יום שישי, 14 באוקטובר 2016

חג הסוכות - האחדות והשמחה בסוכות

האחדות והשמחה בסוכות


סוכה (כז:): "כתיב (ויקרא כג,מב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות - מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת".
רואים שאפשר לעשות את הרוחב של הסוכה כמה שרוצים כדי לאכלס את כל עמ"י.

גם ארבעת המינים מסמלים על האחדות – חייבים לאוגדם בשני קשרים אחד על השני.

המדרש מקביל את ארבעת המינים לארבעה סוגים של יהודים שקיימים:
ויקרא רבה (ל,יא): "פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי איפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו".

האחדות מביאה לשמחה! והשמחה לאחדות! כולם רוצים להתחבר לאדם שמח!

כשאין חטאים (אחרי יוה"כ) יש שמחה כי העצבות והכעס והדיכאון נובעים מחטאים ומובילים לחטאים (תניא).

סוכות זה חג השמחה! בשמחת בית השואבה היו שואבים רוה"ק מרוב שמחה!


שפת אמת (תר"ס): "הד' מינים מביאים השמחה, כמו שכתוב, ולקחתם וכו' ושמחתם, ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה, ועל ידי המינים מתקשרים בנפש רוח נשמה, כמו שכתוב ולידע איך שמך נקרא עלי, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש בפסוק כל הנקרא בשמי וכו', ולכן בשבת קודש דיש נשמה יתרה השמחה בעצם היום, ואין צריך לעורר השמחה על ידי המינים...".

כתבו גורי האר''י ז''ל, שמי שיהא שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מבטח לו שתעלה לו שנה טובה ויהיה לעולם שמח.

אולי זה קשור למה שכותב הרמח"ל שהתענוג האמיתי והשמחה האמיתית זה רק הדבקות בה' יתב' שהוא האחדות האמיתית.
וכשאין שמחה וכשעצובים אז הרוה"ק מסתלקת וכשהאדם כועס בכלל הנשמה שלו בורחת.

ר' נחמן כותב שהאדם כועס בגלל חטאים שעשה, וכתוצאה מחטא יש כעס ואין אחדות וכו' ולכן אחרי יוה"כ כשאין חטאים יש את השמחה הכי גדולה בעולם!

כעס ושמחה זה שתי דברים שאדם עושה אותם עם כל הגוף והנשמה כמו הסוכה!

משנה: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"!
למה בלשון שלילה? שיגידו ששמחת בית השואבה זו השמחה הכי גדולה?
אלא אין עוד שום שמחה אחרת חוץ מזה!
מי שהגיע לשמחת בית השואבה הבין שזה לא שעד היום הוא שמח קצת ועכשיו הרבה אלא שעד היום מה שהוא חשב שהוא שמח זאת הייתה טעות וזאת השמחה האמיתית!!!
שפ"א (סוכות): "...השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש.. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה".

הרב קרליבך (לב השמים – סוכות עמ' 246): בעיירה אחת, לא רחוק מקרלין, חיו שני אנשים. האחד היה עשיר מופלג שהיה לו הכול, חוץ מדבר אחד: שמחה בלב. בליל שבת ישב ליד שולחן מפואר ומלא כל טוב, אבל הוא ואשתו רק רבו וצעקו. השני, שגר מולו, היה חסיד קרלין עני ואביון אבל מלא שמחה. בשבת הוא ומשפחתו היו יושבים מול מנות צנועות ודלות - ושמחים ושרים עד לב שמיים.
העשיר סבל פעמיים. גם מהמריבות בתוך ביתו, אבל לא פחות, ואולי יותר, הוא סבל מקולות הזמרה והשמחה שעלו מבית השכן העני. כל שבת הוא איכשהו התגבר, סגר חלונות, הגיף תריסים, אבל בסוכות הסיפור הפך באמת לבלתי נסבל. שתי הסוכות, של משפחת העשיר ושל משפחת העני, עמדו ברחוב זו לצד זו, דיקט לצד דיקט, בלי שום יכולת להשתיק את קולות השמחה. והעשיר, באמצע המריבה המשפחתית הקבועה, היה שומע את השירה הנפלאה של שכניו העניים ומתפוצץ.
פעם אחת, לפני סוכות, החליט העשיר שאין לו כוח לעמוד בעוד חג כזה, והורה לכל אנשי העיירה, שהפרנסה שלהם הייתה תלויה בעיקר בו, לא לאפשר לשכן החסיד לבנות סוכה. כל מי שייתן לו חתיכת עץ – יפוטר מעבודתו. החסיד העני, שבכל שנה יצא לקושש קצת עצים וקרשים וענפים מתושבי העיירה, הבין אט אט שלא תהיה לו סוכה השנה.
(כאן מוסיף הרב קרליבך: "אתם יודעים, רבותיי, העולם חושב שהומלס הוא רק אדם שאין לו בית. אבל דעו לכם: הנשמה של יהודי היא הומלס אם אין לה סוכה לשבת בה שבעה ימים...").
הלך החסיד ברחוב, חסר אונים, ותהה איך בכל זאת יבנה השנה סוכה. פתאום הבריק בו רעיון: באותם ימים היו העשירים קונים לעצמם מצבות אבן יקרות לשים על קברם, ואילו העניים היו מסתפקים בעצים זולים. בבית העלמין של העיירה עמדו עשרות קרשים שעליהם כתוב "פ"נ" (פה נטמן), מוכנים לעת הצורך... רק "פ"נ" נכתב עליהם, בלי שם הנפטר כמובן. את זה היו משלימים בזמן הלוויה. החסיד אמר לעצמו: כמה יהודים כבר ימותו בשבעת ימי החג? ניקח לסוכה כמה קרשים כאלה, מצבות עץ, ונחזיר אותם אחרי החג. אמר ועשה. בתוך כמה שעות בנה סוכה נפלאה, מוארת וירוקה. בליל החג נכנס לשם עם כל משפחתו, והשמחה והשירה מילאו את הרחוב כולו. ו-שמחת! ב-חגך! ו-היית אך שמח! נכון שמכל כיוון היה כתוב על הסוכה "פה נטמן", אבל כשכל כך שמח בלב למי אכפת?
העשיר היה המום. הוא חשב שהשנה סופסוף הוא פטר את עצמו מסבל השמחה של שכנו - אבל לא. השמחה השנה הייתה ביתר שאת וביתר עוז. מתישהו, באמצע חול המועד, הוא לא היה יכול לסבול עוד. הוא רץ אל סוכת החסיד וצעק: מי נתן לך את העצים האלה?! איך בנית את הסוכה הזאת?!
החסיד ענה: תירגע, שכני היקר. קודם כול חג שמח. אני שמח שבאת לבקר אותי. תנוח דעתך, אף יהודי בעיירה לא נתן לי קרשים, כמו שציווית. פשוט הלכתי לי בערב החג ברחובות העיירה, ופתאום ראיתי את ידידי הוותיק מלאך המוות. אמרתי לו: שלום עליך מלאך המוות, מה אתה עושה בעירנו? והוא ענה: באתי הנה בשליחות מיוחדת, באתי להרוג את הגביר הזה, עשיר העיירה. בשלב הזה פניו של העשיר החווירו, והחסיד המשיך וסיפר שאמר למלאך המוות: לא כדאי לך להרוג אותו. אל תבזבז עליו את האנרגיה היקרה שלך, הלוא הוא כבר מת. הוא יותר ממת. הוא מת במיתה משונה אלף פעמים ביום. הוא מלא רק בכעס ועצבות, אין לו טיפת שמחה, ותאמין לי, זה מתחת לכבודך להתעסק עם סחורה כזו. ענה מלאך המוות: אני מודה לך מאוד, חסכת לי עבודה, ולאות הוקרה אני רוצה לתת לך במתנה את כל העצים של בית הקברות. והנה, סיים החסיד, תסתכל על קירות הסוכה שלי: פה נטמן ופה נטמן ופה נטמן...

דבריו של החסיד חדרו ללבו של הגביר. הוא התחיל לבכות, ואחרי שנרגע מעט אמר לחסיד: אנא, מחל לי, ואמור לי מה אני יכול לעשות, איך להוציא את העצבות מהלב. גלה לי את הסוד שלך. איך לי יש הכול ואין לי שמחה, ולך אין כלום ואתה שמח? ענה החסיד: אם אתה רוצה להיות שמח, תרשה לי לקחת אותך איתי לקרלין, לרבנו הקדוש, ושם תלמד מהי שמחה אמיתית. וכך היה. הגביר התקרב לתורה ולחסידות והפך ליהודי שמח.

הרב קוק (ערפלי טוהר רכב'): "צריך צדיק להאמין בעצמו שהוא ראוי לשמח במצוות, שמחה שאין כל העולם כולו כדאי הוא לה, שמחת עולמים, ובפרט בזמני שמחה, שאין קץ לאושר המתגלה בעצם הזמן ובמצוותיו. מגרשים לגמרי מן הלב את כל החשבונות הקודרים, שהאדם יכול להעיב על ידם את חייו הרוחניים, שמחים בד', בקדושת גילוי אורו בתוכיות נשמתנו, המתאגדת עם תוך העולם כולו, ועולה בהכרתה בשלהבת פנימית, להתקשרות רוחנית באור ד' ועליצותו, בעז קדשו המחיה כל, ממלא כל ומקיף הכל, מחולל ומוליד, צדיק כביר".

שפ"א (חנוכה): "וכפי רוב שמחת נפשות הצדיקים בסוכות, כך נמשך האור מרחוק, גם בבחי' עולם ושנה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: