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול".

40 שנה אח"כ, נכנסו בני ישראל לארץ ישראל בי' בניסן:
יהושע (ד,יט): "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ".

פסקתא רבתי (טו): "ר' חלבו בשם ריו"ח: הכא איתמר בעשור לחודש הזה ולהלן הוא אומר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הזה.
ר' חייא בשם ריו"ח: לקיחתו עמדה להם בירדן ואכילתו עמדה להם בימי המן".

בתאריך אחד התחילה היציאה מטומאת מצרים ('משכו...') והכניסה לארץ הקדושה.

האמונה החזקה בקב"ה בלקיחת השה ללא פחד מהמצרים – היא זו שעמדה לנו בחציית הירדן בכניסה לארץ ישראל!!!

הכניסה לארץ ישראל חייבת להיות מלווה באמונה שלימה בהנהגת הקב"ה את עמו!




הידעתם שיש הצעת חוק שכבר מסתובבת בשלש הכנסות האחרונות, לציון יום העלייה?
הצעת חוק יום העלייה, התשע"ה–2015
מועד ציון שנתי 1. (א) יום העלייה יצוין מדי שנה ביום עשרה בניסן (להלן – יום העלייה).
(ב) חל יום העלייה ביום חג, מנוחה, שבתון, יום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד מהימים האמורים, רשאית הממשלה לקבוע מועד אחר הסמוך ליום העלייה.  
ציון יום העלייה 2. יום העלייה יצוין –  
(1) בדיון מיוחד במליאת הכנסת;
(2) באירוע מיוחד בישיבת הממשלה;
(3) בבית הנשיא;
(4) במערכת החינוך ובצבא הגנה לישראל;
(5) בדיון ועדת העלייה הקליטה והתפוצות של הכנסת;
(6) בפעולות נוספות שיחליטו עליהן הממשלה, נשיא המדינה או הכנסת.
דברי הסבר
מטרתו של חוק מוצע זה היא להביא להטמעת ערכה וחשיבותה העליונה של העלייה בעבר, בהווה ובעתיד, לחיזוקו הפנימי של עם ישראל, כבסיס לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להתפתחותה ולעיצובה כחברה רב-תרבותית בעלת שפת-אם משותפת ועתיד משותף.
לשגשוגה של מדינת ישראל תרמו רבות בעיקר אלו שעזבו את שהיה להם בניכר ועלו לארץ ישראל. יתרה מכך, העלייה היא סמל להיסטוריה היהודית שבה היהודים קיימו את חייהם בארץ ישראל, גורשו ממנה, אך לא זנחו אותה לרגע וחזרו אליה, לביתם ההיסטורי, כחלק מהפלא הציוני והלאומי.
בהצעת חוק זו מוצע לקבוע יום ציון לאומי לתרומתה של העלייה והעולים למדינת ישראל, באמצעות פעולות מגוונות, הן בתחום החינוך והן בתחום התרבות. הצעת החוק באה לקדם את שילוב התרבויות בחברה הישראלית המגוונת, ברוח החינוך לקבלת השונה ותרומת העולים למדינת ישראל. 
יום העלייה יצוין ביום עשרה בניסן, בו על פי המסורת, צלח יהושע בן נון את נהר הירדן יחד עם כל בני ישראל וניתן להחשיבו כעלייה הראשונה של כלל ישראל. 
הצעות חוק דומות בעיקרן הונחו על שולחן הכנסת התשע-עשרה על ידי חברי הכנסת אברהם מיכאלי ויעקב מרגי (פ/1783/19), על ידי חבר הכנסת יואל רזבוזוב (פ/2381/19) ועל ידי חברי הכנסת רוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת (פ/2416/19), ועל שולחן הכנסת העשרים על ידי חבר הכנסת רוברט אילטוב וקבוצת חברי הכנסת (פ/1738/20).

---------------------------------
הוגשה ליו"ר הכנסת והסגנים
והונחה על שולחן הכנסת ביום
י"א באב התשע"ה – 27.7.15

פרשת מצורע ושבת הגדול - אתהפכא חשוכה לנהורא

אתהפכא חשוכה לנהורא


ויקרא (יד,א-ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ".

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: מדוע האריכה פרשתנו בלשונה וכתבה "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע"? לכאורה היה עליה לכתוב "והנה נרפא הצרוע", וזהו!
אלא, נגע צרעת בא על מי שדיבר לשון הרע, או הוציא שם רע. וידוע, שהצרעת היא מחלה קשה, ואפילו כיום אין לה תרופה.

אבל אומר בעל אור החיים הקדוש, שהצרוע יכול לרפא את עצמו על-ידי שיחזור בתשובה. ולכן נאמר "וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּע" – הצרוע הוא שיכול להביא רפואה לעצמו – על-ידי תשובה. וכלשונו של הרב: "מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו".

מעין זה אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א, שאפשר לנסות לנבור בתוך נפשו של אדם ולנסות להחזירו בתשובה. אבל מי שבאמת רוצה לחזור בתשובה – עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה. זה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר נעים והרבה יותר מהר.

ברכות (ז.): "א"ר יוחנן משום רבי יוסי טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות שנא' (הושע ב,ט) 'וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה' וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקיות שנאמר (משלי יז,י) 'תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה'".

נכון שיש עשרת ימי תשובה, ויש ראש השנה ויום כיפור. יש מעלה בקריאת ספרי מוסר והלכה ויש דרשות של חכמים שמעוררים את האדם לתשובה. אבל העיקר הוא האדם עצמו, שצריך לעשות את המעשה בעצמו.

הגאולה היא כשהרע מתהפך בעצמו לטוב!

השבת הזאת נקראת שבת הגדול, על שם הנס הגדול שהיה במצרים, כאשר בני ישראל החלו להכין את הכבש לקרבן הפסח וסיפרו למצרים שעוד מעט תבוא מכת בכורות וכל בכורי מצריים ימותו, נלחצו הבכורים והחלו במאבק למען שחרור היהודים ממצרים, וכשזה לא הועיל, המאבק נהיה אלים והם החלו להילחם בהוריהם ולהרוג בהם, כדי שישלחו את עם ישראל ממצרים שנאמר "למכה מצרים בבכוריהם".
על שם נס זה שקרה בשבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הזו "שבת הגדול" כלומר שבת שבה נעשה נס גדול.

הרבי מליובאוויטש שואל מהו הנס הגדול, הרי אחרי שראו תשע מכות בהם כל דבריו של משה התקיימו במילואם ברור שכשהבכורים שומעים שהם הולכים למות הם יילחמו בכל הכוח כדי למנוע את המוות הקרוב?

מסביר הרב שתכלית הבריאה איננה בכך שהטוב ינצח את הרע אלא בהפיכת הרע עצמו לחלק מהטוב ובלשון הקבלה "אתהפכא חשוכה לנהורא" שהחושך יהפוך לאור!

כל המכות שהמצרים  קיבלו עד לשלב זה היו מכות שהטוב הנחית על הרע, המכה העשירית סימנה את תחילת ההפיכה של הרע עצמו לטוב, כשהבכורים, שסימלו את הכוח החזק של מצריים, נלחמים בעמם כדי שעם ישראל יוכלו לצאת ממצריים ולהגיע לארץ ישראל.

זהו נס גדול שהרע עצמו מסייע לטוב ומשלים את תכלית של העולם.

כתוב שבגאולה בשבת הגדול יראו סימנים של גאולה!

כל מי שרק פותח את עיניו להשגיח בגאולת ה' את עמו שם לב לתופעה של "מכה מצרים בבכוריהם" כאשר שונאי ישראל עסוקים בלהילחם האחד בשני מכל הכיוונים של ארצנו הקדושה!


יהי רצון שכשם שבמצרים זו היתה המכה האחרונה שסימלה את סוף הגאולה (כי כבר שנה לפני כן בתחילת המכות, נגאלו מהשיעבוד) נזכה גם אנו לראות בימים אלו של חודש ניסן את סוף הגאולה האמתית ושלימה.

יום חמישי, 7 באפריל 2016

פסח - למה אליהו הנביא מגיע בליל הסדר?

למה אליהו הנביא מגיע בליל הסדר?


אליהו הנביא הוא האיש היחיד, מלבד חנוך המוזכר בספר בראשית, שהכתוב מעיד עליו שלא מת, אלא עלה לשמים בעודו חי.

הפרידה של אליהו מארצות החיים מתוארת כמעמד נורא-הוד. אלישע הנביא, תלמידו של אליהו היה היחיד שזכה לחזות בו. "ויהי המה הולכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש" (מלכים ב', ב,יא).

אליהו הנביא הגיע למצב שהוא מחבר את הגשמיות והרוחניות!

ככה מעלים את הגוף לשמים! (הבעש"ט אמר לפני מותו שאם אשתו הראשונה היתה בחיים הוא היה עולה לשמים במרכבת אש בשוק בצהרי היום...).

גם אחרי עלייתו למרום, שאליהו הנביא כבר פועל כמלאך, קשריו עם בני עמו, שוכני ארץ, לא נותקו.

אליהו יורד לשליחויות בארץ החיים. הוא מגיע לעיתים מזומנות, כגון, בברית מילה או בליל הסדר. או לצדיקים בצורות שונות[1].

אמנם, מודגשת העובדה כי אליהו הנביא מרבה להופיע דווקא אצל מי שזיכך את מידותיו וקידש את הליכותיו.

כתוב בתנא דבי אליהו: "מעיד עלי שמיים וארץ, בין איש בין אישה, בין עבד בין שיפחה ( זה כולל גם גויים ) הכל לפי מעשיו מיד רוח הקודש שורה עליו".

אליהו מגיע גם לברית מילה שזה שיא החיבור בין הגשמיות לרוחניות!

והכי חשוב הוא עתיד להתגלות לכל ישראל כמבשר הגאולה.

הפסוקים החותמים את מסכת הנבואה בדברי ימי ישראל מציידים את העם בהבטחה נבואית.

הנביא מלאכי מבטיח מפי ה' (מלאכי ג', כ"ג): "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".

אליהו הנביא יעזור לנו לסלול את הדרך איך לשלב שמים וארץ ולקדש את החומר (המשיח רכוב על חמור לבן על החומר...) כפי שנאמר בפסוק (מלאכי ג', א'): "הנני שולח מלאכי, ופינה דרך לפני, ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים".

פנחס הוא אליהו, ענינו של פנחס הוא השלום, שנאמר: "הנני נותן לו את בריתי שלום", כי אליהו הנביא יעשה שלום בין החומר והרוח!

אליהו הנביא הוא אחד משמונת הצדיקים הקרויים "נסיכי אדם"[2], עפ"י הנאמר: "אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם" (מיכה ה,ד), שענינם להשפיע לישראל בדרך מקיף, (בניגוד ל"רועים" - אלו הצדיקים המשפיעים בפנימיות) להיות שרש הנסיכים מעולם עליון יותר מנשמות הרועים, אעפ"י שהוא רק מחיצוניות העליון.

המקיף הוא זה שפועל על הגשמיות ומדריך אותה[3]!

אעפ"י שנשמתו היתה מעולם האצילות, ולכן גופו נזדכך בתכלית כגוף מלאך, מכל מקום היתה נשמתו משם ב"ן (אליהו בגימטריא ב"ן), דהיינו מספירת מלכות דאצילות שהיא שייכת לעולמות בי"ע, (ולכן היה בעיבור קודם שנולד - י"ב חודש, משום שגם ברוחניות כשנמשכה נשמתו מבחינת זעיר אנפין אל בחינת נוקבא (מלכות), התעכבה שם יותר מהרגיל).

לפיכך, היתה עיקר עבודתו בבחינת ביטול היש שענינו זיכוך הגוף, יותר מאשר גילוי אור הנשמה - ביטול במציאות, ואכן זיכך את גופו כגוף המלאך שעלה בסערה השמימה ולא נזקק לקבורה.

גם דבר זה - זיכוך גופו הגשמי של אליהו - מהוה סיבה להיותו מבשר הגאולה, שענינה "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר" (ישעיהו מ,ה).

אליהו הנביא היה תלמידו של אחיה השילוני (כמ"ש הרמב"ם בהקדמה לספר הי"ד שאליהו קיבל מאחיה השילוני ובית דינו).

כמו כן גם הבעש"ט היה תלמידו של אחיה השילוני, כמוזכר בספר תולדות יעקב יוסף ועוד. וגם הוא כל חייו איחד בין הרוח והחומר על פי תורת החסידות!

אחיה השילוני הוא זה שניבא על פירוד בישראל וחלוקתם לשתי ממלכות וכו', יהודה וישראל גשמיות ורוחניות!

כל זה יתוקן בביאת המשיח, ויקויים בם "ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. ולא יטמאו עוד בגלוליהם גו׳ וטהרתי אותם גו׳ ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז,כב-כד).

בהגדה של פסח יושב האבא עם ארבעה בנים חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. מן הסתם החכם מסב לו הרבה נחת, והוא מראה אותו לכל הדודים. התם גם לא רע. את שאינו יודע לשאול תמיד בדרך כלל שמים ככה מאחורה, הוא גם לא עושה רעש, והרשע משתדלים לתאם בשעות שהוא לא יהיה. הוא כבר יצא למסיבה, כלומר, הוא יבוא, אבל הוא בדיוק יצא, הוא מתעניין במשהו. זה מאוד מעניין, באים אל עם ישראל ואומרים לו תוך כדי פסח מצרים, אני לא יודע בדיוק מתי זה היה שם, בחרוסת כשהם ישבו שם ואכלו.
אומרים להם כך: תשמעו, כשתבואו לארץ "והיה כי תבואו אל הארץ והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם". מן הסתם עמד שם מישהו והסביר "לכם ולא לו, לפי שכפר בעיקר הוציא את עצמו מן הכלל" רשעים.

"ואמרתם זבח פסח הוא לה' בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל", איך מסתיים הפסוק? "ויקוד העם וישתחוו".

שואל רש"י, למה כל-כך "ויקוד העם וישתחוו"? למה כל-כך?

כי יש פה כמה בשורות:

יש בשורה שנגיע לארץ "והיה כי תבואו אל הארץ".

אבל בעיקר יש פה את בשורת הבנים, שנגיע לארץ ויהיו לנו בנים. "והיה כי יאמרו אליכם", האם זו לא סיבה לשמוח?

שואל הרב חרל"פ זצ"ל, האם את השמחה הזאת אי אפשר היה להשאיר אצל החכם, אצל התם? האם דווקא אצל הרשע הם כל-כך שמחים? שם הם פתאום עוצרים ואומרים: איזה יופי, איזו שמחה, יש לנו רשעים. זה בעצם לא נעים. בסדר, אני מוכן להבין שהם משלימים עם קיומו של הבן הרשע, הם לא מוחים, הם עובדים בצורה רגועה. אבל מה פתאום הם קופצים עכשיו והולכים לרקוד?

מי מרום (הרב יעקב משה חרל"פ, המאה ה-20, ירושלים מעייני הישועה, ח"א גלות וישועה פרק יח): "ועוד לפני התגלות שתי הבחינות הללו, הגדול והנורא, בנין ארץ ישראל ובנין בית המקדש, יבוא אליהו, ותפקידו יהיה לאחד את הלבבות ויבואו לידי הכרה שהאבות אשר התנגדו להקמת בית לשם גאולה בארץ ישראל, הוא מפני שהרגישו כי הבנים אינם דורשים את "הר קדשך", ויש ביניהם שמוותרים על זה, ולכן התנגדו האבות להתעוררות זו, כי ארץ ישראל בלא קדושה, בלא בית הבחירה, אינה כלום. ולעומת זה מה שהאבות דורשים רק את הנפש בבנין הקדושה ומוותרים על הגוף, בניין ארץ ישראל, שניהם כאחד טועים, ומעבודתו של אליהו הנביא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, כי אם ח"ו יתקיימו הניגודים הללו שבין האבות לבנים, עלולה שתבוא שואה על הארץ תהו ובוהו חרם ממש, ונוע תנוע הארץ, "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".

ולכן מיד כשמתחילה ההתעוררות לבנין ארץ ישראל, מוטלת החובה לעבוד על שדה העבודה של אליהו הנביא, לאחד הבנים עם האבות והאבות עם הבנים: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

רשע בגימטרייה כמה זה? 570. החסידים אומרים: שניו, כשזה מופיע בלי ה-י' הראשונה, זה יוצא שם בגימטרייה 366. תחסירו את 366, כלומר, תחסירו את שניו מרשע, כמה זה יוצא? 204. 204 זה צדיק!

החסידים אומרים: אל תיבהל, תוריד את השיניים, ותראה צדיק. רק מה, יכול להיות שהוא עם שיניים כי אתה מעצבן אותו.

זה לא רק "והשיב לב בנים אל אבות", אלא זה גם "והשיב לב אבות על בנים". זה לא הוא עם שיניים אלא זה גם אתה ברוך ה' עם שיניים ושיננתם.

"ויקד העם וישתחוו". אתם מבינים על מה הם השתחוו? הם אמרו, זאת אומרת, שגם הילדים הרשעים יבואו לשולחן? זה לא ראינו בשום מקום. כלומר, כך יהיה בארץ-ישראל? אנחנו היינו רגילים בחוץ-לארץ, לא עלינו, שהרשעים לא מגיעים, הם עברו לשכונה השניה, הם כבר לא מגיעים לשולחן. שם בארץ גם הרשעים ילכו לשולחן? זו בשורת הארץ, "ויקד העם וישתחוו".

חז"ל אומרים, שאליהו הנביא לא בא לא לטמא ולא לטהר, לא להכשיר ולא לפסול, לא לקרב את הרחוקים ולא לרחק את הקרובים. מה הוא בא לעשות? 

"רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת"

המחלוקת הכי גדולה בעולם ובאדם זה הגשמיות והרוחניות!!!

את אותה המחלוקת יש לנו עכשיו בכניסה לארץ ישראל כדברי הרב מי מרום!

כשאליהו הנביא מסתלק מעמ"י - כל ההליכה שלו לסיני, למערה, מעמד הר סיני - המסלול שעושה כאן אליהו הוא בדיוק המסלול ההפוך שעושה עם ישראל בכניסתו לארץ.

גם בחזרה לארץ יש לנו את אליהו הנביא[4]:

פסיקתא רבתי: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. בשעה שהקב"ה גואל את ישראל... בא אליהו הנביא ועומד על הרי ישראל... ואומר, באה ישועה לעולם, באה ישועה לעולם, שנאמר משמיע ישועה אומר לציון מלך אלקיך" (ועיין גמרא עירובין דף מ"ג ע"ב, ברש"י, בתוס' ובשאר מפרשים).

אליהו הנביא מגיע בכל דור:

בחג הפסח האחרון שהגה״ח רבי מענדל זצ״ל היה בארה״ב, וכבר שלח נכסיו לארץ ישראל, ושהה שם עוד מקצת זמן והיה בדעתו לעלות לא״י מיד אחרי החג, וכבר לא שמר יו״ט שני של גלויות, ערך את הסדר אצל בנו הגהמ״ח.
כשהגיע לשפוך חמתך סיפר מרן הגה״ח רבי מענדל ז״ל על הסדר אצל החפץ חיים ואמר: בשעת מזיגת הכוס של אליהו הנביא הגביה את עצמו בזריזות באימה ובפחד, ושאלתי אותו פשר הדבר, והסיע אותי לענין אחר, והבנתי שבא אליהו הנביא. ומיד געה הגהמ״ח ז״ל בבכי ובדמעות וטען ואמר אבי הלא כבר דברנו בענין זה מאות פעמים האם אליהו הנביא בא בזמן הזה ולמה לא אמרת לי אף פעם שאצל החפץ חיים בליל הסדר הגיע אליהו הנביא ומרן הגה״ח רבי מענדל ז״ל שתק ולא ענה.

ובשנה הבאה בסדר בשהגיע לשפוך חמתך אמר הגהמ״ח ז״ל להמסובין, שיש מקור שאליהו הנביא בא בזמן הזה, והוא באבן עזרא על הנבואה האחרונה לכלל ישראל שנאמרה בסוף מלאכי, ״הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא״.

וכ' האבן עזרא וז״ל, ועתה אחתום פירוש זה הספר, בדבר אליהו מצאנו שהיה בימי אחזיהו בנו של אחאב, ומצאנו כתוב כי יהורם בן אחאב ויהושפט שאלו אלישע הנביא, וכתוב שם, פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו וזה לאות כי כבר עלה בסערה השמימה, כי לא אמר הכתוב יוצק מים, ועוד כי לא נפרד אלישע מעל אליהו אחר ששרתו עד עלותו.

והנה מצאנו אחרי מות יהושפט בימי אחזיהו בנו כתוב ויבא אליו מכתב מאליהו הנביא, וזה יורה כי אז כתבו ושלחו אליו ואילו היה כ' לפני עלותו היה כ׳ וימצא או ויובא אליו מכתב שהניח אליהו.

ואין ספק כי בימי חכמינו הקדושים נראה, וד' ברחמיו יחיש את נבואתו וימהר קץ ביאתו, עכ״ל.

ומהאבן עזרא מבואר, דפירוש הפסוק ״הנה אנכי שולח וכו׳ לפני בא יום ד׳״ הוא שאני תמיד שולח את אליהו לאלו שזוכים לכך בכל הדורות. ונמצא מקרא מפורש שאליהו הנביא בא בכל דור ודור!

בכל ליל הסדר הגאולה מתקדמת לשלב הבא - אליהו הנביא דוחף עוד קצת את החיבור בארץ ישראל בין הקודש לחול!!!



[1] אליהו הנביא היה אורח תדיר אצל רבותינו התנאים, האמוראים, הגאונים ואף הראשונים. בזמן חז"ל היו התגלויותיו שכיחות, ידועות ומפורסמות. נביא מספר דוגמאות:
כשהסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה, היה אליהו הנביא מתגלה אליהם פעמיים ביום ללמדם תורה. התורה שנלמדה על ידם בימים ההם נכתבה בספר 'תקוני הזוהר'.
לרבי יהושע בן לוי היה אליהו מתגלה בכל יום. פעם נטרף יהודי על ידי אריה במרחק שלוש פרסאות ממקומו של רבי יהושע. בעקבות מקרה זה נמנע אליהו מלהתגלות אל רבי יהושע בן לוי במשך שלושה ימים, משום שהקפיד עליו מדוע לא הועילה זכותו של רבי יהושע להציל את אותו אדם.
אליהו היה שכיח בישיבתו של רבנו הקדוש. כאשר הוא איחר יום אחד מלבוא, הוא נשאל על ידי רבי לסיבת האיחור והשיב ששירת את האבות הקדושים.
כל העדויות המובאות על כך בגמרא, עוסקות בתנאים ובאמוראים שהשיגו מדרגות נשגבות ברוחניות.
בכל דור ודור נמצאים יחידי סגולה שאליהו הנביא זכור לטוב מתגלה אליהם ומלמדם את סתרי חכמת הקבלה: הארי ז"ל, רבי משה קורדובירו ואחריהם הבעש"ט זכו לגילוי אליהו. תלמיד הגר"א העיד שראה בין כתבי הגר"א ביאור הפותח במילים: "אמר לי אליהו זכור לטוב". הכתב סופר ציין בפנקסו אחת עשרה פעמים שזכה לגילוי אליהו.

[2]  ישי, שאול, שמואל הנביא, עמוס, צפניה, צדקיה, מלך המשיח ואליהו הנביא (סוכה נב:).

[3] שער הגלגולים (הקדמה י): "דע, כי בהיות האיש מזדווג עם אשתו להוליד בנים, הנה מכח האב נמשך בחי' אור מקיף בבן, ומכח האם נמשך בבן ג"כ בחי' אור פנימי. והנה אפשר שבעת זווגם יתקדשו עצמם שניהם בכונות מצוה וקדושה. או יהיה כונת שניהם שלא לשם מצוה, אלא להנאת עצמם ולרעה. או יהיה כונת האב לטובה והאם לרעה, או להפך. ואמנם אם שניהם נתכוונו לדבר מצוה, יהיה הולד ההוא צדיק גמור באור המקיף ובאור פנימי. ואם שניהם נתכוונו לרעה, יהיה הבן ההוא רשע גמור באור מקיף ובאור פנימי. ואם האב נתכוון לטובה, ואמו לרעה, אז יהיה אור המקיף של הבן צדיק. ואור הפנימי, רשע. ובהמשך הזמן יכוף המקיף את הפנימי, ויהיה צדיק גמור, לפי שהמקיף כולל בתוכו את הפנימי, ומהפכו לזכות. ואם האב נתכוון לרעה והאם לטובה, אז המקיף רע והפנימי טוב, ובהמשך הזמן יכוף המקיף הרע את הפנימי הטוב, ויהיה רשע גם הוא".

[4] אליהו הנביא דואג לדירה בארץ ישראל:
אבא היה נוהג לספר לנו על אליהו הנביא, ההולך בכל מוצאי שבת לבתי היהודים ומביא מתנות לילדים. וכאשר פוגש אליהו בילד טוב ובעל כשרונות, הוא מברך אותו שילמד הרבה תורה ויהיה רב בישראל, וגם פרוטה נותן לו אליהו שיקנה לעצמו ממתקים.
וכשהיה אבא ילד, בכל מוצאי שבת היה סבא נותן לו פרוטה ואומר:
"זו מתנה מאליהו הנביא, כדי להמתיק לך את לימוד התורה. ואבא לא היה נוהג לקנות סתם כך ממתקים, כי פרוטות אלו היו יקרות לו. ואת הפרוטות האלו הוא היה אוסף בקופה מיוחדת שנקראה "קופסת אליהו הנביא".
וכך נהג אבא במשך שנים רבות. בכל שבוע היתה שם פרוטה בקופה של אליהו הנביא, וזו הלכה וכבדה, כבדה והתמלאה.
עברו שנים, אבא גדל. אבל בפרוטות שנתן לו אליהו הנביא לא נגע.
כאשר נולדו לו ילדים רצה לתת להם את הקופה והפרוטות, כדי שישחקו בהם. ואמרו לו: "לא טוב הדבר, הרי פרוטות אלה סגולה הן לזכרון ולהצלחה בלימודים, ואין משחקים בהם" וכך נשארה הקופסה הכבדה על הקיר.
יום אחד ביקר בביתו של אבא שד"ר מירושלים, ר' פנחס שמו. סיפר לו השד"ר על העוני והמצוקה של אחינו בני ישראל, שומרי החומות בירושלים, נתן לו אבא תרומה יפה, לפני שנסע, בא להיפרד מאבא. נזכר אבא בקופסתו של אליהו הנביא , הוריד אותה מן הקיר ונתן אותה לשד"ר למען ילדי ירושלים.
"אליהו הנביא ישמח על שנתתי את פרוטותיו למען ירושלים" אמר.
נענע השד"ר בראשו ואמר: "ישמח, בוודאי ישמח".
לאחר שנחרבה קהילת וורשה בא אבא לארץ וביקש להשתקע בעיר העתיקה ליד הכותל המערבי. ביקשו אנשי ירושלים לתת לו מקום מגורים ראוי לו והנה, במוצאי שבת, כאשר ישב אצל ידידו ר' משה שאצלו התאכסן, בא אליו זקן אחד ואמר לו: "אני הוא השד"ר מירושלים שבקרתי אצלך בוורשה".
הביט בו אבא והכירו: "כן, כן.., אתה ר' פנחס".
"כן אני פנחס".
"חיפשתי אותך כאשר באתי לעיר. ואמרו לי... אמרו שכבר אינך... נו, תודה לאל שאין זה כך. וטוב ויפה שבאת לבקר אותי. יישר כוחך".
ישבו וסיפרו זיכרונות. אמר ר' פנחס לאבא: "את הכסף שהיה בקופסת אליהו התקנתי חדרים בחצרו של "אור החיים" הקדוש הנמצאת בעיר העתיקה. ואם תרצה בכך, חדרים אלה פנויים למענך. למרות שאינם נאים ומפוארים כנאה לכבודו של הרב בקהילה גדולה כוורשה. אבל אם היו החדרים טובים ונאים ל"אור החיים" יתכן ויהיו טובים גם עבורך".
למחרת הלכו ר' משה ואבא ואמא לחצרו של "אור החיים". ופגשו שם ביהודי אחד ר' מרדכי שמו, שפתח להם את החדרים שהיו פנויים כאילו חיכו לבואם , מצאו החדרים חן רב בעיני אבא ואמא ונכנסו לגור בהם.
ביקש אבא ללכת ולהודות לר' פנחס, ושאל את ידידיו היכן גר ר' פנחס השד"ר. התפלאו ידידיו על שאלתו ואמרו: " הרי עברו כבר יותר מעשר שנים מאז נפטר ר' פנחס...." וכאשר סיפר להם את סיפורו נאנחו ואמרו: "זכותו של אליהו הנביא עמדה לך".