Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

פרשת תולדות – גאולה על ידינו!

גאולה על ידינו!


במהלך הפרשה[1], יצחק ורבקה נאלצים לעזוב את מקומם לאחר לידת עשיו ויעקב ולעבור לאזור "גרר" ממלכתו של אבימלך מלך פלישתים.

שם קורה לכאורה דבר דומה מאד למה שקרה לאביו באותו המקום, יצחק אינו מספר לאנשי המקום שרבקה היא אשתו, אלא קורא לה אחותי.

אלא, שבניגוד לסיפורו של אברהם שם הקב"ה התערב כדי להחזיר את שרה לאברהם, והתגלה לאבימלך בלילה, כאן אין התערבות אלוקית כלל, ובינתיים הזמן עובר ושום דבר לא קורה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

יצחק נוהג קרבה באשתו "מצחק", ואבימלך רואה את שניהם ומבין שרבקה היא אשתו ולא אחותו, הוא נוזף בו ומזהיר את כולם על רבקה.

מדוע הקב"ה לא התערב לטובתו של יצחק כמו שעשה אצל אברהם?

סיפורי אברהם ויצחק במצרים ואצל אבימלך, מקבילים באופן מדהים לגלויות שעברו עם ישראל:

הגלות הראשונה במצרים הופסקה ע"י הקב"ה באותות ובמופתים כדי להוציא את עם ישראל ממצרים כמו אצל שרה[2] "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברם".

הפעם השניה של אברהם אצל אבימלך, מקבילה לגלות בבל - הקב"ה נגלה לאבימלך וגילה לו ששרה היא אשת אברהם, ללא אותות ומופתים, וכך גם קרה בגלות בבל, עם ישראל חזרו לארץ בעקבות גילוי אלוקי של הנביאים שאמרו שהגיע הזמן לעלות.

לעומת זאת יצחק ורבקה אצל אבימלך מקבילים לגלות האחרונה, והכתוב רומז לכך שזו הולכת להיות גלות ארוכה "ויהי כי ארכו לו שם הימים".

כיצד משתחררים מגלות זו?

אם נתבונן בסיפור אצלנו, אבימלך רואה את יצחק ורבקה אשתו נוהגים בקרבה גדולה, והוא מבין לבד שאי אפשר להפריד ביניהם והוא עצמו יוזם את חזרתה של רבקה.

כך גם התנועה הציונית וחיבת ציון גורמות להם להבין שהפתרון לבעיה היהודית נמצא אך ורק בארץ ישראל, ולכן, הם עצמם מכירים בזכותם של עם ישראל על ארץ ישראל, ללא אותות ומופתים וללא גילוי אלוקי.

הדרך שבה מצליחים עם ישראל לגרום לתהליך הזה, הוא בזכות אותו "מצחק", אותה אהבה חסרת גבולות לארץ, והרצון להיות קרוב אליה אפילו במחיר איבוד החיים, כפי שהיה עלול לקרות ליצחק.

אולי הסיבה שהקב"ה לא התערב, היא כי הפעם יצחק היה צריך לפעול בעצמו!

בני יששכר (מאמרי חודש ניסן, מאמר ח' מצות תאכל, אות ג): "והנה עם היות הנס ההוא מופלא מאד, עם כל זה יותר היה טוב לנו באם היינו ראויים שתהיה הגאולה על ידי פעולת מעשינו הטובים באתערותא דלתתא, אז היה מתקיים ההארה ההוא לעולמי עד. וזה שהבטיחנו יוצרנו על העתיד "כי לא בחיפזון תצאו" – כי תהיה גאולה על ידי פעולת מעשינו, ותהיה גאולה נצחית לעולמי עד".

מהר"ל (נצח ישראל, פרק מז): "ומפני ההבדל הזה שיש בין גאולה ראשונה ובין גאולה אחרונה, נאמר בגאולה ראשונה "ואכלתם אותו בחיפזון" (שמות יב,יא) "כי בחיפזון יצאת ממצרים" (דברים טז,ג), ובגאולה אחרונה כתיב "כי לא בחיפזון תצאו משם וגו'", ולמה החילוף הזה?
ובמכילתא "'כי לא בחיפזון תצאו', לפי שנאמר בגאולת מצרים 'ואכלתם אותו בחיפזון'... יכול אף לעתיד לבוא כן יהיה בחיפזון, תלמוד לומר 'כי לא בחיפזון תצאו'".
וביאור עניין זה, כי מפני שהגאולה הראשונה לא הייתה גאולה נצחית, שהרי לא היו נגאלים רק לשעה, וכך היה עניין הגאולה גם כן, דומה לאור הברק שנראה ברקיע לשעה ומיד עובר, ולא הייתה הגאולה הראשונה דבר תמידי קיים. ולפיכך היה יציאתם בחיפזון גם כן, כי כל דבר שאינו קיים תמידי הוא עובר במהירות לשעה.
אבל הגאולה אחרונה, שהוא גאולה נצחית מבלי שינוי כלל, רק תמיד קיים, ולכך לא יהיה לדבר זה חיפזון, כי החיפזון מורה על דבר שהוא לשעה וירא שמא יעבור הזמן, לכך ממהר מעשיו. אבל דבר שאינו לשעה, אינו ממהר".

הראי"ה קוק (אגרות הראיה): "לא חלישות כוח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא קמעא, כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כול וממלאה את הכול".

הרב חרל"פ (ממעייני הישועה, פרק ו): "בגאולה העתידה ייגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחיפזון, הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט.
ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן הייתה הגאולה בחיפזון, "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים", ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, "נתנה ראש ונשובה מצרימה".
לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז ייגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט, "קמעא קמעא", "כי לא בחיפזון תלכו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל". אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחיפזון, "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים"(מלאכי ג,א)".

אם הבנים שמחה (עמוד צח-קא): "המדרש מדבר על הגאולה שתהיה בדרך הטבע, אז צריך שתהיה קמעא קמעא כדי שלא תזיק להם, דומיא דהארת השמש עלי ארץ דבר בהדרגת הטבע. אבל כשתהיה על פי נס, תהיה בפעם אחת שלא בהדרגת הטבע. ויען שהצרות באו על ידי עוונותיהן, שאלמלי היו בבחינת "זכו" שעושין רצונו של מקום, לא היו בצרות גדולות והיו יכולין לסבול האור הגדול של הגאולה, והייתה יכולה להיות בבת אחת, אבל בעת שיהיו בבחינת "לא זכו" אזי מוכרחים להיות חבלי משיח וצרות גדולות... אזי אינם יכולים לסבול אור גדול הבא בבת אחת, על כן מוכרחת לבוא הישועה והגאולה קמעא קמעא, בבחינת הטבע שבא קמעא קמעא, וזה אמת וברור...
הרי דביארו לנו חכמינו האמתיים במקומות הנ"ל, שלא כמו שרבים מבני עמנו מדמים ועולה על לבם שהמשיח יבוא לישראל פתאום כנהר שוטף מאפלה לאור גדול בפעם אחת, כי אם עלייתם תהיה מעט מעט, ממדרגה למדרגה אשר למעלה הימנה, ואחר שיתרגלו לאותה מדרגה יעלו למדרגה שלמעלה ממנה, עד שיעלו ויבואו למדרגה היותר גבוהה על ידי שכבר הורגלו במדרגות העולות סולם בית אל מעט מעט. כי העלייה כמו רגע מקצה האחרון אל קצה העליון, מלבד שהיא רחוקה מהמציאות, אף גם זאת הן עם בני ישראל לא יוכלו לסבול רוב טובה, כמו שלא יוכל הנרפא ממחלתו הקשה והמסוכנת לקבל תכף ריבוי המאכלים ותענוגות בני אדם לרוב חולשתו. וכמו למאן דגני בבית אפל, אם פתאום ירווהו אור גדול, לא יכול ליהנות מזיו אורו, וכמו שאמרו זה המשל בירושלמי ובזוהר הנ"ל. כמו כן הוא אצל גאולתן של ישראל, שתבוא אלינו רק במדרגה ולא בבת אחת...

ונראה לי דמשום זה כינו בנביאים את משיח צדקנו בשם "צמח", כדכתיב (זכריה ג,ח) "הנני מביא את עבדי צמח", "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" (זכריה ו,יב), "והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיה כג,ה). וכן אנו אומרים בתפילתנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". והוא על דרך שכתב הגאון בספר "עזרת כהנים" במידות פרק ג, בשם השלטי גיבורים, דעל כן נקרא זרובבל "צמח" "כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שגודל מעט מעט כן מעלתו תעלה מעט מעט עד שתגדל מאוד", עד כאן לשונו. ועל כן משיח נקרא גם כן "צמח", שכן תעלה מעלתו ומעלת ישראל מעט מעט עד שתגדל מאוד, כמו צמח האדמה. ממילא מוכח מכל זה, דישועתנו שלעתיד תצמח בדרך הטבע, רצוני לומר בנס המלובש בטבע, ועל כן יצטרך לזה עת השתלשלות הטבע, שבא במעט מעט ולא בבת אחת".

בהמשך, יצחק מקבל את האומץ הדרוש ונאבק על בארות המים, והפעם יצחק עומד על שלו מול אבימלך, וטוען בפניו "אתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם" - גישה זו מזכה אותו בכבוד מצד אבימלך הפוקד על עבדיו להפסיק להציק לו.

סיפורו של יצחק אצל אבימלך רלוונטי מתמיד לדורינו, מפני שהוא רומז לסיפורו של עם ישראל בעת האחרונה, על הגלותיות שהובילה להתבוללות והשכלה, על ההתעוררות של חיבת ציון שגרמה לתחיית המדינה, ועל המאבק שלנו כיום על הזכות הלגיטימית שלנו בארצנו אל מול אויבינו!

הקב"ה מחכה לראות אותנו נוהגים בגבורה ובאומץ לב ומביאים את מדינת ישראל לקומה הבאה ע"י מעשינו!





[1] הרב אשר סבג.

[2] כך מובא בזוה"ק, שמעשה אבות סימן לבנים לכן שרה היתה צריכה להיות שם כדי שפרעה יחטוף וזה יהיה הסימן לכך שיחטוף גם את עשרת המכות בעתיד.

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה- חינוך ילדים - להצליח או... שלא!

חינוך ילדים - להצליח או... שלא!


ארבע[1] פעמים בפרשתנו (כד,כא. כד,מ. כד,מב. כד,נו), מופיעה בקשתו-תפילתו של אליעזר להצליח במשימתו, משימה שבה תלויה יסודה של האומה הישראלית בבניינו של עם ישראל ומתוך כך הצלחת וגאולת העולם כולו - למצוא את האשה הראויה ליצחק:
״ואומר ה׳ אלוקי אדוני... אם ישך נא מצליח דרכי״.

מהי הצלחה, וכיצד ניתן להשיגה?

מבאר הרב הירש (בראשית כד,כא): "'צלח׳ קרוב ל׳שלח׳, להניע דבר לקראת מטרה. אות הצדי מוסיפה את עניין ההתגברות על מכשולים. נמצאת משמעות ׳צלח׳ להגיע למטרה, מתוך התגברות על כל מכשול העומד בדרך״.

אם כן, ׳הצלחה׳ היא השגת מטרה הניצבת לפנינו על-ידי צליחתנו אותה, כלומר הצלחתנו להתגבר על המעכבים, המונעים, המכשילים והמפריעים שבדרך.

והנה כמה מפתיע... או שלא, בכל ארבע הפעמים הללו כהן מתפלל אליעזר להצלחתו, מופיעה האפשרות השניה, האלטרנטיבה שלא יצליח במשימתו, כגון: ״והאיש משתאה לה מחריש לדעת, ההצליח ה׳ דרכו, אם לא״, ״ויאמר אלי ה׳... ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי... ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי״.

מה משמעות הדבר, ומה בא הדבר ללמדנו ביחס להצלחותינו בכל תחומי חיינו?

המדד המצוי בעולמנו להעריך דבר ולבחון את הצלחתנו ביחס אליו, הוא מבחן התוצאה, תוצאה שפעמים רבות היא חלקית ומוגבלת. הצלחות חלקיות אלו מעוררות כנו תחושת אכזבה, תסכול ופעמים אף תחושת כשלון וייאוש. זאת מפני שאנו רוצים שלמות, הכול או לא כלום.

"האויב של הטוב הוא טוב יותר...".

אך באמת אין זו אלא השקפה של טעות, כי הרי אין הדבר נמדד לפי ההישג החיצוני בפועל, אלא לפי ההשתדלות והמאמץ, התהליך והדרך אותם מוכן האדם לעבור האדם כדי להשיג את מטרותיו ואת יעדיו, השקעה החושפת את מדרגת קישורו ושייכותו האמיתית, הפנימית והעמוקה לדבר בו רוצה הוא להצליח.

כדבריו הקצרים של בן הא הא במשנה (אבות ה,כג): "לפום צערא אגרא".

כפירושו של הרמב״ם (במקום): ״לפי מה שתצטער בתורה (וכן בכל דבר בעל ערך וחשיבות) בעמל וביגיעה, יהיה שכרך״.

אם כן, האדם אינו מצווה להצליח, אלא מצווה להשתדל להצליח.

מחויבותנו היא להתאמץ, להשקיע ולעשות מה שנכון וראוי לעשות כדי להצליח, אך לא בכל מחיר, בוודאי לא במחיר מעשה שאינו מוסרי ואינו רצון ה׳.

הרב קוק (עולת ראי"ה ב עמ' קס'): ״יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ - הוא הרבה מאוד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו, הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל. ובאמת אע"פ שצריך לחפוץ הרבה, מכל מקום כשאין עולה בידו הרבה צריך להוקיר (להחשיב, להעריך) הרבה כמה שעולה בידו... וזהו חובת האדם להתקרב כל מה שיכול למבוקש הרם גם שאינו יכול להגיע לו בשלמות״.

התוצאות המעשיות החיצוניות אינן העיקר, אלא דווקא הדרך, המאמץ, ההשקעה, ואפילו המוכנות לשלם מחירים בתהליך הארוך והמסובך בדרך להצלחה, שהרי, אם אנו לא נצליח, ישלימו אחרים את הדבר, ואם לא היום אז מחר.

הרב קוק (עולת ראי"ה א,רא): ״הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת, לא המציאה שהיא תמיד בלתי אפשרית, כי הננו צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה מבהירות לבהירות, מוודאות לוודאות, יותר עליונה״.

איננו מחפשים שלמות אלא השתלמות, כאשר דווקא אי השלמות וההצלחות החלקיות הן המאתגרות אותנו והמאפשרות לנו להמשיך ולהשתדל, ובע״ה להצליח - לצלוח את המעכבים שבדרך עוד ועוד.

הרב קוק (אורות התשובה ה,ו): ״אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זה פוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ הקבוע אל השלמות, והחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים ומשלימתו באמת״.

אמנות ההכלה (הרב מיכאל אבולעפיה, עמ' 40) - הכלה אמונית: "לחשוב טוב, זו אולי האמנות היחידה שמוטלת עלינו. לחשוב טוב פירושו לחשוב פנימה, שהרי קליפת הרע מכסה על הטוב. החשיבה השלילית נעצרת אפוא באמצע המסלול ולא חודרת פנימה.
לדוגמה, עיקר ההכלה האמהית (וגם של האב) מתחיל כשהתינוק בוכה ואפילו צורח, והיא נשארת בנחת, מזדהה עם הקושי של התינוק אך מרגיעה אותו: ״אל תבכה, חמודי שלי, אני בדרך אליך!״ וכשבגיל שלוש, כשיקבל מכה מאחיו בן החמש, האם תחבק אותו, תוך כדי מילות נחמה: ״אני בטוחה שגם אם אתה עצוב, אתה תתמודד גם עם זה!״.
אך הקושי הוא בגיל שש-עשרה, כשהוא ״יורד מהפסים״. מהי יכולת ההכלה שלנו אז? הרי אם נחשוב עליו רע, באותו רגע ניתפס בחשיבה חיצונית עליו ונאבד כוח מכיל.
אולם עלינו לדעת שאין כוח מכיל בזמן של קושי אמיתי אלא כוח האמונה.
אנו מובטחים ששם, עמוק פנימה, גם הנפילה היא מתוקנת, כי הרי ״אתה הראת... כי ה׳ הוא הא-לוהים אין עוד מלבדו״ (כהסברו של הרמח״ל), עלינו לעבור בדרכנו אל הראייה העמוקה, מראייה חיצונית של הנהגת המשפט (שכר ועונש) להנהגת הייחוד, שבה מצטייר בראייה פנימית הפסוק: ״וביום רעה ראה... את זה לעמת זה עשה האלוקים״ ואם זה מרגיע, זה מרפא".

הרמח"ל (קל"ח פתח פא) מסביר שהתכנית האלוקית קבועה מראש, רק אנחנו לא יודעים אותה, כדי שתהיה לנו בחירה
"...שאז בני האדם פועלים לפי ענינם - לפי הבחירה שלהם, כי בהתעלם הידיעה, אם יעשו דבר ויתקיים, הרי לא נודע להם שכך כבר היה ידוע שיעשו. מפני זה נחשב להם מעשיהם. ואם השתדלו לעשות ולא יכלו, עדיין ניתן להם שכר טוב בעולם. ואילו ידעו שלא היה עתיד לעלות בידם - לא היו עושים. כך כל כיוצא בזה. והקב"ה מקיים עצתו, פירוש - כבר סוף סוף האמת הוא, שמה שידעה הידיעה הוא שנהיה, אלא שההעלם עצמו גרם התיקון...". (וכן באדיר במרום  ח"ב - מאמר רישא וסופא (המשך) - דרך המנוחה שהיתה לפני חטא אדה"ר).

מאוד מנחם לדעת שגם הבעיות שלנו עם הילדים המתבגרים קבועים בתכנית מראש...

[חשוב לציין שעיקרון זה לא גורע מאומה מחובת ההשתדלות! הרי איננו יודעים מה קבעו למעלה בתכנית... אבל אחרי שהשתדלנו וראינו שזה לא עוזר – צריך להבין שזה מלמעלה וזה לטובה!]

המבט הנפשי על הילד בתהליך גדילתו מופיע בפרשתנו (בראשית כד,כא): "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא".

ההשתדלות היא לפי כוחותינו:


"בשעה שאמר הקב"ה למשה ועשו לי מקדש, נזדעזע משה ואמר איך יכול האדם לעשות בית להקב"ה, והלא כתיב הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. אמר לו הקב"ה, לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם וכו"' (ע"פ במד"ר יב,ג).

חפץ חיים (עה"ת): "מדברי חז"ל אלו, אנו רואים, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, וכל אחד מהם מחויב לעשות רק מה שיש בכוחו וכו'".

חז"ל אומרים: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". זאת אומרת, שאל לו לאדם להחליט שלא להתעסק ברוחניות משום שאין בכוחו לגמור את המוטל עליו, שכן "לא עליך המלאכה לגמור" - הקב"ה דורש את המאמץ, לא את התוצאה. לכן גם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה" - חייבים אנו לעשות לפי כוחותינו.

כאשר נעשה אנו את חלקנו, כביכול הקב"ה ישלים את חלקו.

לכן, אף שבודאי אין בכוח האדם לבנות מקדש להקב"ה - אבל הקב"ה אינו דורש זאת מהאדם. רק זאת הקב"ה מבקש, שכל אחד יעשה כפי יכלתו - "לא לפי כוחי אני מבקש אלא לפי כוחם".

כאשר כל אחד משתדל - לפי כוחו - לבנות מקדש להקב"ה, זהו הבית אשר חפץ בו ה' להשכין שם את שכינתו.

תפילת ר' נחוניא בן הקנה: "אני עמל והם עמלים - אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות כח:).

נשאלת השאלה, וכי סנדלר, נגר או חייט אינם זוכים לשכר בסוף  יום עבודה. מדוע אנו אומרים "הם עמלים ואינם מקבלים שכר"?

מבארים המפרשים שבודאי גם הם זוכים לשכר, אבל שכרם אינו על העמל אלא על התוצאה. למשל, אם יגלה חייט בסוף יום של עבודה שהוא תפר בטעות חליפה שלא לפי מידותיו של הלקוח, הוא לא יזכה לתשלום כלל למרות כל עמלו. אבל המשתדל ללמוד תורה או לקיים מצווה, אף אם אינו מצליח בכך, בכל זאת גם על עצם המאמץ שהוא השקיע לקיים את המצווה זוכה לשכר. לכן: "אני עמל ומקבל שכר" - על עצם העמל אני מקבל שכר.

סנכרון בין ההשתדלות לבין האמונה - איך אפשר, מצד אחד, לנהל, לארגן, לקבל החלטות ולעמוד בעומס, ומצד שני, להיות בנחת ובשלווה, בשמחה ובאמונה?


התשובה היא, שלמעשה, האחריות על המכלול היא באמת לא שלי. אני צריך להתמקד במה שעלי לעשות בלבד, ולא בתוצאות. אני אמנם יודע שיש תוצאות, אבל הן לא תלויות בי, אלא רק בבורא עולם. אני אעשה את מירב המאמצים, שיקול הדעת, ההתייעצות והעבודה - עלי לסדר את המשימות שלי לפי סדרי עדיפויות ולטפל בהן אחת אחרי השנייה, אבל הלחץ נובע מכך שאני חושב שהמכלול של הדברים תלוי בי, ואת הלחץ הזה אני יכול באמת "לשחרר" ממני.

במילים אחרות: אני לא הקבלן על העבודה, אני רק שכיר. גם אם אני עובד בתור קבלן, הקבלן האמיתי הוא ריבונו של עולם, והוא מצפה ממני לעשות את המוטל עלי ולסמוך עליו באשר לתוצאות.

את האיזון העדין והמדויק הזה אנו רואים אצל דוד המלך לאורך כל ימי חייו:

אחד הביטויים המפעימים ביותר בחיי דוד, היה בעת בריחתו מפני אבשלום בנו, כאשר בעקבות חטא בת שבע כל מלכותו מתרסקת ומתפוררת לנגד עיניו, ועוד על ידי בנו היוצא ממעיו ומתכונן להורגו, אחרי שהצליח להמריד במרמה את כל העם כנגד אביו.

בשעה קשה ונוראה זו, שאין מילים לתאר את הנוראות שבה, מביאים הלויים את ארון הברית כדי שיתלווה לדוד ביחד איתם בגלותם (עדיין לא היה אז בית מקדש והארון היה תחת יריעה מלכותית בחצר ביתו של דוד).

דוד מורה להם להחזיר את הארון למקומו  בירושלים. אין הוא מסכים לקחת איתו את ארון הברית.

הנימוק שלו מדהים בחדותו ובביטולו המוחלט לה': "אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' - וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ. וְאִם כֹּה יֹאמַר: לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ – הִנְנִי! יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו!".

"הנני", אין פירושו רק להתבטל לה' ולקבל את הדין באהבה, אלא זו בעצם הכרזה שאני מוכן ומזומן לקבל את הדין בגבורה ובמסירות, ולא מתוך מסכנות וחוסר ברירה.

כל זה לא סותר את זה שדוד באותו זמן גם עושה את כל ההשתדלות הטבעית והמאמצים לארגן את המלחמה נגד אבשלום, ולהשאיר בירושלים מרגלים שיודיעו לו מה קורה, ולהשתיל יועץ שיטרפד את עצת אחיתופל הרעה, מתוך הבנה שאמנם הוא כרגע נענש על החטא, אבל ה' עדיין חפץ בו ומענישו כדי לתקן ולמרק את חטאו, ובאמת לא עזב אותו.

זו עמדה נפשית לא פשוטה, אבל כאשר מצליחים להגיע אליה ניצלים מהלחץ, הטרדה והעצבנות.

"וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו"!






[1] הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

פרשת חיי שרה - חיי שרה - לא מוות שרה!

חיי שרה - לא מוות שרה!


מדוע הפרשה מספרת על מותה של שרה אבל נקראת ״חיי שרה״?

גם בקשתו של אברהם מעפרון לקנות רק את המערה שהייתה בקצה שדהו, כדי לקבור בה את שרה לאחר מותה - ״ויתן לי את מערת המכפלה... אשר בקצה שדהו... לאחוזת קבר״, ודחייתה על ידו, מפני התעקשותו של עפרון למכור לאברהם לא רק את המערה אלא את כל השדה אשר בו נמצאת המערה - ״השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה״, איננה מובנת.

מה ראה עפרון צורך למכור את כל השדה ולא רק את מערת הקבורה אותה ביקש אברהם לקנות בתחילה, האם רק מפני השיקול הכלכלי להרבות במחיר המקח או אולי מסיבה אחרת, נסתרת ופנימית יותר?

גם מעשהו של אברהם, לייעד את כל השדה שאותו קנה מעפרון, לבית קברות אחד גדול - ״ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר״, תמוה מאוד, וכי לא עדיף היה לקבור את שרה במערה אשר בקצה השדה, ובשאר שטח השדה לבנות את ביתו-אחוזתו?

מלבי״ם: ״כי מה שהאריכה התורה בקנייה זו ובפרטיה הוא, כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פינה גדולה מפינות הדת, שהיא האמונה בהישארות הנפש אחרי המוות ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש ובין לגוף, כי גם הגופים ישני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדיראון עולם... ועל-כן צריך להכין לגוף המת מקום קבר במקום נבחר... וכל זה היה כרכר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו, ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה (אלא) רק לפי שעה, משום בזיון החיים ומשום הסירחון ואחר-כך מפנים הקבר, ועל-ידי מעשה זה שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב, נתייסד אצלם אמונה (זו)״.

יסוד מחלוקתם של אברהם ועפרון ביחס לקניית המערה והשרה, נעוץ במחלוקת הרוחנית הגדולה שהייתה בין אברהם לעפרון ובני חת בסוגיית הישארות הנפש לאחר המוות.

לשיטתו של עפרון אין חיים לאחר החיים בעולם הזה, כי המוות הוא חידלון מוחלט המהווה את סיומו הסופי של חיי האדם, סיום שאין אחריו תקומה. על-כן מקום קבורתו של האדם אינו דבר בעל ערך ומשמעות, היות שמטרת הקבורה היא רק לסלק את ה׳מפגע׳ התברואתי - גופת המת - מסביבתם של בני האדם החיים, כדי שיוכלו להמשיך את חייהם ללא הפרעה.
על-כן, לא ראה עפרון במכירת המערה את עיקר המקח, אלא ראה בה רק מערת קבורה שמשמשת פתרון לסילוקה של גופת שרה, לעומת השדה שבו ראה את המשכיות החיים בעולם הזה, שדה אשר בו יוכל אברהם להשתמש לבניין חייו החדשים לאחר מות אשתו.

אברהם לעומתו, הכיר בהמשכיות החיים לאחר מותו של האדם בעולם הזה, בעולם הנשמות בגן-עדן ולאחר-מכן בתחיית המתים לעולם הבא. המשכיות חיים שלא רק שאינה מסיימת את חייו של האדם, אלא אדרבא מעצימה אותם בהמשך חיים רוחניים עליונים ללא מגבלותיו של הגוף בעולם הזה.

על-כן רצה לקבור את שרה דווקא במערת המכפלה - הכפולה בקומותיה, כבא לומר לעפרון: שתי קומות לחייו של האדם: הראשונה בעולם הזה - בממד החומרי המתגלה כחיי גופו, והשנייה, לאחר מותו בממד הרוחני המהותי שלו, בתחילה בגן-עדן בעולם הנשמות, ולאחר-מכן בתחיית המתים בעולם הבא (עולם התחייה), בו יתחברו הגוף והנשמה יחדיו, לאחר זיכוכן, ויזכו לחיי נצח רוחניים עליונים עד אין קץ.

לפי תפיסת עולם אמיתית זו, יש לקבור את הגוף במקום מיוחד ומסוגל כמערת המכפלה, מקום בו יתמרק הגוף כראוי, ובבוא העת יתחבר לנשמה שהתמרקה בעולם הנשמות ויחדיו יקומו לתחייה, זכים וטהורים לחיים הרוחניים השלמים לעתיד לבוא.

לכן, כדי לחזק באופן מעשי אמונה זו בהישארות הנפש ובחיים הרוחניים העליונים העתידיים לה, הפך אברהם אבינו את כל השדה אשר קנה מעפרון לבית קברות גדול.

זאת כדי ללמדנו לדורות שבית הקברות איננו מקום חסר חשיבות, אשר כל מטרתו היא רק לפנות אליו את המתים, אלא מקום בעל חשיבות רבה בו מזדכך הגוף, זיכוך אשר מכוחו ובזכותו יופיעו בהמשך החיים האמיתיים והעליונים יותר בעולם הבא.

ברור אפוא שדווקא הפרשה המתארת את מותה של שרה, ראויה להיקרא על שם חייה שלא הסתיימו במיתתה, אלא אדרבא, התעצמו והתגברו בעולם רוחני נשגב ומרומם יותר.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):

"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו. ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת... הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל. היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים. ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".


*הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה - לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים

לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים


יָפָה[1] שִיחָתָן שֶל עַבְדֵי אָבוֹת


מה מורה לנו התורה?

מצד ההבנה הפשוטה, התורה באה ללמדנו דרך ה', לקיים את מצוותיו יתברך ולעבדו בלבב שלם.

לפי נקודת מבט זו, החלק ההלכתי של התורה, העוסק במצוות והוראות מעשיות, היה צריך להיות החלק הארוך והמפורט ביותר מבין העניינים המופיעים בה. 

אולם לא כך הדבר. גופי תורה כמו ל"ט הלכות שבת נלמדים באופן דק מן הדק, מסמיכות לפרשת המשכן, הררים התלויים בשערה. ואילו בעניינים אחרים, התורה מאריכה ומפרטת רבות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשתנו.

המעיין בפשט הכתובים של פרשתנו תמה על היחס שבין העיקר והטפל כפי שהם מתגלים בה.

התורה מאריכה, חוזרת ומפרטת, בסיפור שידוכו של יצחק על ידי עבד אברהם. לכאורה, אילו סיפור שידוכו של יצחק לא היה מופיע בתורה, לא היינו תמהים על כך, ממש כפי שסיפור נישואיהם של אברהם ושרה אינו מופיע בתורה. איננו יודעים איך נפגשו אברהם ושרה, מה שרה ראתה באברהם ומה אברהם ראה בשרה. אנו מניחים שאין בכך כל לימוד מהותי שנצרך לנו לדורות. הופעתו של סיפור נישואי יצחק ורבקה מעלה את השאלה מדוע מאריכה התורה בסיפור זה, ומה תורה יש בו? איזה לימוד טמון בחובו לדורות?

מעיון בדבר נשאלת שאלה נוספת: אם עניין שידוכו של יצחק הוא עניין מהותי בעל חשיבות עליונה ובשל כך התורה מאריכה בו, תמוה הדבר מדוע אברהם בעצמו, המזדרז וטורח בכל מצווה ומוסר נפשו לה', לא פועל בעצמו בעניין החשוב הזה אלא מסתפק בשליחת עבדו? מדוע אברהם לא הולך לשליחות חשובה זו בעצמו?

על פרשתנו אומרים חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות, יותר מתורתן של בנים"[2].

קביעה זו של חז"ל אינה דרשה בלבד אלא נלמדת מאריכות הדברים שבפשט הכתובים, ויש בה ביטוי לשתי השאלות שהצבנו לעיל.

חז"ל מנגידים בין 'שיחה' ל'תורה' ובין עבדי האבות לבנים.

בפרשתנו אין 'תורה' אלא 'שיחה' בין העבד למשפחתה של רבקה[3], ואין את הבנים ואף לא את האבות, אלא את עבדי האבות.

יש להבין - מדוע מאריכה התורה בשיחתו של עבד אברהם? מהי מעלת שיחתן של עבדי אבות על תורת הבנים?

דֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה


העניינים החשובים והמשמעותיים ביותר המופיעים בסיפור שידוכו של יצחק, הם הקשר בין איש לאישה, שידוכם וזיווג, וכן מידות טובות - טוּב לב ונדיבות, כפי שהתגלו בדמותה של רבקה.

שני העניינים הללו אינם עניינים אלוקיים ואיננו מצווים עליהם. אלו עניינים טבעיים, פשוטים ואנושיים המכונים בפי רבותינו 'דרך ארץ'.

הקשר הזוגי שבין איש לאישה מכונה 'דרך ארץ', כפי שנכתב בכתובה - 'כאורח כל ארעא', וכן המידות הטובות מכונות "דרך ארץ". לא נצטווינו בתורה על מידות טובות; אין מצווה להיות בעל ענווה, אין מצווה שלא לכעוס או שלא להתעצל, ואין מצווה שלא להיות עצוב. כל אלה כלולים תחת הכותרת של "דרך ארץ שקדמה לתורה".

חז"ל דורשים את הפסוק "לשמור את דרך עץ החיים": "דרך" - זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה. כלומר, שדרך ארץ קודמת לתורה[4].

מהי קדימות זו? ניתן לפרש בשני פירושים שונים את עניין הקדימות. האחד- דרך ארץ היא הקומה הנמוכה אשר קודמת לקומה הגבוהה. לפי פירוש זה, דרך ארץ היא הנחת היסודות למטה, כדי שיהיה אפשר לבנות מעליהם את הקומות הגבוהות. הקדימות כאן היא קדימות בזמן ובמרחב, אך לא במעלה. לפי פירוש זה, מעלתה היחידה של דרך ארץ- שהיא מהווה יסוד להחזקת התורה, ובלעדיה התורה תיפול.

נוסף על כך ניתן להבין שיש כאן קדימות במעלה, כמו "תורה קדמה לעולם" (פסחים נד.). אין הכוונה שהתורה היא היסוד והעולם הוא הקומות העליונות, אלא שהתורה קודמת במעלתה על העולם. כמו כן גם כאן: דרך ארץ קודמת במעלתה לתורה מפני שהיא נוגעת בעניינים שהם שורש כל התורה. השורש והיסוד שניהם נמצאים במעבה האדמה, ומעליהם מתנשאים דרגות עליונות באוויר הפתוח. ההבדל ביניהם הוא שהיסוד עשוי מחומר מת, ואילו השורש- חי ומחיה. המידות הן יסוד ושורש כל התורה, ולכן שני הפנים מופיעים בהן כאחד.

רבי חיים ויטאל ב'שערי קדושה', עוסק במידות הטובות ומדבריו משתמע שבמידות הטובות יש שני צדדים, כפי שהסברנו שני פירושים ל"דרך ארץ קדמה לתורה". מצד אחד המידות קודמות במובן של יסוד קודם, ויחד עם זאת 'קודמות' במובן שגנוזה בהן מעלה עצומה יותר מהמצוות.

בשער א' מלמד רבי חיים ויטאל מיהו האדם. לדבריו, פנימיות האדם מורכבת משני צדדים. הצד העליון הוא הנפש הטהורה. היא הפרי הכלולה מתרי"ג איברים וגידים, והיא מתלבשת בתוך תרי"ג איברים וגידים של נפש הטמאה הנקראת "קליפת הפרי".

שתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג איברים וגידים של הגוף הממשי שהינם אך לבוש לפנימיות. איברי הנפש הטהורה נמצאים בתוך איברי נפש הרעה, ואיברי נפש הרעה בתוך איברי הגוף. כלומר- יש שלושה תריגי"ם באדם: תרי"ג איברי נפש הטהורה, תרי"ג איברי נפש השפלה ותרי"ג איברי הגוף.

רבי חיים ויטאל (שערי קדושה חלק א שער ב) מבחין בין הגוף עצמו שהוא גשמיות גמורה, לנפש השפלה שבה נמצאות המידות, ולנפש הטהורה שבה נמצאת התורה.

לפי דבריו, "דרך ארץ שקדמה לתורה" ותיקון המידות שקודם לקיום המצוות, הם רק בסיס להופעת מעלה גדולה יותר של הנפש הטהורה.

יחד עם זאת, כשנתבונן בדברי רבי חיים ויטאל נראה שהוא אומר גם את ההפך הגמור, שהמעלה העליונה ביותר היא של המידות הטובות:

"והנה עניין המידות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודות... והנה בנפש הזה תלויות המידות הטובות והרעות, והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויים תרי"ג מצוות. ולפיכך אין המידות בכלל תרי"ג מצוות. ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג המצוות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כוח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו, בסוד (ויקרא יז,יד) "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא". לפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאוד-מאוד".

לדברי רבי חיים ויטאל, המידות הטובות שייכות רק אל הנפש השפלה ולא לנפש הטהורה העליונה האלוקית.

התורה אינה יכולה להתקיים באדם אלא על ידי התלבשותה בלבוש הגוף ובלבוש הנפש שבה מתגלות המידות. כל מצוות התורה תלויות במחשבה, דיבור ומעשה, ומתגלות בגוף על ידי נפש הרעה השפלה, היא ה"נפש הבהמית" בלשון בעל התניא, המחוברת אל הגוף, שבה מתגלות המידות.

מתוך הדברים הללו קובע רבי חיים ויטאל: "ולפיכך עניין המידות הרעות קשים מן העברות עצמן מאוד-מאוד". כלומר, התוקף ועוצמת הפעולה של המידות היא גדולה מאוד, יותר מן המצוות. לכן המידות הרעות- רעות יותר מהעבירות, ואילו המידות הטובות- טובות יותר מהמצוות:

"ובזה תבין עניין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה:), כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות. וכן אמרו (סוטה ה ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשרה ואין עפרו ננער לתחיית המתים, וכאלה רבות. והבן זה מאוד כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות התלויות בנפש השכלית.
...ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בעניין המידות, כי הענווה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה. ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין פא:) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענוותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצוות אלא המידות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק".

לדברי רבי חיים ויטאל, תרי"ג המצוות שייכות לנפש השכלית, ואילו המידות הטובות נוגעות בנשמה של המצוות ובשורש של כל התורה כולה.

המידות אינן קודמות לתורה רק בסדר הדברים, מפני שהן נמוכות יותר, אלא שיש בהן מעלה על התורה. הן שייכות לנשמתא דאורייתא. רק מי שהוא בעל מידות טובות יכול לזכות לרוח הקודש, השראת שכינה, גילוי אליהו ועולם הבא, ואילו על קיום המצוות לא נאמרו דברים אלו. אם כן, המידות הטובות הן בסיס לקיום התורה ויחד עם זאת, מתנוצצת בהן מעלה עליונה אף יותר.

כך מסכם את הדברים רבי חיים ויטאל:

"ונמצא כי יותר צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה, כי בהיותו בעל מידות טובות בנקל יקיים כל המצוות".

זָכוּ- שְכִינָה בֵּיניהֶם


בפרשתנו מופיעות המידות הטובות בהרחבה יתרה:

עבד אברהם פועל הכול בדבקות אלוקית מתוך שיח מתמיד עם ה' יתברך. כל המציאות עבורו היא רק תפאורה לדבר ה', עד כדי שהעולם שקוף בעיניו ובמקום לראות אנשים הוא רואה רק את הקב"ה.

כשרבקה טורחת עבורו ומשקה את הגמלים, הוא אינו מודה לה אלא לקב"ה, "ויקוד האיש וישתחו לה'" גם כאשר הוא פונה אל משפחתה של רבקה בבקשה לקחתה והם נענים לו, הוא משתחווה לה'[5].

יש כאן רבותא גדולה לאבותינו, שאפילו מידותיו של העבד כה נעלות שהוא נמצא לגמרי עם ה' יתברך.

גם מעלתה של רבקה מתגלה בזכות מידותיה הטובות - החסד הגדול שהיא גומלת עם העבד ועם גמליו. הרי העבד מבקש ממנה לשתות מעט מים והיא נותנת לכל גמליו.

בד בבד עם המידות הטובות המופיעות בהרחבה- דבקות אלוקית וגמילות חסדים- מופיע בפרשתנו עניין בניין בית וקשר אהבה שבין איש לאשתו. כל העניינים הללו שייכים ל"דרך ארץ שקדמה לתורה", שמפנים מסוימות קודמת גם במעלתה לתורה.

מהי מעלת הזיווג, ענייני שידוכין וחתונה, שיחתן של עבדי אבות, שיפה יותר מן התורה?

נאמר (סוטה יז.) "איש ואישה זכו - שכינה ביניהם". כלומר, כל קשר זוגי של בניית בית בישראל הוא בסיס להשראת שכינה.

דורשים רבותינו (ראשית חכמה שער האהבה פ"ו בשם מדרש חז"ל): "ועשו לי מקדש ושכנתי, 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'- בתוך כל אחד ואחד", בבתי ישראל ובבנין הבית הפרטי - שם שורה השכינה.

רבותינו התחבטו בשאלה מה קודם - לישא אישה או ללמוד תורה, ונפסק להלכה בשו"ע (אבה"ע א,ג) שקודם יש לישא אישה. "בן שמונה עשרה לחופה" (אבות ה,כא) זו החובה, וישנה עדיפות להתחתן אפילו לפני כן. כך אמר רב חסדא, שהוא עדיף מחבריו כי התחתן בגיל שש עשרה, ואילו היה מתחתן בגיל מוקדם יותר יצר הרע היה מוכה לגמרי- "הוה אמינא לשטן גירא בעיניך" (קידושין כט:). באופן פשוט מובן שמעלתו של רב חסדא שייכת לתיקון פגם הברית, שעבר את ימי נעוריו בטהרה.

אולם למעלת הנישואין יש עוד טעם עמוק יותר: כאשר אדם נושא אישה, ממילא הוא מחויב לנהוג במידות טובות, לעשות חסד עם אשתו ואחר כך עם בניו. או אז תורתו, תורת חסד, מתקיימת.

נאמר בדברי רבותינו (יבמות סב:) שכל אדם שאין לו אישה שרוי בלא ברכה ובלא תורה, מצד שני נאמר (קידושין כב:) "רחיים בצווארו ויעסוק בתורה"?!. ישנה סתירה בין הדברים - האם לישא אישה מרבה תורה או ממעט תורה?

נראה ליישב את הדברים ולומר, שבחיצוניות - הנישואין ממעטים את התורה כי אין די פנאי ללמוד זמן רב. אולם באיכות ובשייכות הפנימית, וודאי שמעלתה של התורה גדולה הרבה יותר אצל מי שנשא אישה. מי ששרוי בלא אישה, יכול ללמוד את כל התורה כולה, אבל הוא שרוי בלא תורה. התורה אינה יכולה להיספג ולהיטמע בו, כי אין את הכלי המתאים לכך, אלו המידות הטובות ודרך ארץ שהתורה עומדת עליהם, ולולא הם- התורה אינה מתגלה בשלמותה, בשורשיותה הפנימית.

עֶבֶד אַבְרָהָם


מעלת המידות היא, שהן באות לתקן את הפגמים של האדם שאישיותו נפלה למקום של תערובת טוב ורע, ואפילו אם יש בו נטייה אל הבהמיות הרעה. מלאכת התיקון הזו היא מלאכה עצומה וקשה, ואם אדם לא דבוק בה' יתברך ובתורתו, אין לו שום יכולת לתקן את הפגמים ולהאיר בתוך הנפש השפלה.

מתוך דברינו ייתכן להסביר ולומר שזו הסיבה שעבד אברהם נשלח לדאוג לשידוכו של יצחק ולא אברהם בעצמו. הרי אם אברהם היה הולך בעצמו, הוא לא היה צריך לעשות לעצמו סימנים כי היה רואה מיד ברוח הקודש מי מתאימה ליצחק.

אברהם אבינו היה מתוקן תיקון גמור ושייך למדרגות נשגבות ועליונות כמו שלעתיד לבוא. שתי כליותיו היו יועצות לו (בראשית רבה סא), והוא שמר תרי"ג מצוות מתוך הנפש הטבעית שלו. תרי"ג מצוות ותרי"ג המידות, האיברים של הנפש השפלה, היו אצלו דבר אחד.

אולם שלא כמו אברהם, העבד צריך סימנים כדי להבין את המציאות.

יש בכך פחיתות מדרגה ממדרגתו של אברהם אבינו, אך יחד עם זאת יש בכך יתרון ומעלה בשני מישורים.

ראשית - בכך הוא עוזר גם לנו, לדורות עולם, שהרי לנו אין טביעת עין כמו של אברהם אבינו, ועל כן אנו צריכים לסיפור שמבליט את הסימנים.

שנית ויותר עמוק, לולא העבד ומעשה הסימנים שלו, כל הטוּב העליון הגנוז ברבקה לא היה יוצא אל הפועל. דווקא העבד בעיוורונו, הוא שהוציא אל הפועל את הטוב והחסד הגנוזים בה.

לעומת מדרגתו הנעלה של אברהם אבינו, אנו, כמו העבד, זקוקים לתיקון המידות.

ירדנו לתוך העולם הזה ואיננו נמצאים בבית גנזיו של הקב"ה אלא שרויים במקום החושך. אולם דווקא תיקון המידות והפיכת האור לחושך הם השעשוע הגדול ביותר.

אכן מצד אחד יש כאן פחיתות מעלה, שאנו נמצאים במקום נמוך ושפל, אך יחד עם זאת זהו מקום עמוק מאוד:

המידות הטובות הן הכלי שעליו יכולה התורה לחול, ותיקונן הוא מהלך שבאמצעותו נוצר מי שיקבל את התורה. אם אין "מקבל" שיוכל לקבל את התורה, אז המתנה העליונה של התורה היא בשפלות נוראית, כפי שכותב רבי חיים ויטאל:
"נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצוות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי יא,כב) נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עה:), זכה- נעשית לו תורתו סם חיים, לא זכה- נעשית לו סם המוות".

אדם שאין לו מידות טובות ומקיים את התורה, זוהי גריעות לתורה וחילול השם: "מה הבריות אומרות עליו? – אוי לו לפלוני שלמד תורה" (יומא פו.). בכתבי המלכות הא-לוקית עצמם לעולם אין פגם, אך מי שמתקן את נפילותיו ופגמיו, חושף את היותו בן מלך וזוהי מעלה עליונה ביותר. תיקון המידות הוא תיקון העבד שבנו והשפלות שלנו כדי שלא תחצוץ בפני ה'חלק א-לוה ממעל ממש' שבקרבנו.

"יפה שיחתן של עבדי אבות" היא מעלת הזיכוך של המקבל.

אברהם היה כבר כולו זך, וגם רבקה, הייתה מקבל גמור, אשת חסד, זכה וטהורה.
אולם כדי להוציא את ה"מקבל" אל הפועל, צריך דווקא את הפלא שבאברהם אבינו, שלא רק שהיה כולו זך בעצמו, אלא שהצליח לזכך את הגסות והשפלות של העבד.

דווקא באמצעות העבד יוצא אל הפועל כוח המקבל שהיה ברבקה ומידותיה הטובות.

חז"ל דורשים על העבד - דמשק אליעזר - "דולה ומשקה מתורת רבו אברהם לאחרים" (יומא כה:). כפי שרבקה דולה מהבאר ומשקה את העדרים, כך העבד דלה מתורתו של אברהם, דלה את המידות הטובות של רבקה, והשקה לדורות עולם. העבד הוא שהוציא מהתעלומה את הסוד של מיהי רבקה, ובכך היא נעשתה בעלת יכולת להתקשר ולהינשא ליצחק כאב לאומה שנמשכת לאורך כל ההיסטוריה.

תּוֹרָה וּמִדּוֹת


מה מעלה יש במידות טובות ומה מעלה יש בתורה? הרי אם באמת היינו סוברים שיפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים, לכאורה היינו צריכים להגות יומם ולילה רק בפרשת חיי שרה! והרי עינינו הרואות שלא נהגו כך...

הבנת מעלת המידות אל מול מעלת התורה נתונה במחלוקת בין הרמח"ל ורבנו בחיי לבין בעל התניא ונפש החיים. במחלוקת זו בא לידי ביטוי המתח שבין שיחתן של עבדי אבות לתורתם של בנים- מי יפה ממי?

הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים, ורבנו בחיי בהקדמה לחובות הלבבות, אומרים שהמידות הטובות, ובראשן המידות של הדבקות האלוקית, הם העיקר, ואילו לימוד התורה על כל סעיפיו נמשך מהן אך לא עיקרי כמותן.

לדבריהם, ראשית לכל אדם מחויב למידות הטובות. ראיה לדבריהם הם מביאים מהתורה בעצמה שאומרת שזהו העיקר: "מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו" (דברים י,יב). ההליכה בדרך ה' נעשית באמצעות המידות הטובות- "מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג:). לפי דבריהם, צריך לעסוק במידות כי זהו עיקר התורה ועיקר השראת השכינה, ועל ידיהן זוכים לדבקות אלוקית, לגילוי אליהו ולרוח הקודש ובאים לעולם הבא.

במסילת ישרים מתבאר שאפילו לימוד התורה שייך לעניין זה של המידות הטובות, משום שעיקר הלימוד צריך להיות על תיקון המידות- איך יראים, איך אוהבים, איך דבקים, ואיך שומרים את כל המצוות[6].

לעומת הדברים הללו, לפי דעת בעל התניא (פרק ה) ונפש החיים (שער ד), עצם הלימוד והעיסוק בתורה הוא הדיבוק ברצון ה', והוא למעלה מן הכול.

לכאורה חז"ל בעצמם עסקו יותר בתורתן של בנים מאשר בשיחתן של עבדי אבות. אם אריכות הדברים היא ראיה, כפי שחז"ל לומדים מאריכות הדברים בפרשתנו, אז לכאורה אריכות הדברים של רבותינו היא אכן בתורתן של בנים, שהרי בש"ס יש כשני שליש הלכות וכשליש אגדתות. אולם, תורתן של בנים אינה מלמדת רק את תורתן של בנים, אלא מלמדת גם את המידות הטובות - "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" (בבא קמא ל.). לפי הדברים הללו יש להסביר "יפה שיחתן של עבדי אבות", שהמידות הטובות שנלמדות בפרשת חיי שרה, הן שגורמות לעיסוק בתורתן של בנים. במובן זה, לימוד התורה מסייע בהכוונת המידות באופן נכון.

יחד עם זאת, רבותינו למדו תורה לא רק כדי לתקן את המידות, כפי שמבארים רבנו בחיי והרמח"ל, אלא גם לפי דרכם של נפש החיים ובעל התניא, שעצם לימוד התורה הוא הדבקות הכי עליונה. התנאי לכך הוא להיות "מקבל"- כלי מזוכך ומטוהר במידות טובות שיהיה מתוקן לקבל את התורה, כפי שנאמר "מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו –חכמתו מתקיימת" (אבות ג,ט), ומי שיש בו יראה – ממילא הוא עוסק בהתמדה ובמסירות במתנה. ואכן רבותינו עסקו בתורתן של בנים כי היו "מקבל", ראויים לכך ובעלי מידות טובות.

בעניינים הפנימיים שאין בהם פסיקת הלכה, נכונה תמיד האמירה 'אלו ואלו דברי א-לוקים חיים', והם מפרים ומשלימים אלו את אלו. כך גם במחלוקת זו ובמתח המפרה שבין המידות, שיחתן של עבדי אבות, לתורתן של בנים.

מִצְוֹת בְּטֵלוֹת


חז"ל אומרים (אבות ב,ה) "ולא עם הארץ חסיד", ואנו מבינים, כפי שמפרש הרמח"ל, שקניית המידות נעשית דרגה על גבי דרגה - זהירות, זריזות, נקיות וכו', וניתן להיות עם הארץ בעל מידה כזו או אחרת. אך ככל שהמידות בדרגות הגבוהות יותר, כך גדל הקושי לקנותן, ולכן מידת החסידות אינה יכולה להתקיים בעם הארץ. למידת החסידות צריך שיקול דעת, היכן להרבות טוב, שאינו בנמצא אצל עם הארץ.

מרן הרב קוק זצ"ל מדקדק בעניין הזה דקדוק מופלא ביותר (יש לך כנפי רוח עמ' פז; ליקוטים מכת"י הראי"ה עא):
"ולא עם הארץ חסיד. אבל מה שהוא למעלה מחסידות, כמו קדושה וענווה ותחיית המתים וגילוי אליהו ורוח הקודש, מפני גודל קדושתם, הם שווים לכל נפש. כי כל לבבות דורש ה', אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. "ומעיד אני עלי שמים וארץ", אמר אליהו, "בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, בין נוכרי בין ישראל, הכול לפי מעשיו- רוח הקודש שורה עליו". וכיוון שלא יצאו שפחה ונכרי מכלל רוח הקודש, קל וחומר שלא יצא עם הארץ, שהוא מזרע קודש, מעם ה' וצבאותיו אשר הוציא ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה, סגולה מכל העמים".

לפי דברי מרן הרב קוק, אשר אהבתו לתורה ושקידתו בלימודה לא ידעו גבול, ואשר אין נושא בפנקסיו וקבציו שהוא מדבר בו יותר ממנה; ובכל זאת יכול, לדבריו, להיות עם הארץ ללא שיקול דעת וללא ידע, שיכול להגיע למדרגות שלמעלה ממדרגת החסידות, "מפני גודל קדושתם". כל המדרגות העליונות הן שוות בכולן, כי הן עצם הקשר שלנו בין המקבל לנותן. לכן כאשר עם הארץ נכנס לבית הכנסת באמצע יום הכיפורים ורואה את כולם מתפללים בדבקות, הוא אינו יודע מה לעשות אלא לחלל בחלילו, ובכך הוא קורע את כל הרקיעים[7].

התורה באה ליישר את האדם, כדי שהמידות הטובות יצאו אל הפועל במילואם האלוקי.

לעתיד לבוא, כמו אצל אברהם אבינו, כל המצוות גם הם יהפכו להיות מידות טובות.

כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל את מאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נדה סא:), שלעתיד לבוא המצוות יהיו בטלות כציווי מבחוץ, ויהפכו להיות מידות טובות טבעיות של האדם (שמונה קבצים א,שעו; ג,שלו). אז יתגלה שכל המצוות הן העומק האלוקי של המידות הטובות. אם כן, המידות הטובות, אם כי לשם מילואן אנחנו צריכים את כל התורה, הם ביסוד של הכול, גם כהכנה וגם בעומק, בעלי המעלה העליונה וכלי לרוח הקודש.

יהי רצון שנזכה להידבק בשיחתן של עבדי אבות הקדושים, ולהיות "מקבל" וכלי לתורה, עד כדי שהמצוות יהיו המידות הטובות הטבעיות שלנו.




[1] הרב יהושע שפירא.

[2] בראשית רבה (ס,ח): "אמר ר' אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזרשניים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה. והשרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא".

[3] 'שיחתן של עבדי אבות' ניתנת להתפרש כתפילה ודיבור של העבד עם ה' יתברך, אולם באופן פשוט מדובר כאן על שיחה בין בני אדם, סיפור הדברים שבין העבד ללבן ובתואל. חז"ל קובעים שדווקא שיחה זו היא שיפה מתורת הבנים.

[4] ויקרא רבה ט ג: "אמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג). "דרך" - זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים" - זו תורה".

[5] מעניין לציין שרבקה, לעומת העבד, אינה מדברת עם ה', אינה מודה לו ואינה מתְנָה עמו תנאים. לכאורה, היא מייצגת את ההפך הגמור מעבד אברהם. בניגוד אל העבד, רבקה מיטיבה לראות דווקא את המציאות הממשית: היא רואה את העבד הצמא, ובאופן מופלא עוד יותר היא רואה את הגמלים הצמאים! אצל רבקה והאבות הקדושים הדבקות הא-לוקית כל כך ספוגה ופשוטה, עד שהם פנויים בכל לבם ונפשם לעשיית הטוב. כעין זה מצינו אצל אברהם שהכנסת האורחים דוחה אצלו קבלת פני שכינה.

[6] רבנו בחיי מבאר בהקדמתו ל"חובות הלבבות" את מעלת לימוד חובות הלבבות באמצעות מעשה בתלמיד שבא לחסיד אחד, והייתה לו קושיה בהלכה חמורה ונדירה בענייני גיטין. הוכיח אותו החסיד- מדוע הוא עוסק בכך? האם את חובותיו לה' יתברך, לאהבה וליראה את שמו, הוא כבר יודע שהוא עוסק בעניין נדיר שכנראה לא יזדקק לו לעולם?: "ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין. והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך, והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו. והאריך להוכיחו ולביישו על זה".

[7] בזמן הצמח צדק היה ויכוח בין החסידים למתנגדים, האם החסידות של הדבקות האלוקית יכולה לעיתים גם לעקור הלכה. היום איננו פוסקים כך בשום פנים, אבל זו הייתה המחלוקת אז- האם מכוח רוח הקודש וגילוי אלוקי ניתן לעקור דבר מן התורה. באותו ויכוח הביא החסיד ראיה ממה שמסופר בגמרא על הכובס של רבי (כתובות קג:). כשרבי נפטר, יצאה בת קול ואמרה שכל מי שהגיע להלוויה מזומן לחיי עולם הבא. הכובס לא הגיע בזמן ומרוב צער על כך עלה לגג, קפץ ומת. יצאה בת קול ואמרה, "רבי וחד כובס מזומנים לחיי עולם הבא". אותו כובס פעל נגד התורה משום שהיה עם הארץ גמור, אך התגלו בו מידות טובות ומסירות נפש עצומה לצדיקים, ובזכותן הוא הגיע לחיי עולם הבא.