יום חמישי, 2 ביוני 2016

שבועות - רק ההתחלות קשות

רק ההתחלות קשות


ילקוט שמעוני (משלי כא,כ): ״אוֹצָר נֶחְמָד וָשֶׁמֶן בִּנְוֵה חָכָם״ - זה משה. ״וּכְסִיל אָדָם יְבַלְּעֶנּוּ״ - זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קוראים אותו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו, שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו. לפיכך אמר הקב״ה איני מקפח שכרך ועליו נאמר ״נוצר תאנה יאכל פריה״.

מעם לועז (דברים עמ' רמז) בשם מדרש חדש: "לבו של יהושע לא היה פתוח בתחלה, והיו ישראל מבזים אותו, ומפני ששימש את משה רבנו פתח הקב״ה לבו".

מדרש הלל (״אוצר המדרשים״ ח״א עמוד קל״א): ״ההופכי הצור אגם מים״ - מלמד שהיו רבי עקיבא ובן עזאי טפשים בדור הזה, ועל ידי שציערו עצמן על תלמוד תורה פתח להם הקב״ה פתח לתורה, ודברים שלא יכלו לעמוד בית שמאי ובית הלל לאיסור והיתר עמד בן עזאי ופירשם, ודברים שהיו סתומים בעולם עמד רבי עקיבא ופירשם וכו', מלמד שראתה עינו של רבי עקיבא במרכבה, כדרך שראתה עינו של יחזקאל הנביא. לכך נאמר ״ההופכי הצור אגם מים״. כלומר, ״ההופכי הצור״ - היינו לב אבן שהיה לרבי עקיבא ובן עזאי, נהפך ל״אגם מים״ של תורה שאין מים אלא תורה.

תחילתו של הרמב״ם:
כעין זה מצינו גם אצל הנשר הגדול - הרמב״ם זצ״ל. כתב ב״סדר הדורות״ (אלף החמישי עמ׳ 206), ובמדרש תלפיות (ענף הרמב״ם) בשם ״שלשלת הקבלה״ וז״ל: קבלתי מזקן אחד שזה המעשה ראה בקונטרס ישן, כי ר׳ מימון אביו של הרמב״ם לא היה רוצה לקחת אשה, ויהי כמו בחצי ימיו בא לו בחלום איש אחד, וצוה לו שיקח לאשה בת קצב פלוני שהיה דר בעיר אחת קרובה לקורדובה, והיה מהתל מזה החלום, וירא לו זה החלום פעמים רבות עד שלקחה, ותהר לו ותלד לו את הרמב״ם, ותקש בלדתה ותמת, ואח״ב לקח אשה אחרת ויהי לו בנים ממנה.
וזה הרמב״ם היה קשה הבנה מאד, שמעט רצון היה לו בלמוד ואביו היה מכהו עד כי נואש ממנו, וקראו בן הקצב ויגרשהו מביתו, והרמב״ם הלך לו לבית הכנסת ויישן וייקץ ומצא עצמו נהפך לאיש אחר, וברח מפני אביו וילך אל עיר שהיה שם הרב ר׳ יוסף בן מיגאש והתחיל ללמוד ממנו והפליג להתחכם. אחרי ימים רבים שב אל קורדובה ולא הלך לבית אביו, וביום השבת התחיל לדרוש ברבים דברים נוראים, ואחר הדרשה קמו אביו ואחיו וישקוהו ויקבלוהו בסבר פנים.
וקבלתי מחכמי חדור שנמצא כתוב שעמד עם רבו סגור במערה י״ב שנים רצופות ושם קבל תורתו. ובגיל ל״ד לחייו התחיל לחבר את ספרו ״משנה תורה״, ועשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מפתחו עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו במראה רבנו מימון אביו ואדם אחר עמו, ואמר רבנו מימון אביו: הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית, וכשראה אמר יישר כחך ב״ג, עכ״ד.

שמות (יט,ג): ״ועתה אם שמוע תשמעו בקולי״.

רש״י: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות".

בעבודת ה׳ הכי קשה בהתחלה יש התמודדויות ונסיונות קשים, אבל אחרי שמתחילים מרגישים את הערבות והמתיקות.

להבדיל בחומריות... הכי חשוב זו ההתחלה...

למה זה צריך להיות ככה?

כיון שברוחניות ההתחלה צריכה להעשות ע״י האדם עצמו, ובשלב זה אין מועיל ואין סיעתא דשמיא.

כמו שכתוב: ״פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם״.

רק לאחר שהאדם יעשה מצידו את הפתח של מחט - יפתח לו הפתח של אולם, אך הצעד הראשון וההתחלה חייב האדם לעשות מעצמו.

עוד סיבה: הקב״ה שחפץ לזכות את ישראל גזר אשר בתחילת הדרך תהיה קשה, כדי שאף לאחר מכן שכבר העבודה קלה וערבה, יקבל העובד שכר כאילו כל עבודתו הייתה ביגיעה כפי ההתחלה, והוא מחסדי ה׳ יתברך שרוצה להיטיב עם ברואיו.

רבי אהרן קוטלר זצ״ל: בנוהג שבעולם האדם משווה ממעט להרבה, מההתחלה להמשך, כגון אדם שקשה לו להרים משא של 20 ק״ג, עושה קל וחומר ואומר, אם משא כזה איני יכול להרים כל שכן שלא אוכל להרים משא של 50 או 100 ק״ג. מי שנכנס למי הים וכבר בתחילת הדרך אינו יכול לשחות, עושה קל וחומר בעצמו אם כך הוא בתחילת הדרך כל שכן בהמשך...
אבל ברוחניות אינו כן, אל יאמר האדם אם מצוה אחת קשה לקיימה, כל שכן את כל התורה כולה, ואם בזמן המועט שלומד קשה לו, קל וחומר אם ילמד כמה שעות. לא! ברוחניות אין הדבר כן אלא להיפך - רק ההתחלות קשות אבל ההמשך ערב ומתוק - ״מכאן ואילך יערב לכם״, ככל שרחוקים מהתורה והקדושה המעט קשה יותר, אולם ככל שמתקרבים יותר לעבודת ה׳ קל יותר.

כתב הגה״צ ר׳ חיים מוולוז״ין זצ״ל (״כתר ראש״ אות ע״א): "אמר רבינו (הגר״א) דבר מנוסה, כשישכים אדם בבוקר ויקבל עליו ביום ההוא עול תורה באמת ובלב תמים, היינו שיגמור בליבו שלא ישמע לשום דבר ולא יבטלנו שום טרדא - אז יסורו ממנו הביטולים ובוודאי יצליח ביום ההוא בתורה, וכפי תוקף קבלת עול התורה בבוקר, וכפי חיזוק ההסכמה, כן יעזרהו ה׳ בו ביום, וכן יסורו הטרדות ממנו".

תחילתו של בעל ה״ברוך שאמר":
וכן מסופר, על אחד מרבותינו הראשונים, רבי שמשון ב״ר אליעזר זצ״ל, שחיבר ספר הלכות ושם הספר הוא - ״ברוך שאמר״. בהקדמת ספרו מספר למה קרא את שם הספר ״ברוך שאמר״, משום מעשה שהיה עמו. בקטנותו לא ידע מאומה כי נשאר יתום מאבי ואמו בהיותו נער קטן בן שמונה שנים ולא היה מי שילמד אותו, ואפילו להתפלל לא ידע כי אם את תפלת ״ברוך שאמר״, והיה הולך לבית הכנסת ומתפלל תמיד לפני ארון הקודש בבכי והיה אומר בהתחננו את המזמור ״ברוך שאמר״, זו היתה תפילתו! - עד שזיכהו ה׳ ונהיה חכם גדול, וחיבר ספר הלכות וקראו ״ברוך שאמר״, ונמנה בין גדולי ה״ראשונים״ ז״ל.

תחילתו של הריקאנטי:
אחד הראשונים רבי מנחם ריקאנטי זצ״ל, היה אוהב תורה אבל היה גס השכל (לא מבין מאומה], והרבה בתעניות ותפילה שמן השמים ירחיבו לבו ושכלו ויוכל להבין את התורה.
פעם אחת בהיותו מתפלל בתעניות בבית הכנסת נרדם. והנה איש בידו כלי מים והקיצו ויאמר לו שתה, וישת, ולא השלים לשתות כל המים ותיכף הלך האיש מלפניו, והוא הלך למדרש כמנהגו, ויצא שכלו בהיר כי נהפך לאיש אחר, ואז חיבר פירוש על התורה, וספר טעמי המצוות. (שולשלת הקבלה).

תחילתו של רבי יצחק מפוזנא:
מסופר על אחד מגדולי עולם - רבי יצחק מפוזנא זצ״ל. בצעירותו לא היה לו לב ושכל טוב להבין דברי התלמוד, והיה אחיו רבי יוסף (שהופקד עליו כי אביהם רבי אברהם נפטר, והשאיר את בנו רבי יצחק בהיותו ילד קטן) גוער בו ונוזף בו פעמים רבות. בלילה בו נעשה לו בר מצווה הלך הבחור לבית הכנסת והתחבא שם מתחת לאחד הספסלים, כדי שיוכל להשאר שם לאחר סגירת השערים. כשסגר השמש את הבית הכנסת, קם הבחור ממקומו ופתח את ארון הקודש, והתפלל בבכי ובתחנונים שיפתח לו ה׳ את ליבו להבין ולהשכיל את תורתינו הקדושה. מחמת גודל הבכי נפלה עליו תרדמה, בעת שהיה ראשו בתוך ארון הקודש. והנה בא אליו אביו ואמר לו: בני אל תבכה אני אמליץ עליך בבית דין של מעלה... ומאז נפתחו לו שערי חכמה. (מובא בהקדמת שו״ת רבי יצחק מפוזנא״ עמוד 32).

תחילתו של מרן הרב מרדכי אליהו זצ''ל:
הרב אליהו בקטנותו למד תורה בעוני גדול. אביו, חכם סלמאן אליהו זצ''ל גדל בבית עשירים שרחוקים מתורה. אך חכם סלמאן זכה והכיר את אורה של התורה ועזב את כל הרכוש והכבוד שהיה לו בחו''ל. משפחתו לא אהבה את השינוי הרוחני שעובר עליו ובעצת רבי יוסף חיים, הבן איש חי זיע''א, הוא עזב את הגולה ועלה לארץ ישראל. כאן נתעלה הרב סלמאן עילוי על עילוי בתורה ובעבודת ה' וזכה לקיים את דברי רבי שמעון בר יוחאי בגמרא, שאמר: ''שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא'' וכו'. אלו היו יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה. עם פטירתו הוא השאיר ירושה ענקית: ספרים העוסקים בחכמת הקבלה וספרים שמבארים את דבריו של האר''י הקדוש. מאז פטירתו, ששה מספריו נדפסו פעמים רבות לטובת לומדי הקבלה. אנו עדיין מחפשים את שאר הספרים שרבי סלמאן מוצפי קרא להם ''רש''י על ספר עץ חיים''. מו''ר הרב נתייתם מאביו כבר בגיל 11 וכל פרנסת המשפחה נפלה על אמו הצדקת מרת מזל ז''ל, שהייתה מטופלת בילדים קטנים ולא היה לה משענת לפרנסתה. הבן מרדכי שהיה מצעירי שבעת בניה יצא בגיל עשר לעבוד לפרנסת המשפחה במכירת תורמסין (קטניות שנשלקות שבעה ימים על מנת להסיר את מרירותם והן נאכלות כמו גרעינים ופיצוחים). כך היה הנער מרדכי מסתובב ומוכר מדי יום את התורמסין עטופים בנייר, ובלילה היה יושב ועוסק בתורה. סיפר אחיו, חכם רבי שמעון אליהו, כי כל המשפחה הייתה גרה בחדר אחד ובלילות כל הרצפה הייתה תפוסה על ידי המזרונים שהיו פרוסים על הרצפה. על מזרון אחד היו ישנים שני ילדים, והוא ומו''ר היו צריכים לישון על מזרון אחד. מורנו הרב היה מוותר לו על המקום והיה יושב מתחת לשולחן עם נר בידו ועוסק בתורה, כדי לא להפריע ליתר בני המשפחה שהתגוררו כולם באותו החדר. ומניין היו למורנו הרב נרות ללמוד בהם במשך הלילה? סיפר האח כי בסוף היום היה מרדכי הצעיר עובר בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולוקח את השאריות של הנרות שבערו ודלקו. את השאריות הוא היה ממיס ויוצק על חוט וכך היה מכין לעצמו נרות ללמוד בהם במשך הלילה. מו''ר אחיו, חכם נעים אליהו שליט''א, סיפר כי בימים ההם היו אנשים בירושלים העתיקה שראו את העוני הגדול ורצו לעודד את הילדים ללמוד תורה. הם היו מחלקים להם מדי פעם פרסים כספיים על מבחנים שונים. כל הילדים היו קונים בכסף הזה חלקום (ממתק העשוי קמח תירס וסוכר). אך מורנו הרב היה קונה בו חצי בלוק קרח ומניחו בתוך קערת מים. הוא היה מניח בו את רגליו על מנת שלא ירדם בלילה בעת שהיה לומד תורה.

"בדברים הבאים אני מבקש לספר 'סוד' אישי שלי, שאני חושב שיש בו תועלת לרבים". כך כתב הרב אלישיב קנוהל ז"ל, רב הקיבוץ כפר עציון:


"מלידתי הייתי בינוני, בינוני ממש. בינוני כל כך, עד שהמורה שלי לגמרא בכתה ז' ייעץ לאבי ז''ל לשלוח אותי ללימודי התיכון לבית ספר מקצועי, כי בין כך כנראה שלא אצליח בלימודי בישיבה. אני בכל אופן ביקשתי ללמוד בישיבה, ולפני 50 שנה הטרנד היה ללכת לישיבת 'נתיב מאיר'. התקבלתי לישיבה, אולי בזכות אבות או שבהיותי בינוני עדיין הגעתי לסף הקבלה לישיבה, וכך המשכתי בה עד לכתה י''ב, עם הישגים בינוניים.

לאחר הצבא המשכתי ללמוד בישיבת 'מרכז הרב' וישיבת 'הר עציון', אך תמיד היכולת שלי בלימודים וממילא הישגי הלימודיים היו בינוניים. רבים מחבריי השיגו אותי ביכולתם הלימודית עשרת מונים. במצב זה גם הציפיות שלי מעצמי בכמה אוכל לעזור לחברה הסובבת אותי בתחום התורני היו בהתאם.

והנה, לפני כעשר שנים זכיתי לכתוב את הספר 'איש ואשה' ולאחריו את הספר 'ואכלת ושבעת'. שני הספרים כנראה נעמו למעיינים בהם, והם כבר הופצו בעשרות אלפי עותקים. התפוצה של הספרים והשיח ההלכתי שבהם, יצרו אצלי 'תעסוקה חדשה', של מתן תשובות בכתב ובעל פה לאנשים רבים הפונים אלי יום יום. זכות זו של נתינת מענה וסיוע לאנשים, בעיקר בתחומים של טהרת המשפחה ובענייני זוגיות בכלל, מעמידה אותי במקום נפלא של נתינה מתמדת ורוממות רוח מכוח אותה נתינה. 

לא דמיינתי לעצמי מעולם שאגיע למקום כל כך מיוחד כפי שזיכה ומזכה אותי הקדוש ברוך הוא. 

מדוע אני מגלה סוד זה? כדי שכולנו נפנים: הורים לגבי ילדיהם, וכל אדם לגבי עצמו – איננו יודעים מתי הקדוש ברוך הוא יתגלה עלינו. אנו נעשה את שביכולתנו, ואין לך אדם שאין לו מקום. העולם מלא הפתעות, ואנו צריכים להיות מוכנים להרים את ה'מציאה' שתתגלגל לידינו כדי שנוכל להיטיב איתה לכל הסובבים עמנו, ולעולם כולו".

אחד מתלמידי הבעש״ט שאל את רבו: משום מה בתחילת דרכי בעבודת ה' הרגשתי שינוי והתקדמות מיום ליום, ועתה אינני מרגיש זאת?
השיב לו הבעש"ט במשל: ילד קטן המתחיל ללמוד, בתחילה ניכר השינוי בכל יום ויום, ביום זה יודע אות אחת בלבד, וביום הבא שתים הרי יודע כפול, וכן בתחילה הספיק פרשה אחת ואח״כ שתים הרי הספיק כפול, ולכן מרגיש היטב את התקדמותו, אך כשיגדל וילמד ש״ס ופוסקים שוב אין חש באותה התקדמות, כי מה הוסיף באותו יום עוד דף אחד מתוך אלפי דפים? אבל באמת כל המתבונן בעיני השכל, יכיר שלימוד דף אחד, יש בו התקדמות, אלפי פעמים יותר מאשר התקדמות הילד הקטן בכמה אותיות, אלא שכאמור עיני בשר טועות בראיה זו, והוא הדין לשאר ענינים בעבודת ה'.

עוד משל אמר (בעש״ט עה״ת ח״ב): הפורש בספינה לים, הרי ברגע הראשון של התרחקות הספינה מהחוף, מרגיש מאד את ההתקדמות והשינוי, אבל ככל שמתרחק מהחוף מרגיש פחות, וכשהוא בתוך הים אף שיסע הרבה יותר מהר, הרי אינו מרגיש מאומה, מים מלפנים, מאחור, ומהצד, אמנם האמת היא שהוא מתקדם ומגיע ליעדו, כך הוא בעניני הרוחניות.

כל אחד רוצה להתקדם רוצה להשתפר אבל אחרי כמה ימים שההתחלה קשה הוא מתיאש... עד שהוא מגיע לחג שבועות הבא ומנסה להתחיל עוד פעם...

אל תתיאש, ההמשך יהיה הרבה יותר קל. זה ייכנס להרגלים, תהיה לך סייעתא דשמיא ומהשמים יעשו הכל כדי לעזור לך!

מסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ״ל, כאשר אשתו הרבנית בוליסה עטיה ע״ה חלתה, עלה רבי עזרא לקברו של הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ״ל הקבור במרומי הר הזיתים. וצירף איתו את תלמידו רבי שלום לופס זצ״ל, ושניהם שפכו שיח ותחנונים לרפואת הרבנית.
סיפר הרב לופס, כי שמע את רבו מתפלל על הקבר, ומרבה בתחינה ואומר בקול בוכים: רבש״ע, מה יש לי בעולמי חוץ מהרבצת התורה, ואם יקרה לה ח״ו משהו, איך אוכל ללמוד וללמד...?!
והנה, למחרת היה יום אשר היתה הרבנית צריכה לעבור ניתוח, על המחלה בו חלתה, אמרו הרופאים: בבדיקות שעברה כעת לפני הניתוח, גילינו אצלה דבר מוזר, אין זכר לחששות בו היתה נתונה, ואין כל צורך לנתחה, ומשוחררת היא לביתה. ואכן כך היה כל המיחושים חלפו כלא היו, ושוחררה לביתה בריאה ושלימה...
סיפרה אז הרבנית, כי ראתה בחלומה את הסבא קדישא הרב אלפנדרי זצ״ל האומר לה: מדוע את מצערת את בעלך, מדוע את גורמת לו ביטול תורה...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: