Blogger Wordpress Gadgets

מעדיף לקרוא בשפה אחרת?

יום שישי, 11 באוגוסט 2017

פרשת עקב - להט בלי לחץ

להט בלי לחץ


בפרשיית "והיה אם שמוע" המופיעה בפרשתנו, מופיע הציווי על חובת ההורים ללמד את בניהם ולהנחילם את דרך התורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם".

כיצד בדור שלנו נוכל לחנך את ילדינו לדרך התורה?

עיקר החינוך תלוי במניע הפנימי לקיום המצוות, אשר קיים ועומד וסופו שיתבטא ב"מבחן התוצאה", אך אין התוצאה צריכה להיות חלק מרכזי מדי בשיקולי החינוך.

לכן, עלינו כהורים לשים לב היכן אנו שמים את הפוקוס בחינוך ילדינו.

אם ההורים משדרים לחץ ועומס ביחס לתוצאה ולעשייה בפועל, ומעבירים את המסר כי הם מעוניינים בתוצאה בלבד, יש בכך נזק גדול.

למשל, אם כל מה שמעניין את ההורה האם בנו ברך ברכת המזון או לא, בעצם הוא אומר כי אין הוא מעוניין אלא בתוצאה הסופית, ובכך שם את הפוקוס במקום הלא נכון. השדר הפנימי שהוא משדר הוא שההלכה היא מעמסה, ואין כל משמעות לחיות הפנימית של המצווה.

כאשר הילד אינו מברך, האב אינו צריך לשאול את עצמו באיזה דרך הוא יגיע לתוצאה המבוקשת, אלא לשאול את עצמו מהם הסיבות שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון.

כאשר הילד אינו רוצה לברך ברכת המזון יש בכך מסירת מידע להוריו, כי אין הם מקרינים לו את החיות הפנימית הקיימת בברכת המזון שתהווה בשבילו סיבה ומניע לברך.

יש להגביל את הנטייה להתערב בענייני שמירת המצוות בבית ולכוון את עצמינו לחיות הפנימית שבהן.

לילדינו ישנם חושים פנימיים המסוגלים לקלוט את הדברים האמיתיים ולהבחין בין אמת לזיוף.

הילדים רואים היטב מתי הוריהם פועלים עם עיניים נוצצות - כאשר הם לומדים תורה ועוסקים במצוות, או כאשר הם עסוקים בענייני חולין.

פעמים רבות ילדינו מסוגלים לקלוט ולהבחין בין העיקר לטפל על אף שהדברים נמצאים מתחת לפני השטח.

אמנם הרגעים בהם מתפרץ הלהט הפנימי לקדושה אינם רבים, אך אלו רגעים יקרים ונפלאים שדי בהם להשאיר חותמם העמוק על הילד בבחינת מעט המחזיק את המרובה.

ילד הרואה את אביו לומד בדבקות, רוקד בשמחת תורה בהתלהבות, בוכה בוידוי של יום כיפור או מתפלל עם כל הנשמה, קרוב לודאי שזהו החינוך הכי חשוב שהוא מקבל בימי חייו.

ברגעים מעין אלו נחשף הילד לסיבות ולמניעים העמוקים ביותר לכל שמירת המצוות, המהווה רק תוצאה שלהם.

הגמרא אומרת "בעוון נדרים בנים מתים", כלומר – מפני שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים.

מסביר מרן הרב קוק זצ"ל ('עין אי"ה' שבת א' פ"ב רי"ד) כי נדר מבטא התנוצצות עליונה של שעה נפלאה ומרוממת שאדם חווה ורוצה להישאר דבוק בה, ועל כן הוא נודר נדר. לאחר רגע עליון זה של הנדר, הרוממות נעלמת ומתפוגגת והנדר נשכח ומופר, הרגש נשכח ומת:

"רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם.

יסוד החינוך הטוב הוא לבסס יפה את הרגש הטבעי לטובה, לצדק לקדושה ולמישרים, באופן שכשיגדיל האדם כבר ימצא דרך החיים מוכנת לפניו, ואיננו צריך כ"א להוסיף לקח ושכל טוב, לעלות מעלה מעלה.

ע"כ ראשית חטאת החינוך היא אם לא ישכיל האדם את גודל הערך של הרגש הטוב, עד שיחפש בכל דבר למצא רק את הצד המושכל לבדו ע"פ השכל הקר, באין גחלת של חום אש קודש בתוך הלב להרגיש את החיים ואת הנועם שיש באור ד' במדות טובות ובכל קדושתה של תורה ושל עבודת ד' הטהורה והברה. הדרכה כזאת משחתת היא את כל נפש, כי לא בריאה שכלית מופשטת הוא האדם, עד שיספיק השכל הקר והיבש לבדו להשלימו, כ"א הוא מורכב מכחות שכליים וכחות הרגשיים שהם צריכים להיות משולבים יחד לטובה...

והנה כמה שהוקרת הרגש הוא ענין מתמיד שפועל תמיד את השפעתו גם על הגדולים, הוא דבר מובן. אמנם לאין קץ ואין תכלית, הוא פועל על החינוך של הקטנים. כל הבנין של הנפש בתחילת גידולה תלוי רק לפי ההצלחה של השרשת הרגשות הטבעיים, שהם נמזגים בעצם הנפש ומעמידים יסוד לכל אושר החיים. עם כיבוד הרגש והידיעה שמתת אלהים הוא כשהוא מתנהל באורח ישר, המתגלה ביותר בשמירת קדושת הנדרים, הבאה מהוקרת כל משאת נפש אשר נשאו רוח ד' בעת הטובה של התעלות הלב, תטיב השפעת החינוך על הקטנים, עד שיגודלו באורח צדקה ויהיו ראויים לפעול טוב וחסד ולהיות מועילים בחברה האנושית, ומביאי ברכה לבית ישראל, ובזה הנם ראויים לחיים.

אמנם בעון נדרים, בהתמוטט היסוד של טוב החיים של הרגש הטהור והוקרת קדושתן, מה ישאר עוד לקטנים האמללים לנהלם בדרך האורה להיות פועלי טוב בעולם, בניו ובנותיו של אדם הם צריכים להיות מעשי ידיו, האדם צריך טיפול מעשי, לכונן את מורשי לבבם, את הכנת סעיפי הגיונותיהם הטבעיים. ובמה איפוא יביאם לזה, ע"י הרגשות הקדושים שהם מוכנים להיות נקלטים גם בלבב הבנים הרכים.

אבל ביטול זה היסוד, יגרום שהבנים לא יוכלו לקבל את הטוב הראוי לבא בתקופת הקטנות למען הכין בסיס לטובה בעת הגדלות, ובזה הלא יהיו רק משחיתים ומהרסי כל טוב בחיים בחברה ובאומה.

וכפי חק ההשגחה שהחלקים היותר גרועים, היותר בלתי מוכשרים להביא תועלת ורק דבר בליעל יצוק בם, שהם נכחדים ומתבערים ע"י המוני הסיבות המוכנות לפורעניות, הנה יהיו הקטנים הללו באשמת העזיבה של האבות מוכנים לשוט שוטף כי יעבור. בעון נדרים בנים מתים. למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך".

צריך גם לשים לב שההורים לא משדרים מצד אחד נחת וחוסר לחץ ביחס לקיום המצוות, אך מצד שני הם משדרים לחץ וחוסר פשרה בעניינים אחרים, למשל באיזה שעה בדיוק הילד צריך ללכת לישון.

המסר הכפול הזה מבהיר לילד היטב כי ההורים לחוצים רק בדברים מסוימים, וישנם דברים החשובים בעיניהם יותר וכאלה החשובים בעיניהם פחות (אמר לי פעם נהג אמבולנס חילוני שהוא שמע שני אנשים דתיים אומרים טיעונים והוא שם לב שאחד אמר את זה אבל השני האמין בזה...).

מסר אמיתי וכנה יכול לנבוע רק מתוך לב טהור מלא להט אמיתי, נקי מכל בלבול מן החוץ, אפילו אם במקרים רבים הוא אינו יוצא אל הפועל עקב חולשה[1].


אחד הדברים המרגשים ביותר ביהדות הוא מקום המקדש, עקב החשיבות, עקב העוצמה, עקב הקדושה, עקב העוצמה של התהליך המתרחש כרגע בשיבת השכינה אל המקום הזה...

עדויות מההר:

"ארבע דקות בהר. ארבע דקות בהן כל המחשבות קפאו, והלב פעם. הלב הרגיש. ארבע דקות שקדמה להן המתנה בת מעל למאה דקות. מחשבות כבר לא היו לי. רגשות היו לי. עליתי להר כמה וכמה פעמים, אך רק בפעם הזאת הרגשתי. בפעם הזאת החליף לי ה' את לב האבן בלב בשר. וידעתי. והרגשתי. וחשתי. זה המקום שלי! זה הקשר ביני לבין ה', הקשר ביני לבין בורא העולם, הקשר שלי עם אבא שלי. בארבעת הדקות ידעתי בידיעה שאיננה נובעת מהשכל: זה המקום של אבא, של אבא שלי...".

"הלב נפעם והשפתיים לא מפסיקות למלמל: 'מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו...', היום בו עליתי בפעם הראשונה להר, היה עוד אחת מנקודות המפנה בחיי. מאז ידעתי שהגעתי לשורש הכמיהה האמיתית לגאולה במשך אלפי שנות גלות - הכמיהה לבנין בית המקדש".

"כשנכנסתי בפעם הראשונה להר הבית, הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר. משהו עוצמתי ושונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. הגעתי לארמון של ה' - המלך של כל העולם! מקום שצדיקים רבים חלמו להגיע אליו, ולא זכו. עמדתי נפעמת מול השרידים שעוד נותרו שם מבית המקדש. אלו שהערבים עוד לא הספיקו להרוס: חלק ממדרגה של החיל, ראשו של הכותל המערבי של הר הבית מימי החשמונאים - שמוסווה היטב בריצוף המודרני, וערימת עצים - ארזי לבנון מלפני 3000 שנה, שבהם השתמש שלמה המלך לבנות את בית המקדש הראשון. ובכל רחבי הר הבית, מעורבות בעפר, כמויות גדולות של אפר - עדות דוממת לבית המקדש שלנו ששרפו הרומאים לפני 2000 שנה. אני עומדת במזרח, מול הכניסה להיכל, ונושאת תפילה לקב"ה, שבקרוב אזכה להביא לשם אבנים ולהיות שותפה פעילה בבניית בית המקדש השלישי".

לא עולים להר הבית בשביל שהילדים יתחנכו, אבל מובטחני שילד העולה להר הבית ורואה את הוריו בוערים בנושא המקדש הקדושה והשכינה (גם אם הם כרגע לא יכולים לעלות מסיבות מסויימות) ליבו יידלק לעבודת השם בקלות.

השבוע בחדשות הר הבית: ניתאי בן השש הגיע עם אביו מאילת במיוחד, כדי לעלות להר הבית. הוא שיתף את העולים בסיפורו והצליח לרגש את כולם, הן מהסיפור המיוחד והן מכושר הביטוי והעושר הרוחני של ילד בגילו.

ניתאי יעלה השנה לכיתה א' בבית ספר ממ"ד בעיר אילת. מאז שניתאי עמד על דעתו הוא הכיר את בוראו והחליט לשמור את מצוותיו. הוא מקפיד להתפלל ולהשתתף בשיעורי תורה בבית כנסת ליד הבית.

הוריו תיכננו לרשום אותו, יחד עם שאר חבריו לבית ספר ממלכתי, אולם ניתאי התעקש והודיע שהוא ילמד בבית ספר דתי.

היום ניתאי הצליח להגשים חלום. הוא ביקש מאביו לעלות להר הבית ויחד הם עשו את הדרך מאילת ועלו לראשונה לחצרות בית ה'.

ניתאי ואביו התרגשו מאוד מהמעמד והצליחו לרגש את שאר העולים עם הסיפור המיוחד.

העולים התפעלו מאוד מכושר הביטוי המיוחד של ניתאי בן השש, מהאמונה החזקה, הנחישות והדבקות שלו בדרך התורה ובירכו אותו שיזכה לדבוק בדרך האמת ולעשות חיל.








[1] עד כאן מסוכם משיעור של הרב יהושע שפירא שליט"א.