Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 25 בנובמבר 2016

פרשת חיי שרה - אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת

אין לי ארץ אחרת - גם אם אדמתי בוערת


בראשית (כג,א): "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה"[1].

פרשת השבוע מתחילה במילים של חיים, ואף קרויה כך, אלא שהתורה מספרת לנו מיד על מוות - "וַתָּמָת שָׂרָה".

מכך נראה שמותה של שרה הוא תמצית חייה, מותה מסמל משהו!

אברהם אבינו נקרא לפני שתי פרשות להקים את האומה שתגאל את האנושות ותתקן את העולם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מבחינתו הדבר כולל קריאה בשם ה', הפצת האמונה בא-ל אחד, ואף סיוע הומניטרי ללוט, הצלת סדום ועוד.

לשם מימוש דברים אלו אין צורך במדינה ואין צורך בארץ. אדרבה, ההשתרשות בטריטוריה עלולה לעכב תיקון שמכוון כלפי כלל הקוסמוס.

ברגע ששרה מתה, נפגש אברהם עם הארץ, הצורך לקנות חלקת אדמה.

בראשית (כג,ב): "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

אברהם אבינו מגיע מבאר שבע לספוד לשרה בחברון. זאת אומרת ששרה נסעה לפני אברהם והגיעה לחברון.

שרה, בנָשִיוּתַהּ, חשה בפנימיות את ההזדקקות לבית, מקום מבטחים.

מדרש (רות רבה ב,ח): "אמר רבי יוסי: מימי לא קריתי לאשתי אשתי, אלא לאשתי בֵּיתִי[2]".

היא כבר הגיעה לחברון כדי לקנות קרקע שם, אלא שלא הספיקה.

מדרש (תנחומא חיי שרה, ג): "זממה שדה ותקחהו - שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו – שהרי נקברה בה".

שרה מסרה את נפשה להיות באהלים עם אברהם עד שהחליטה לממש את הבטחת הארץ החשובה לה מכל "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק".

בסיום הפרשה אנו נתקלים בביטוי מיוחד "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי" ישנה עוד פעם אחת בתנ"ך שמופיע ביטוי זה, באדם הראשון: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חָי".

אדם הראשון ואברהם אבינו דומים ב'המצאת הגלגל', כל אחד בדרכו.

אדם הראשון התחיל את האנושות במובנה הגשמי, אברהם החל את התנועה האנושית הרוחנית לתיקון העולם.

הארה לאומות העולם חייבת להיות מתוך הקמת יישות מדינית, כדי שתהיה דרך להשפעה בין ישראל לעמים.

הקרקע שאותה בסופו של דבר קונה אברהם היא "אֲחֻזַּת קֶבֶר".

היינו מצפים שהאחיזה הראשונית של עם ישראל בארץ ישראל תהיה באמצעות משהו חי - כרם, מעיין נובע, דברים המוסיפים חיות ואופטימיות.

אלא שרכישת הקבר מלמדת אותנו יסוד עיקרי בהבנת ישיבתנו בארץ ישראל:

אם אדם קונה כרם, מה מצדיק את אחיזתו במקום? עבודתו בכרם, הוא חורש, זורע, מסקל אבנים, כולם יודעים שזה שלו.

אך כשאדם קונה קבר, מה עליו לעשות בשביל להוכיח שזה שלו? כלום. המנוח פשוט שוכב שם.

כמו כן אם אדם קונה כרם הוא יכול למכור אותו ביום מן הימים או פשוט לנטוש אותו, אבל קבר זה נצחי.

אברהם קונה דבר סטטי ולא משתנה, זו אמירה וסימן: אחיזתנו בארץ היא עצמית ואינה תלויה בעבודתנו, ואף לא בשהותנו בה.

חז"ל במדרש (תהלים כ') מספרים לנו סיפור: אב ובנו הלכו בדרך. התעייף הבן ושאל את אביו: "היכן היא המדינה?" (בלשון חז"ל מדינה זו עיר). אמר לו: "בני, סימן זה יהא בידך, כשתראה את בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך.
כך הנביא אומר לישראל, אם ראית הצרות שיכסו אתכם (צרות עד מעל הראש) מיד אתם נגאלים שנאמר - יענך ה' ביום צרה".

רואים מהמדרש את הקשר ההדוק בין הגאולה והקירבה לארץ ישראל (העיר במשל) לבין הבית קברות!

עם שזו ארצו קובר בה את קרוביו, עם פולש שורף את הארץ...

בתקופה בה התגוררו יהודים בבית הממשל הצבאי בחברון נפטר ילד לאחת המשפחות. למרות שלא הייתה התנגדות מצד הממשל לקוברו בבית העלמין העתיק, נקבר בירושלים מסיבות שונות.
משחודש היישוב היהודי בקריית ארבע, לא ניתן אישור ממשלתי דומה עד לקבורת התינוק אברהם ידידיה נחשון.
נחשון נולד בקריית ארבע בחורף תשל"ה (1975) לצייר ברוך נחשון ושרה נחשון, ממחדשי הישוב היהודי בחברון ותושבי קריית ארבע.
בהיותו התינוק הנימול הראשון במערת המכפלה מאז חודש היישוב היהודי בחברון, נקרא על שמו של אברהם.
כארבעה חודשים לאחר מכן מת אברהם ידידיה נחשון מוות בעריסה.
האם החליטה שכשם שהיה הראשון להימול בחברון מאז חודש היישוב היהודי, יהיה גם הראשון להיקבר בבית העלמין העתיק.
מסע ההלויה התקיים ביום כ"ב תמוז התשל"ה ויצא מקריית ארבע לכיוון חברון בטנדר עם מניין גברים.
ביציאה מקריית ארבע עצרו חיילים את השיירה בשל הוראת שר הביטחון דאז שמעון פרס, שאסר את הקבורה בחברון.
מפקד שהובא למקום הביע בפני האם שרה את צערו על אובדנה וביקש אותה לקבור את בנה בירושלים או בקריית ארבע.
כששאלה מדוע לא תוכל לקוברו בחברון היא נענתה על ידי המפקד "הרי את חברון יחזירו".
שרה הבהירה שלא תסכים לקבור את בנה במקום אחר והחלה לצעוד עם גופת בנה בזרועותיה לכיוון חברון.
כעבור זמן מה שר הביטחון, הורה להתיר את קיום הלויה.

שמואל (ב' י,יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ"!

חשוב במיוחד להתחזק בימים אלו, ימים בהם עם ישראל נאבק על אחיזתו בארצו, גם כנגד גורמים המנסים לגרש אותנו מעל אדמתנו, וגם מול גורמים המנסים לשרוף אותה!

כנגד נסיונות שריפה אלו – הקב"ה שנקרא (דברים ט,ג) "אֵשׁ אֹכְלָה" – "הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לָךְ" (שם).

כדברי הבן איש חי (ברכת חיים) על הפטרת השבוע: ״וחם לאדוני המלך׳ — מלכו של עולם, על דרך 'כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה... וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי' (ישעיהו סג,ד-ה), שיתמלא הקדוש ברוך הוא חימה על אומות העולם, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון".






[1] דבר תורה של הרב חנן שוקרון עם עריכה קלה ותוספות.

[2] מעניין הוא שבדיונים רבים בתלמוד, כשמדובר על רוע מזל במאורעות שקרו לאשה, נאמר הביטוי "נסתחפה שדהו", האישה בטבעיותה שייכת לקביעות והחיבור לקרקע.

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

פרשת לך לך - הקש"בה!

הקש"בה!


איש אחד הולך על חוף הים מביט לשמיים ושקוע בשיחה עמוקה מאוד עם ה'.
אומר האיש: "ה', הבטחת לתת לי את מה שהלב שלי ירצה. עכשיו זה הזמן שתראה לי שאתה עומד במילה שלך ושתקיים את מה שאבקש ממך".
פתאום, השמיים התכסו בעננים וה', בקול רועם ענה לו: "חיפשתי עמוק בלבך ומצאתי שהוא טהור לחלוטין אני מוכן להעניק לך משאלה אחת".
האיש התיישב וחשב מה לבקש ופתאום קם ואמר לה': "תמיד רציתי לבקר בארה"ב. הבעיה שאני מפחד פחד מוות מטיסות ואני מקבל מחלת ים על אוניות. הייתי רוצה שתבנה גשר מפה לארה"ב וכל פעם שאני ארצה לבקר שם אני אוכל פשוט להיכנס לאוטו ולנסוע".
ה' צחק ואמר: "זה בלתי אפשרי. תחשוב על הלוגיסטיקה של מבצע כזה. איך העמודים שתומכים בגשר יגיעו לתחתית האוקיינוס? לחשוב כמה בטון צריך וכמה פלדה צריך חומרית קח עוד קצת זמן ותחשוב על משאלה אחרת".
האיש ישב הרבה זמן וניסה לחשוב על משאלה טובה ממש. לבסוף הוא קם ואמר: "ה', הנה הבקשה שלי. הייתי נשוי כל כך הרבה שנים וכל השנים האלה אני ממש לא מבין מה אשתי רוצה ממני... הבקשה שלי היא להבין נשים... אני רוצה לדעת איך הן מרגישות בפנים ועל מה הם חושבות כשהן עושות את הפרצופים שלהן...[1] אני רוצה לדעת למה הן בוכות... אני רוצה לדעת למה הן באמת מתכוונות כשהן אומרות 'שום דבר'... אני רוצה לדעת איך לשמח אותן באמת... זאת המשאלה שלי ה'...".
אחרי כמה דקות ה' אומר לו: "כמה מסלולים אתה רוצה על הגשר?".

כיצד[2] אפשר להתגבר על חוסר ההבנה בין בני זוג?

הפרשה מספרת על בשורת הולדת יצחק. הקב״״ה מתגלה לאברהם אבינו ומבשר לו שיולד לו ולשרה בן למרות זקנתם.

תגובתו של אברהם היא צחוק: ״ויפול אברהם על פניו ויצחק...״ (בראשית יז,יז).
צחוקו של אברהם אבינו הוא צחוק של אמונה בה' ובהבטחתו.

מתרגם אונקלוס: ״וחדי״ (-שמח).

מסביר רש״י (יז,יז): ״שאברהם האמין [שהדבר יקרה ולכן הוא] ושמח״. אברהם אבינו יודע ומאמין שאם ה׳ הבטיח להם בן למרות זקנתם הם יולידו.

בפרשה הבאה נפגוש את הצחוק מופיע בשנית. הפעם זו שרה שצוחקת בשומעה את הבשורה: ״ותצחק שרה בקרבה לאמר..." (בראשית יח,יב).

בניגוד לאברהם, צחוקה של שרה מביע חוסר אמון, שאכן תזכה לבן (רש״י בראשית יז,יז).

איזו גישה צודקת יותר - המאמינה או זו שלא?

לכאורה, התשובה על השאלה היא ברורה. אברהם אבינו מביע בצחוקו את האמת הפשוטה. בורא העולם יכול לעשות כל אשר ירצה ולכן בוודאי שהבטחתו תתקיים.
אם הדברים כל כך פשוטים כיצד יכול להיות ששרה אימנו לא האמינה להבטחת הבורא?

עונה הספורנו (בראשית יח,יב): ״שחשבה שהיה דבר המלאך [שאמר שיולד להם בן] - ברכת נביא בלבד... לא [היה זה] נבואה ושליחות [מ]הא-ל יתברך. וחשבה שלא יושג (יקרה) זה (שיצליחו להוליד) בזקנים בברכת שום נביא. כי אמנם (-באמת) להשיב (להחזיר) הבחרות (הנערות) אחרי הזקנה הרי הוא כתחיית המתים, שלא תהיה זולתי (אלא) במצות הא-ל פרטית (בציווי מפורש מהבורא) או בתפלה משגת (שתמצא) חן מאיתו (לפני ה')״.

שרה שמעה את בשורת הולדת יצחק מפי מלאך, בניגוד לאברהם ששמע את הבשורה מה׳.

הספורנו מסביר שהיא חשבה שהמלאך מברך אותה שתזכה לבן ולא מנבא את אשר יקרה בעתיד. שרה ידעה שבכדי שזה יקרה היא צריכה לחזור ביולוגית להיות באישה צעירה, ותהליך שכזה הוא כתחיית המתים. וכפי שתחיית המתים אפשרית רק בצווי הבורא ולא בברכת נביא כך גם האפשרות שהיא תלד.

אברהם אבינו ושרה אימנו מראים כל אחד צד אחר של האמת:

שרה אימנו מפגישה אותנו עם חוסר האפשרות שיולד להם בן בדרך הטבע גם אם איש קדוש כנביא יברך אותם.

אברהם אבינו מפגיש אותנו עם האמונה המוחלטת שאם ה׳ אמר - זה יקרה (דבר ששרה אימנו האמינה בו בכל ליבה).

לכאורה, הצחוק שלהם שונה ומביע התייחסות הפוכה לאותו מקרה, אך האמת היא שהצחוק שלהם חושף בפנינו שני צדדים אמיתיים של אותו אירוע. שני צדדים שמשלימים זה את זה ומעצימים את גודל הנס של הלידה.

במבט ראשון, תגובתה של שרה נראית כמביעה חוסר אמון בהבטחת ה׳ אך עיון מעמיק יותר הראה את ההיפך וגילה לנו את האמת שבדבריה.

דווקא גישתה שאומרת עד כמה הדבר בלתי אפשרי בדרך הטבע מדגישה את גודל אמונתה ביכולתו המוחלטת של בורא העולם – אם ה׳ אמר, גם המתים יחיו וגם היא תלד למרות זקנתה, אלא שפה היא לא ידעה שה' הבטיח.

למדנו מהפרשה שבכדי למצוא את האמת שבדברי השני יש להעמיק ולהבין מה הוא אומר.

גם אם בתחילה הדברים נראים חסרי הגיון ואמת - הקשבה ותשומת לב יחשפו בפנינו את ההיגיון והאמת שבדבריו.

לענייננו - אמנם אני ובן זוגי רחוקים ׳שנות אור׳ מרמתם הרוחנית של אבותינו וממילא מהביטחון שיש אמת בדברי בני זוגנו, ובכל זאת נוכל ללמוד מדוגמה זו כיצד יש להתייחס לדברי בני זוגנו.

דיונים בין בני זוג עלולים להסתיים בחוסר הסכמה. פעמים שחוסר ההסכמה נובע בעצם מחוסר הבנה מה בן הזוג אמר.

אם יש חוסר הבנה לנאמר ע״י בן הזוג התוצאה היא - ׳אין סיבה שאסכים איתו ואפעל מתוך התחשבות בדעתו'.

החוסר הבנה הזה ממש מתסכל ומוריד את החשק מכל חיי הנישואין...

צעיר אחד שואל את הרופא: "האם יש תרופה שתעניק לו חיי נצח"
הרופא: "תתחתן"
הצעיר: "וזה יתן לי חיי נצח?"
הרופא: "לא. אבל זה יוריד לך את החשק לחיות כל כך הרבה...".

על-מנת להבין מה הבעיה ומה בן הזוג רוצה מהחיים שלי - עלינו להיות קשובים לדבריו.

כצד נהפוך קשובים יותר לדברי בני זוגנו?

היכולת להקשיב - מתחילה מהאמון שבני זוגנו מדברים ׳לענין' גם אם ממבט ראשון לא כך נראים פני הדברים. אם נפנים שכל אחד מאיתנו אוחז בידו צד של אמת לא נמהר לפסול את דברי השני ואף נשתדל להיות קשובים ולחפש את ההיגיון והצדק במה שהוא אומר.
כבוד לבן הזוג והידיעה שהוא אדם שקול, מוסרי וטוב יובילו אותנו למסקנה החד משמעית שאם הוא אומר משהו בהכרח יש בזה הגיון, אחרת מדוע הוא אומר זאת?!
גישה חיובית זו תפתח את ליבנו להאזין לו ולחפש את האמת שבדבריו (לא חייבים להסכים איתה). בן הזוג שלנו הוא לא שיכור ח״ו המדבר בחוסר הגיון. אלא, כפי שאמרנו, אדם מן הישוב שראוי להקשיב לדבריו.
אם שמענו עד תום את דברי בן הזוג ולא מצאנו בהם הגיון זהו סימן מובהק שלא הבנו את דבריו, כי בהכרח יש טעם ואמת בדבריו אלא שאנו עדיין לא נפגשנו איתם.
נבקש מבן הזוג לחזור על דבריו ואף לפרט אותם עד שנמצא את מבקשנו - האמת שבדבריו.
בית שהאזנה אמיתית היא מנת חלקו יאפשר לכל אחד להביע את עמדתו בצורה ברורה וללא חשש. הקשבה אמיתית תאפשר בשלב הבא דיון פורה וממצה.

"הנה נא ידעתי" - גם בגיל 90 אדם יכול לגלות כמה טוב לו עם אשתו...

הרב יהושע שפירא (לצאת מהדעת עמ' 345):

הקשבה בנויה משלושה שלבים – קש"ב:

קליטה:
ראשית, עלינו להעניק לבן הזוג תחושת נועם וביטחון. נעשה זאת באמצעות הקשבה שאין בה ביקורת ושיפוט. נהיה בשלב זה כלי קיבול בלבד. נספוג בצורה רחבה ומלאה ככל האפשר.
חשוב מאוד שלא נערב את עצמנו, את הקשיים שלנו או את נקודת מבטנו האישית.
כביכול נפנה את עצמנו מעצמנו, ונאפשר לעולמו של בן הזוג שלנו להצטייר בתוכנו ולמלא אותנו. נגלה אמפטיה והבנה אשר יבואו לידי ביטוי מעשי בהנהון, במאור פנים ובאמירות כגון: ״אני שומע״, ״אני מבינה״ וכדומה.
ייתכן שבת הזוג שלך מספרת כמה היא הייתה אומללה הבוקר כשהבוס צעק עליה כשאיחרה, כמה הוא אטום וחסר רגישות - כלל לא אכפת לו שהיא הייתה צריכה לדאוג לשלושה ילדים חולים בבית.
אתה רואה את סערת הרגשות שבה נתונה אשתך, ואולי חושב לעצמך שאחרי הכול הבוס לא נשמע טיפוס נורא כל־כך. ייתכן שאתה אפילו מעט מזדהה עם דבריו אולי באופן טבעי מה שמתחשק לך לומר זה: ״את רואה? אמרתי לך! נראה לך שכל פעם שתהיה למישהו נזלת את תאחרי ככה לעבודה? למה לא הקשבת לי כשאמרתי לך לצלצל לאמא שלי שתבוא, במקום לרוץ אתם לרופא בעצמך?!״
אוי ואבוי לך אם זה מה שתאמר, ולמען האמת, אוי ואבוי גם אם זה מה שתרגיש או תחשוב. סגירת חשבונות והוכחת צדקתך הם הדבר האחרון שרלוונטי במצב הזה, והם עלולים להיות הרסניים ממש.
אשתך זקוקה לך עתה מאפשר, מכיל את מצוקתה ותומך בה. הרפה לרגע מהתנצחות, הרפה ממחשבות על מה ומי צודק, על אשמתו של מי גרמה לתסבוכת, ועל ״מי התחיל״...
כיצד ראוי להתארגן כשבבוקר קמים שלושה ילדים עם חום זאת שאלה מצוינת, אבל לעסוק בה ברגע הזה זה דבר מטופש מאין כמותו. אולי נדמה לך שהדברים של אשתך הם ממש ״הרמה להנחתה״, ואף־על־פי־כן התגבר והתבגר.
אתה עצמך תרוויח הרבה יותר אם תהיה מוכן להיות כעת עם אשתך בקושי שהיא מביעה, ולא עם עצמך בהנפת דגל הניצחון. בהבעת הכאב שלה היא מפנה כלפיו בקשה לשותפות ולאמפטיה, ויותר מכך - בבקשה הזאת היא מביעה בו אמון משמעותי. אל תנצל זאת באופן שיגרום לה להבין שהיא טעתה בכתובת.
פנה את עצמך למצוקה הכנה, לכאב, למבוכה שלה. היכנס לנעליה, בעיני רוחך עמוד לרגע אתה מול הבוס וגערותיו הנמרצות, המילים הפוגעות והמעליבות, דמיין כיצד אתה מנסה להסביר שבסך הכול התכוונת לטוב, רצית בטובת הילדים ואתה רוצה גם בטובת החברה, אבל מילותיך נהדפות. רצונותיו הטובים אינם מעניינים את הבוס.
הזדהות ואמפטיה רלוונטיים אפילו כאשר דברי בן הזוג מופנים נגדנו. יותר מכך - אם נצליח לגייס אותם אפילו במקרה כזה, הם יהיו המרכבים הטובים ביותר של החיצים הנזרקים בנו.
ייתכן למשל, שהתסכול של אשתך מהבוקר המזופת שהיה לה כולל האשמות כלפיך, על כך שלא עזרת לה, לא לקחת בעצמך את הילדים לרופא וכו'.
הטוב והיעיל ביותר יהיה, אם במקום להתגונן ולהצטדק, ובוודאי שבמקום לתקוף ולהאשים בחזרה, תוכל גם במקרה הזה לפנות מקום לכאב ולקושי. דווקא אם תצליח שלא להתעסק בעצמך, ולא להעמיד במוקד הדיון את השאלה מי היה ״בסדר״, ייסוב השיח כולו למקום פנימי, אמתי וקרוב יותר - הוא יעסוק בעצם התסכול וחוסר האונים שחשה אשתך, והצורך שלה בתמיכה.
ישנם מקרים רבים שבהם משתף בן הזוג בעניינים שאין בהם כל ביקורת ושגם אינם ״מזמינים״ ביקורת או שיפוט מצדך, אבל הם עשויים ״להזמין״ מתן עצות. אולי שמעת מה קרה לאשתו הבוקר כשהגיעה לעבודה וחטפה על הראש מהבוס, ומתוך רצון טוב וניסיון אמתי לעזור אמרת משהו מעין: ״תשמעי, בפעם הבאה שהילדים קמים חולים, אנחנו נבקש מאמא שלי לקחת אותם לרופא, וגם כדאי שתתקשרי לבוס עוד לפני שאת יוצאת לדרך ותודיעי מראש על האיחור״. ייתכן שהפתרונות שלו מצוינים ואולי אשתך עשויה להודות לו עליהם, אבל ספק רב אם עתה הוא הרגע המתאים עבורם. כרגע אתה כלי קיבול בלבד, זוכר?
במיוחד נוטה לטעות בעניין הזה האיש כלפי אשתו. התוכן הזה זכה לפרסום רב - אחד המאפיינים המבדילים גברים מנשים הוא ששיח בין נשים מושתת בעיקר על שותפות והזדהות, ואילו גברים נוטים אל הקונקרטי והמעשי.
בעבור גבר הצעת פתרון היא הבעת תמיכה ושותפות עמוקה, ואילו אישה עשויה להרגיש שהפתרון המוצע הוא התעלמות מרגשותיה. היא זקוקה לאישור התחושות ולאמפטיה כלפיהן.
שותפות רגשית אמתית, יכולת הכלה, הזדהות ואמפטיה, יעוררו בלא ספק תחושות רבות. התחושות הללו הן המפתח להעמקת השיח והקש״ב, הן המפתח למעבר לשלב הבא והקרוב יותר – השיקוף.

שיקוף:
לשיקוף תפקיד כפול - ראשית, הוא משמש לשם הוספת בהירות בקליטת דברי בן הזוג. בנוסף, משמש השיקוף כמשוב וכהד לדבריו.
פעמים רבות מדי אומר אחד מבני הזוג משהו מסוים ואילו האחר שומע דברים שונים לגמרי.
לכן בראש ובראשונה עלינו לוודא שדברי בן הזוג נקלטו אצלנו כראוי, שבאמת הבנו - את המילים ואת התחושות כאחד.
הבירור הזה עשוי להתבצע במספר סגנונות.
אפילו סיכום וחזרה כמעט מילולית על דבריו של בן הזוג חשובים וכלל אינם מובנים מאליהם. ״את אומרת שניסית להסביר לבוס כמה קשה היה לך הבוקר הזה, ובכל זאת הוא לא התחשב בקושי שלך, אלא הטיח בך האשמות״.
השיקוף שלנו הוא לעולם הצעה בלבד, ואנחנו מזמינים את בן הזוג לתקן אותנו או לדייק יותר. לכן נשאל בצורה מפורשת האם אכן הבנו ושמענו נכון.
פעמים רבות נופתע מכר שאפילו אם נחשוב שאנחנו חוזרים ממש על מילותיו של בן הזוג, ואפילו אם זה ייראה בעינינו כמעט מטופש להגיד שוב את אותם דברים שהוא אמר בעצמו, יתגלה פער גדול בין מה שהוא סבור שאמר ומה ששמענו אנחנו. ״לא, זה ממש לא מה שאמרתי. אמרתי שנמאס לי מזה שאני לא יכולה לבקש מאמא שלך עזרה עם הילדים, כי חודשים אחר כך היא מתחשבנת איתי על זה״.
שיקוף שבעיני בן הזוג שלנו איננו תואם את מה שניסה לבטא עלול לעורר בו תסכול ואפילו כעס על כך שלא היינו קשובים, מבינים או מזדהים. במקרה כזה עלינו להיות סובלניים, לבטא צער על כך שלא הבנו את הדברים, ולהזמין את בן הזוג לשוב ולהבהיר לנו את מה שביקש לומר. ייתכן שנחשוב ששמענו היטב, וששיקפנו במדויק את הנאמר, ושבעצם זאת היא שפתאום החליטה שהיא התכוונה למשהו אחר לגמרי. זה ממש לא משנה. אנחנו לא עסוקים בעצמנו כרגע, אנחנו מתמסרים בעבודה הזאת לעולמו של בן הזוג, להבנתו ולהזדהות אתו.
חזרה על דבריו של בן הזוג היא חשובה, וכאמור, גם כשהיא נראית מובנת מאליה. ואולם שיקוף משמעותי יותר הוא שיקוף שבו איננו נותנים הד רק למילים הקונקרטיות, אלא גם לתחושות ולרגשות, ואף לאלה שלא קיבלו ביטוי מפורש. שיקוף כזה דורש קרבה ואמון. הוא נערך מתוך רגישות והקשבה עדינה לצלילי דבריו והלך רוחו של בן הזוג, מתוך הטיית אוזן למה שלא נאמר בפירוש. "אני רואה שאת מאוד נסערת מהסיפור של הבוקר. נדמה לי שאת מתארת גם תחושת עלבון, ואפילו סוג של חוסר אונים״.
שיקוף כזה קרוב הרבה יותר לתפקיד השני של השיקוף שהזכרנו. זהו הד רגשי, שמעניק בראש ובראשונה תחושה שמישהו מבין אותי, את עולמי הפנימי ואת סערת הרגשות שבה אני נתונה כרגע. להיות מובן זהו צורך ראשוני ועמוק מאוד, וכשאנחנו מרגישים שהחוויה שלנו מהדהדת בזולתנו, הדבר הזה בעצמו מנחם ומרפא באופן עמוק.
יותר מכך - לעתים הד שכזה מסייע לנו בעצמנו להבין את עצמנו.
השיקוף נותן ״שם״ לחוויה שחווינו.
אנחנו נסערים ומבולבלים, ולפתע בעזרתו של הזולת מבינים - כן, נפגענו, נעלבנו, הרגשנו חלשים וכו׳. ה״תווית״ מעניקה פשר לתחושות ובזה בעצמו גם איזה רוגע פנימי.
הרי כך מתחילים חיינו בעולם הזה - גם כאב בטן או רעב קל הם מייסרים ומאיימים, ומעוררים אותנו לבכות בהיסטריה. עבור תינוק עלולה חוויית רעב טבעית איום קיומי ומטלטל. והנה אמא נוטלת אותנו, מרגיעה ומחייכת, ואומרת ברוך: "אנחנו רעבים, נכון?״ מלבד דאגתה של אמא לצרכים הממשיים, עצם הענקת השם למה שעובר עלינו - רעב - מציבה אותו בתוך מסגרת של משהו שאיננו עוד מפלצת שחורה אימתנית ובלתי מזוהה, אלא חלק מהחוויות האנושיות המוכרות והניתנות להתמודדות. גם אתמול בכינו ואמא ״הסבירה״ לנו שאנחנו רעבים, נתנה לנו אוכל, והסבל עבר, וככל הנראה גם עכשיו כך יהיה...
שיקוף רגשי דורש זהירות, שכן אם איננו רגיש ומדויק דיו, או שאיננו נערך מתוך קרבה ואמון, הוא עלול להתפרש בפולשני או פטרוני. לכן לרוב מתאים יותר לבטא את התחושות שעולות בנו בעצמנו כשאנחנו שומעים את תיאור הדברים מפי בן הזוג שלנו.
בכלל, תשומת לב לתחושות שצפות בנו למשמע דברי בן הזוג שלנו, היא אחד הכלים הטובים ביותר כדי להבין את העובר עליו בעצמו. ״את יודעת, כשסיפרת איך הוא אפילו לא נתן לך לגמור משפט, הרגשתי מתוסכל נורא. גם כעס צף בי. הרגשתי זקוק באותו רגע להבעת אמון״.
מלבד התחושה של בן הזוג שהוא מובן ומובל, מאפשר לו השיקוף להביט על הדברים שביטא מהצד, וכך הוא יכול להתבונן בהם, ולמצוא בהם תכנים ורבדים נוספים.
גם עלינו בעצמנו פועל השיקוף. הוא גורם לנו לחוש שייכות עמוקה לדברים שאמר בן זוגנו ושעכשיו אנחנו מבטאים בפינו.

בירור:
כמה שלא יפרט וירחיב בן הזוג את דבריו, יימצאו בהם חלקים תמציתיים שאוצרים בקרבם עושר רב. כשומעים אנחנו פנויים יותר ממנו לשים לב לנקודות אלה.
לכן, לאחר תחושת הביטחון שקיבל בן הזוג על-ידי הקליטה והשיקוף, מגיעה העת לחדור עמוק יותר על-ידי בירור הדברים הטעונים והמשמעותיים שנאמרו.
את בקשת הבירור נערוך באופן של הזמנה. אם, למשל, משתף אותנו בן הזוג במה שרשם לעצמו בפעילות הראשונה שהצענו - הכנת נאום לטקס פרס נובל, ייתכן שבשלב מסוים נאמר משהו מעין: ״הזכרת את היכולת שלי ׳לשלוף׳ אותך ממצבי רוח גרועים, ואשמח אם תוכלי להרחיב בכך יותר״, או אולי: "אמרת משהו על זה שאני יודע לעשות כיף עם הילדים, ונדמה לי שיש שם ממדים נוספים שמסתתרים״.
גם כאן, קרבה וקשר טוב בין בני הזוג מאפשרים לנהל את הבירור על־ ידי שימוש ברגשות העולים במהלכו. נשים לב, לא רק למילותיו של בן הזוג, אלא גם למה שעובר עליו תוך כדי דבריו - הבעות הפנים, תנוחת הגוף וכו׳. ״כשהזכרת ב׳נאום׳ שלך בפני ועדת הפרס את התמיכה שלי בך בתקופת המחלה שלך, היית נראית נרגשת במיוחד, מה שגרם לי לחוש שיש שם תוכן עמוק ומשמעותי עוד יותר ממה שביטאת״. ושוב, גם כאן נוכל להשתמש ברגשות העולים בנו בעצמנו - ״אמרת שאינך זקוקה להחלטת ועדות או לטקסים בפני כל העולם, ושמבחינתך אני ראוי לפרס נובל גם אם אף אחד בעולם לא ידע על כך. זה נגע בי וריגש אותי באופן מיוחד. תוכלי להוסיף משהו על כך?״
בהערה נלווית לתהליך כולו נציין שכדי להישאר בהירים וממוקדים, המשתף והמקשיב כאחד צריכים להימנע מאריכות יתר ומהתפרסות על פני נושאים רבים או אסוציאטיביים. אמנם התהליך הוא תהליך של פתיחה, פירוט, העמקה והרחבה, אך כל חלק בו צריך להיות מדויק וממוקד ככל האפשר.
שיח כזה, שפותח בהכלה קשובה ורגישה, ממשיך במתן הד עמוק ומגיע עד סיוע לבן הזוג להעמיק בדבריו ולהרחיב אותם, שיח כזה מאפשר לחלקים נפלאים שחבויים בנו לצאת לאור ולהעשיר את הקשר.

כמובן - לא ניתן לנהל את שגרת החיים מתוך היצמדות לכללים המפורטים שמוצגים כאן. החיים שוטפים בטבעיות, ולרוב אי אפשר לעצור סיטואציה ספונטנית, להתיישב עם דפים ועטים ולעבוד.

יחד עם זה יש ערך גדול לעבודה הזאת בסיטואציות שבהן הדבר אפשרי או בהזדמנויות שנבחרות מראש על־ידי בני הזוג לשם כך.

סיפר לי אחד משחקני הטניס הבכירים בארץ, שהאימונים כוללים לימוד של תנועות יד מלאות עם המחבט, כאלה ששונות לרוב ממה שמיושם בפועל בעת משחק. הקצב של המשחק והמצבים המורכבים שהוא מזמן, אינם מאפשרים לבצע את אותן תנועות שלמות שעליהן התאמן השחקן, אבל דווקא האימון על התנועה במלואה, הוא שמשפר את החבטות שמיושמות במשחק.

כמו כן באומנויות לחימה, מתרגלים מדויק ולאט כדי שבקרב הגוף יהיה מתורגל נכון ויעשה הכל מהר.

גם כאן אם מוצאים זמן לתרגל את זה כשרגועים גם המריבות ישתנו ויהפכו להיות רגועות ונשלטות יותר.

תהליכי הלימוד מטמיעים בנפש תבניות חשיבה, הרגשה והתנהגות, שמצמיחות בזמן אמת תגובות בריאות ונכונות יותר ממה שהורגלנו בהן.








[1] למה לא שלחו אישה לירח?
-יוסטון, יש לנו בעיה!
- מה קרה?
- כלום, לא משנה!
-מה הבעיה?
-כלום!
- את יכולה לומר לי בבקשה מה הבעיה?
- אתה יודע טוב מאוד מה הבעיה!!!!

[2] מהספר 'ביחד' למשה אילן.

פרשת נח – להתאמץ להבין את השני

להתאמץ להבין את השני


שניים[1] מהחטאים המפורסמים ביותר של האנושות מסופרים בפרשה שלנו: חטא דור המבול וחטא דור הפלגה.

שניהם חטאים כבדים מאד , אבל הם נבדלים זה מזה.

דור המבול היה דור חומרני, אגואיסטי ונהנתן. בפירוט חטאיהם בפי חז"ל אנו מוצאים: גניבה, עושק, משכב עם בהמות, וכדומה. מתקבלת תמונה של אנשים שאין להם בכלל חיי רוח. אין שם חיפוש רוחני, ערכים, אידיאולוגיה, אלא רק התמסרות לבהמיות מוחלטת.

בני היקר יהודה נ"י: "ותשחת הארץ לפני האלוקים" –ההשחתה הגיעה בגלל שהקדימו את הארציות לדבר האלוקים!

לעומתם דור הפלגה הוא דור שטועה טעות אידיאולוגית, אבל אינו דור חומרני. אנשיו משתפים פעולה זה עם זה, ולא שודדים ורוצחים זה את זה. הם מחפשים את המשותף ומנסים להמליך עליהם מלך אחר במקום מלכו של עולם.

הטעות האידיאולוגית באה משטחיות בחקר האמת.

לעומת אברהם אבינו, שחי בדור זה ויגע וחיפש ומצא את אלוקיו, הם העדיפו את הדרך הקלה, זו שאינה מצריכה התעמקות והבנה של העולם ומשמעותו.

הקשיים בין בני זוג באים משני מקורות:

האחד הוא הרצון האגואיסטי של כל אחד מבני הזוג לדאוג לעצמו. כשצריך לקום בלילה בשביל התינוק או כשאחד מהם צריך לסיים את עבודות הבית, הזמן לחוץ ולא ברור מי יעשה אותן. זה נשמע לא נוח ולא נעים, אבל בכל אחד מאיתנו שוכן אגואיסט קטן שעלינו להתמודד איתו כל חיינו.
המשימה שלנו היא לתקן בנישואין את חטא דור המבול, ולראות גם את הזולת, אפילו במקומות שזה קשה לנו.

אבל יש גם קשיים אחרים שנובעים לא בגלל צרכים של עצמי, אלא בגלל שאני לא מספיק מבין אותך - כדי לחיות בזוגיות טובה צריך להתאמץ.

המאמץ הוא להכיר טוב יותר את בן/בת הזוג. לא להיות שטחי, אלא לעשות דוקטורט על בן/בת הזוג. מה הן ההשקפות שלו על החיים? מה הם הצרכים העמוקים שלו? מה הן הנקודות הרגישות אצלו? מתי כדאי לדבר אתו על נושאים כבדים ומתי לא? וכו' וכו'.

רק מתוך ידיעה כזו אפשר ליצור חיים נהדרים. כשיש גם הבנה וגם התחשבות החיים נראים אחרת. השניים נהיים לאחד, המחיצות נופלות, והקרח מפשיר.

בואו ונראה דוגמא לחוסר הבנה בין בני הזוג[2]:

אישה: "עדיין לא התקשרת למתווך? כמה ביקשתי ממך שתטפל בנושא של הדירה ולא עשית שום דבר עם זה"?!
בעל: "מה לעשות, את יודעת שאני מאד עסוק"...
אישה: (כועסת) "מה עסוק?! כמה זמן לוקח להרים טלפון למתווך ולהתחיל להזיז משהו עם הדירה, לעניינים שלך יש לך זמן רק לא למה שאני מבקשת ממך...".
בעל: "תראי איזה כפוית טובה את, מי החליף רק השבוע את הברזים הישנים לפי 'בקשתך' אה?! ובכלל מה את רוצה ממני, מה את לא יודעת להרים טלפון לבד למתווך? את חוזרת הביתה מוקדם יותר ממני ומדברת שעתיים בטלפון, אז דברי גם עם המתווך...".
אישה: "מה עוד בדיוק אני צריכה לעשות? אישה עובדת, אימא לשני קטנים במשרה מלאה וגם לטפל בדירה? ובכלל הברזים שהחלפת זה לא בגלל שביקשתי ממך רק בגלל שהיה חבל לך על המים שטפטפו והלכו לאיבוד".
בעל: (בכעס מתגבר) "אני איכפת לי מהטפטופים?! את יודעת מה, אני לא רוצה לדבר איתך!".

מה קרה? למה בקשה פשוטה של האישה, גוררת אחריה שובל של רגשות וכעסים של שני בני הזוג, עד ל'ברוגז' שהכריז עליו הבעל?!?

המרכיב הבסיסי של קשר איכותי בין בני זוג, היא 'התקשורת' ביניהם.

'תקשורת' זו אינה במובן של העברת אינפורמציה הכרחית כמו מה היה בטיפת חלב, או "אין מים חמים, תדליק בבקשה את הדוד".

אלא 'תקשורת' כזו שיודעת לבטא את הרגשות והצרכים הרגשיים, חוויות ומחשבות שונות של בני הזוג וכן לתת תמיכה ועידוד.

בגלל חוסר הבנה בסיסי בתקשורת בין זוגית השיחה נראית ככה...

האישה הלינה על בעלה על כך שהוא לא עשה איזשהו צעד לקדם את נושא הדירה למרות שהיא ביקשה ממנו פעם או פעמיים.

אבל לא זו התלונה האמיתית של האישה, עם זה היא הייתה מסתדרת יפה מאד לבדה (בזמן הזה שהיא התנהלה מול בעלה בנושא הזה, היא כבר הייתה משוחחת עם שלושה מתווכים)...

לאישה יש צורך הרבה יותר משמעותי מאיזה הרמת טלפון של בעלה למתווך כזה או אחר.

האישה מייחלת לראות עד כמה בעלה 'שותף' איתה בתחושה שהיא כבר לא יכולה לזוז עם שני הילדים בבית הקטן הזה, עד כמה זה מציק לו, האם בכלל הוא חווה את הקושי שלה, האם אכפת לו מהמצוקה שלה.

הצורך הזה של האישה זה בעצם ה'תרגום' של משפט התמיהה: "מה עוד לא התקשרת? כמה ביקשתי ולא עשית כלום..." כלומר, אני יודעת יפה מאד להרים טלפון בעצמי, אבל היה חשוב לי שאתה תעשה את זה, רציתי 'שתוכיח' לי שאני חשובה לך, שהמצוקה שלי היא מצוקתך, אבל התאכזבתי, לכן אני פגועה וכועסת.
"לעניינים שלך יש לך זמן, לי לא!" תרגום - אתה מוצא את הזמן לדברים שחשובים לך, אבל אני לא חשובה לך! הקושי שלי לא מעניין אותך...!
זה הצד של האישה.

הבעל שלא למד לערוך תרגום סימולטני מבקשה 'תמימה' לשפת ה'צרכים הרגשיים', לא מבין על מה המהומה, אז הוא לא הספיק לדבר עם המתווך אז זה יהיה מחר או מחרתיים, מה ה'היסטריה'?
מה זה העקיצה האישית הזו "לעניינים שלי יש לי זמן, על איזה עניינים היא מדברת?"
היא הרי יודעת כמה אני עובד קשה, אז מה היא רוצה מהחיים שלי?! שתתקשר היא ריבון העולמים!

בפרשת נח התורה נותנת לנו מושג מה כוחה של תקשורת אפקטיבית, לעומת זאת מה קורה כאשר היא לא מתקיימת:

"ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החילם לעשות...".

לאחר המבול, קם לו דור חדש שהייתה לו מעלה אחת ויחידה, "שפה אחת ודברים אחדים..." הם ידעו להקשיב זה לזה, לדבר זה אל זה "וזה החילם לעשות..." זה הפך אותם לקבוצה בעלת כוח רב עם יכולת עשייה, לכן הייתה השפעה רבה לפעולה שהם עשו יחד כדי למרוד בקדוש ברוך הוא.

מה עושה ה' כדי להפר את זממם?

פשוט מאד "הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו...".

שמתם לב? הם שמעו! אבל את 'שפת רעהו' הם לא שמעו. אז מה הם כן שמעו? את מה שהם רצו לשמוע!

אם אתה לא מבין את עמדתו של האחר, אם  לא שומעים את 'דבריו', ממילא הלכה ה'תקשורת' הלכה ה'קבוצה'.

לא ניתן ביום אחד להפוך אדם שאינו מודע לעצמו ולמה ש'עובר' עליו לאדם שונה בעל אינטליגנציה רגשית מפותחת.

אבל מה שכן אפשר זה להסב את תשומת ליבו של כל אחד מאיתנו, לתת מעט 'קרדיט' לבן הזוג שלנו, במידה ויש לו בקשה מאיתנו להביט על הבקשה במובן רחב ונעלה יותר מאשר התוכן ה'קטן' שלה.

דוגמה קלאסית: אישה לבעלה: "תכין לי בבקשה קפה" הבעל פונה מיד לביתו הגדולה: "את במטבח? תכיני לאימא קפה..." - זו דוגמה למבט מצומצם וענייני ל'תוכן' של הבקשה, רוצה קפה? הנה יש לך!
באמת תודה רבה לך בעל יקר, אבל אשתך יודעת יפה להכין לעצמה כוס קפה, תצא קצת מהמבט 'הענייני' שלך תשאיר אותו במקום העבודה שלך, תבין שאשתך רוצה ש'אתה' תכין לה קפה וגם שתואיל בטובך לשבת יחד איתה, לשתות, לשוחח, להתעניין.

אילו הבעל בסיפור הקודם היה מרים מעט את עיניו ואפו מד' אמותיו, הוא היה משיב לאשתו המלינה על חוסר עשייתו בנושא הדירה באופן אחר לחלוטין:
"אני מצטער שלא הספקתי, אני יודע שזה חשוב לך, עכשיו אני לוקח את הנייד שלי ועושה לי תזכורת למחר, זה הדבר הראשון שאעשה כשאוכל...".

זה כבר נשמע אחרת לגמרי, זו תשובה שנותנת 'מסר' של "אני מודע לקושי שלך ואני מיד נוקט בפעולה על מנת שלא אשכח שוב" עם תגובה כזו לא היה מקום לתסכול של האישה ובוודאי לא לסיום ב'ברוגז' עם "תענית דיבור" הדדית מי יודע לכמה זמן.

שטחיות מובילה למגדל בבל.

מאמץ, התחשבות, נסיון להבנה מעבר למילים – מוביל לתיבת נח זוגית!







[1] יונדב לוטוק ע"פ השפת אמת.

[2] הרב ראובן בר כץ.

פרשת וירא - לא לסמן v

לא לסמן v


בראשית (יח,א): "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם".
רש׳׳י (ע"פ הגמרא ב"מ פו:): ׳׳לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו".

כאן מתגלית גדלותו של אברהם אבינו איש החסד. למרות שיש לו את כל ׳הסיבות שבעולם׳ לשכב חולה במיטתו הוא מעדיף לראות האם יש מישהו בחוץ שצריך עזרה. למרות כאביו בעקבות מילתו, הוא מחפש למי אפשר לעזור.

אדם מן השורה, אפילו גומל חסדים, עשוי היה לא להיות מוטרד כלל מכך שאין אורחים כאשר הוא חולה. בזמנים רגילים הוא שמח לעזור אך בשעת מחלה מה הוא יכול לעשות?!

אדם מן השורה עלול לעשות מצוות רק אם הוא חייב, אבל אם עכשיו יש לו סיבה טובה להיפטר אז הוא ישב בצד ויגיד מה אני יכול לעשות...

ההבדל בין יהודי רגיל לבין אברהם אבינו הוא הסיבה, למה אתה עושה מצוה?

אם אתה עושה כי אתה חייב – אז אחרי שסימנת וי אתה מחפש משהו אחר לעשות...

אם אתה עושה כדי להתחבר לה' כדי לעשות את רצונו או כי אתה מכיר בחשיבות המצוה אז אתה תעשה מעל ומעבר, וגם אם יש לך באמת סיבה טובה להפסיק – אתה תמשיך ותנסה בכל דרך...

זה ההבדל בצבא בין ראש גדול לבין ראש נצנץ...

המזכיר היה המום לגמרי. העוזר החדש שהגיע לפני כחודש ושימש נער שליחויות עקף את כל המערכת והפך פתאום למנהל המחלקה. זה נכון שמנהל המחלקה הקודם התפטר. זה נכון שהמשבצת הייתה בדיוק פנויה. אבל איך יכול להיות שדווקא את העוזר החדש מינו למנהל המחלקה בסך הכול חודש אחרי תחילת העבודה, ואילו הוא שיושב כאן כמעט שני עשורים לא זכה אפילו לקידום?
הוא התרומם בכבדות מהכיסא המסתובב שלו, פסע בצעדים כבדים עד לקצה המסדרון ודפק בלהיטות על דלת עץ מפוארת שעליה היו חקוק באותיות מוזהבות 'מנכ"ל'. 'יבוא!' נשמע קולו הסמכותי של המנכ"ל מבעד לדלת. המזכיר נכנס, ועוד איך נכנס, בצעדים כבדים אך נחושים, באף מורם ובגב זקוף. 'למה הוא? ' שאל המזכיר. 'למה מי?' החזיר המנכ"ל שלא הבין על מה הסערה. 'למה קידמת את משה, העוזר החדש, לתפקיד מנהל המחלקה? הוא נמצא כאן בקושי חודש. אני פה כבר עשרים שנה. אז למה הוא?'
'תעשה לי טובה רק רגע', אמר המנכ"ל, 'תברר לי קודם מתי יוצאת הטיסה הבאה לקנדה?' המזכיר לא הבין מה הקשר אבל בהכנעה המתאימה למעמדו הוא חצה שוב את המסדרון פנה אל מעבר לדלפק וחזר כעבור כמה דקות כשבפיו תשובה פשוטה: 'בעוד חמש שעות אדוני, בשעה ארבע אחר הצהרים!' 'וכמה עולה כרטיס?' משך המזכיר בכתפיו וחצה שוב את המסדרון. כשחזר הוא ידע לומר שהכרטיס עולה שמונה מאות ארבעים ותשעה דולרים במחלקת העסקים. 'וכמה עולה כרטיס במחלקה הראשונה?' ביקש המנכ"ל לדעת. ושוב עמד המזכיר לחצות את המסדרון הארוך, אלא שהמנכ"ל עצר בעדו: 'שב לידי!' ביקש המנכ"ל, ובאינטרקום הפנימי חייג למנהל המחלקה החדש, 'תברר לי בבקשה מתי יוצאת הטיסה הבאה לקנדה', ביקש.
לא חלפו דקות ארוכות והאינטרקום הבהב. המנכ"ל לחץ על כפתור הרמקול וקולו של מנהל המחלקה החדש בקע בשטף: 'בעוד חמש שעות, בשעה ארבע אחר הצהרים יצא המטוס הבא של חברת לופטהנזה, מחיר הכרטיס שמונה מאות ארבעים ותשעה דולר במחלקת העסקים, ואלף וחמש מאות במחלקה הראשונה. אם אתה חבר מועדון תוכל לזכות להנחה של עשרים אחוז, וכרטיס החזרה הוא כרטיס פתוח. האם להזמין לך הסעה לשדה התעופה אדוני?' 'תודה, לא' אמר המנכ"ל והניח את השפופרת. 'ואתה?!', חזר המנכ"ל ופנה למזכיר שעמד לפניו מבויש, האם הבנת למה קידמתי את משה למנהל המחלקה? אם הייתי מקדם אותך הייתי זקוק לעוד שלושה אנשים כדי למלא תפקיד אחד פשוט. אבל משה בשיחת טלפון אחת עשה את כל העבודה וביסודיות.

משנה (פאה א,א): " אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה".

המשנה מונה רשימה של דברים שאין להם שיעור, השאלה היא לאן לוקחים את ה'אין להם שיעור'?

לכיוון למטה שאף במעשה מינימלי ניתן לצאת ידי חובה, או לכיוון למעלה כמה שאני לא אעשה אני לא אעצור כי עוד לא הגעתי לכמות המקסימלית...

לצאת ידי חובה / אופיר זקס, ביכורים:
אני דתי מאוד
שומר שבת וכשרות
מתפלל שלוש תפילות
גם אם לא בדבקות
פסוק אחד ביום
ופסוק אחד בלילה
זהו המקום
לנשמה שלי ודי לה...
לא צריך ציצית
לבגד שלוש כנפות
מכוון בתפילה
רק בברכת אבות...
אמסור נפשי על המזבח
אם תהיה לי הזדמנות
אך עד אז - הזמן רווח
העיקר – המוכנות.
לא צריך יותר
לעצמי לא משקר
לא עובד מאהבה
רק לצאת ידי חובה...

כמה שזה נכון בעשיית המצוות זה לא פחות חשוב בזוגיות...

לאשה חשובה ההשקעה יותר מאשר העשיה!

פתק עם שיר קצר שמצורף למתנה או הידיעה שהבעל כיתת את רגליו ושבר את ראשו בנסיון למצוא משהו שיתאים לה – ישמח את האשה יותר מהמתנה עצמה!

היה בעל טרי ששמע מהמדריך חתנים שצריך להביא מתנות לאשה אז הוא קנה מלא מתנות שם בארון נתן לאשה את המפתח ואמר לה כל פעם שאת מרגישה צורך תפתחי ותקחי לך אחת...

קראתי פעם סיפור על חנות תכשיטים בסנטר 1 בירושלים, שנכנסו זוג והאשה הצביעה על כל מיני תכשיטים והתווכחה עם בעלה כי הוא רצה לקנות והאשה בסוף סירבה כי זה עלה יותר ממה שהם יכולים לשלם ואח"כ נכנסה אשה שקנתה תכשיט מאוד יקר התקשרה לבעלה הוא נכנס תוך כדי שיחת טלפון הוציא את האשראי שילם והם יצאו.
המוכרת מספרת שהאשה מהזוג הראשון יצאה ממש מאושרת והאשה השניה נכנסה עצובה ויצאה עצובה עוד יותר...
לא לעשות וי, להשקיע בכל דבר שעושים בבית את כל הלב ולחשוב עם ראש גדול, מה אני יכול להפתיע ולהוסיף מעבר למה שאני חייב.

זוג שישקיע אחד בשני אקסטרה, גם הקב"ה יעשה לזוג הזה מעבר למה שהוא חייב...

הפטרת וירא: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה"

למה קוראים לה אשה גדולה?

מלבי"ם (בשם חז"ל): "גדולה במעשים טובים".

הנביא הגיע בשביל לאכול לחם – "וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם" אבל היא לא הסתפקה בלתת לחם וזהו אלא הרבה מעבר - "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה"!


לכן גם ההנהגה איתה מהשמים היא לא הנהגה רגילה אלא – "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן", וכן "וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד: וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".