יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

פרשת לך לך - את מי ה' אוהב?

את  מי ה' אוהב?


בראשית (יב,א-ב): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל...".

הרב משה צבי נריה זצ"ל (נר למאור): מדוע הניח הקב"ה את שֵם, הכהן הגדול, ובחר באברהם אבינו לעשותו לגוי גדול?
מפני ששֵם המשיך לחיות לאחר המבול באופן שחי לפני המבול.
הוא הלך בעקבות החינוך היסודי שספג בבית אבא - נח, ההתבודדות וההתייחדות הפנימית בבית, בתיבה. הדרך של "את האלוקים התהלך נח", היא שעיצבה וקבעה את דמותו הרוחנית של שם. "והוא כהן לא-ל עליון" - עליון על כל, שוכן בסתר, יושב שחקים, ודבר אין לו עם אדם, אלא עם הבאים בשערי אוהל שֵם.
לא בו בחר ה', לא הוא שקרא בשם ה' א-ל עולם. לשם כך נחוץ אדם חדש, הקשור בעולם, המאמין באדם, ואשר יחד עם זה יעמוד כנגד עולם ואדם - ינפץ אלילים ויעשה נפשות, יקבל אורחים ויתפלל לשלום סדום, יעמיד עצמו "מעבר מזה" וילך בצעדי און לעבר השני, לשכן שכינה בארץ, לקרב לבם של בני אדם ליוצר בראשית.

לפעמים משתמע שהמודל של גדול הדור כיום הוא אדם מאוד מנותק ומבודד וכדאי שיהיה מעל גיל 80...
הסיפורים שרצים עליהם ברחוב מתמקדים בכמה שיותר ניתוק מהמשפחה ומהעולם.

לעומת זאת הסיפורים על הבב"ס, על הרב אויערבאך, על הרבי מחב"ד, מתמקדים בחיבורם לעם ישראל ברמה הכי עמוקה.

על הרבי מליובביץ' מובא בהרבה מקומות הידע הרחב והבלתי אנושי כמעט על כל מה שקורה בכל נקודה בעולם[1].

בבתי דין של מעלה תמיד יהיה צדיק שעדיין בחיים כדי לשפוט על פי המצב של הדור כעת!

מסילת ישרים (פי"ט): "... כבר אמרו ז"ל (יומא עז.) על הפסוק "ואני באתי בדבריך" (דניאל י,יב) שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו,יד) "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו...".

משך חכמה (בראשית ט כ): "הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, "כי העושק יהולל חכם" - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור.

ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלקים", שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג ועיין מדרש רבה ברכה, ודו"ק".


את הסיפור הבא שמענו מפי ר' שלמה בר חיים הי"ו, בשם אביו ר' אברהם חיים הקלמן זצ"ל, שהיה ממקורבי מרן הרב קוק:

"השעשוע של ליל פורים בבית הרב היה כך: אחרי קריאת המגילה, התיישבו הרב קוק והרבנים המקורבים אליו מסביב לשולחן. בין המסובים היו ר' דוד הכהן 'הנזיר', הרב יצחק אריאלי, הרב יעקב משה חרל"פ, ואבי זצ"ל. במרכז השולחן הייתה צלחת עם יין, ונתנו לכל ת"ח כפית קטנה, שבעזרתה הוא לגם מהיין מדי פעם.

הרב קוק ישב בראש השולחן, ואמר לתלמידי חכמים שישבו עמו:
תאמרו לי איזה פסוק שתרצו, מכל מקום בתנ"ך, ואני אביא לכם ממנו ראיה הלכתית שחייבים לאהוב כל יהודי (אפילו הוא רשע גמור)!

כמובן, זה לא היה קל להוכיח זאת מכל פסוק... בכל אופן, הת"ח שהסבו עם הרב, ניסו גם הם לדרוש כמוהו, ואף להתווכח עם דרשותיו, אך עם כל גאונותם הוא תמיד גבר עליהם, ובסוף נותרה המסקנה הברורה שחייבים לאהוב כל יהודי...

הלימוד הזה במצוות אהבת ישראל נמשך כל הלילה, עד שעלה עמוד השחר והגיע הזמן לתפילת ותיקין".



מספר קצין צבאי בכיר: ההיכרות שלי עם הרב מרדכי אליהו זצוק"ל התחילה באמצע שנות ה-70, עוד בהיותי בחור בישיבה ולאחר מכן בשירות הצבאי שלי. לאחר מכן זכיתי להיות תלמידו של הרב ולקבל ממנו הסמכה לרבנות.

לרב אליהו זצ"ל הייתה אהבת ישראל אמיתית. כשעמדתי לפני גיוס, התייעצתי עם הרב והוא עודד אותי להתגייס ליחידה קרבית מאוד. את כל שירותי עשיתי באותה יחידה, ולפני כל יציאה לפעולות מסובכות ומורכבות הייתי מגיע אל הרב עם הצוות שלי, והוא היה מברך אותנו.

ביום מסוים מדינת ישראל קיבלה על מגש של כסף מידע מודיעיני מדויק מאוד והחליטה שצריך לפעול. הצוות שלי ואני היינו אמורים לבצע את אותה פעולה. בנינו כל מיני מודלים ותרחישים לפעולה, וכשהכול היה מוכן באתי לרב ואמרתי לו: הפעם זה יותר מורכב מכל המבצעים הקודמים. זה מסובך מאוד. הודיתי שאני גם קצת מפחד.

הרב עודד אותי, ואמר: אל תדאג, אני אתך כל הזמן. לכו לשלום, תחזרו לשלום, ה' אתך. אל תדאג. בסיום השיחה הוא לחץ לי את היד חזק ואמר: תזכור דבר אחד, לא מוותרים על אף יהודי אף פעם. אתה שומע? לא מוותרים על אף יהודי. הסתכלתי על הרב ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין הפעולה שאנחנו הולכים לבצע. הוא לא הסביר, רק לחץ לי את היד בפעם השלישית ואמר: לא מוותרים על אף יהודי.

כלי טיס של חיל האוויר לקחו אותנו לאן שלקחו, עברנו ממקום למקום והתקרבנו ליעד הסופי. בהיותנו במקום האחרון שמענו לעת ערב קולות בעברית תנ"כית שקוראים לנו במבטא ערבי כבד: הצילוני נא, הביאוני נא. יהודי אני, הצילו אותי.

זה לא היה תקין שזיהו אותנו. הדבר הראשון שחשבנו עליו הוא שיש כאן תחבולה. מלכודת. הארנו על האיש שקרא לנו והורינו לו להוריד את בגדיו, הכנסנו אותו למקום שהיינו בו, והוא סיפר שכבר עשרים שנה הוא גר בכפר קרוב למקומנו עם אשתו ושני בניו. הם חיים כמו אנוסים, אנשי הכפר לא יודעים שהם יהודים. אם היו יודעים, היו הורגים אותם מיד. הוא ביקש: תוציאו אותנו משם והביאו אותנו לארץ ישראל.

זה לא פשוט להיכנס לכפר כזה להוציא את משפחתו. אם מדובר במלכודת, גמרנו על כל היחידה. בדקנו את המידע, הצלבנו דברים. בסופו של דבר זכרתי היטב את הדברים שאמר לי הרב מרדכי אליהו זצ"ל. נכנסנו לבית שלו בכפר בדרך מתוחכמת ושם פגשנו את אשתו ואת ילדיו.

בבית שלו ראיתי משהו שאם לא הייתי רואה אותו בעיני, הייתי אומר שזה סיפור מהסרטים. הוא היה נגר במקצועו, וחדר השינה שלו נראה כמו חדר שינה רגיל לגמרי. אבל הייתה שם דלת הזזה נסתרת שמאחוריה הייתה נישה קטנה ובה פמוטים, תפילין, חנוכייה, מגילת אסתר, ספרי קודש ותשמישי קדושה אחרים. כשראה את פליאתנו אמר: בחדר הקטן הזה היהדות שלנו. כאן אשתי מדליקה נרות שבת, כאן מדליקים נרות חנוכה, כאן קוראים את מגילת אסתר. מחוץ לחדר הזה אין זכר ליהדות. גם אין מזוזה. הוא ביקש שניקח את כל חפצי הקודש האלה לארץ ישראל.

לקחנו את חפצי הקודש, ויצאנו מן הכפר. מחוץ לכפר חיכו לנו כוחות אחרים, הם הביאו את המשפחה בדרך לא דרך למטוסים של חיל האוויר שהטיסו אותם לארץ ישראל. אנחנו המשכנו בדרכנו לביצוע הפעולה שהצליחה, ב"ה.

כעבור תשעה חודשים הרב ביקש שאבוא אליו עם הצוות שביצע את הפעולה. הגענו אל הרב ונכנסנו אל לשכתו. הרב ישב עם הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, ומימינו ישב אותו יהודי שהוצאנו מהכפר. הרב ביקש מאותו יהודי: ספר לנו קצת על החיים שלך עד שהביאו אותך לארץ. אותו יהודי סיפר על החיים שהיו להם שם. איך הם שמרו שבת. הוא סיפר כי הם לא אכלו בשר או עוף במשך עשרים שנה, כי לא היה שוחט. התושבים האחרים קראו להם "המשוגעים של הכפר", כי הם לא אכלו באף בית אחר. אשתו טבלה כל פעם במעיין אחר שלא יזהו. הוא היה שומר שאף אחד לא יתקרב. כך הם שמרו על היהדות שלהם, ממש כמו האנוסים אבל בימינו.

לפתע שמתי לב שהרב אליהו בוכה. מעולם לא ראיתי את הרב בוכה, הוא הסתכל עלי, שם את ידו על כתפי, קרא לי בשם החיבה שלי ואמר: אני לא בוכה מצער, אני בוכה משמחה. אני שמח שיש לנו עם כזה. אני שמח שיש לנו חיילים כאלה.

כשיהיה מותר לך לספר לאחרים על הפעולה הזאת, אני לא יודע אם אהיה פה בעולם (הוא צדק, כי לפני שהרב נפטר היה אסור לספר מה שאני מספר היום). 

כשיהיה מותר לספר, תאמר לחיילים היקרים שלך: תהיו גאים שאתם חלק מעם ישראל. שאתם שומרים על עם יקר וקדוש כל כך. עם ששומר במסירות נפש על היהדות שלו. עם שחי על קידוש ה'.

הרב שאל אותי אם אני זוכר מה שהוא אמר לי כשיצאתי לפעולה. אמרתי לו שאי-אפשר לשכוח דבר כזה. הוא המשיך ואמר לי: יש עוד כמה בדרך (ובאמת היו עוד כמה). ואז הרב לחץ לי את היד בחום ואמר: תבטיח לי, שכאשר כבר יהיה מותר לדבר תגיד לכולם שלעולם לעולם לא מוותרים על שום יהודי. תגיד להם שעם ישראל הוא עם קדוש. אנשים מיוחדים. תגיד לחיילים שלך כי יש להם זכות מיוחדת. הם צריכים להיות גאים בכך שהם חלק מהעם הזה. שהם שומרים על העם המיוחד הזה.

אני מקיים בסיפור הזה את הצוואה של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל. היו גם אתם שליחים לצוואה הזאת של הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, לספר את גדולתו של העם הזה.


הרב אברג'ל זצוק"ל (אמרי נעם נשא): לפני שהכהנים נושאים את כפיהם הם מברכים: "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה". 
וכן בזמן שהיה בית המקדש קיים, לפני שהיו הכהנים אוכלים תרומה או זבחים בבית המקדש, בנוסף לברכת הנהנין הקבועה לכל מאכל, הם היו גם מברכים: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו לאכול תרומה" (ראה רמב"ם תרומות טו, כב. ובהל' בכורים א, ב).
דבר זה הוא פלא גדול, שהרי בברכה זו אנו באים לברך את הבורא "אשר קידשנו במצוותיו וציונו...", כיצד יתכן שבאמצע ברכה המיוחדת לה' נכנס פתאום שמו של בשר ודם – "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציונו..."?!
אלא שרצו חכמינו הקדושים, מתקני הברכות, ללמדנו שמי שאוהב את עם ישראל בכל ליבו, ומוכן למסור את נפשו עבור טובתם של ישראל, כבודו שקול לכבוד הבורא, והקב"ה מוכן לקבוע את שמו של אותו אדם בתוך ברכה המיוחדת לו יתברך.


זוה"ק (ח"א קו. פרשת וירא): "... מַאן עָבַד שְׁלִימוּ כְּדְקָא יְאוּת, דָּא משֶׁה. דְּכֵיוָן דְּאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (שמות לב) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגו'. עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ. מִיָּד מַה כְּתִיב וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְיָ אֱלהָיו וְגו'. עַד דְּאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב דְּכֻלְהוּ חָטוּ, לָא זָז מִתַּמָּן עַד דְּאָמַר לֵיהּ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. אֲבָל אַבְרָהָם לָא אַשְׁגַּח אֶלָּא אִי אִשְׁתְּכַח בְּהוּ זַּכַּאי וְאִם לָאו לָא. וְעַל דָּא לָא הֲוָה בְּעָלְמָא בַּר נָשׁ דְּיָגִין עַל דָּרֵיהּ כְּמשֶׁה דְּאִיהוּ רַעֲיָא מְהֵימְנָא".
[תרגום: אֲבָל מִי עָשָׂה בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי? זֶה מֹשֶׁה. שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות לב) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ וְגוֹ', עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ - מִיָּד כָּתוּב וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וְגוֹ', עַד שֶׁאָמַר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךְ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וְאַף עַל גַּב שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ, לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁאָמַר לוֹ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךְ. אֲבָל אַבְרָהָם לֹא הִשְׁגִּיחַ אֶלָּא אִם נִמְצָא בָהֶם צַדִּיק, וְאִם לֹא - לֹא. עַל זֶה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם בֶּן אָדָם שֶׁיָּגֵן עַל דּוֹרוֹ כְּמוֹ מֹשֶׁה שֶׁהוּא רוֹעֶה נֶאֱמָן].

מדרש רבה (דברים פרשה ז'): "שני דברים גזר הקב"ה, אחד על ישראל ואחד על משה. אחד על ישראל - בשעה שעשו אותו מעשה (העגל), מנין? שנאמר: (דברים ט') 'הרף ממני ואשמידם'. ואחד על משה - בשעה שביקש משה ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: 'לא תעבור את הירדן הזה'. ומשה ביקש מן הקב"ה לבטל את שתיהן. אמר לפניו: רבש"ע! 'סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך', ובטלה של הקב"ה ונתקיימה של משה. מניין? שנא' (במדבר י"ד): 'סלחתי כדברך'. כיון שבא ליכנס לא"י, התחיל אומר: (דברים ג'): 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'. אמר לו הקב"ה: משה! כבר בטלת את שלי וקיימתי את שלך, אני אמרתי 'ואשמידם', ואת אמרת 'סלח נא', ונתקיים שלך. ואף עכשיו, מבקש אני לקיים את שלי ולבטל את שלך, א"ל הקב"ה: משה! אין אתה יודע מה לעשות? אתה רוצה לאחוז את החבל בשני ראשין? א"ל: אם 'אעברה נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'סלח נא', ואם 'סלח נא' אתה מבקש לקיים, בטל 'אעברה נא'. אריב"ל: כיון ששמע משה רבינו כך, אמר לפניו: רבש"ע! ימות משה ומאה כיוצא בו ולא תינזק צפורנו של אחד מהם[2].

הרבי מחב"ד - ליל שמחת תורה התשמ"ז:

באותה התוועדות ביאר הרבי מהו מנהיג ישראל אמיתי: 

רש"י בפרשת כי-תשא מביא את המשל של המלך שהשאיר את ארוסתו עם השפחות והיא קלקלה. מה עשה השושבין? כיון שראה שיצא עליה שם רע, פחד שהמלך יהרוג אותה - עמד וקרע את כתובתה.
משה רבנו הוא השושבין של הכלה והוא שבר את הלוחות כדי להגן על עם ישראל ולהצילו מעונש.
כי כשיוצא שם רע על יהודים זה יכול חס ושלום להעמיד אותם בסכנה!

בנקודה הזאת התחיל פתאום הרבי לבכות... יותר נכון - להתייפח. בהתוועדויות, הרבי היה בוכה מפעם לפעם כשהיה זועק על הגלות הנוראה או כשהיה מהפך בזכותם של ישראל. בדרך כלל כשזה היה קורה, הרבי היה מפסיק מעט מדיבורו מנגב את עיניו הזולגות, לוקח נשימה וממשיך לדבר בקול רגיל. אבל באותו ליל שמחת תורה הרבי בכה אך לא הפסיק לדבר. בהתייפחות מרטיטה וכשדמעות רבות זולגות מעיניו המשיך הרבי בדבריו. ביבבות קורעות לב לימד הרבי מהי מנהיגות יהודית. אלה היו רגעים ש"תוכיותו ופנימיותו" של הרבי ואהבתו לכל יהודי התפרצה החוצה בשיא של התרגשות. קולו של הרבי נשנק כשאמר:

כשנשאלת השאלה את מה יותר חשוב להציל: את התורה או את עם ישראל, משה רבנו לא שואל אף אחד שאלות, גם עם הקב"ה הוא לא מתייעץ...הוא שובר את הלוחות בכוונה להציל את עם ישראל.

הבכיות לא פסקו והרבי המשיך ללמד:
משה רבנו הבין את מעלתם העצומה של הלוחות יותר טוב מכל אחד אחר, "והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא". הוא קיבל את הלוחות ישירות מהקב"ה, אף אחד לא צריך להסביר למשה מה זה הלוחות, הוא הבין זאת יותר טוב מכולנו, אבל כשיהודים בסכנה... לא שואלים שאלות! משה רבנו יורד מההר והוא שובר את הלוחות, למה?

כדי להציל יהודים!!

במין בכייה-זעקה פילח קולו של הרבי את האולם ואת ליבם של המשתתפים.

"בליל שמחת תורה פוסקים ש"ישראל קדמו" ויהודים יותר חשובים מהתורה!"


אם יש מצב של סכנה חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להציל יהודי - כולל לשבור את הלוחות!

מדרש רבה (שמות ב,ב): "אף משה, לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא! עייף אתה! הרכיבו על כתפו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי ומשה היה רועה".

יש בספור הזה נקודה נפלאה. לא די בכך שהרועה יבחין שברח גדי מעדרו. הוא צריך להיות רגיש גם לסיבת הבריחה. הנה כאן התברר שהגדי ברח - פשוט משום שהיה צמא.

לספור הזה יש משמעות מיוחדת עבורנו, יש בו נימה מיוחדת ששייכת לדורנו - אנחנו עדים בתקופה זו לתופעות רבות של בריחה, בריחה מתורה, בריחה ממצוות. אנשים בורחים מעצמם. בורחים מן הארץ שנולדו בה. צריך לפקוח עיניים ולהבין למה בורחים, וכשמעמיקים, מתברר לא פעם, שהבריחה נובעת מצימאון גדול צימאון שלא בא לידי רוויה.

לאמתו של דבר, מחפשים תוכן בחיים. הסיבה האמיתית לבריחה היא, שאנשים מבקשים תוכן של מים חיים, של תורת אמת. כי התורה והמצוות, כפי שהן נראות מבחוץ, מבלי יכולת לטעום את הטעם האמיתי שלהן - כנראה לא מספקות ואין בהן כדי לשבור את הצימאון.

הדרך לתיקון ודאי איננה צעקות. הצעקה איננה מועילה במאומה. צריך לברר תחילה מהי סיבת הבריחה, ומהי הדרך להשיב; מהו התיקון האמיתי. אם אכן נובעת הבריחה מצימאון - אין ספק שהתיקון הוא בשבירת הצמאון. כשמגלים בפני הבורח את המהות האמיתית של התורה ומצוותיה, חושפים בפניו את המעיינות החיים שבקש בבריחתו.

הגמרא מספרת כי בשעת החורבן מגיע נבוזראדן, רב הטבחים של נבוכדנצר, וטובח 91 ריבוא יהודים על דמו של זכריה. מסתבר שזה היה דם רב מדי אפילו לרוצח מקצועי כמו נבוזארדן, והוא מבקש מדמו של זכריה להירגע. "זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח".
זכריה כועס על הריגתו, ורק הגערה של נבוזארדן מרגיעה אותו.

למה זכריה נהרג?
דברי הימים (ב' כ"ד): "וְרוּחַ אֱלֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם". וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכוהן ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות ואומר להם: "כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם". מיד "וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'".

אומר המדרש רבה (קהלת פרשה י פסקה ה): היה לזכריה ללמוד ממידת יחזיאל (הנביא) שאחז במידת הענווה של משה והשווה עצמו לקהל. "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל " (ד"ה ב' כ'). מהו בתוך הקהל? שהשווה עצמו לקהל.

בדורות של גאולה, בדור של צמא – תשקיע את כל כולך בקירוב יהודים. הלבבות פתוחים.

נאמר בתורה (דברים ל): "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ".

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר פעמים רבות כי זה הדור שלנו. אנחנו בדור של קיבוץ גלויות.

זה הדור שעליו אומר עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ" (עמוס ח,יא).

מתי העבודה הזאת תיגמר?

ירמיהו (לא,ל): "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'... נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה' כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם...".

היום אנחנו בדור שעובד על אינטלגנציה אירגונית – חכמת ההמונים – שיתוף של מידע בכל העולם בשניות ע"י הרבה הרבה מעגלים משותפים ורשתות חברתיות, עם כל הבעייתיות שבכך – אנחנו צריכים להבין שאם פעם היו אלו הצדיקים שהשפיעו על העולם וכיתתו את רגליהם – אז היום זה כל אחד ואחד מאיתנו עושה את העבודה הזאת ומשפיע על העולם בדברים שהוא בוחר לשתף ולהעביר ובדברים שהוא בוחר לא להעביר!

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו - אמן ואמן.






[1] שנת תשכ"ח (1968), הימים שאחרי מלחמת ששת-הימים. בעולם עוד הדהד הניצחון הניסי האדיר של ישראל על מדינות ערב. גרשון יעקובסון היה עיתונאי יהודי מפורסם בארצות-הברית. הוא ערך את העיתון היִידי 'אלגמיינער זשורנאל', וגם שימש כתב של העיתון 'ידיעות אחרונות'.
במוחו הקודם הבשיל רעיון נועז. הוא החליט לבקר במצרים ולהביא כתבה על האווירה בה לאחר תבוסתה. בהיותו אזרח אמריקני הניח שלא יתקשה לקבל אשרת כניסה למצרים.
אומר ועושה, את הבקשה הגיש לשגרירות מצרים בארצות-הברית. לא עבר זמן רב והאשרה נתקבלה. יעקובסון החל להתארגן לקראת הנסיעה.
בוקר אחד הטלפון מצלצל בביתו. על הקו היה איש בכיר במוסד הישראלי. "אני מבקש להזהיר אותך מפני הרעיון לנסוע למצרים. זו תכנית מטורפת בזמנים כאלה. המצרים לא יהססו להיטפל לכל יהודי נתין זר הדורך בארצם. אנא הימנע מהנסיעה", הפציר בו הבכיר.
יעקובסון הקשיב לדברים בכובד-ראש אך לא מיהר לוותר. הוא השיב: "אינני מחליט בעצמי. אתייעץ עם הרבי מליובאוויטש ואעשה כפי שיורה לי".
עברו עוד כמה שעות ושוב צלצל הטלפון. הפעם זה היה עורך 'ידיעות אחרונות'. בפיו דברים דומים. גם הוא ניסה להפציר ביעקובסון ולהניא אותו מלנסוע. גם הוא שמע מפיו אותה תשובה.
בהזדמנות קרובה נכנס יעקובסון אל הרבי, שטח לפניו את תכניתו וסיפר על אזהרותיו של איש המוסד. תשובת הרבי הייתה מפתיעה. יכול אתה לנסוע, אמר הרבי, אולם עליך לעשות שם שלושה דברים:
האחד, בהגיעך למצרים עליך להתאכסן במלון היוקרתי ביותר. השני, צור קשר מיידי עם השגרירים הזרים במצרים ותאם איתם ראיונות. השלישי, קנה במצרים גלויות רבות ושלח אותן למכרים ולידידים, במדינות רבות ככל האפשר. הרבי הוסיף וביקש, כי בבוא מועד הנסיעה ייכנס אליו שוב, כדי להעביר חבילה למצרים.
מצוייד בעצותיו של הרבי התכונן יעקובסון לנסיעה בשלוות-נפש ובלי כל חשש. יום לפני הנסיעה נכנס שוב אל הרבי, וקיבל כמה זוגות תפילין וסכין שחיטה. את הסכין נתבקש למסור לשוחט המקומי.
מיד עם הגיעו לבית-המלון היוקרתי במצרים ניגש יעקובסון לדלפק הקבלה, ולעיני הפקידה הנדהמת התקשר זה אחר זה לכמה וכמה שגרירים זרים במצרים. בימים הבאים היה עסוק בפגישות ובראיונות על הנעשה במצרים ועל יחסיה עם מדינות העולם. הגדיל לעשות שגריר קנדה, שהעיתונאי האמריקני שבה את ליבו, ובמשך שבועיים ליווה אותו לכל מקום שהלך ונסע עמו לאתרי מצרים.
בכל מקום שבו ביקר קנה יעקובסון גלויות ושלח אותן למדינות רבות בעולם – אוסטרליה, דרום-אמריקה, ארצות-הברית, ברית-המועצות ועוד. הנמענים היו חסידי חב"ד ממכריו, המתגוררים שם.
גדולה הייתה התרגשותו בפגשו את הקהילה היהודית במצרים. הוא זכר לשאול בראש ובראשונה על השוחט המקומי, וכאשר מסר לו את סכין השחיטה ששלח לו הרבי מליובאוויטש, פרץ האיש בבכי נרגש. התברר כי לא-מכבר נפגם סכין השחיטה שלו, ובגלל ההגבלות שהטילו המצרים על היהודים, לא היה יכול להשיג סכין חדש. סיפורו של השוחט ריגש את יעקובסון, שנוכח שוב בעיני הרבי הצופות למרחוק.
כשניגש העיתונאי אל רב הקהילה ובידו זוגות התפילין, היה תורו של הרב להתרגש וגם הוא לא פסק מלהודות לרבי. גם לו סיפור דומה: בבדיקה שעשה בזמן האחרון התברר כי תפיליו נפסלו, אולם הסופר המקומי כלוא בכלא עם כמה מחבריו בחשד-שווא שסייעו לישראל.
הביקור הסתיים, ורצון עז מילא את ליבו של העיתונאי לבקר עתה בארץ. הוא יצא למדינה שלישית ומשם טס לישראל. בבוקר המחרת כבר זעקה הכותרת בעיתון 'ידיעות אחרונות': "יעקובסון חזר מביקור במצרים", ולצידה תצלומו של יעקובסון רוכב על גמל על רקע הפירמידות.
למחרת פרסום הכתבות, צלצל הטלפון במשכנו של יעקובסון. זה היה אחד מבכירי המוסד, ובהתפעלות לא-מוסתרת קרא: "גרשון, אתה גאון, פשוט גאון".
גרשון יעקובסון לא הבין לאיזו גאונות מתכוון איש-שיחו, מלבד עצם העובדה שהביקור עבר עליו בהצלחה.
הבכיר מיהר להבהיר: "כדאי שתדע כי למצרים היו תכניות מוכנות מראש לגביך. הם התכוונו לטפול עליך אשמה כלשהי, ולאסור אותך בתוך יממה. מרגע שנכנסת למצרים הם עקבו אחריך בשבע עיניים, ורק הרעיון הגאוני שלך הציל אותך".
"איזה רעיון גאוני?", דחק בו שוב יעקובסון.
"הרעיון הגאוני ליצור לעצמך תדמית של אישיות בין-לאומית, כאשר נפגשת עם כל השגרירים הזרים ושלחת גלויות למקומות רבים בעולם. רק בשל כך נמנעו המצרים מלהרע לך, מחשש שתדמיתם תיפגע קשה בעולם. אולם אמור לי, גרשון, כיצד עלה במוחך הרעיון הזה?".
"אין זו הברקה שלי", השיב לו יעקובסון, "זוהי עצתו של הרבי מליובאוויטש".

[2]  אחי מספר שהוא שמע בכולל מסוים את אחד האברכים אומר בשיחה לאשתו שהיתה צריכה עזרה: "תמותי את ואלף כמותך ולא תינזק דקה אחת של לימוד שלי". ה' ירחם!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: