יום שבת, 22 באפריל 2017

פרשת שמיני- חשיבות הגבולות

חשיבות הגבולות


מה יקרה[1] אם ננסה לא להגביל את מהלך חייו של תינוק קטן, ולא נמנע ממנו דבר?

התינוק ינסה לזחול בסמוך למדרגות - וההורים לא יתערבו: הוא ייגש לגעת בתנור, בדיוק ברגעים שמכשירים אותו לפסח בטמפרטורה המקסימלית - ואיש לא ימנע בעדו: הוא יקרב לפיו חתיכת דשא, או גולת משחק - ואף אחד לא יעצור בעדו.

אם התינוק יישאר בחיים אחרי כל החוויות המפוקפקות הללו, ואפילו אם יצליח להבריא לגמרי - הוא יגדל להיות ילד מסכן: הוא יגדל להיות חלש ומפוחד, שיחשוש לפני כל צעד חדש שעליו לעשות.

אחד הצרכים הבסיסיים ביותר של ילד, יחד עם הצורך באהבה, בחופש פעולה ובביטוי עצמי, הוא הצורך בהצבת גבולות.

סביב גיל שנתיים הילד מתחיל לבחון את הגבולות שמציבים לו, ומאתגר את הוריו, האם הם יאכפו את החוקים או שמא ישברו בעצמם את הגבולות.
ההורים עלולים לסגת מהגבולות שהציבו לילד ולחילופין לכעוס ולצאת מהגבולות שלהם-עצמם. 
על ההורים להפעיל שיקול דעת מתי להעלים עין ומתי לעמוד על הרגליים האחוריות.

העיקרון שצריך להנחות את היחס שלנו אל הגבולות - הוא הענקת תחושת יציבות לילד.
ילד שגדל ללא גבולות גדל חסר ביטחון ובתחושת פחד גדולה (אין בעולם הזה מישהו אחראי שאומר לא, אז כל אחד יכול לעשות לי מה שבא לו...).

הגבולות לא עוזבים אותנו בתום תקופת הילדות, הם מלווים אותנו במשך כל החיים - חוקי התנועה, פקודות הצבא, נורמות התנהגות בעבודה וכמובן שמירה על ההלכה לפרטיה.

בפרשתנו אנו נפגשים עם אחד מהנושאים המרכזיים ביותר שמגבילים את האיש הישראלי - כשרות.

רוב האנשים רואים את הגבולות ככורח המציאות, שאין ברירה אלא ׳לבלוע אותם׳ בדרך ליעדים שהציבו לעצמם.

אך ניתן גם להיכנס לגבולות מתוך רצון הנובע מהבנה שרק גבולות מאפשרים התקדמות אמיתית.

לאריה אין גבולות את מי לאכול... וזו הבעיה שלו!

אומר רבי יהונתן אייבשיץ (יערות דבש חלק ב', דרוש ד'): "לפי האמת, האריה טהור וכשר הוא, שאם לא כן – איך הוא הוכשר להיות מד' פנים שבמרכבה? אלא ודאי שמעיקרו צריך היה האריה להיות כשר, אלא שהתורה פסלה את האריה לאכילה, משום שאוכל כל מיני חיות טמאות ומתפטם באיסור.
כך כתב גם הרמב"ם ב"מורה נבוכים", בטעם איסור טמאים, שהטעם שאסור לאכול את האריה אף שבעצם כשר הוא – הרי זה משום שאוכל חיות טמאות". (יעויין שם ב"יערות דבש", אריכות נפלאה בענין הדבש שרדה שמשון מגוויית הארי, כמבואר בשופטים פרק י"ד פסוק ח', אף שלכאורה נטמא הדבש מנבלת הארי).

שמירה על האכילה עוזרת בשליטה על היצר ובשימת גבולות:

כל אימת שיהודי ניגש לאכול דבר כלשהו, הוא נעצר ושואל את עצמו מספר שאלות:

המאכל עצמו, ממה הוא עשוי, האם הוא מעושר, האם אינו מתולע...

אחרי שהוברר שהמאכל בסדר, אני צריך לדעת האם אני יכול לאוכלו עכשיו או להמתין לסוף התפילה, לעשיית קידוש או הבדלה, או שאני בשרי, או שהיום תענית, שאין מצוה שעליי לעשות לפני כן כמו ק"ש או תקיעת שופר, או אני צריך להאכיל לפני כן את הבע"ח...

בענין מקום האכילה, האם צריך להיכנס לסכה.

האם צריך ליטול ידיים.

אני צריך לברר איזו ברכה צריך לברך ולברך אותה ולברך אח"כ וכו'

כך מרומם האדם את עצמו מעל יצרו.

ללא אכילה אי-אפשר, לכן זו התמודדות יומיומית שאנו ניצבים מולה כל הזמן!

ר' יוחנן כהן גדול נהיה צדוקי אחרי שמונים שנה שנכנס לקוד שהקדשים ויצא בשלום! בפרי עץ חיים כותב שזה קרה בגלל ניצוץ רע שהתעבר בו ע"י אכילה, כי הוא לא דקדק פעם אחת מה הוא אוכל.

לכן צריך כ"כ להקפיד שכל דבר יהיה עם כשרות מעולה ובדיקה מדוקדקת.

אין שום דבר היום שאפשר לאכול בלי שתהיה לו כשרות כי לכל דבר מוסיפים חומרי טעם וריח ושומנים להברקה ולגמישות (במפעל סוכריות אחד בחו"ל סיפרו הפועלים למשגיח בתמימות שהם שמים קצת שומן חזיר על האצבעות כדי שהסוכריות לא ידבקו לידיים...).

כותב רבינו הרמח"ל (מסילת ישרים פי"א): "והנה מי שיש לו מוח בקדקדו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם ישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור אף איסור המאכל כבר בארנו, שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי איפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא".

שימת הגבולות גורמת לדבר גדול מאוד:

הברכת משה מלעלוב היה מבאר את הפס' (דברים יח,יד) "ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך" ד"לא כן" קאי על הצדיק, דמבואר בגמרא (שבת סג.) דהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה, וכמו כן צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים (שבת יט:) נמצא דבכוחו לגזור כן או לא, וזהו "ואתה" - היינו איש ישראל - "לא כן" היינו הצדיק "נתן לך ה' אלקיך".
איך יכול האדם להתעלות ולבא למדרגה של צדיק ולומר "לא כן" לרבון כל העולמים?
כאשר תחילה הוא מקדש עצמו במותר לו ואומר "לא"  לדבר שלבו חפץ בו, ומכניע תאותיו, ואז יכול לבוא למדריגת "לא כן" שהקדוש ברוך הוא גוזר והוא מבטלה, הוא גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים!




[1] הדרשה על בסיס דבר תורה של הרבנות הצבאית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: