Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום ראשון, 26 במרץ 2017

פרשת ויקהל - פקודי - נכות בהבעה רגשית

נכות בהבעה רגשית


לא מעט[1] בני זוג חיים במשך שנים רבות ולעיתים את כל חייהם הזוגיים במצב של "נכות בהבעה רגשית". כלומר, חוסר יכולת להביע בפני בן הזוג מה הם הצרכים הרגשיים שהוא מצפה מבן הזוג שימלא אותם.

"נכה ההבעה" ילך תמיד סחור סחור או לחילופין יכבוש בתוכו את צרכיו, עד שהם יתפרצו כ'לבה רותחת' בנושא כזה או אחר, ע"י שחרור של תסכול או כעס שנצברו.

אבל לעולם "חלילה" הוא לא יוציא מפיו באופן ישיר משפט של 'נצרכות' או 'הזדקקות' לבן הזוג. מפני שבחשיבה שלו, הבעת 'נצרכות' כמוה כהצהרה על חסרון ומי שחסר הרי הוא 'חלש' ואיך במו פיו הוא יופיע בפני בן הזוג כ'חלש' 'נצרך' או 'חסר'? זה הרי לא יעלה על הדעת!

משתלם לא מושלם...

זו חשיבה מסולפת לחלוטין, הרי מגמת הנישואין באופן כללי היא, ששני בני הזוג בהינשאם זה לזו, 'ישלימו' זה את זו וישלבו ידיים ללכת יחד, אל מטרה וחזון משותפים לשניהם, בבחינת "וילכו שניהם יחדיו".

אדם 'מושלם', אינו חסר מאומה, ממילא אין צורך להשלים אותו, אם כן נוח לו שישאר ברווקותו ב"שלמותו" וילך כך לדרכו, מאשר יישא על כתפו משא "מיותר" מבחינתו של בן זוג.

"נכה ההבעה" כזה כלל אינו מודע לצרכים הרגשיים שלו, מה שמכונה כחוסר ב"אינטליגנציה רגשית".

כלומר עוד לפני ההתמודדות מול ה"חולשה" בהבעה הרגשית, עלינו לעורר אצלו 'מודעות עצמית'...

בואו נחשוב - מי הוא ה'חזק' באמת? האם זה שנותן תחושה כלפי חוץ ש'כאילו' הכל בסדר אצלו, בזמן שהוא כבוי ובודד בתוכו, שומר את ייסורי נפשו לעצמו ומידי פעם משתף בהם את בני משפחתו בהתפרצויות זעם שונות כדי "לשחרר לחץ".

או לעומת זאת ה'חזק' הוא זה שיודע להשיג את הנצרך לו, למלא את המאגרים שלו, להרגיש טוב! גם אם בתחילת דרכו יש לו קושי בהבעת צרכיו הרגשיים...

מן התורה אנו למדים שדוקא המבקש בצורה נאה, זוכה שיכבדו אותו.

התורה מצווה על כיבוד אב ואם, וכן על מורא מפניהם. אולם כאשר היא מצוה על המורא, היא מציינת קודם את מורא האם ורק לאחר מכן את מורא האב: ״איש אמו ואביו תראו׳ (ויקרא יט,ג).

לעומת זאת, כאשר היא מציינת את חובת הכיבוד, היא מציבה קודם כל את האב ורק לאחר מכן את האם!
״כבד את אביך ואת אמך...״ (שמות כ,יב).

קידושין (ל:): ״גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקב״ה כיבוד אב לכיבוד אם״.

כלומר, התורה מגלה לנו שצורת הפנייה הרכה של האם לבנה, לא רק שאינה יוצרת זילזול של הבן באמו, אלא אדרבה היא גורמת שהבן יכבד את אמו, יותר מאשר את אביו, הפוקד עליו ומצווהו.

להלן שיחת טלפון של אישה "נכה רגשית":
השעה 9:30 בערב. הבעל סיים זה עתה שיעור 'דף יומי' או 'פגישה עם לקוח'. צילצול הטלפון: אישה: הי, מה קורה? בעל: בסדר. אישה: איפה אתה? בעל: בדרך הביתה. (איפה אני כבר יכול להיות?) אישה: אתה מתעכב? בעל: לא ממש לא אני בדרך. (נדמה לי שאמרתי לה קודם שאני בדרך...) אישה: כי אתמול התעכבת אחרי ה'שיעור'. בעל: כן, אבל עכשיו אני בא ישר הביתה (מה הסיפור שלה??) סוף שיחה.

להלן שיחה של אישה בעלת 'הבעה רגשית': צילצול הטלפון. אישה: הי מה שלומך? בעל: ב"ה בסדר. אישה: יצאת כבר? בעל: כן ודאי אני בדרך הביתה. אישה: איזה יופי! אני מחכה לך ל'קפה', התגעגעתי אליך, יש לי כמה דברים לספר לך ובכלל היום היה לי 'קטע' בעבודה שאני חייבת לספר לך... בעל: טוב בשמחה אני כבר מגיע... תרתיחי ת'מים. אישה: תודה, סע בזהירות...

שתי הנשים חפצות בדבר זהה לחלוטין!

שתיהן רוצות את חברתו של בן זוגן, לשתף אותו בקורות היום, לשוחח עימו ובמילים פשוטות לממש את הזוגיות שלהן.

מה שהאישה ה'שניה' אומרת בטבעיות מעוררת קנאה: "אני מחכה לך" "אני צריכה אותך". ה'ראשונה' לעומתה, עושה זאת סחור סחור. "איפה אתה?" "אתה מתעכב?" "אתמול התעכבת", כאשר כל רצונה הוא "תבוא כבר" "אני זקוקה לך". אבל אחת מן השתיים, או שהיא לא מודעת לצרכים הרגשיים שלה או שהיא מודעת והיא לא מסוגלת לומר אותן בפיה, או שתיהן גם יחד.

באיזו צורה יכנס הבעל הביתה, בכל אחת מהסיצואציות?!

בין הכלים שהכניס משה אל אהל מועד בפרשתנו, היה השולחן, שעליו ערך את לחם הפנים.

מהו לחם הפנים?

שפת אמת (תרמ"ח): "כדכתיב כמים הפנים לפנים (רק למי שהאמין בניסים הלחם היה נראה חם כיום הילקחו...).
הלחם הוא סמל צרכיו של האדם "ולחם לבב אנוש יסעד".
מה משתקף מהלחם?
הפנים שלך... הצרכים שלך...
אתה צריך ללמד ולשקף לזולתך מה הם "לחם הפנים" שלך מה הם צרכיך.

אבל אם אבקש את 'לחמי' אתבזה, אהיה 'נצרך', ירד ערכי בעיני בן הזוג שלי...

כתוב בפסוק הבא: "וישם את המנורה נכח השולחן".
אם השולחן משמש רק כנקודת ציון עבור המנורה, היה די לומר "וישם את המנורה מול השולחן". למילה 'נוכח' יש משמעות מיוחדת.
לאמור, המנורה נוכחת מול השולחן, הוי אומר הם מושפעים אחד מהשני.

ה'אור', מסמל את הקשר הטוב עם בן הזוג, בדיוק לשם כך תיקנו חז"ל את הדלקת הנרות בערב שבת!

ככל שניתן משמעות ל"פנים" שבלחם, כך לעומתם יאירו שבעת הנרות!

בהבעת צרכי ע"י שאתן להם "פנים". הריני מחזק ומהדק את הקשר הרגשי ואת החשיבות שיש לי אצל בן הזוג.

בן הזוג מרגיש שאני צריך אותו שהוא חשוב לי מאוד.

השולחן עשוי עץ אבל מצופה זהב - העץ הוא הצרכים שלי (חומר פשוט, לא נעים לחשוף אותו) אבל הוא מצופה בזהב (אני מראה בחוץ שאני בסדר גמור ולא צריך כלום)...

המנורה היא זהב טהור (מבפנים ומבחוץ), והיא מאירה על השולחן.

על ידי האור של המנורה, המימוש של הצרכים על ידי בן הזוג, הכל נהיה זהב טהור מבפנים ומבחוץ.




[1] שיחה של ראובן ברכץ עם עריכה ושינויים.

פרשת פקודי - עשיה עצמית עם ענוה

עשיה עצמית עם ענוה


התקופה היחידה[1] שבה בני ישראל לא מתלוננים בתורה היא בפרשות של בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה לכסף, על לוחות הזמנים או על המבנה העתידי - מדוע?

הדבר מוזר שבעתיים, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן על כל דבר במדבר ועשה זאת כבר ביציאה ממצרים או רגע לפני מתן תורה.

מה קרה במשכן שגרם לתחושת השלווה?

התשובה היא, שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו.

כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה.

מי היחיד שכואב לו?

מדרש תנחומא (פקודי פרק יא): "... אמר לו הקב"ה למשה: לפי שהיית מיצר שלא היה לך עשייה ולא חלק במלאכת המשכן, לפיכך לא יכלו אותן חכמים להעמידו,
בשבילך כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד שוב אינו עומד לעולם.
ואיני כותב לו הקמה אלא על ידך, שנאמר 'ויקם משה את המשכן'..."!

אפילו למשה רבינו בעצמו היה חשוב לעשות בעצמו משהו בשביל המשכן!

מהפסוק כאן של 'והוקם המשכן' לומד הרש"ר הירש על בית המקדש השלישי! לכן ההוראה הזאת חשובה מאוד לימינו כדי להבין את חלקנו בבניה שלו...

רש"ר הירש (שמות מ,יז): "... למדים אנחנו מספרי (במדבר ז,א) "שכל שבעת ימי המילואים" - כלומר, שבע פעמים - "היה משה מעמיד את המשכן ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, ואותו יום - כלומר, באחד לחדש ניסן - העמידו משחו ולא פרקו". מכאן ש"הוקם המשכן", הקמתו באחד בניסן היתה סופית ונועדה לאורך ימים.
כלום היה זה רמז אף לגבי המקדש, רמז המורה על עתידו: שייבנה שבע פעמים, ושבע פעמים - או יחליף את מקומו או ייחרב, - עד שיקוים דבר הנביא (ישעיה ב,ב-ג): 'וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם'.
אין לנו אלא להביע השערה זו בדרך שאלה ולהצביע על כך, כי מבחינה היסטורית עברו על המקדש שבעה גלגולי בנייה: במדבר, גלגל, שילה, נוב, גבעון, בית ראשון, בית שני - שכולם נסתיימו בחורבן, עד אשר באחרית הימים יקום ויעמוד לעד הבנין השמיני שאנחנו מצפים לו במהרה בימינו".

זאת אומרת שיש לנו חלק בעשיה של בית המקדש הקרוב...

גדעון הוא השופט היחידי שזכה להתגלות מלאך ה' המכינו לשליחותו.

גדעון שואל את ה': "ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו".
אומר המדרש (ילק"ש שופטים ס"ד): "ליל פסח היה אותו הלילה, אמר לו היכן הם הפלאים שעשה אלוקים לאבותינו בלילה הזה... הלא ממצרים העלנו: אמש קראנו את ההלל, והיה אבי מקראנו ואומר 'בצאת ישראל ממצרים'. אמר לו גדעון לקב"ה, אם צדיקים היו אותם, עשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו, כשם שעשית להם ניסים, כך עשה לנו נסים".

ואכן הקב"ה מבטיח לו ניסים: "אמר לו הקב"ה, חייך, סנגוריה על בני אתה מדבר. כדאי אתה שאדבר עמך, לך בכחך זה והושעת את ישראל".

אבל גדעון לא יושב רגל על רגל ומחכה שהקב"ה יכה את כל האויבים מסביב...

הוא עושה השתדלות גדולה: תרגילי טקטיקה מעולים - מפצל את הצבא לשלושה ראשים, עושה לוחמה פסיכולוגית עם רעש ואור מבלבל, מגיע בשעת חילופי המשמרות כשחלק עייפים וחלק עוד לא התעוררו... חוסם את נתיבי הבריחה של המדיינים...

כל זה למרות ההבטחה האלוקית!

כי על בני האדם להכין את הכלים כדי שהקב"ה יצוק לתוכם את ניסיו.

רק צריך להיזהר שהעשיה לא תביא אותך לידי גאוה...

ליקוטי הזוהר: "סביב ליה איניש בהאי עלמא וסביר דיליה הוא" (אדם מסתובב בעולם וחושב שהוא שלו...).

לכן ממשיך המדרש: "אמר ליה: עסוק בידיך, ואתה מראה להעמידו, והוא עומד מאליו, ואני כותב עליך שאתה הקימותו".
אתה עושה אבל בעצם הקב"ה הוא שמעמיד את כל העולם על מכונו, אז על מה תתגאה?!?

כתב רבנו אברהם אזולאי (הסבא של הסבא של החיד"א. מעין ב' נהר נ"ז): "בכל שנה ושנה, שלושים יום קודם הפסח, ה' יתברך עושה להם, לישראל, משׂוא פנים. ברוב חסדיו הוא מתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט-מעט, חלק אחד משלושים, בכל לילה בחצות.
גזרה חוכמתו יתברך להיות חירות נפשות בשלושים יום מעט מעט, שלא ירגיש מלאך פלוני הס"מ ולא יקטרג".

החיד"א ('חומת אנך' פרשת בא, שמות י,ב): "ראיתי בנימוקי רבנו אליעזר מגרמיזא שכתב: "ולמען תספר באוזני בנך" – גימטריה "זהו 30 יום לפני הפסח". ורמז הוא, שצריך אדם להגיד לבניו ולבני-בניו, שלכל אדם מישראל, בכל שנה, שלושים יום האלה הם גאולת מצרים בעצב, שמוציא נפשם מהסיטרא אחרא... וכאן נרמז העניין יקר הערך שכתב מורי-זקני בספרו חסד לאברהם".

אותו דבר בעבודת ה' – אתה עובד קשה כל השנה ובניסן הקב"ה בא ומפנק אותך...




[1] הרעיון הובא ע"י הרב אבינדב אבוקרט ע"פ שיחות הרב זקס.

יום רביעי, 22 במרץ 2017

ויקהל - פקודי - המשכן והעגל, ישראל ואומות העולם

המשכן והעגל, ישראל ואומות העולם (טללי חיים)


פרשות ויקהל-פקודי. פרשות נפלאות של התפייסות ותשובה, פרשות של מרפא לכאב הנורא של העגל.

חן מיוחד יש לפרשות הללו, כמו החן של בעלי תשובה, שדווקא כאב הנפילה חושף את גודל האהבה וההתקשרות ההדדית. אם חלילה עלתה מחשבת אוון של פירוד וניתוק בין קוב׳׳ה ועם ישראל, הרי שפרשות אלו מאחדות בין הדבקים, מחברות וקושרות בין קוב׳׳ה וכנסת ישראל בחד קטירא, בקשר בל יינתק.

בתחילת הפרשה (שמות לה,א) אנו עדים להתכנסות של עם ישראל יחדיו – "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

התקהלות והתכנסות זו, המאחדת את עם ישראל יחדיו, גונזת בתוכה את השורש הפנימי לתיקון חטא העגל, וכפי שנראה בהמשך - כמה בחינות של תיקון לחטא העגל רמוזות בכינוס הזה של עם ישראל.

פרשות אלו, הן הפרשות של עם ישראל. לא פעולה עליונה ולא פעולה של משה בונות את המשכן, אלא עם ישראל, הם בעצמם, האנשים והנשים, כל מי שנשא ליבו אותו, קמים ובונים את הבית לה', מכינים מכון ודיורין למי שליבם מסור לו בכל עוז, למי שהם אוהבים יותר מכל, שמוכנים למסור את נפשם אליו בדביקה, תשוקה וחפיצה.

אותו עם שחטא ונפל, עם שפנה אל רהבים והתלכלך, הכאיב כאב נורא לאביו שבשמים ועורר כעסו, זהו העם הטהור והקדוש, עם שנשמתו חצובה ממרגליות עליונות, ששום חטא לא יכול לנתקו ממקורו, ולהיפך - דווקא מהצער העמוק שפצע בבשר החי, בחטא של ניכור והפניית עורף, דווקא מכך קמה והתעוררה אותה כמיהה החבויה במעמקי הנפש, צימאון וערגה אל אבינו אהובנו, לשוב אליו, לבקש קרבתו ודבקותו עימנו באהבה בתענוגים. זוהי התשוקה העמוקה בחילא יתיר, שהתגלתה בעם ישראל והביאה אותם להירתם בכל כוח, במרץ ובחשק עצום, לבניית המשכן, להעמדת הבית לה', מקום חי ונכסף, לשכינתו של הקב׳׳ה בקרבנו.

זוהי מעלתם העליונה של בעלי תשובה, כדברי הזוהר הקדוש (ח"א קכט א-ב): ״זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא, קריבין לגבי קב״ה, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קב״ה בכמה  שנין, אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב כמה דאתמר, וכן דוד דכתיב (מלכים א' א,א) 'וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים', אבל מאריה דתשובה מיד עאל ואתדבק ביה בקב״ה. רבי יוסי אמר, תנינן אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא, צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא ביה, בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר, ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא״.

מבחינה מסוימת אפשר לומר שאלמלא חטאו ישראל בעגל, היה המשכן בדרגה של 'צדיקים גמורים', ולאחר החטא, נוסד המשכן על יסוד של 'בעלי תשובה', ולא של צדיקים גמורים.

לפיכך מתואר בפרשה (לה,כב) פסוק מיוחד – "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים׳׳. מה רצה הכתוב לומר לנו?

מדייק מכאן ה'שפת אמת', שהאנשים באו בתוספת מרובה ובמרץ רב יותר מהנשים. ויסוד העניין הוא, שכידוע הנשים לא חטאו בעגל ואילו רק האנשים הם אלו שחטאו, וממילא, דווקא בהם התגלתה מסירות נפש עמוקה וחזקה יותר, בחילא יתיר, לבניין המשכן ולדבקות בה' יתברך.

כך אומר ה'שפת אמת' (ויקהל, תרל׳׳ה): ״בשם אמו״ז ז״ל על פסוק ׳ויבאו האנשים על הנשים׳ על פי מאמר רז״ל 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד' (ברכות לד:). וזה שאמר 'האנשים׳, שחטאו בזהב העגל, באו בחילא סגי, יעל הנשים', שלא חטאו וכו'. וזה פירוש תשובה, שעל ידי שלוקח לו דרך מרצון החטא איך לעשות רצון עליון כמאמר יעשה רצונו כרצונך׳, נמצא מחזיר רצון החטא למוטב. כי כל הרצונות אשר לא לה' המה נמצאים באדם רק כדי ללמוד דרך לעבודתו ית' ונמצא משיב הרצון למקומו. וזה המקום - אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו כי לא נמצא להם רצון עמוק כזה״.

אם כן, דווקא האנשים, אלו שחטאו, הם שבכל לב מבקשים את ההתפייסות בין הקב׳׳ה לעם ישראל, ולכן ליבם בוער ונוהה אחר תרומת המשכן, לתקן בזאת את החטא של קרירות הלב והניכור שהובילו לחטא העגל. כמו כן, דווקא מי שחטא, מכיר היטב את סכנות העולם הזה, ומבקש בכל ליבו לייסד מכון להשראת השכינה, למען תהיה היא העוגן לחבר את הכל אל הרוממות הא־להית העליונה, ובכך יהיו שמורים יותר מפני סכנות העולם הזה.

אם מתבוננים היטב, אכן קיים הבדל בין המשכן כפי שהיה אמור להיות אלמלא חטאו בעגל, ובין המשכן כפי שנוסד, לאחר החטא.

כידוע, המשכן הוא אבן היסוד בתיקון עולם הנעשה על ידי ישראל, וממילא, השינוי שנוצר בעניין המשכן בעקבות החטא, מצביע על שינוי במהלך של עבודת ישראל במשך הדורות, שהתשנה בעקבות החטא.

את השינוי שנוצר בעניין המשכן ניתן לדייק מדברי הזוהר בתחילת פרשת ויקהל, הזוהר מדקדק בהבדל בין פרשת תרומה ופרשת ויקהל.

בתחילת פרשת תרומה כתוב "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה,ב). משמע שכל מי שיתעורר בליבו לתת נדבה, בין אם הוא מישראל ובין אם לאו, יכול להביא תרומה למשכן.
לעומת זאת, בפרשת ויקהל מובא - "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'".
משמע שהתרומה יכולה להתקבל רק מעם ישראל.

הזוה"ק מבאר, שבתחילה הפנייה לבניין המשכן כללה הן את ישראל והן את הערב רב מהגויים שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים, כמו שכתוב "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות יב,לח).

לאחר  שראה הקב׳׳ה את מעשי הערב רב שהפילו את ישראל בחטא העגל, הורה למשה לאסוף את כל עדת ישראל לבדם, ולפנות אליהם ולצוותם שהם לבדם יקימו את המשכן. הזוהר אומר שזו המשמעות הפנימית של הקהלת ישראל ואיסופם, שזהו דבר שנעשה בפעמים מיוחדות מאוד.

הזוהר אומר שדבר זה נועד להבדילם מהערב רב. וזו לשון הזוהר הקדוש (ח"ב קצה.): ״כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל, לא אתענשו ישראל על עובדא דעגלא, ותא חזי מה כתיב בקדמיתא, ׳מאת כל איש אשר ידבנו ליבו׳, לאכללא כלא, בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין במוחא וקליפא, ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו, אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא, וכלהו אתפקדו. לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו, מיד '!?קהל משה את כל עדת בני ישראל וגוי', וכתיב בתריה ייקחו מאתכם תרומה ליה", 'מאתכם' ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב ׳מאת כל איש אשר ידמו ליבוי. ויקהל משה וגוי, מאן אתר כניש לון? אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו, אצטריך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו".

[ביאור ותרגום חופשי: בא וראה, אלמלא אותו ערבוב שהתחברו הערב רב בישראל, לא היו ישראל עושים את העגל ולא היו נענשים עליו. ובא וראה מה כתוב קודם חטא העגל בעניין המשכן - 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו', כל איש, כולל את כולם, אפילו ערב רב. שכן רצה הקב׳׳ה לעשות את מעשה המשכן מכל הצדדים, מהמוח שהם ישראל, ומהקליפה הסובבת אותו, שהם הערב רב. ולכן, היות והערב רב היו כלולים בהם, אמר 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו', לכלול את הערב רב עם ישראל שהם המוח, וכולם התפקדו. לאחר מכן, הערב רב הרע נטה אל הרע, אל מה שמתאים לו, ובאו ועשו את העגל, והטו את ישראל אחריהם, את אותם שמתו בעוון העגל, וגרמו לישראל מוות והרג. אמר הקב׳׳ה - מכאן ואילך מעשה המשכן לא יהיה אלא מצד ישראל לבדם. מיד - 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. וכתוב אחריו - 'קחו מאתכם תרומה לה''. 'מאתכם' דווקא, ולא כמו קודם לכן שכתוב 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו'. ועוד, 'ויקהל משה', מהיכן כנס והקהיל אותם? - אלא בגלל אותם ערב רב שמעורבים עם ישראל, הוצרך משה לכנוס את ישראל בייחוד, ולייחד אותם מהערב רב.]

רואים מהזוהר הק', שבתחילה רצה הקב׳׳ה שהמשכן ייבנה גם בהשתתפות הגויים, ולאחר החטא ציווה שייבנה רק על ידי ישראל.

מה המשמעות הפנימית של עניין זה?

כידוע, המשכן בא להאיר את כל העולמות התחתונים באור א-להות. למעשה, ההשתתפות במעשה המשכן היא התכללות באורו המיוחד ובתיקון הבא באמצעותו.

העובדה שגויים משתתפים בנדבה למשכן מצביעה על כך שאורו של המשכן יחדור גם לתוך אומות העולם ויפעל להעלאתם ולתיקונם.

זוהי דרגה גבוהה מאוד הרמוזה בנביא בנבואה על אחרית הימים ש"אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג,ט). והיינו שמצד האמת גם לגויים יש תפקיד וחלק בתיקון העולם ובגילוי אור ה', אלא שהוא מכוסה בהרבה הסתרות וקליפות קשות. משום כך, המשימה של תיקון הגויים היא קשה ומורכבת, ואפילו מסוכנת, והיא עלולה להפיל את האדם למטה, באשר הוא נכנס למקום מלא חושך, הסתר וקליפות. ממילא, רק צדיקים עליונים הם אלו שיכולים להתמודד עם הקליפות הקשות הללו ולנסות להעלות ולתקן אותם. בחינה זו של תיקון הגויים האירה בנשמתו של יוסף, שידע שבעים לשון וירד לעומק טומאת מצרים ולא נפגע ממנה כלל, אלא להיפך - שיעבד אותה תחת הקדושה ומשל בה ברוממות קודש. לכן, יעקב רומז ליוסף על עניין זה של כוחו המיוחד לתקן את אומות העולם באומרו 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ' (בראשית מח,כב), אשר אלו הן ממש מילות הנביא באומרו על כל אומות העולם – "לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

משמעות הדברים היא, שהנה הגויים באו לשבח ולתקן את החיצוניות של העולם. כך אנו מוצאים שהתפקיד של הגויים הוא להתעסק במלאכות החומריות, בתעשייה ובהכנת העולם החומרי לשימוש האדם. כמו שכתוב: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיה סא,ה).

במובן הזה, ההשתתפות של הגויים במלאכת המשכן היא למעשה הוראה על כך שאורו וכוחו של המשכן יתפשטו על כל רבדי החיים הגשמיים והרוחניים כאחד, ויזככו אותם ויאירו בהם את האור העליון, אור הא-להות. ועל דרגה זו רמז הנביא באומרו - ׳׳ביום ההוא יהיה על מצלות    הסוס  קדש    לה',     והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח׳׳ (זכריה יד,כ).

זו הייתה אמורה להיות בחינת המשכן קודם החטא. בחינת משכן של צדיקים גמורים שמסוגלים להתמודד עם כל הקליפות הקשות, לפצחן ולהעלות את האור החבוי בהן, האור הגנוז גם באומות העולם, לשתפן במלאכת המשכן ובכך להביא להעלאתן[1].

והנה, הערב רב, אותן אומות העולם שהיה חפץ ורצון לתקנם, הם בעצמם הביאו לנפילה של ישראל.

משמעות הנפילה הזו היא שבמקום שהאור של ישראל ירומם ויעלה את החומריות החיצונית, משכה החומריות היא את ישראל אליה למטה.

כך היא המידה, כשהאדם ניגש להעלות דבר נמוך, אם אין לו מספיק חיל ועוז להעלותו - לא זו בלבד שלא יצליח, אלא שהדבר הנמוך ימשוך אותו למטה. במקרה כזה צריך הוא להתרחק ולפרוש ממנו, ולא לנסות להעלותו.

לפני חטא העגל היה המשכן אמור להתייסד באופן רחב מאוד, שיכלול בקרבו גם את אומות העולם ויביא לתיקון שלם, גם של החיצוניות הרחוקה ביותר, ואפילו ממנה תבוא נדבה למשכן. והנה, אומר הזוהר שלאחר החטא הורה הקב׳׳ה למשה להיבדל מאומות העולם, ולקחת את הנדבה למשכן רק מישראל. והיינו, שעניין המשכן יתייסד רק מתוך כללות נשמות ישראל, ולא יתרחב להאיר גם על אומות העולם[2].

משכן זה הוא בחינת 'בעלי תשובה', שצריכים להיבדל מהעולם הזה שכן אין בכוחם להעלות אותו, כמו בכוחם של הצדיקים. ואולם, ניחוח מיוחד יש למשכן זה, חיבור פנימי של קוב׳׳ה ועם ישראל כשאין לזרים חלק בו. זהו משכן שמבדיל ומבחין בין ישראל ואומות העולם. כך מצינו, שלאחר חטא העגל ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם והסכים הקב׳׳ה על ידו (ברכות ז.). דברים אלו מבטאים מהלך שלם ששינה את דרכם של ישראל בעולם. לפני חטא העגל מסלול תיקון העולם היה מתוך חיבור אל אומות העולם והעלאתם, ואילו לאחר החטא הוקבעה פנימיות המציאות שמהלך תיקון העולמות על ידי ישראל, יהיה דווקא מתוך היבדלות מוחלטת מאומות העולם, עד אחרית הימים, שאז יוכל זעם ישראל להאיר ולהשפיע גם על החיצוניות הרחוקה ביותר, להעלותה ולכוללה בתוך התפשטות הקדושה.

כך כותב הרב קוק בעניין חטא העגל ושינוי מהלך תיקון העולם שבא בעקבותיו (אורות עמ' יד פסקה ד): ״לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ה' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ה' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ה' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי״.

אכן, אנו מוצאים שבבניין בית המקדש בזמן שלמה נעשה כבר נסיון לכלול את אומות העולם בתוך מרחב הקדושה, וזהו פשר כל ההתקשרות של שלמה עם חירם מלך צור, ולאחר מכן ההתקשרות של שלמה עם כל האומות שסביבו (ראה ספר הליקוטים תהילים סח ד׳׳ה 'גער', מחשבות חרוץ לרבי צדוק הכהן מלובלין אות כ). אלא, שגם אז לא צלח הדבר, ובסופו של דבר נחרב הבית. כך נשאר תיקון זה המבטא את התיקון השלם של כל העולמות, רק לאחרית הימים, בהם כל העמים והממלכות יבואו לשערי ירושלים ויקבלו עליהם את א־להותו יתברך – "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיה נו,ז).




[1] בעניין מלאכת העלאת ניצוצות מבין הגויים, כותב הרב קוק זצ׳׳ל הדרכה לצדיקים (שמונה קבצים א עח): ״כיצד מעלין ניצוצות הקדושה מעמקי הקליפות? מטהרים את הלב על ידי הדרכה של מוסר מושכל וטהור. מקדשים אותו על ידי רעיונות נעלים של דבקות בה' ודעת ה', בתכלית הגובה שאפשר לאדם להשיג לפי שכלו וכח נשמתו. אחר כך משוטטים בכל מלא הרעיון המקיף את כל חדרי הנפש, ובכל הרעיונות והדעות המשוטטים בעולם, ומבחינים בכולם מה שיש מהם לטובה, ומה שיש לרעה. גם באותם הרעיונות שכמה רשעים שמשו בהם לרעה, מדקדקים ומבחינים איזה קורטוב של טוב יש בהם. וכשמוצאים את הגרעין הטוב בתוך עמקי הרע, מחזיקים בו, מצחצחים אותו ומרחיבים אותו, ומוציאים מה שיש להוציא ממנו אל הפועל, ובזה הניצוץ עולה למקום קדשו".

זוהי עבודה פנימית ועליונה של הצדיקים, וראה זוהר (ח"א יט:), ועל עבודה זו רמז שלמה בחכמתו כשאמר ׳׳אל גינת אגוז ירדתי׳ (שיר השירים ו,יא), כפי שמובא בזוהר והאריך בכך הלש׳׳ו בספר הדע׳׳ה, והיינו שירד לעמקי הקליפות להעלות משם את כל ניצוצות הקודש, וזה סוד הגרים כידוע ואין כאן המקום להאריך.

[2] הרב קוק מציין, שעניין ההיבדלות של ישראל מאומות העולם, מול העניין של התפשטות אורם של ישראל על כל העולם כולו, מתבטא בעצם העובדה שההיקף והגודל של מחנה ישראל השתנה, שבצמצומו היה רק אלפיים אמה, ובהתפשטותו הקיף יותר, עד שיעור י׳׳ב מיל. ורמז רמז לנו בזאת בעניין התפשטות הקדושה גם למרחבי החול ולענייני האומות, מול ההיבדלות והפרישות מכל מושגים אלו. ואכן, כך מבאר האריז׳׳ל את איסור יציאה חוץ לתחום ביום השבת, מצד הצורך להיבדל מהחיצוניות ומענייני העולם הזה, ולשהות אך ורק בתוך גבולות הקדושה העליונה.

זו לשון האריז"ל (ספר הליקוטים, פרשת בהר, פרק כה): ״וזה תבין ממה שביארנו בסוד תחום שבת, כי בחול הקדושה סמוכה לחיצונים, ובשבת יש אלפיים אמה תחום שבת ביניהם, ואינם נדבקים החיצונים בקדושה, ואם כן העושה מלאכה בשבת, גורם ירידת הקדושה אל החיצונים, ולכן חייב מיתה".

זו לשון הרב קוק זצ׳׳ל (אורות עמ' סז פסקה טו) בעניין הצטמצמות המשכן לתחום אלפיים אמה, מול התפשטות מחנה ישראל כדי שיעור י׳׳ב מיל: "כשכוח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, - כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא - י׳׳ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' (דברים לב,ח). משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז של חול עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקודש ותום הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' (ישעיה נד,ב-ג). והתחום של אלפיים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".

פרשת ויקהל - פקודי - קהילה בונה אנשים בונים קהילה

קהילה בונה אנשים בונים קהילה


אמרי אמת (ר' אברהם מרדכי מגור פרשת ויקהל שנת תרע"ה): "והנשיאים הביאו וגו'... ולפי שנתעצלו מתחלה נחסרה אות משמם והנשאם כתיב, אאזז"ל (אדוני אבי זקני ז"ל) החדושי הרי"מ דקדק מדוע דווקא היו"ד נחסרה?
אולם עיקר נקודת הישראל היא לכלול עצמו בכלל ישראל וזה כנסת ישראל, ואף שהיה לנשיאים נדיבות יותר גבוהה, והביאו אבני שוהם ואבני מלואים ובשמים וכו', מכל מקום היו צריכים לידע דבתוך עמי אנכי יושבת וזה העיקר שראשי בני ישראל צריכים לידע כדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו, ויש כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל ועל ידי זה נעשים כולם אחד ועיקר הקדושה היא בכלל כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

-יש לנו שתי פרשיות: ויקהל ופקודי, יש שנים שהן מחוברות ויש שנים שהן נפרדות.

-'ויקהל' זה מלשון קהילה. המילה 'פקודי' הכוונה לספור פרטים.

בתורה יש את שתי הפרשיות להראות שיש לנו שתי זהויות: זהות אישית וזהות קהילתית ושתיהן טובות.

ישנם זמנים בהם צריך להדגיש את הקהילתיות שבנו (אני צריך קהילה בשביל מנין, בשביל עידוד, בשביל עזרה).

וישנם זמנים בהם אני צריך דווקא לחזק את האישיות העצמית שלי, גם על חשבון הקהילה (זמנים של לימוד אישי, של התפתחות עצמית, של זמן איכות עם המשפחה).

העובדה שבשנים מסוימות הפרשיות מתחברות, מלמדת שאנחנו מסוגלים וצריכים להגיע לחיבור של שתי הזהויות האלו:

אני נותן לקהילה את כל האישיות שלי, ומתוך הרבה אנשים שנותנים את עצמם קמה קהילה, אבל גם הקהילה נותנת לך חזרה.

יוצא מעגל של אנשים שבונים קהילה שבונה אנשים וכו'

לכן התוכן של פרשת 'ויקהל' זה דווקא הפרטים, והתוכן של פרשת 'פקודי' זה דווקא החיבור של כל הפרטים לדבר אחד גדול ושלם!

מה קודם למה? ההתפתחות האישית שלי או בניית הקהילה?

התורה שמה את פרשת ויקהל לפני פרשת פקודי, כך התורה מלמדת אותנו, שהבניה האישית שלך תגיע רק אחרי שתתחבר לקהילה ותיתן מעצמך, ואז מתוך החיבור והאהבה והנתינה תוכל להגיע לשלימות האישית שלך!

כך גם עובד עמ"י – מי שמסתגר בתוך עצמו ובונה רק את עצמו, יקבל בסוף דבר מאוד מצומצם ופרטי.

מי ששוקד להתחבר ולעזור לעמ"י יקבל את כל סך הנשמות של עמ"י שזה השכינה הקדושה ספירת המלכות בעצמה ואז אין סוף לגדולתו ולגדולת העם שיבנה ויתעצם מכאלו פרטים!

בשבת ישנה עוצמה מאוד גדולה לקהילה של יהודים!!!

עץ חיים (שער ל פרק א מ"ב): "בחול אין לז"א רק ב' כלים לדעת אחור ופנים לבד שהם ב"ן וס"ג ובשבת ע"ב וס"ג... החיצון שם ס"ג ופנימי שם ע"ב".
פרי עץ חיים (שער השבת - פרק טז): "היין שבתוך הכוס, צריך להביט שעולה ע', לרמז לז' יודין דע"ב ס"ג או"א".
פתוחי חותם: ע"ב + ס"ג = קהל.
משנת חסידים (מסכת שחרית דשבת - פרק א): "מפני שבשבת זו"ן עולים עד או"א שהם סוד י"ה יוסיף שם י"ה".

ע"ב + ס"ג + י"ה = קהילה!

השבת מלאו יג' שנים לקהילת בית הרמב"ם!

בבר מצוה יהודי מקבל את האפשרות להצטרף לכלל (בצלאל קיבל את המינוי לבניית המשכן בבר מצוה!), להשפיע על הכלל, כל העבודת ה' שלו משפיעה על כל עמ"י מדין עריבות...

לענ"ד בשבת כזאת אנחנו צריכים לקבל על עצמנו להתחבר יותר לכלל ישראל, להאיר פנים לכל יהודי, להזמין יהודים לקהילה המדהימה שגם הם יהנו, להסתכל מסביבנו מי צריך עזרה, מי עוד לא מואר מהקדושה והשמחה שאנחנו זוכים לקבל כאן.


יה"ר שהקב"ה יאיר פניו לעמ"י לעיר מודיעין תובב"א ולקהילת בית הרמב"ם בעוצמה רבה כ"כ עד שיתקיימו דברי ר' נתן במדרש (ספרי במדבר ו,כו): "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם - זו מלכות בית דוד".

יום רביעי, 8 במרץ 2017

פרשת תצוה - מלחמה על פי התורה

מלחמה על פי התורה


השבוע[1] אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט (כן, זה שחתום על כל הכישלון הביטחוני בתקופה האחרונה): "ההוראות פתיחה באש מדוייקות ונכונות, צה"ל לא יכול לדבר בסיסמאות, כמו 'הבא להורגך השכם להורגו' ".

שמות (כח,טו): "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט...".

הנצי"ב (עמק דבר שם): "חשן משפט... עיקר פי' משפט לתבוע עלבונם של ישראל... וזכרון של החושן בא לישועת ישראל ולנקום מרודפיהם... ומש"ה היו רגילים מלכי ישראל והכלל לשאול באורים ביחוד לצרכי מלחמה...".

החושן הוא ליבו של אהרן - שמות (כח,ל): "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד".

שמות (כח,כח): "לֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד".

רבי אלעזר (יומא עב.) מבאר ש"לא יזח החושן מעל האפוד", הוא לאו, וכן פסק הרמב"ם (ל"ת פז;כלי המקדש ט,י).

אפשר לרמוז שהאפוד הוא אפוד הקרב, הנושא את המחסניות.

יש לדאוג, שהחושן, הלב היהודי, שכפי שאמר הנצי"ב שתפקידו הוא להלחם באויב, ע"פ המשפט ומוסר התורה, לא יתרחק מהאפוד, ויהיה קשור אליו בפתיל תכלת.

גמרא (ברכות נח.): רבי שילא, מחכמי בבל, העניש במלקות יהודי על שקיים יחסים עם גויה. הלך היהודי והלשין לשלטון הפרסי שרב שילא עשה דין לעצמו מבלי לקבל רשות מהמלכות. זימנו את הרב שילא לערכאות ושאלו אותו 'מדוע נתת מכות ליהודי זה?' רב שילא השיב: יהודי זה קיים יחסים עם אתון, מעשה שהיה אסור לפי חוקי השלטון הפרסי. שאלו את רב שילא האם יש לו עדים שיהודי זה אכן בעל אתון? אמר להם כן, נעשה לו נס ואליהו הנביא הופיע בדמות אדם והעיד. כשיצאו רב שילא והיהודי מבית הדין הפרסי, שאל היהודי את רב שילא, איך יתכן שאלוהים עושה ניסים לשקרנים? השיב רב שילא שאין זה שקר . קיום יחסים עם גויה נחשב כקיום יחסים עם חמור שהגויים כאמור ''בשר חמורים בשרם''. החליט היהודי להלשין לשלטון שרב שילא מתייחס אליהם כחמורים. כשהבין זאת רב שילא הכה אותו במקל והרגו בטענה של ''הבא להרגך השכם להרגו''.

בזמן שהריב"ש היה רב בארגיל (אלג'יר) הגיעו הרבה אוניות עם חיילים ספרדים לכבוש את העיר ולעשות פרעות ביהודים...
שלח הריב"ש את המשרת שלו שיכה בים עם המקל של הרב ונהייתה סערה בים וכל האוניות טבעו...

במלחמת ששת הימים בחרה ישראל להקדים ולהכות במכת מנע את מדינות ערב, לאחר שהתברר כי הן מתכוננות למלחמה ואף הטילו עליה מצור. מכת מנע זו חסכה בחיי אדם בצד הישראלי ואף אפשרה לישראל להתמודד עם מדינות ערב באופן מדורג ולנצחן.

לעומת זאת במלחמת יום הכיפורים, בחרה ישראל שלא לצאת למלחמת מנע אף שהיה ידוע לה כי מצרים וסוריה יפתחו במלחמה במועד די מדויק. התוצאה ידועה...

כשהחושן והאפוד צמודים אז גם הניצחון והנקמה באויבים מובטחים[2]!






[1] הרב יאיר פרנק שליט"א.

[2] כדברי הנצי"ב בתחלה.

פרשת תצוה - גאולה – כשהצרות תוכפות

גאולה – כשהצרות תוכפות


שמות (כז,כ): "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

ליקוטי הלכות (או"ח ח"ב ברכת הפירות ג,ד): "כמו שאי אפשר לגלות ולהוציא השמן למאור מהזית. כי אם על ידי כתישה שכותשין וכותתין הזיתים להוציא מהם השמן, כמו כן ממש אי אפשר לגלות התורה והנפש והזכרון וכו' כי אם על ידי שכותשין ומכתתין הגוף שעל ידי זה כותשין ומשברין הסכלות של החמר ומבטלין ומכניעין השכחה. ואז נתגלה אור הנפש והתורה והזכרון מתוך הגוף והשכחה וכו', כי נתבטל הגוף והשכחה לגבי הנפש והתורה והזכרון וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, כי צריך להמית עצמו על התורה לכתת ולשבר הגוף. ואז דיקא נתגלה התורה והנפש והזכרון וכו' כנ"ל. וזה בחינת שמן זית זך כתית למאור. בחינת מה שאיתא בזהר הקדוש אעא דלא סליק בה נורא מבטשין לה גופא דלא סליק בה נהורא דנשמתא וכו'".

כשאומרים לנו גאולה אנחנו מדמיינים כנפי נשרים ניסים גלויים איש תחת גפנו וכו' אבל החיצוניות של הגאולה (לפחות התחלה) נראית הרבה פחות מדהימה...

ילד יהודי חדש שנולד זו גאולה מדהימה אבל מה האמא עוברת בהריון ובלידה...

ביום חמישי נרצח עוד חייל יהודי טוביה ינאי הי"ד באמצע קניות ברמי לוי.

הגמרא (סוטה יא:) אומרת שאחד השמות של משה רבינו הוא 'טוביה'!

משה רבינו כידוע נעלם בפרשת השבוע (בעל הטורים בשם הרא"ש) בגלל שאמר 'מחני נא' כדי לתקן את ה'מי נח' (אריז"ל).

'רמי לוי' רמי זה להשליך בארמית. לוי זה משה.

כל פעם ששומעים דבר כזה הדם רותח - מצד אחד ברור שאנחנו בתהליך מדהים של גאולה, מצד שני (דברים לב,כה): "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה", קרובת משפחה שלי חששה לצאת היום לקניות שם והיא לא היחידה...

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: למרן רבי יוסף קארו זצוק"ל היה "מגיד", שלוח מן השמים, שהיה מלמד אותו את פרד"ס התורה.

אמר המגיד למרן  (מגיד מישרים, ויחי), כי בשאלתו של משה רבנו כלפי ה': "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה - לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי?" טמונה שאלה שרבים שואלים גם היום:
"לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?" – אם הגיע זמן הגאולה, למה כל הקשיים האלה? למה פרעה מקשה את העבודה ולא נותן תבן לעם? למה שוטרי ישראל חושבים שאנחנו אלה שגורמים צרות?
ואם עוד לא הגיע זמן הגאולה – "לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי?", למה כל זה מתחיל בכלל?

התשובה של ה' למשה היא (שמות ו,א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה". עתה זמן הגאולה!

ואם תשאל: אם כן למה כל הקשיים שבדרך?
התשובה היא כי "אנא פועל בדינא וברחמי כחדא". אני פועל בדין ורחמים כאחד. יש שלבים בגאולה, שבהם יש גם דין וגם רחמים. והם צריכים זה לזה.

הדבר הזה רמוז בדברי אלוקים למשה (שם פס' ב'): "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'". זה משפט שחלקו הראשון הוא דין, שכן "אלוקים" מרמז על מידת הדין, וחלקו השני הוא רחמים, שכן שם הוי"ה (ה') מרמז על מידת הרחמים.

הסבר הדברים הוא בכך שכאשר הִרשעה רואה שהקדושה היא רדודה – אין לִרשעה בעבור מה להתאמץ והיא רשעה קטנה.

אך ברגע שהקדושה מתחילה לעלות, כשהקדושה מתגברת – באותה שעה מתאמצת ומתגברת הרשעה כנגדנו.

ממש כמו שאומרים רשעי מצרים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו – הבה נתחכמה לו".

לס"א יש בעיה דווקא כשאתה מתחזק[1]!

תהלים (לז,לב): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ".
גמרא (סוכה נב:): "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' ואלמלא הקב''ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמ' (שם לג) 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'".

מדרש רבה (דברים יא,י): "מלאך ס"מ הרשע ראש כל השטנים הוא בכל שעה היה מספר מיתתו של משה ואומר מתי יגיע הקץ או הרגע שבו ימות משה שארד ואטול נשמתו הימנו. ועליו אמר דוד (תהלים לז,לב): 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו' אין לך רשע בכל השטנים כולן כס"מ ואין לך צדיק בכל הנביאים כמשה שנאמר 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים'".

במצב זה, שמצד אחד יש צרות גדולות ומצד שני אנחנו באמצע תהליך עצום של גאולה, כשגלות וגאולה הולכות יחד, צריך להפיק מעצמנו כוחות מיוחדים להגביר את כוח הקדושה. ללכת בדרך האבות. לקרוא בשם ה'.

זה בדיוק הדבר ממנו חוששת הרשעה, מהתגברות הכוח של הקדושה (שמות א,י): "פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". ולכן היא גם מגבירה את כוחה.

אבל מה קורה כשאתה מתגבר כנגדה עוד יותר?

הרב ניסים פרץ זצוק"ל: 'צופה רשע לצדיק' אבל 'ומבקש להמיתו' הוא רוצה שהצדיק ימית אותו[2]!!!
היא שמחה שתנצח - כי זה התפקיד שלה בעולם שאתה תתעלה לא שתתרסק!

אז תפקידנו כעת זה להרבות עוד יותר ועוד יותר קדושה ותורה ועבודת ה' ואחיזה בארץ ישראל ודרישה לבית המקדש, ובסוף הטומאה בעצמה תעזור לגאולה!!!






[1] באור הגר"א (תקו"ז - תיקון יא מתיקונים אחרונים - היצר הרע מבקש לזרוק ליאור דווקא את לומדי הקבלה): "כל הבן כו' דאיהו כו' וכל הבת כו' תחיון כל כו' - ר"ל היאור הוא נהורא דאורייתא - עד"א שהוא רזין דאורייתא... ואמר שכל דעסקין ברזין שהוא היאורה אותן תשליכוהו ... כמ"ש 'הבה נתחכמה לו' - למושיען של ישראל כידוע. ור"ל דברזין דאורייתא אילנא דחיי, יצאו מן הגלות, ויולד מושיע משה רבינו - שהוא עתיד שיתגלה ע"י לימוד רזין נהורא דאורייתא...".

[2] כמו משל הזונה בזוה״ק.