Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 3 באוגוסט 2017

שבת נחמו - דברו על לב ירושלים

דברו על לב ירושלים


כידוע[1], בית ראשון חרב בגלל שלושת העברות החמורות בתורה - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני חרב בגלל שנאת חינם. חז"ל משווים חומרת שלושת העבירות בשלן חרב הבית הראשון לחטא לשון הרע, השווה כנגד כולן (ערכין טו: וירושלמי פאה טו, ד).

לשון הרע הוא הביטוי המילולי לעוון שנאת חינם ושקול כנגד שלושת העבירות החמורות בתורה. חטא זה אף חמור מהן, כיוון שבעקבות חורבן הבית הראשון גלינו שבעים שנה, ואילו בעקבות חורבן הבית השני ארכה הגלות ועדיין לא נגאלנו. מתוך כך, כתיקון לחטא שנאת חינם בשלו נחרב בית המקדש, עלינו להתעורר באהבת חינם.

כדברי מרן הרב קוק זצ״ל  (אורות הקודש ג, דרך הקודש פרק י' עמ' שכ״ד): "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם".

מהי אהבת חינם? אהבה היא בעיקרה בלב, אך כיוון שהלב רחוק מן האדם עד שאין לו יכולת לשלוט עליו ולכוונו, עיקר ביטויה של האהבה מתרחש במקום שיש לאדם יותר שליטה בו, בפיו.

כך פוסק הרמב״ם במפורש במצוות אהבת ישראל (הלכות דעות ו,ג): "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' לפיכך צריך לספר בשבחו׳׳.

התוכן וההתפרטות של מצוות אהבת הרע מתבטא בפיו של האדם המספר בשבח רעהו. כאשר אדם מספר בשבח חברו הוא מקיים מצוות עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך".

לפי הדברים הללו יש לומר שכל הגאולה תלויה ביכולת שלנו לדבר בשבח חברנו.

הרצי"ה היה אומר שלא לחינם שלח הקב"ה את החפץ חיים דווקא בדורנו, כדי להכין את ישראל להתחזק בהלכות לשון הרע שכמעט ולא נודעו עד אז, כחלק מן ההכנות לקראת הגאולה.

כאשר אדם כובש את יצרו ונמנע מלספר לשון הרע זהו בחינת "סור מרע". למעלה מכך, ישנה מדרגה נוספת ובה עיקר הטעם הפנימי של אהבת הרע בבחינת "עשה טוב" באמירת שבח חברנו.

בדיבורי שבח וחיבה לחבר קיים כוח רב הן לדחות את הרצון והתאווה לספר לשון הרע, בבחינת מעט טוב הדוחה הרבה מן החושך, והן להרבות ולהגביר את האהבה בין אדם לחברו. תוכן חיובי ודברי שבח בין אדם לחברו מהווים תיקון לכוח השלילי המבקש לדבר רע, ומעלים את כוח הדיבור בכללו לדרגות עליונות.

גאולת הדבור:

על מנת לבאר את תיקון הדיבור המתרחש בגאולה נתבונן בדברי הזוהר הקדוש על יציאת מצרים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" משום שגאולת מצרים היא בנין אב שממנו נלמדו כל שאר הגאולות עד הגאולה האחרונה.

הזוהר הקדוש (ח"ב כה:, וראה פרי עץ חיים שער חג המצות, פ"א) מלמדנו כי עיקר גלות מצרים הייתה גלות של הדיבור.

קליפת פרעה (אותיות עורף) נמצאת במצרי הגרון, במקום מעבר הדיבור במוצאות הפה, ומונעת את היכולת לדבר. כאשר יצאו ישראל ממצרים על ידי משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, התחיל תהליך גאולת הדיבור שהגיע לשיא גאולתו בעשרת הדברות. גאולת מצרים כולה נקראת על שם הפה: פה - סח, ועיקר הגאולה היא בכך שהפה יכול לדבר ולשוחח.

מהו כוח הדיבור? עיקר מעלת האדם על בעלי החיים הוא הדיבור ("ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב, ז, ומתרגם אונקלוס שם "רוח ממללא").

האדם נקרא 'מדבר' דווקא על שם מעלה זו ולא על שם מעלות אחרות שלו על בעלי החיים, כגון שהוא בעל מידות, בעל בחירה או בעל יכולת מחשבה. זאת משום שעיקר כוחו של האדם נתון דווקא בפיו.

הדיבור הוא "מלכות פה" (פתח אליהו), ש״לית ליה מגרמיה כלום", מעצמו אין לו כלום, אך יש בו היכולת לגלות ולבטא את הנפש ולהמשיך חיות בעולם, כפי שדורשים חז"ל: "כי חיים הם למוצאיהם - למוציאיהם בפה" (משלי ד, כב. תנחומא דברים ח, סימן ה).

הנפש זקוקה לכוח הדיבור על מנת לגלותה ולהפרותה, כפי שזרע הטמון באדמה זקוק למים על מנת לגדול ולהתפתח (דורש ר' נחמן מברסלב את הפסוק: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו), שעל ידי הדיבור יוצאת הנפש מכוח אל הפועל: "כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכוח ועל ידי הדיבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכוח אל הפועל". ליקוטי מוהר"ן, קמא לא,ט).

כוח הדיבור היה במצרים בגלות, ולא הייתה יכולת לבטא את התוכן הפנימי של השעבוד.

כל אדם הנתון בצרה ומצוקה אינו יכול להביע את צרתו מפאת הלחץ והקושי, ותחילה הוא שותק - "ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג,כח).

לאחר מכן, הוא מבטא את קשייו בבכי, ללא מילים - "שלושה ימים ראשונים לבכי" (מועד קטן כז:). הקול הסתמי, הצעקה או הבכי, מוציאים אמנם את המתרחש בנפש, אולם אין הם מפרים אותו כפי שמפרה אותו הדיבור. ממילא, אין קול סתמי כזה פועל את פעולתו כראוי. בני ישראל במצרים זעקו וצעקו, אך מפאת כובד הגלות וקשייה הם לא יכלו לבטא ולתת חיות ומשמעות לתוכן הפנימי שזעק בקרבם. היה זה קול ללא דיבור. הגלות והצרות הכבידו עליהם עד כי יכולת ההבעה של נפשם הוכנעה, וכל אישיותם נעשתה מצומקת כמת, ולא יכולה הייתה לצאת החוצה אל הפועל.

הסימן הראשון ליציאה מן הגלות הוא היכולת למלל את החוויות הקשות ולדבר בפה מלא על הגלות וקשייה מנקודת מבט חיצונית. הדיבור הוא שמפיח רוח חיים באדם: "חיים הם - למוציאיהם בפה". באמצעות הדיבור יוצא האדם משביו וגלותו וכל כוחות חייו נעורים לתחייה.

הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים, קובץ א', סעיף קנ"ו): "לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, ולחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עימו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור, זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות...

התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו, ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן, לא את אורחות חיינו הלאומיים, ולא את שאיפותנו המופשטות, העולות מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקוותנו לשוב להיבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל לעזוב את כל אלה האידיאלים המחיים את הכלל, אינם ניכרים כל כך איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים, נשמת החיים מסתלקת.

לא ניבהל גם כן משום מה שאנו מגמגמים כל כך במבטאנו, כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמיתתו. האמת בקירבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ, ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר.

בתוכיותנו אנו מבינים את הגיוננו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים, את אשר אנו מבקשים בהווייתנו השלימה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית".

כך התרחש בגאולת מצרים. מיד בסוף ארבע מאות שנה מופיעים דברי התוכחה של משה השואל על רוע הגלות ופשרה: "למה הרעותה לעם הזה" (שמות ה,כב).

כך אף יתרחש בגאולה העתידה, כאשר יצא הדיבור מגלותו.

יציאה מן הגלות באמצעות דיבור אנו מוצאים במצוות תוכחה. אומרת התורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא" (ויקרא יט,יז).

שנאה בין אדם לחברו היא מצב של גלות והסתר המצריך תיקון. לכן, אדם שיש לו הקפדה ושנאה על חברו ואינו מוחל לו, מצווה מדאוריתא להוכיח את חברו על כך, לשאול ולברר את הדברים בלשון רכה.

על מנת לרקום מערכת יחסים פורייה בין אדם לחברו, לא די שאדם יימנע מלספר לשון הרע על זולתו, אלא עליו לפתח ולשכלל את יכולת הדיבור שלו. לימוד זה כולל ליבון כנה של כל המעקשים ואבני הנגף שהינם כחיץ במערכת היחסים בין אדם לזולתו, ופיתוח היכולת להוכיח ולבקר את הזולת באופן מעודן ובונה. בדיבורי תוכחה כאלו תהיה רפואה לעלבונו וגאולה לגלותו.

כיום אנו עדים לתהליך שבו כוח הדיבור יוצא מגלותו.

מרן הרב קוק זצ"ל אמר שאי אפשר לתקן כיום את המידות מבלי להשתמש בכלים של הפסיכולוגיה המודרנית.

אחת מהן הוא הכלי הטיפולי העושה שימוש בכוח הדיבור. הפסיכולוגיה המודרנית לימדה כיצד להשתמש בדיבור כדי לפרוק את השנאה בין אדם לעצמו, לחברו, ולסובבים אותו, ובכך להשכין בתוכו שלום ולהגביר את האהבה בעולם[2].
בטיפול הפסיכולוגי באמצעות הדיבור מותר, ואף צריך, להביע תחושות קשות, מרירות וכעס, על אף שאין הם חיוביות לעצמן, משום שיש בכך תהליך מועיל ומרפא[3].

בתהליך טיפולי מעין זה מתקיימת בזעיר אנפין מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך", משום שמתגלה בו היכולת לבטא את הקושי בפה ולנסחו במילים באמצעות הדיבור.

דיבורי תוכחה הם השלב הראשון בגאולת הדיבור ובתהליך היציאה מגלות הנפש במערכת יחסים פגועה בין שני רעים. היכולת לבטא את מר הגלות ולגלות לזולת כי פגע בנו, היא ראשית של תהליך גאולה. מתוך דיבור כנה בין אדם לזולתו יצמחו פיוס והבנה, ומתוכם תתגלה אהבה.

לאחר תיקון דיבורי התוכחה שבין אדם לחברו, דרוש שלב נוסף בפיתוח יחסי אהבה וחיבה בין אדם לזולתו. שלב זה כולל דיבור חיובי - אמירת דברי שבח, חיזוק ופרגון לחבר. בדיבור זה אין רק סילוק המעקשים אלא אף הגברת האור והאהבה שבין אדם לרעהו.

ההבנה כי קיים כוח מרפא באמירת דברי חיזוק ופרגון הדדי לא הופיעה בפסיכולוגיה בראשית דרכה, אלא בשלב מאוחר יותר. תחילה הדבר בא לידי ביטוי בעיקר ביחסים של אדם לאלו הכפופים לו, כגון בין מעביד לעובדיו או בין מורה לתלמידיו.

אולם, כבר בתורה ישנה מצוות עשה מדאורייתא "ואהבת לרעך כמוך" - לספר בשבחו של חברו, המתקיימת אפילו שלא בפניו, וראוי להדר בה ולא לחסוך במילים טובות ובדברי אהבה.

בדורנו, דור שיצא מהגלות, אנו עדים להתפתחות משמעותית בתחום העידוד והפרגון החל מאמירות כמו "אנחנו אוהבים אותך" בסדנאות תמיכה שונות, וכלה, להבדיל, באמירות כגון "הקב׳׳ה אנחנו אוהבים אותך". באמירות אלה המבטאות את היכולת להביע את האהבה כלפי הזולת, מתגלה הביטוי הגדול ביותר למצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויציאה של הדיבור מן הגלות.

אולם, תהליך גאולת הדיבור עם כל יתרונותיו, טומן בחובו סכנה גדולה.

מפאת הפער האינסופי שבין הפנים לחוץ, יציאת הדיבור הפנימי כלפי חוץ מתלווה בחיצונים הנתפסים ומחבלים בו. עם יציאת הדיבור, ישנה סכנה שחיצונים יחבלו בו. התפשטות הדיבור כלפי חוץ גורמת לדיבור להיעשות שטחי ורדוד, כביכול הוא יוצא לגלות נוספת.

גלות זו מתגלה באמצעי התקשורת השונים, בהם הופכות כל המילים היקרות והנפלאות ביותר להבל גמור. אפילו המילים הרוטטות והנוגעות ביותר אינן נוגעות ואינן אמיתיות כאשר הן נאמרות בראש כל חוצות.

ביכולת לדבר דיבורי אהבה ישנה סכנת נפילה לגלות לא פחות חמורה מזו הראשונה, מפני שאין היא מבחינה כי עדיין קיים מרחק בין אדם לחברו, ואין היא מזהה את הסיגים הדקים בנפש שעדיין מבקשים להם ביטוי.

המילים אשר היו בגלותן ונגאלו משעבודם, עלולות להיות למרמס עם יציאתן 'מן השפה אל החוץ' ולהיוותר בבדידותן כמאז. מילות אהבה המתנוססות בראש כל חוצות ועל כל מסך מרצד משקפות, כביכול, עולם שכולו טוב, אך חוסמות את הטוב היותר פנימי מלהתגלות באופן מתוקן.

על כן יש לשים ליבנו שהמילים היוצאות, יצאו מלב טהור ולא יהפכו להיות שכבה נוספת במסך המבדיל בינינו לבין חברינו.

עם זאת, אל לנו להתעלם מתהליך הגאולה המתרחש במעמקים וכמעין מפכה מימיו. עלינו להאזין לקול נביעתו.

תחילה פועם המבוע פעימה כקריאת כיוון ראשונית ויוצר שטף של מלים בעולם. לאחריה יבואו פעימות נוספות אשר ימשיכו להזרים באופן מתוקן יותר דיבורים של גאולה.

עד עתה התבוננו בתיקון הדיבור באמצעות דיבורי תוכחה ודברי שבח כחלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך".

פעמים רבות דורשים רבותינו את הביטוי 'רע' כמתייחס אל הקב"ה, ואף מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מתפרשת כך (למשל במשלי כז, י "רעך ורע אביך אל תעזוב" ורש"י על אתר).

מכאן נתבונן בתהליך יציאת הדיבור מן הגלות אף ביחס שבין אדם למקום.

במצוות תוכחה, דברי התוכחה בין איש לרעהו אמורים אף ביחס שבין ישראל לאביהם שבשמים. כך נהג משה רבנו בטענתו כלפי שמיא על רוע הגלות: "למה הרעות לעם הזה", ובכך החל את תהליך יציאת הדיבור מגלות מצרים. זהו בעצם תפקידה של מגילת איכה, שיש בה אמירה כנה מתוך ענווה כלפי שמיא. אנו תמהים וכואבים איכה נהיה המצב הזה - ״ראה ה' והביטה למי עוללת כה״ (איכה ב,כ).

הביטוי העז ביותר לגלות הדיבור בין ישראל לאביהם שבשמים מתרחש דווקא בתחום התפילה. מפאת הנתק שבין הפה ללב, פעמים רבות אין בתפילה דיבור אמיתי וכנה עם ריבונו של עולם, אלא היא נעשית כמצות אנשים מלומדה.

אולם בגאולה מתרחש תיקון ביכולת לבטא את מכאוב הלב גם ביחס שבין אדם למקום, בתפילה.

בהקשר זה, תורתו של ר' נחמן מברסלב מהווה נידבך חשוב ביציאת הדיבור מן הגלות.

ר' נחמן לימדנו את מעלת ההתבודדות והיכולת לדבר עם ה' יתברך - ״כאשר ידבר איש אל רעהו״ מסילת ישרים, פרק יט) בשיחה מן הלב ובהשתפכות הנפש (ליקוטי מוהר״ן תניינא כ״ה ועוד).

בדורות הקודמים דיבור פתוח וגלוי בנוגע לכאבים ומצוקות אישיות ומשפחתיות ואף בענייני עבודת ה' בין בני זוג, חברים ובני משפחה, היו בגדר טאבו, ולא היה אפשר לדבר עליהם ולהביעם.

כיום לעומת זאת, ביטוי והבעה של קשיים ומצוקות בקבוצות תמיכה ובשיחות נפש למיניהן, הם עניין שכיח ופופולרי.

גם בקדושה ובעבודת ה' יש כיום מקום רב לביטוי הקשיים המונעים מעבודת ה'. תהליך זה שבו ישנה אפשרות ויכולת לבטא את הקושי והמצוקה, גם בעבודת ה', הוא חלק מתהליך הגאולה.

נחמו נחמו עמי:

מלבד דיבור הקשיים בעבודת ה' כדברי תוכחה בין איש לרעהו, ישנה רמה נוספת בתיקון הדיבור בדיבורים חיוביים - דברי שבח, חיבה ונחמה. בדברי השבח לה׳ יתברך אנו מגלים את אהבתנו וחיבתנו אליו ואת אהבתו לעולמות וגילוי טובו.

ישעיהו הנביא בנבואת הנחמה שלו מנחם את ישראל בכך שהם אלו שעתידים בכוח דיבורם לנחם ולדבר טוב אל ה' החפץ לגאול ולהיטיב עם ירושלים: ״נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלם וקראו אליה״. (ישעיהו מ, א-ב).

כחלק מתהליך גאולת הדיבור עלינו ללמוד לדבר דיבורי נחמה. ראשית עלינו ללמוד להשתתף בצערו של אדם ולנחמו על כך. מלבד הנחמה על הקשיים האישיים, עלינו ללמוד לנחם אדם על קשייו בעבודת ה'. עלינו לדבר בשבחו ומעלתו ולחזקו, שכל המרירות שיש לו מפאת ריחוקו מה' היא בעצמה מעידה על מעלתו הגבוהה ומידת הקירוב לה יזכה.

בנוסף, ברמה נוספת, עלינו לעודד ולנחם כי ה' דיבר טוב על ישראל והוא חפץ לגאלם ולהושיעם. עלינו לומר שוב ושוב עד כמה אוהב ה' כל יהודי וחפץ בטובו, ומתוך כך נגיע גם אנו לדרגה של אהבה וחיבה לה'.

במאמרי הראי״ה במאמר ״נחמת ישראל״ אומר מרן הרב קוק זצ״ל כי נחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר עליונה. וכפי שמנחמים משפחה על מות יחיד, כל שכן יש לנחם אומה שלימה שסבלה בכל הגלות הארוכה.

הגלות הפכה אותנו למנותקים ומיואשים, אך המפגש המחודש בינינו לבין הקב״ה מוליד פיוס ונחמה, שגם בכל הגלות לא עזבנו ה׳ והיה עמנו אף בגלותנו.

עיקר היציאה מהגלות תתרחש בגאולת הדיבור ובגילוי טוב ה' לעולמו, עד כי נזכה להודות אף על הגלות ולומר בפה מלא: ״אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני״ (ישעיהו יב,ה).




[1] הרב יהושע שפירא.

[2] שיטת "הטיפול בדיבור" אשר הונהגה בידי ברוייר ופרויד במטופלת ברטה פפנהיים או כפי שכונתה 'אנה או', היוותה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. לפי שיטת הטיפול בדיבור, לדיבור יש יכולת לרפא ובאמצעותו ניתן לשחרר מועקות וכעסים באדם הן כלפי עצמו והן כלפי מי שפגע בו. פפנהיים כינתה תהליך זה "ניקוי ארובות".

[3] אין כאן המקום לבירור המעלות והחסרונות הרבים של הפסיכולוגיה בכלל ושל דרך זו בפרט, אלא רק לציין כי קיים ממד של ריפוי עמוק על ידי דיבור.