פרשת קרח – מעלת התפילין

מעלת התפילין

הבן איש חי (אדרת אליהו פרשת קרח): "איתא בגמרא דסנהדרין, ויקח קרח – שלקח מקח רע לעצמו עכ"ל ע"ש.

ויובן בס"ד לפרש ע"ד שכתב רבינו שמשון מאסטרופולי זיע"א בליקוטי שושנים וז"ל איתא הפליאה דר"נ קארו תת"ן חדרים יש בגיהנם כמנין תכל'"ת ובאלו החדרים צריך לילך אפי' צדיק גמור לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כמבואר בזהר בכ"מ.

והנה כאשר בא נשמת הצדיק לתת"ן חדרי' אינה צריכה לפחוד מן המזיקין, כי תק'"ף חדרים אינם תוקפא דדינא, ממילא הנשארים – ר"ע, וכשמם כן הם שהם רע ובאם היו הצדיקים הולכים שם בלא שמירה אזי היה יכול להיות שהיו ניזוקין מגרדיני נימוסין טהירין, ואזי הולך מלאך אחר ושמו יהושע ובידו שעוה, וכותב על מצחו השם הנקרא "אתה", ואז אפילו הולכים באלו ר"ע חדרים אין שטן ואין פגע רע.

ולדעתי ז"ס גילה לנו דוד הע"ה – גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, רזא דמלתא גיא צלמות גימט' תק"ף, ר"ל גם כי אלך בגיא צלמות – בתק"ף חדרים מן תת"ן, שהם אינם תוקפא דדינא, ממילא הנשארים ר"ע, מ"מ לא אירא ר"ע – מאותן ר"ע חדרים, כי אתה עמדי ר"ל השם של אתה עמדי, שכתוב על מצח הצדיק, ומי כותבו אהא מפרש – עמדי שבטך ומשענת המה ר"ת שעו"ה, ולמפרע ר"ת דהיינו – עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמוני ר"ת יהושע שהוא כתבם.

והענין פלא שהכל מרומז בקרא והאל יכפר בעדי, עכ"ל.

המורם מכל האמור שהתת"ן חדרים שיש בגיהנם יש בהם ר"ע חדרים שהם קשים הרבה, כשמם כן הוא, והנה קרח שהיה תחילתו טוב ואח"כ סרח וחטא שנידון אז בכליה של גיהנם להיות שם כל ימיו, וכמ"ש רז"ל ע"פ בן לוי שנעשה לויה בגיהנם וכו' לכן אתי שפיר כוונת רמז דבריהם ז"ל שאמרו שלקח מקח רע לעצמו כלומר גם הר"ע חדרים שהם קשים ומרים ביותר לקחם לעצמו דייקא, שיהיה הוא נידון בהם ולא בשביל לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כאשר היה ראוי לו כן בעודו צדיק קודם שסרח וכאמור, אלא לקחם לצורך עצמו ממש. עכ"ל.

תפילין אותיות ת"פ ילי"ן. ת"ף – גימ' לילי"ת שבכח התפילין מכניע אותה, ילי"ן גי' ס"מ, ג"כ לכפות הס"מ לבל ישלוט בנו להחטיאנו.

שניהם בגי' תק"ף!

ע"י התפילין יכול ללכת בחדרים האלו של הגיהנם בלי לפחד [כי כל צדיק עובר שם, לכן בכה ר' יוחנן (ברכות כח:) 'שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?!...] ואת שאר החדרים של הר"ע המלאך יעזור לך...

מנהג היה בברדיטשוב לאסוף את התפילין של הנפטרים ולמכרם לטובת ה"חברה קדישא". פעם בא הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אל גבאי ה"חברה קדישא" וביקש להראות לו את כל התפילין שברשותו מכיון שברצונו לקנות זוג אחד לעצמו. כשבחר הרבי זוג אחד ורצה לקנותו, הבין הגבאי שתפילין אלו אינם רגילים, הרבי לא היה קונה תפילין כאלו אלא אם כן יש דברים בגו, ולכן סירב הגבאי למכרן. אך הרב בשלו, רוצה הוא דווקא בתפילין אלו. לא העז הגבאי לסרב לרבי, אך תנאי התנה עמו, לספר לו מה טיבן של התפילין שהרב טורח כל-כך לרכוש אותן לעצמו.

הסכים רבי לוי יצחק וסיפר לגבאי סיפור מופלא:

"האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא", "נהגו לנדוד בכפרים ובעיירות כדי להחזיר יהודים תועים לאביהם שבשמים. בכל פעם שהגיעה שעת לילה והאחים לנו באחד הבתים או הפונדקים, היה אחד מהם שוטח בפני אחיו חטאים שבהם חטא כביכול, ואותם חטאים חטא באמת בעל-הבית שאצלו לנו. האח האחד היה מתוודה בקול על עבירות שעבר ואחיו היה מסביר לו ומדריך אותו כיצד לחזור בתשובה. כל זאת עשו בקול רם ולעיני בעל-הבית שהיה שומע את הדו־שיח בין האחים, ונזכר שגם הוא עבר אותן עבירות.

ברוב המקרים היה אותו איש מתחרט על חטאו ומבקש מהאחים הקדושים דרך לתיקון ולחזרה בתשובה.

פעם הגיעו האחים לכפר אחד, וכמנהגם לנו בבית היהודי שגר בכפר. בלילה החל רבי זושא לבכות ולבקש מאחיו דרך תשובה על שלא בדק מעולם את התפילין שלו, ועתה כשבדקן נוכח שהן פסולות, ריקות מכל הפרשיות, ונמצא שכל ימיו לא הניח תפילין.

רבי אלימלך, ששמע את דברי אחיו "הוכיחו" בדברים קשים, והרבה לתאר לפניו את חומרת החטא באי בדיקת התפילין. בעל-הבית היהודי שהיה עד לשיחת האחים, נזכר לפתע שגם הוא לא בדק מעולם את התפילין שלו, מיהר ופתחן ומה מאוד הזדעזע כשראה שהן ריקות לגמרי, בלי פרשיות. מבוהל ונרגש התוודה היהודי לפני האחים והתחנן בבכי לסדר לו תשובה על החטא הגדול.

מכיון שהתחרט בכל לבו אמר רבי אלימלך לאחיו לכתוב מיד פרשיות לתפילין של היהודי, ולהתכוון בכתיבה שתהיה בפרשיות קדושה מיוחדת שתכפר על העדרן במשך כל השנים שהניח היהודי את התפילין הריקות מפרשיות.

כתב רבי זושא את הפרשיות, הניחן בבתים של התפילין ומסרן ליהודי.

אלו הם, סיים הצדיק רבי לוי-יצחק את סיפורו לגבאי, אותן תפילין קדושות שמונחות כאן לפנינו, אותם אני רוצה להניח!!!

כותב הרמ"ע מפאנו, כי התפילין היו צריכים להיות בפנימיות של כל יהודי כאשר נתנו לוחות הראשונות כמו התקנה פנימית ועי"ז יהפך כל יהודי למלך היות והוא מושל על המח והלב והכבד והיתה המציאות כמו לפני חטא אדם הראשון שהמח שהוא משכן השכל היה שולט על הלב שבו משכן התאוות ואז לא היתה מיתה.

והנה היצה"ר לקח לו את הכבד של האדם ששם מלא דם והדם הוא הנפש, וכן לקח לו למשול על העורף של האדם כיון ששם הוא המעבר בין המח ללב וכל ההחלטות של קדושה שהאדם מחליט לעצמו עוברים דרך שם, והיצה"ר שהוא העמלק הפרטי של האדם יושב ומטיל ספק בהחלטות ומקרר את האדם, ועד שהם מגיעות ללב כבר מעורבת בהם זוהמת הספק והקרירות (מצרים = מצרים, פרעה אותיות הערף).

וזה סוד התפילין שציוונו הקב"ה להניח אותם היות ודרך משל כאשר האדם העורקים של הלב סתומים עושים לו צנתור לפתוח העורקים.

ואם זה לא עוזר צריך לעשות ניתוח מעקפים על מנת לעקוף את הסתימות ולהזרים ללב את הדם ואז האדם יכול להמשיך לחיות.

את העצה הזאת נתן לנו השי"ת איך לפתוח הסתימה בין המח ללב ולעקוף את עמלק שיושב בעורף, ולהניח התפילין על הראש כנגד המח ועל היד כנגד הלב ואז גורמים חיבור הנפלא מבחוץ בין המח ללב ללא הפרעות של יצה"ר ועמלק, ואז אפשר להמשיך השפעות גדולות וקדושה גדולה אל הלב שלנו.

לכן התפילין נקראים "תשמישי קדושה" כי כל תכליתם לקדש את האדם כדי שילמד תורה ויהיה דבוק כל היום בה' יתברך.

כאשר נכנס הרב הקדוש רבי איציקל פשעוורסקער זצוק"ל לעול המצוות, בא להיכלו של הרב הקדוש משינאווא, והלה הניח לו תפילין.

אמר לו השינאווער, בני! כשתכרוך על ידך את רצועות התפילין, אל תמנה אותם לפי מספרים, אלא לפי המילים שבפסוק (דברים ד,ד): "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", שבע מילים כנגד שבע כריכות, על כל מילה - כריכה אחת.

והעיד רבי איציקל, שמאז ששמע זאת מפי קדשו של הצדיק, לא שכח לכוון כך אף לא יום אחד. כוונת השינאווער היא כנראה, שעל ידי התפילין זוכה יהודי לדבק את נפשו בבורא יתברך.