Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 31 באוקטובר 2017

כמה מצוות שווה שיעור תורה בצהרי שבת של חורף?

כמה מצוות שווה שיעור תורה בצהרי שבת של חורף?




הנה החשבון[1] על פי המובא בשם המקובלים (הגר"א, הח"ח, בא"ח ועוד..):

אות של תורה = 613 מצוות
במילה יש בממוצע = 4 אותיות
דקה = 200 מילים
שעה = 60 דקות
לימוד מתוך צער = פי 100
לימוד בשבת = פי 1000
לימוד במנין = פי 10
לימוד בשמחה = פי 2

סה"כ שעת לימוד כזו שווה
58,848,000,000,000
מצוות.
בנוסף, אם זה שיעור קבלה אז מכפילים את זה ב1000...

ובפרט שהלומד כשאחרים לומדים פחות מקבל שכר כנגד כל מי שאינו לומד (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה): "רשב"י אומר: אם ראית את הבריות שנתייאשו (נתרשלו) ידיהן מן התורה מאוד, עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כנגד כולם".
[אבל את זה כבר קשה להכניס לנוסחה..]

לא שווה לבוא?...







[1] הרב אבינדב אבוקרט.

יום שבת, 28 באוקטובר 2017

פרשת לך לך - ״הְיֵה בְּרָכָה״ - סוד המהפכה

״הְיֵה בְּרָכָה״ - סוד המהפכה


בראשית[1] (יב-יג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ... וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה״.

ברכתו של הקב״ה לאברהם לעשותו גוי גדול, לברכו ולגדלו, לברך את מברכיו ולקלל את מקלליו, עד שיתוקן המין האנושי כולו לא השאירה לכאורה לאברהם שום משימה שאותה הוא נדרש לעשות בעצמו, חוץ מדבר אחד אותו ציווה עליו הקב״ה לעשות בעצמו - ״וֶהְיֵה בְּרָכָה״.

מהי ברכה בכלל, ומה משמעותו של הציווי האלוקי לאברהם, ולנו כזרעו - ׳והיה ברכה׳, וכיצד יש לעשות זאת?

מבאר נפש החיים (שער ב פרק ב): ״ברכה אינה שבח ותהילה לה׳ אלא תוספת וריבוי״, ברכה מלשון הברכה.

הסבר - אחת מהפעולות החקלאיות נקראת הברכה. הברכה היא אחת האפשרויות להגדיל את מספר הגפנים במטע, כאשר עובד האדמה משתמש בזמורת אחד הגפנים כדי לעשותה גפן עצמאית בפני עצמה, באופן הבא: לאחר שאחת הגפנים במטע גדלה, העמיקה שורשים והפריחה ענפים-זמורות, מותח הכורם אחת מזמורותיה הארוכות כאשר היא עדיין מחוברת לגפן, מכניסה לקרקע בעומק מסוים ומוציא את סופה מעל פני הקרקע. לאחר שהזמורה השרישה והחלה לפרוח כגפן לכל דבר, מנתק הוא את הזמורה ממקורה - הגפן הראשונה, והזמורה הייתה לגפן עצמאית העומדת בפני עצמה, ובכך הרוויח גפן נוספת במטע הגפנים.

זו פעולת ההברכה בשדה, וזו מהותה של הברכה - לעבור תהליך של הברכה, דהיינו להתחבר לשורשנו ולמקור חיותנו להקב״ה, כגפן השנייה הנראית כלפי חוץ כעצמאית, אך באופן פנימי יודעת היא שמקורה נובע מן הגפן הראשונה, ביודענו שכל כוחנו ומרצנו לפעול ולעשות באופן עצמאי, נובע מרבש״ע המחיינו והנותן לנו כוח לעשות חיל.

אם כן, האדם המברך, אינו משבח ומהלל את ה׳ שהרי לה׳ אין צורך בכך, אלא מחבר - ׳מבריך׳ את עצמו אל מקורו - אל ה׳, כאשר מרכז הכובד של הברכה איננו ה׳, אלא האדם המברך עצמו.

מכאן מובן שהתפקיד שהוטל על אברהם אבינו - ׳היה ברכה׳, היה ״להבריך״ - לחבר את כל המין האנושי למקורו האלוקי דרכו, כפי שאכן כך עשה כל חייו בקראו בשם ה׳ לכל באי עולם.

אך כיצד יעשה זאת, מהי הדרך המעשית להבריך את כולם אל ה' בקראו בשם ה׳?

על כך אומר לו רבש״ע - ׳היה ברכה׳, פשוט ׳היה׳ - תהיה אתה!

מה משמעות הדבר?

מבאר הרב אריה לוין (בפירושו לפרקי אבות) שמשמעותה המילה 'היה' כפי שבאה לידי ביטוי בפתיחת דבריהם של חלק מחכמי מסכת אבות במילים "הוא היה אומר" היא שלפני שהוא אמר באופן חיצוני-שכלי את דעותיו ומוסריו לרבים כדי לשכנעם באמיתת דבריו, הוא היה כזה בפנימיותו - במידותיו, ברצונו ובהתנהגותו המעשית.

הויה פנימית עצמית שהיא הסיבה האמיתית להשפעתו על האחרים. המתגלה בהקרנה ודוגמה אישית, שפעמים פועלת את פעולתה אף ללא כוונה מצדו של המשפיע.

כמובן אין הדבר סותר את הצורך להשפיע באופן מעשי ובשכנוע שכלי כדיבור. כתיבה וכד׳, אך ההשפעה העמוקה והאמיתית ביותר היא - ׳היה ברכה׳, היה אדם שיהיו חפצים בקרבתו וירצו להתחבר אליו להתברך אליו וממנו.

הרב קוק (אדר היקר עמ' לה-לו): ״חכם גדול אחד, גאון בתורה, צדיק במעשיו ועשיר במידותיו (כל אדם כפי מדרגתו) יפעול במהלך חייו ובהשפעתו, היוצאת על-פי רוב דווקא בלי שום כוונה מצדו, הרבה יותר מאלפי מאמרים ודרשות מלהיבות...".

אמנם השפעה בדרך זו לוקחת זמן, דורשת המון סבלנות, ועוברת דרך מורכבויות וסיבוכים, אך רק כך, מתוך ׳היה ברכה׳ - תהיה המהפכה!

אבן שלמה (הרב קרליבך, בראשית, עמ' 95 ע"פ מי השילוח): "כתוב (ישעיה מד,ג):  "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה" – אברהם זכה שה' ידבר איתו כי הוא היה צמא לדבר ה' הוא היה ממש רעב וצמא להבין את הסיבות שמאחורי הדברים, את שורשי המציאות".

הרב מיכאל אבולעפיה (אמנות ההכלה עמ' 25-31): 'אב' פירושו עיקרון – סיבה ראשונית תיאורטית, 'בן' זו התולדה – פועל יוצא.

אחרי שמתקיים (מלאכי ג,כד) "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים" שזה העיקרון הראשוני מתקיים גם "וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" שזו התוצאה.

לכן, במקום להיות שופט ולעסוק בעשיית צדק – מי התחיל במריבה וכד' על האב להבין קודם למה יש מתח בבית, מה הסיבה העקרונית למריבה.

כדי להבין למה יש מתח בבית האבא צריך לשאול שאלות אחרות: כמה אני מחבק את ילדי באמת? כמה אני משקיע בהשכבה ובהקמה? כמה אני מספר, מנשק, כמה מכנסי נשחקו מלרדת ולשחק עם ילדי על השטיח...

ההשפעה החודרת ביותר בנפש הילד היא האווירה שבביתו. לפעמים, מתח ומריבות בין ההורים עלולים להכאיב מאוד לילד, הסובל העיקרי מן האווירה העכורה. מצבם של בני המשפחה עשר להשתפר על ידי שינוי באווירה - קרי על ידי אוורורים.

האוורור הראשון הנו... עקרת בית. לעתים, כדאי לשאת בהוצאות כלכליות רבות על מנת לאפשר לעקרת הבית ״להתחמצן״ יום או יומיים בשבוע. ואם לא ניתן, אז אפשר שהבעל, האחות הגדולה או השכנה ישמרו לסירוגין על הילדים כדי שהאם תוכל להתאוורר.

גם האב צריך כמובן לקבוע עתים לתורת הנפש והגוף.

כמו כן, רצוי שבכל ערב ישבו בני הזוג לשוחח על מנת לאוורר עצמם מרגשות היום. ומומלץ מאוד מדי חודשיים-שלושה לשקול יציאה זוגית המעמיקה את הקשר ומחדשת את התקשורת הזוגית.

גם המשפחה כולה כדאי שתצא לנופש, באוהלים או באכסניית נוער, אפילו פעמיים בשנה.

כל אלו תורמים לאוורור - להתחדשות ולהתרעננות, שבלעדיהם האדם עלול להרגיש לפעמים שהוא מדבר סתם לאוויר... שינוי האווירה עשוי להיטיב את מזג האוויר בלב כל בני המשפחה!

את מירב המאמצים של חינוך הילדים צריך להשקיע באווירה בבית, מאוד נח לקבל תוצאות על ידי רודנות ושליטה אבל זו לא האווירה שאנחנו רוצים בבית וזו לא התוצאה שאנחנו רוצים לקבל.

מעשה היה בקורס קצינים שבו חילק המפקד לכל קבוצה קשיות ומחטים ומשימתם היתה לבנות את המגדל הגבוה והיפה ביותר.

מאחורי הקלעים, המפקד בודד מנהיג לכל קבוצה: המנהיג של הקבוצה הראשונה יועד להיות מנהיג דיקטטור, שם אין זכות דיבור והחלטה אלא לו, והוא כופה ושולט על כל אחד. המנהיג השני יועד להיות דמוקרט, לקבל החלטות משותפות בדגש על הכבוד וההכלה של כל אחר מבני הקבוצה. המנהיג השלישי - אנרכיסט, יושב בצד ללא מעש.

בתום הפעילות התבררה התוצאה: המגדל הגבוה ביותר היה זה של הראשון, של המנהיג השולט, כשכל בני הקבוצה מסוכסכים זה עם זה. המגדל היפה ביותר היה של הדמוקרט, כשכל בני הקבוצה מחבבים זה את זה. בקבוצה השלישית - היו קשיות ומחטים פזורים ללא צורה, וכל אחד מדבר עם חברו ללא חיבור לפעולה.

המסקנה ברורה: ההורה המנהיג השתלטן - מביא את ילדיו להצלחה גבוהה יותר אך לאורך זמן המבנה הזה אינו מחזיק, כי כל הרגשות השליליים עלולים יום אחד להשתלט על הנשלט עד שהוא אפילו עלול למרוד בהוריו.

אם הילדים הם התוצאה של התנהגות ההורים, אז "היה ברכה" תשקיע בלגדל את עצמך למעיין נובע ואת ביתך למקום עם הרבה נחת וכך ילדיך יגדלו כמו שצריך בע"ה.





[1] הרעיון לקוח מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

פרשת לך לך - הכיפה הסרוגה

הכיפה הסרוגה


שלוש כיפות מופיעות בחומש בראשית, כיפה שקופה, כיפה שחורה, וכיפה סרוגה.

ישנה מחשבה בציבור הרחב שמי שמקבל עליו עול מלכות שמים הוא לובש כיפה, אבל אם הוא ממש רוצה להתחזק אז הוא לובש כיפה שחורה, זו מחשבה שנובעת מאי הבנה מה אומרת / מכריזה הכיפה הסרוגה.

[חשוב לציין שיש הרבה הפתעות מתחת לכיפות ולפעמים מוצאים אנשים עם כיפה שקופה שיותר מחוברים לבורא מהרבה בעלי כיפות אחרות... אנחנו מדברים כאן על מה הכיפה מכריזה בכללי, לאו דווקא על כל אחד שמחליט ללבוש אותה...].

שלוש פעמים[1] מופיע השורש ח. נ. ך. בחלקו הראשון של ספר בראשית.

הפעם הראשונה ביחס לחנוך, בנו של קין, נכדו של אדם הראשון - (בראשית ד,יז): ״וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך, ויהי בונה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך".

הפעם השנייה בדור השביעי לשושלתו של שת אחיו הצעיר של קין ובנו השלישי של אדם הראשון – (שם ה יח-כד): ״ויחי ירד שתיים וששים שנה ומאת שנה ויולד את חנוך... ויתהלך חנוך את האלוקים ואיננו כי לקח אותו אלוקים״.

והפעם השלישית בפרשתנו (יד,יד) כאשר אברהם אבינו יוצא להציל את לוט מהשבי כנאמר: ״וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן״.

מה משמעותם של שלוש הפעמים הללו, ובעיקר מה משמעותו של החינוך השלישי המיוחס לאברהם אשר חינך את חניכיו, ועלינו כבניו לאמצו וללכת בדרכו?

אפשר לומר שהתורה באה ללמדנו על קיומן של שלוש תפיסות חינוכיות מרכזיות:

הראשונה (הכיפה השקופה) - תפיסתו החינוכית של קין, הרואה את מטרת החינוך בהשתלמותו המקצועית של האדם ופעולותיו המעשיות לפיתוח ובניין העולם, גם אם הדבר נוגד את הציווי האלוקיים.

תפיסה חינוכית זו באה לידי ביטוי בהתיישבותו של קין במקום אחד כפי שנאמר (בראשית ד,טז): "וישב בארץ נוד״, בניגוד לעונש האלוקי שהוטל עליו לאחר שרצח את הבל - ״נע ונד תהיה בארץ״ (שם ד,יב) להיות בתנועה מתמדת ובארעיות, ולא עוד אלא שנהיה קבלן בניין הבונה עיר שמשמשת סמל לקביעות ויציבות, ואף קורא לה כשם בנו חנוך ״ויהי בונה עיר ויקרא לה כשם בנו חנוך״, כרוצה להנחיל ולהנציח לדורות את השקפת עולמו החינוכית המסתכמת בפיתוח בניינו של העולם החומרי, ללא קשר לערכים האלוקיים, מטרותיהם ומגמותיהם, כפי שמצוי הדבר מאוד כמערכות חינוך רבות.

התפיסה החינוכית השנייה (הכיפה השחורה) היא תפיסתו של חנוך השני משושלת שת, שעליו נאמר ״ויתהלך חנוך את האלוקים״, בהתבודדותו מהחברה והעולם שמסביבו, עד שמרוב קדושתו הרוחנית התעלה להיות כמלאך כשמיים והשאיר את העולם מקולקל ומושחת מבחינה מוסרית ערכית ורוחנית, עד שהגיע המבול והחריב את העולם.

חתם סופר (פיתוחי חותם בהקדמה ליורה דעה): ״מי לנו גדול מחנוך אשר מעולם (מעוצם?) תשוקתו ודבקותו בה'... חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום - ׳ואיננו כי לקח אותו אלוקים׳... כאשר עשה בהתבודד עצמו מחברת בני-אדם... כי לא באלה (בדרך זו) חפץ ה׳ שישלים האדם את נפשו לבד ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה׳, כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ולדור המבול... ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור יימצא אחד מיני אלף קודש לה׳ ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם (מלשון שממה) מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה ממעל״.

תפיסה חינוכית זו, דוגלת בהתעלות רוחנית אישית ופרטית ללא קשר אל הצדדים החומריים והחברתיים, וללא נשיאה באחריות לבניין העולם ולפיתוחו. גם תפיסה חינוכית זו ההפוכה מקודמתה, מוכרת לנו ממערכות חינוכיות הנמצאות במחוזותינו.

התפיסה החינוכית השלישית (הכיפה הסרוגה), תפיסתו של אברהם אבינו, היא השקפתה החינוכית של התורה בה מצווים אנו ללכת, נוגדת באופן עקרוני את שתי התפיסות ה׳חינוכיות׳ הקודמות, זו של חנוך משושלת קין וזו של חנוך משושלת שת, המפרידות בין הקודש והחול ובין הכלל והפרט. כאשר זו של חנוך הראשון, פונה אל החול ואל החברה ללא שום מחויבות אל הקודש, וזו של חנוך השני פונה אל הקודש הפרטי ללא שום שייכות אל החול ואל הממד החברתי.

להשקפה שלישית זו אותה מייצג אברהם אבינו, החינוך הישראלי כולל בתוכו את שני הממדים הללו יחדיו.

מחד, שייכות ומחויבות מוחלטת לערכים האלוקיים הרוחניים, ומאידך, מחויבות לגלותם לא רק ברבדי הקודש הפרטיים, אלא גם ברבדי החול של החיים, הן בחייו של היחיד והן בחייה של החברה - האומה כולה.

כך נהג אברהם אבינו כאשר שמע על שביו של לוט. הוא לא הסתפק בתפילה בעיר חברון בה היה, אלא יצא למבצע צבאי עם חניכיו, רדף עד דן והציל את לוט משביו.

חניכים אלו אותם חינך אברהם, כללו בתוכם את שני הממדים הללו, שהרי מצד אחד לפי פשט הכתוב, היו הם 318 לוחמים מקצועיים שפעלו באופן מבצעי חומרי והחזירו את לוט מתוך אחריותם החברתית, ומצד שני היו ספוגים בתורה ויראת שמיים, כרמיזתם של חז״ל והביאם רש״י (במקום) - ״חניכיו – חניכו (בלשון יחיד) כתיב, זה אליעזר שחינכו למצוות... שמונה עשר ושלוש מאות וגו׳, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מניין גימטריא של שמו״, אליעזר עבד אברהם שכדבריהם של חז״ל ׳יצא מכלל ארור והפך לברוך׳, עד כדי כך שאמרו עליו 'אליעזר לא מת' כיעקב אבינו, אליהו הנביא וכו'.

השקפה שלישית זו היא השקפת החינוך הישראלי השלם הרואה כערך אלוקי וכרצון ה' את החיבור ההכרחי בין ערכי התורה ועולם העשייה, בחיבור שמים וארץ, הקודש והחול יחדיו, בהארת המציאות החומרית הפרטית והציבורית מכוח ערכיה הרוחניים, הנמצאים בשורשה וביסודה.

הלובש כיפה סרוגה, מכריז כי הוא מייצג את כל הערכים המוצגים על ידי הכיפה השחורה אבל בנוסף גם עבודה קשה מאוד של קידוש החומר, תיקון עולם במלכות שד"י, ותיקון כל העולם והעלאתו לרמה גבוהה יותר.

כדברי הרב קוק (מאמרי הראי"ה עמ' 98 בהספד על הרצל חוזה המדינה): "קיבוץ הגבורה החומרית וכל התלוי בה לתוקף עם וממלכה גדולה ואדירה רבתי בגויים, עם העילוי הרוחני היותר מרום וקדוש"!

אפשר להתחיל עם כיפה שקופה, להתחזק וללבוש כיפה שחורה, ומי שממש רוצה להתחזק ולהתאמץ ולהיות בסיירת שיחבוש כיפה סרוגה.

אפרים קישון - למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה (מתוך הספר "הכיפה הסרוגה – ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות", בהוצאת ספריית בית-אל, 1993):

"אדם המרצה בפני קבוצות נוער, בבתי-הספר או במועדוני האוניברסיטאות, יבחין במהרה שנוער דתי לפניו. הם מתנהגים אחרת, שואלים אחרת, עונים אחרת. מעולם לא שמענו מפיהם הערה חסרת-טעם לגבי המדינה. נראה שמוגבלים הם בתפיסתם החיובית צרת-האופק, חסרים הם לחלוטין את שאר-הרוח הנהדר המניב את הבדיחות מסוג כיבוי האורות בלוד. אין הם משתעשעים ברעיון הירידה מן הארץ, אין להם זיכרון קצר ושערות ארוכות. 

כנראה הדברים האלה אינם הולכים עם הכיפה הסרוגה. וכאשר יהודים מתאספים להחליף דעות על מה שאפשר עוד לעשות למען תיקון פני החברה, למען עידוד העליה וחידוש ההתיישבות ודברים מיושנים מסוג זה, הרי הכיפות יהיו רבות במקום. על חוסר הפשרות של "גוש אמונים" אפשר להתווכח, אך אין ספק שהם מאפשרים לנו את המו"מ על פשרות. הם מוכיחים לשכנינו שעוד לא הכול נשחק כאן, עוד לא כולם אכלו את כולם. אנחנו אף זוכרים את מגיני המעוזים עם ספרי התורה, אנחנו רואים נוער שלגביו ארץ ישראל עדיין רשומה על שם עם ישראל, נוער שאינו מגחך להצהרות טרומפלדור, ואינו בוכה עם הנביאים החדשים. נוער דתי.

אנחנו נושמים לרווחה, כשאנו רואים את הכיפה הסרוגה. לומר את האמת, בראותנו פנים טובות מסביב, מן הסתם מחפשים אנו את הכיפה מאחור.

נשאלת השאלה, כיצד עשוי איש הלצות שרוף כמונו להתלהב ברצינות כזאת מציבור כה חסר הומור. איננו מתלהבים, במחילה. אנחנו פשוט נכנעים לעובדות. ניכר, שכוחם של רעיונות וכוחם של בני-אדם נמדדים לא בעיתות של הצלחה, אלא בעידן של שפל ומפלות. רק שתי מגמות, משני הקצוות של החינוך, המדרשה השמאלית של השומר הצעיר והמשנה של הכיפות הסרוגות עומדות היום זקופות בלחץ הזמנים הקשים. לו היתה לתנועות הדתיות גם מנהיגות ותיקה פחות מורגלת לכיסאות מרופדים, אילו היו הרבנים שלנו מתעלים מעט מעל הרמה של כוכבים  מתחרים – הרי היתה אותה כיפה סרוגה גם גדולה יותר.

מכל מקום, ההומוריסטן שמח להודות בטעותו. הוא עצמו כבר איחר את המועד להיות לאיש דתי, הוא טבול עד צווארו בתוך בוץ ההיגיון הקר, אצלנו זה כבר לא ילך. אולם הוא מודה ברצון, שהדעות המיושבות-בעיניו הניבו ישראלים יותר טובים, שנוקשותם הנלעגת של ההורים הדתיים עשתה נוער יותר טוב, שהמטבח הכשר הוכח להיות מוסד רוחני איתן יותר ממבצרי השכל והקדמה.

קשה לנו לתאר את מדינת ישראל בלי אותה אמונה דתית, שאנו באופן אישי איננו חלק בה. ובכל זאת, אם תנאי מוקדם הוא לגידול נוער כזה, אם זה המחיר שלו, כי אנחנו החילוניים הנכשלים, לא ניסע באוטובוסים בשבתות ולא נלך לקולנוע בימי שישי, הרי כותב שורות אלה מוכן להישאר בבית ולהסתכל ב"צירופים". אנחנו הגענו למצב ולגיל, שבתוך הזרם המתוחכם של תוכניות סגפניות נראה לנו שידור תמים זה על משתתפיו התמימים מלבב במיוחד. אנחנו פשוט למדנו לאהוב את הכיפה הסרוגה...

בחברה המאבדת את פרצופה, נשארו הפנים הצעירים מתחת לכיפה הקטנה ללא שינוי, פנים טובים ונקיים. מתחת לכיפה הסרוגה עוד יש מקום לנימוסים, עוד יש רצינות, עוד יש אהבת מולדת. עוד יש שקט".






[1] הרעיון לקוח מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.

יום שישי, 20 באוקטובר 2017

פרשת נח - ״את האלוקים" או "לפני האלוקים״?

 ״את האלוקים" או "לפני האלוקים״?


בראשית (ו,ט): ״את האלוקים התהלך נח״.

בראשית (יז,א): ״התהלך לפני והיה תמים״.

תנחומא (נח אות ה): ״שהקב״ה יסמכהו (את נח) שלא ישקע בטיט דור המבול, ואילו אברהם היה מתקדם והולך ומרווח את הדרך לפני השכינה״.

מה זה להתהלך את ומה זה להתהלך לפני ומה בדיוק אברהם היה עושה לשכינה?

הרב קוק (מדבר שור עמ׳ קב ואילך): ״כי השם יתברך שיצר האדם ועשאהו ישר לבוא אל תכלית שלמותו, הנה לאחר שחטא והסדרים נשתנו, לא היה הרצון העליון ב״ה לתקן כל מה שנתקלקל כאחת ובבת אחת, (אלא) רק שילך מהלך התיקון במעלות ובמדרגות... ולפעמים (אף) לרדת לצורך עליה, עד שלבסוף יגיע הדבר לתכלית התיקון״.

הדרך האחת היא - ״דרך החינוך הישר הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא״.

כלומר להסתפק בתיקון האפשרי לפי ערך הדור, הזמן והמקום, המוגבלויות שבהם, ופעמים אף להתפשר עם המציאות הנתונה וקלקוליה. חסרונה של גישה זו, היא חוסר אמונתו של האדם ביכולת לתקן מעבר למציאות החיצונית הנראית לעין, הסתפקות ביש הנוכחי הקיים ואי נשיאה באחריות למען בניין הדורות הבאים העומדים על כתפיו של הדור הנוכחי, וכל זאת מחוסר מבט פנימי עמוק אל ערך הדור בעצמיותו ומהותו ואל פוטנציאלו האמיתי.

זו הייתה דרכו של נח, ללכת את האלוקים לפי המצב הנתון החלקי והמקולקל של הדור, דרך שהצריכה את הקב״ה לסומכו - לעזור לו, כדי שלא ייפגע ויינזק מקלקולי דור המבול אשר היה הוא חי בו.

״ההולך במעלה (הזו) נקרא שהולך את האלוקים כפי המידה שאור ה׳ מופיע בזה הזמן, ולפי דרך השלמות הראוי לזה הדור... ואינו נותן אל לבו כי אם אל מצב השלמות שבדור אשר הוא עומד״.

הדרך השנייה היא - ״ההולך לפני ה' הוא דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אחר-כך לחינוך יותר גבוה״.

זו הייתה מדרגתו של אברהם שהאמין בכשרונות האלוקיים העצומים העתידים להופיע בהמשך הדורות, "רווח את הדרך לפני השכינה" (כלשון המדרש לעיל), והכין את העולם לאור התורה העתיד להופיע בעולם.

״והיו פעולותיו הטובות גורמות ומכינות את השלמות העתידה להתקרב. על-כן היה הוא באמת הצור (המקור), שעם הסגולה (עם ישראל) קיבל את שלמות הקדושה האלוקית - שממנו יצא״.

כאז כן היום, שתי גישות ביחס לחינוך הדור בפרט, ולחיים ומאורעותיהם בכלל:

הגישה האחת - מבטה קצר ועכשווי, אינה מאמינה ואינה מזהה את גודל הכוחות הפוטנציאליים העתידיים הגנוזים בהווה החלקי והמסובך, מסתפקת ביש הנתון, שהרי ׳זה מה יש׳. זו הייתה שיטתו של נח, ובניו - אומות העולם ההולכות בדרכו - הנכנעות והדואגות רק לעכשוויות החומרית הנתונה המוגבלת והחסרה.

לעומתה הגישה השנייה - מבטה עמוק ארוך ומאמין, מזהה היא את העתיד האידאלי הרוחני המתוקן, הגנוז כ׳גרעין׳ ומחכה להופעתו-צמיחתו, ומצמיחה ומקדמת אותו בפועל בתהליך מדורג ויסודי מתוך ההווה החומרי החלקי והמסובך, אל שלמותו וגאולתו. זו גישתו של אברהם, ובניו - אנו - עם ישראל, ההולכים בדרכו...[1]

באחד מהשיעורים שואל תלמיד את הרב שרקי: איך היה לרב קוק האומץ והתעוזה לומר שאנחנו בתקופה של גאולה?

עונה הרב שרקי: אתה אומר שיש לרב קוק אומץ למלא את תפקידו כרב... הוא ידע שבתור אחד מחכמי ישראל אם לא המיוחד שבהם לא רק שיש לו הזכות לתעוזה לפרש את הנהגת ה' בעולם, אלא זו חובתו ואם הוא לא עושה את זה אז הוא בוגד בתפקידו! הרי חכמי ישראל לא אמורים רק להורות הלכות בשר וחלב, אלא להנהיג ולהורות לעם מה לעשות לפי המהלך ההסטורי בו הוא נתון, כדברי הגמ' בגיטין על זכריה בן אבקולס שלא הבין את התקופה בה הוא נמצא ולא היה מסוגל להגיע להכרעה הוא הביא לחורבן ולגלות הקשה...

הרב קוק עשה את זה בשביל כל האומה בגדול.

אנחנו אמורים לעשות זאת בקטן מול הילד שאותו אנו רוצים לחנך - מיהו? מה יעודו בעולם? מה התכונות שלו הטובות והטעונות תיקון? מה הדור שבו הוא נמצא? מה הכשרונות והתחביבים שלו?

לא כל ילד הוא אותו דבר, כמו שלא כל דור הוא אותו דבר.

ילדים כמריצות (לא ידוע מקור):

ילדים מסוימים הם כמו מריצות. יש צורך לדחוף אותם.
ילדים אחרים הם כמו סירות, יש צורך לחתור איתם.
ילדים מסוימים הם כמו קרון, יש צורך למשוך אותם.
חלקם הם כמו עפיפונים: אם לא תקשור אליהם חוט הם עשויים להתעופף.
אחרים הם כמו חתולים ומרוצים יותר כשמלטפים אותם.
יש כאלו שהם כמו בלון: מלאים רוח ועשויים להתפוצץ, אלא אם כן נטפל בהם בזהירות.
ואחרים הם כמו מים שקטים, חודרים עמוק ואחראים.
כולם יקרים ומיוחדים, ואיש החינוך מוצא את הדרך ללבו של כל אחד.

חינוך = הסתכלות על הפוטנציאל הייחודי שיש בילד הזה ולהתנהג איתו בהתאם כבר עכשיו!

שבת (לא): "אמונה -  זה סדר זרעים".
תוספות (שם, בשם הירושלמי): "שמאמין בחי עולמים – וזורע"!

כשאתה זורע אתה זקוק להרבה אמונה, אבל כל מה שעתיד לצאת נמצא כבר עכשיו בזרע הקטן הזה!!!

דברים (כ,יט): "כי האדם עץ השדה..."!

חשוב לזכור שעם כל האמונה וההנחיה אני לא לוקח מהילד את העבודה שלו, אני מאמין ועוזר ועליו מוטל לצמוח!

האדמו"ר מפיאסצנא (חובת התלמידים): "וכל כמה שיוכל יכפיל האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החוב שהוא נושא על עצמו לחנך ולגדל איש ישראל, עץ בגן ה' בעדן.
והוא, האב והמלמד, הוא רק המורה אשר יורהו איך יחנך את עצמו ומה דיבר ה'. כמו מי שבא לשאול שאלה בענייני איסור והיתר. שהדיין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו'
אבל עיקר העושה הוא בעל הבית בביתו, ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האיסור והטריפה"!

וכך מסיים הרב את הספר: "ועתה תלמידים ותיקים לכו וכבשו את העולם לאביכם מלך הכבוד!".




[1] עד כאן מהספר בנין אמונה לרב ערן טמיר פרשת נח.

יום שישי, 13 באוקטובר 2017

פרשת בראשית - האם אני טוב או רע?

האם אני טוב או רע?


האם[1] האדם ביסודו - במהותו הוא טוב או רע?

זו לא שאלה של האם הזברה היא שחורה עם פסים לבנים או לבנה עם פסים שחורים...

השאלה הזאת מהותית מאוד מאוד! איך אני מסתכל על עצמי? על החברה, על העולם? על ההיסטוריה כולה?

מצד אחד אומר לנו שלמה המלך (קהלת ז,כט): ״עָשָׂה הָאֱלֹקים אֶת הָאָדָם יָשָׁר״.

מצד שני כתוב באיוב (יא,יב): ״וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד״.

מהו יסוד האדם - יושר וטוב, או פראות ורוע?

בפרשת בראשית (ב,יז) מצווה הקב״ה את אדם הראשון: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״.

בסילוקו משם לעולם הזה לאחר שחטא ואכל ממנו כתוב (ג,כב): ״פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״, מה הכוונה?

הרמב״ם (מורה נבוכים, ח"א פ"ב), ור׳ יצחק מוולוז׳ין (נפש החיים שער א' פרק ו, בהגהה עמ׳ יז-יט):
מדרגת בחירתו החופשית של אדם הראשון כאשר היה בגן-עדן לפני שחטא, הייתה מדרגה גבוהה מאוד - בחירה בין אמת לשקר ללא שום אינטרס ונגיעה אישית, זה איפשר לו לבחור באמת האלוקית ללא שום פקפוק ובלבול.
לעומתו, הייתה בגן-עדן בריאה נגועה באינטרס אישי, ׳עץ-הדעת טוב ורע׳, הכוללת בתוכה את הטוב - הממד האלוקי, ואת הרע - הממד החומרי.
כאשר חטא אדם הראשון באכלו מעץ-הדעת המחבר את הטוב עם הרע, (״כי ׳דעת׳ פירושו ׳התחברות כידוע״. הגהה בנפש החיים שם), נתערבבו בו הטוב והרע, וירד ממדרגתו האלוקית העליונה אליה היה שייך בגן-עדן, למדרגת עולם הזה, בו ׳מתלבשת׳ האמת האלוקית במעטפת חיצונית חומרית המבלבלת אותו בבחירתו בין הטוב האלוקי ובין הרע החומרי, ובאי יצירת היחס הנכון ביניהם.

נפש החיים (שם): ״שכל מעשה האדם המה בערבוביה והשתנות רבה מאוד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב וגם המעשה הטוב עצמו, כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שיהיה כולו קודש זך ונקי לגמרי, בלי שום נטייה לאיזה פנייה ומחשבה לעצמו. וכן להיפך במעשה הלא טוב גם כן מעורב בו לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק הגמור שמימיו לא עשה שום מעשה לא טוב ולא שח מימיו שום שיחה קלה לא טובה ח״ו, עם כל זה כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים עצמם כל ימי חייו יהיו בשלמות האמתי לגמרי ולא יהיה אפילו באחד מהם שום חסרון ופגם כלל. וזה שאמר הכתוב ״כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״, רוצה לומר שאי-אפשר שלא יהיה על-כל-פנים קצת חסרון במעשה הטוב עצמו שעושה, כי חטא פירושו חסרון כידוע״.

זו הייתה כוונתו של הקב״ה באמרו לאדם הראשון לבל יאכל מעץ-הדעת ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״ - מיתה כפולה, בהזהירו אותו שאם יאכל מעץ-הדעת הכלול מטוב ורע, תתערב בו זוהמת הרע, ואז ירד למדרגה נמוכה שהיא בחינת ׳מוות׳ ביחס למדרגתו העליונה אליה היה שייך בתחילה, מדרגה שלא יוכל לחזור אליה אלא רק לאחר מיתתו בעולם הזה, בהיפרד הרע - הלבוש החומרי - ממנו.

מצד מהותו האלוקית - ׳הנפש האלוקית׳ שבאדם, ברור ומובן שיסודו הם הטוב והיושר שבו, שהרי ׳עשה האלוקים את האדם ישר׳, והודאה גדולה על כך אומר הוא בתחילת כל יומו: ׳אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא׳.

אבל כשהצד הנשמתי הפנימי המהותי של האדם נפגש עם הצד החומרי שבו בהגיעו לעולם הזה - בזמן לידתו, כאשר נשמתו האלוקית הטהורה מתלבשת בנפש הבהמית על כלל צדדיה, עלול הוא להיכנע אל הרע והפראיות החומריים שבו, כמאמר הפסוק: ׳ועיר פרא אדם יולד׳, כי ׳יצר לב האדם רע מנעוריו׳, כפירושם של חז״ל: ״משננער ממעי אמו״ (בשעת הלידה).

הרב קוק (אורות התורה יא,ב): ״האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו... וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאוד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים״.

הרב קוק[2] מצייר את דמות "האדם המאמין" אחרת ממה שאנו רגילים לחשוב. "אדם מאמין" בפי כל, הוא מי שתופס כי קיימת ישות נפרדת ממנו שהוא איננו מסוגל לתפוס בשכלו, ובכל זאת מנהיג את חייו לפי הדרך שבה היא מתגלה אליו.
אולם כאן נושא האמונה הוא אחר לגמרי. אין האדם מאמין רק במה שמחוץ לו, בסוביקט אחר, ישות חיצונית, גדולה ככל שתהיה. האדם המאמין, אומר הרב, מתבונן פנימה. הוא מאמין במה שבתוכו, ב"עצמו".

מה תפקיד התורה בעולמו של האדם?

ישנה דעה האומרת כי השאלה בכלל לא מתחילה. לא קיים מושג נפרד ששמו "עולמו של האדם" ו"התורה". עולמו של האדם הוא-הוא קיום מצוות ה' ולימוד תורתו.

אולם, הרב קוק אומר ש"התורה צריכה שתהא נר לרגלו", אמירה שאוצרת בתוכה את ההנחה שקיימת שניות בין האדם ובין התורה.
התורה, ע"פ הרב, היא אמצעי מכוון שמנתב את הכוחות שכבר קיימים באדם למקומות שיקרבו אותו אל הטוב ואל הא-להי.

תהלים (קיט,קה): "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" - לאדם יש דרך מסוימת, "דרך ישרה מיסוד נפשו". התורה היא הנר, האור, שמראה לאדם את דרכו, את מה שמגיע משורש נפשו, בצורה נכונה, שמכוון את האדם בדרכיו הפנימיות.

הנצי"ב מוולוז'ין (הקדמה לפירוש 'העמק דבר, לספר בראשית): "נתבאר בשירת האזינו על הפסוק 'הצור תמים פעלו וגו' צדיק וישר הוא'. דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם... ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות... וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים. היינו, שהתנהגו עם אוה"ע אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה...
וכן למדנו הרבה מהליכות האבות בדרך ארץ. מה ששייך לקיום העולם, המיוחד לזה הספר, שהוא ספר הבריאה. ומשום הכי נקרא ספר הישר על מעשה האבות בזה הפרט". (עיין בעין אי"ה ברכות, פ"ו פסקה כ"ז).

מה שמרחיק את האדם מהיושר הפנימי שלו הן העברות:

הרב קוק (אורות התשובה י', ה'): "כמה מטמטמות הן העברות את הדעת, בין הדעת של היחיד בין הדעת של הצבור, של הדור ושל התקופה. כשהירידה גורמת אותה תפיסת החיים, שיתפס בה האדם נגד רוח העליון הזורח עליו, נגד דבר ד', הבא לו מכל מוצאיו, מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומישרו הפנימי, - שהמשך העליוניות גם שבכל אלה הולך הוא ונמשך מכל התוכן החי והמלא שברוחניות העולם ומלואו, בחקי שמים וארץ וכל הויתם היותר יסודית, - כשנעשה האדם על ידה מדרס לצד העור שבו, לאותו הצד החלש, שאינו יכול להתגבר עד כדי האומץ של אחיזת החיים בסדורם כפי התביעה השלמה שלהם, שהיא התביעה המרחקת את האדם מן החטא, המעמידתו ישר כאשר עשהו אלהים, אז לא רק חלק אחד מחלקיו ירד ונשתקע, לא רצונו העראי נחלש, ורוחו במהותו וערכו, שכלו וכל אור החיים שבו, עומד על עמדו. לא כן הדבר, פניו כולם שונו".

איך אני מגביר את היושר הטבעי שבי (חוץ מלעשות מצוות וללמוד תורה כמובן)?

מדרש (ספרי דברים שז,ד): "אֵ-ל אֱמוּנָה, שהאמין בעולם ובראו"

פעם ראיינו את הרב יונתן זקס, הרב הראשי הקודם של בריטניה, ברשת טלוויזיה בריטית. ושאלו אותו: "הרב הראשי, האם אתה מאמין באלוקים?" ענה הרב זקס: "כן. אך החדשות הגדולות הן שאלוקים מאמין בנו!"

שפת אמת (דברים שבת תשובה): "וכפי האמונה שמאמין האדם כי יש בו כח אלקות כך מתגלה אליו. ולכן נקרא הקב"ה אל אמונה שכפי האמונה שבאדם כך מתגלה בו".

וויקטור פרנקל מספר כי מדריך הטיסה שלו הסביר לו כיצד לעשות תיקוני ניווט כאשר טסים בתנאי רוח צד. אם, למשל, טייס רוצה להגיע לשדה תעופה בנקודה מסוימת בכיוון מזרח בזמן שמנשבת רוח צפונית, עליו לנווט כאילו הוא טס ליעד שנמצא צפונית לשדה התעופה כדי להתחשב בהשפעת הרוח על המטוס. הדבר דומה למה שלומדים בתורת הבליסטיקה ובתחומים פיזיקליים נוספים.
אני יכול לומר שזה תופס גם לגבי האדם, אם נביט על האדם כפי שהוא - אנו הופכים אותו לגרוע יותר, אבל אם נבצע הערכת יתר לגביו ונביט עליו כנעלה יותר, אנו מקדמים אותו למה שהוא באמת יכול להיות".







[1] בנין אמונה, הרב ערן טמיר, בראשית.

[2] נחום אבניאל.

סוכות - יעקב אבינו – אמונת חכמים בריאה

יעקב אבינו – אמונת חכמים בריאה


סוכות הוא החג של יעקב אבינו:

ראש השנה הוא יומו של יצחק אבינו שעניינו מידת הדין והוא מכוון כנגד יצרא דשפיכות דמים, ויום הכיפורים הוא יומו של אברהם אבינו ומכוון כנגד יצרא דעבודה זרה. ליעקב אבינו נותר, אם כן, חג הסוכות.

על דרך הרמז נאמר: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה" – כלומר, השעיר נשלח לעזאזל (יוה"כ) – "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה".

הלילה מתחילים את היום של יעקב אבינו, מעכשיו הוא עומד בראש האושפיזין!
זאת אומרת שזה סוכות בריבוע, גם החג של יעקב וגם הלילה שלו!

יעקב אבינו הוא בחיר האבות!

כותב רבינו הרמח"ל בסוף מאמר הגאולה כתוב (הושע ב,כא-כב): "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת השם", ג' וארשתיך כנגד שלושה אבות... ומתוך שלושתם הנה יעקב הוא המתחזק יותר שנאמר "וקול התור נשמע בארצנו"[1].

מה אפשר ללמוד מבחיר האבות?

החג שלו הוא הסוכה – הסוכה נקראת בזוה"ק 'צילא דמהימנותא' (ח"ג, אמור קג.) – זאת אומרת שאפשר לשאוב כאן הרבה אמונה!

גם ארבעת המינים בנויים על אמונת חכמים שזה הערבה ולא הצפצפה וכן שזה האתרג וכן שניסוך המים הוא על המזבח וכל הפסוקים הם רק לאסמכתא.

את האמונת חכמים אפשר ללמוד מיעקב אבינו כמו שכתוב בגמ' תענית (ה:): "רב נחמן ור' יצחק הוו יתבי בסעודתא א''ל רב נחמן לר' יצחק לימא מר מילתא א''ל הכי א''ר יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה בתר דסעוד א''ל הכי א''ר יוחנן יעקב אבינו לא מת א''ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא א''ל מקרא אני דורש שנאמר (ירמיה ל,י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

רש"י: "מקרא אני דורש. והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת... אף הוא בחיים. שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת אבל חי היה".

למה רש"י מציין את זה פעמיים? אלא רש"י רוצה להדגיש לנו כלל יסודי שאם המציאות סותרת את התורה משמע שאתה טועה בהבנת המציאות!

כשר' נחמן מזדעק הרי ספדו וחנטו וקברו? עונה לו רבי יצחק "הכי אמר ר' יוחנן..." לא משנה מה אתה רואה במציאות, האמת היחידה זה מה שאמרו חז"ל!!! כל המציאות כולה מתנפצת מול חז"ל!!! (ויאמר מרדכי).

הסוכה נותנת את הכח לקיים בדיוק את מה שנמסר לנו בתורה:

הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון: "וסוכה תהיה... למחסה ולמסתור מזרם וממטר" - מן האורות הרוחניים הנעלים של הסוכה אנו שואבים כוח לקיים את צו התורה שלא להוסיף ושלא לגרוע מרמ״ח מצוות-עשה שניתנו לנו בסיני.
זהו שאמר הכתוב על הסוכה כי היא ״למחסה ולמסתור״, כלומר מגינה עלינו מ״זרם" - בגימטרייה רמ״ז, דהיינו מצווה אחת פחות מרמ״ח; ומ״מטר״ - בגימטרייה רמ״ט, דהיינו מצווה אחת יותר מרמ״ח.

אם אני מתנהג באמונת חכמים אמיתית ושלימה איך אני אמור להיזהר מכיוונים לא נכונים המונהגים לפעמים על ידי רבנים ותלמידי חכמים?

הרב אורי שרקי (אמונת חכמים - אדר תשע"ז): "אחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא אמונת חכמים (אבות פ"ו מ"ו).

מקובל לחשוב שיש עקרון אמוני המחייב לסבור שחכמי ישראל אינם טועים. ברור כשמש שהבנה זו אינה נכונה, כי אין אדם בעולם שחסין מפני הטעות.

אדרבה מצאנו שגדולי החכמים הודו בטעויותיהם. מי לנו גדול ממשה שעליו נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), ופירש רש"י: הודה ולא בוש לומר לא שמעתי.

גם מצוי הביטוי בפי המשיבים: "מודים דרבנן היינו שבחייהו", כלומר ששבח הוא לחכמים שמודים בטעויותיהם.

עצם קיומה של מסכת הוריות, הדנה בטעויות של בית הדין הגדול בהוראה, היא ראיה לכך. ולא עוד אלא שאסרה התורה לעשות כדבריהם אם נודע בודאות שהם טעו. "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?! תלמוד לומר: 'ללכת ימין ושמאל'. שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל" (ירושלמי הוריות פ"א ה"א).

ומה שב'ספרי' אמרו "אפילו מראים לך בעיניך על ימין שהוא שמאל", הוא בדבר התלוי בשיקול הדעת בלבד.

יש בעמדה הסוברת שחכמים אינם טועים סכנה כפולה:

האחת פשוטה, והיא שכאשר יזדמן לאדם להיפגש עם טעות של חכם יתמוטט כל עולמו האמוני.

השניה עמוקה יותר, והוא לייחס לנברא תכונה השייכת רק לבורא לבדו, והיא האמת, שעליה כתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"א ה"ד): "הוא לבדו האמת".

מהי אם כן אותה אמונת חכמים המופלאה שבלעדיה לא ניתן לקנות את התורה?

ביאר הרב יהודה אשכנזי שכוונת הביטוי היא להאמין שהחכמים הם חכמים. כלומר שדבריהם לא נאמרו על דרך ההזדמן וכסברת כרס. לכן גם כאשר יש מקום לדחות את דבריהם יש להתבונן לעומקה של השיטה הנדחית, שאף היא נושאת בחובה חכמה רבה ויש מה ללמוד ממנה. ואם בכל עניין אמרו חכמים (אבות פ"ד מ"ג) "אין לך דבר שאין לו מקום", קל וחומר בדברי חכמים.

בעוד שמקובל לראות סתירה בין ההערצה לבין הביקורת החופשית, לימדונו חכמים שדווקא האחת מאפשרת את השניה.

אמרו "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם" (אבות פ"א מ"ד). כך פירש רבי חיים מוולוז'ין (רוח חיים, שם), שלהתאבק הוא מלשון "מאבק" כי אסור לתלמיד לקבל את דברי רבו אם יש לו קושיות עליהם, ופעמים שתהיה האמת עם התלמיד. ואף על פי שניתנה הרשות לחלוק בראיות, עדיין יהיה בענוה גמורה: "בעפר רגליהם".

רמב"ן (מתאר בהקדמתו לספר המצוות של הרמב"ם את היראה שהוא חש מול מי שקדם לו, אך הוא אינו נרתע מהמחלוקת במקום שהבנתו בתורה מחייבת אותו. את פסקת הסיום הוא כותב בחרוזים): "והנני עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד / לקיים דבריהם ולהעמיד / לעשות אותם לצוארי רביד ועל ידי צמיד / לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד… אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה / לא אשא פנים בתורה / כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים / לא ימנע טוב להולכים בתמים".

רבינו ישעיה מטראני (שו"ת הרי"ד סי' סב): […] שכל דבר שאינו נראה בעיני אפילו אי אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה, ואיני נמנע לומר מה שנראה לי לפי מיעוט שכלי, ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. ואני דן בעצמי משל הפילוסופים, ששאלו פעם לגדול שבהם, כי הלא אנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, ואנו סותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת אתנו, ואיך יכון דבר זה? השיבם ואמר להם, מי צופה למרחוק יותר הננס או הענק? הוי אומר – הענק, שעיניו צופות במקום גבוה יותר מן הננס. ואם תרכיב הננס על צוארי הענק מי צופה יותר למרחוק? הוי אומר – הננס, שעכשיו עיניו גבוהות יותר מן הענק. וכן אנחנו ננסים הרוכבים על צוארי הענקים, מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליהם ומכח חכמתם חכמנו, ולא שאנו גדולים מהם".

הגר"ח מוולוזי'ן (רוח חיים פרק קמא דאבות, משנה ד): "ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול...".

הרב עובדיה יוסף (בהקדמה לשו"ת 'יביע אומר'): "עוד רגע אחד אדבר על דבר המצפצפים ומהגים שאין לחלוק על ספרי האחרונים, ובראותם ספר חדש שבא להכריע נגד איזה אחרון צווחי ככרוכיא בדברים הדברים. וכל היודע ספר עיניו רואות נכוחה שזהו דרך כל רבותינו למימי התנאים והאמוראים ועד אחרוני הפוסקים...".





[1] חוץ מהסוד שבזה אפשר לרמוז שקול התור זה אותיות קול תורה נשמע בארצנו - שעמוד התורה היה יעקב אבינו כידוע.
כמובן שיעקב בנוי על גבי אברהם ויצחק!
אברהם התגדל בעולם בזכות יעקב - כמו שכתוב בגמ' (פסחים קיז:) "ואגדלה שמך זהו שאומרים אלהי יעקב".
ב"מ (פה.) אמר ר' יוחנן כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר (ישעיה נט,כא): "ואני זאת בריתי וגו' לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" מאי אמר ה' אמר הקב''ה אני ערב לך בדבר זה מאי מעתה ועד עולם", ובזכות יעקב הובטח לאברהם שהתורה לא תפסוק מזרעו לעולם.
אברהם ניצל בזכות יעקב - כמ"ש זוה"ק (אחרי מות נז.): "וַיְדַבֵּר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה כט) לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָדָה אֶת אַבְרָהָם וְגוֹ'. מַאי, כֹּה אָמַר יְיָ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָדָה אֶת אַבְרָהָם.
אֶלָּא יַעֲקֹב פָדָה אֶת אַבְרָהָם וַדַּאי. דִּבְהַהִיא שַׁעֲתָא דְּנָפַל בְּגוֹ נוּרָא דְּכַשְׂדָּאֵי, דָּנוּ דִּינֵיהּ. אָמְרוּ, הָא יִשְׁמָעֵאל דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הָא יִצְחָק, דְּיוֹשִׁיט קְדָלֵיהּ עַל גַּבֵּי מַדְבְּחָא. אַמְרוּ, הָא עֵשָׂו דְּנָפִיק מִנֵּיהּ. אָמַר, הָא יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ כּוּרְסְיָא שְׁלֵימָתָא, וְכָל בְּנוֹהִי שְׁלֵימִין קָמַאי. אַמְרוּ, הָא וַדַּאי בִּזְכוּתָא דָּא יִשְׁתְּזִיב אַבְרָהָם הֲדָא הוּא דִכְתִיב, אֲשֶׁר פָדָה אֶת אַבְרָהָם.
לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחוָרוּ כִּי בִרְאוֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי. מַאן אִינּוּן יְלָדָיו מַעֲשֵׂה וְגוֹ'. אִלֵּין אִינּוּן, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. דַּאֲפִּילוּ גַרְמַיְיהוּ לְגוֹ נוּרָא יָּקִידְתָא לְקָדָשָׁא שְׁמֵיהּ לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב מַאי בָּעֵי הָכָא יַעֲקֹב, וְהָא כְּתִיב, (דניאל א) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיאֵל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. בְּנֵי יְהוּדָה אִקְרוּן, וּבְגִין כָּךְ לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יְהוּדָה מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב.
אֶלָּא הָכִי תָּנֵינָן. בְּהַאי שַׁעֲתָא דְּאִתְּכְפִיתוּ, לְמִנְפַּל בְּנוּרָא, כָּל חַד אָרִים קַלֵיהּ וְאָמַר, גַּבֵּי כָּל אִינּוּן עַמִּין וּמַלְכִין וְאָפַרְכַיָא, חֲנַנְיָה אָמַר, (תהלים קיח) יְיָ' לִי לֹא אִירָא מַה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם יְיָ' לִי בְּעוֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשוֹנְאָי טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ' וְגוֹ'. מִישָׁאֵל פָּתַח וְאָמַר, (ירמיה ל,י-יא) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ" בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּשַׁמְעוּ כֻּלְּהוּ שְׁמָא דְּיַעֲקֹב. תַּוְוהוּ וְחַיְיכוּ בְּלֵצָנוּתָא. עֲזַרְיָה פָּתַח וְאָמַר, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ' אֱלֹהֵינוּ יְיָ' אֶחָד. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (ישעיה מד) זֶה יֹאמַר לַיְיָ' אָנִי וְגוֹ'. זֶה יֹאמַר לה' אָנִי, דָּא חֲנַנְיָה, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, דָּא מִישָׁאֵל, וְזֶה יִכְתּוֹב יָדוֹ לַיְיָ' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה, דָּא עֲזַרְיָה, בֵּיהּ שַׁעֲתָא כָּנַשׁ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא פָּמַלְיָא דִּילֵיהּ, אָמַר לוֹן, בְּמַאן מִלָּה, מֵאִינּוּן מִלִּין דְּאָמְרוּ אִלֵּין תְּלָתָא, אַשְׁזִיב לוֹן. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהלים פג) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ יְיָ' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ.
בָּה שַׁעֲתָא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכוּרְסְיָיא, כּוּרְסְיָיא דִּילִי, בְּמַאן מִלָּה מֵאִינּוּן מִלִּין, אַשְׁזִיב לְאִינּוּן צַדִּיקַיָּיא. אָמַר לֵיהּ, בְּהַאי מִלָּה דְּכֻלְּהוּ חַיְּיכִין בָה, אַשְׁזִיב לוֹן, לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחוָרוּ. כְּמָה דְּקָאִים יַעֲקֹב לְגַבֵּי דְּאַבְרָהָם בְּנוּרָא, יְקוּם הַשְׁתָּא לְגַבֵּי אִלֵּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, כֹּה אָמַר יְיָ' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְגוֹ'. מֵהַאי כִּסּוּפָא דְּלֵצָנוּתָא.
תָּנָא, כֻּלְּהוּ דַּהֲווֹ חַיְיכִין מִמִּלָּה דָּא, אִתּוֹקָדוּ בְּהַהוּא נוּרָא, וְקָטַל לוֹן שְׁבִיבָא דְּנוּרָא. מַאן שֵׁזִיב לְאִלֵּין. עַל דַּהֲווֹ מְצָלָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמְיַחֲדָן שְׁמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, וְעַל דִּמְיַחֲדָן שְׁמֵיהּ כְּדְקָא יֵאוֹת, אִשְׁתֵּזִיבוּ מֵהַהוּא נוּרָא יָקִידְתָּא".
[תרגום: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן. רַבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח וְאָמַר, (ישעיה כט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם וְגוֹ'. פָּסוּק זֶה הוּא קָשֶׁה. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַה זֶּה כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם?
אֶלָּא הֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר, שֶׁיַּעֲקֹב פָּדָה אֶת אַבְרָהָם וַדַּאי. שֶׁבְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁנָּפַל בְּתוֹךְ אֵשׁ הַכַּשְׂדִּים, דָּנוּ דִינוֹ. אָמְרוּ: הֲרֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵי יִצְחָק שֶׁיּוֹשִׁיט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אָמְרוּ: הֲרֵי עֵשָׂו שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ. אָמַר: הֲרֵי יַעֲקֹב שֶׁהוּא כִּסֵּא שָׁלֵם וְכָל בָּנָיו שְׁלֵמִים לְפָנַי. אָמְרוּ: הֲרֵי וַדַּאי בִּזְכוּתוֹ שֶׁל זֶה יִנָּצֵל אַבְרָהָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם.
לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ כִּי בִרְאוֹתוֹ יְלָדָיו מַעֲשֵׂה יָדַי בְּקִרְבּוֹ יַקְדִּישׁוּ שְׁמִי. מִי הֵם יְלָדָיו מַעֲשֵׂה וְגוֹ'? אֶלָּא הֵם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁהִפִּילוּ עַצְמָם לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ לְקַדֵּשׁ אֶת שְׁמוֹ. לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, מָה עוֹשֶׂה כָּאן יַעֲקֹב? וַהֲרֵי כָּתוּב (דניאל א) וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. בְּנֵי יְהוּדָה נִקְרְאוּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יְהוּדָה הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת, מַה זֶּה לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב?
אֶלָּא כָּךְ שָׁנִינוּ, בְּשָׁעָה הַזּוֹ שֶׁנִּכְפְּתוּ לִפֹּל בָּאֵשׁ, כָּל אֶחָד הֵרִים קוֹלוֹ וְאָמַר אֶל כָּל אוֹתָם עַמִּים וּמְלָכִים וְשָׂרִים. חֲנַנְיָה אָמַר, (תהלים קיח) ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשׂנְאָי טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' וְגוֹ'. מִישָׁאֵל פָּתַח וְאָמַר, (ירמיה ל) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְגוֹ' כִּי אִתְּךְ אֲנִי נְאֻם ה' לְהוֹשִׁיעֶךְ כִּי אֶעֱשֶׂה וְגוֹ'. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁשָּׁמְעוּ כֻלָּם אֶת שֵׁם יַעֲקֹב, תָּמְהוּ וְצָחֲקוּ בְּלֵיצָנוּת. עֲזַרְיָה פָּתַח וְאָמַר, (דברים ו) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
זְהִוּ שֶׁכָּתוּב, (ישעיה מד) זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי וְגוֹ'. זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי - זֶה חֲנַנְיָה. וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב - זֶה מִישָׁאֵל. וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה - זֶה עֲזַרְיָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כִּנֵּס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַפָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ, וְאָמַר לָהֶם: בְּאֵיזֶה דִבּוּר מֵאוֹתָם הַדִּבּוּרִים שֶׁאָמְרוּ אֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה אַצִּיל אוֹתָם? פָּתְחוּ וְאָמְרוּ, (תהלים סג) וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךְ ה' לְבַדֶּךְ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַכִּסֵּא: כִּסֵּא שֶׁלִּי, בְּאֵיזֶה דִבּוּר מֵאוֹתָם הַדִּבּוּרִים אַצִּיל אֶת אוֹתָם הַצַּדִּיקִים? אָמַר לוֹ: בְּאוֹתוֹ הַדִּבּוּר שֶׁכֻּלָּם צָחֲקוּ עָלָיו אַצִּיל אוֹתָם, לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. כְּמוֹ שֶׁעָמַד יַעֲקֹב אֵצֶל אַבְרָהָם בָּאֵשׁ, יָקוּם עַכְשָׁו אֵצֶל אֵלֶּה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְגוֹ'. מֵהַבּוּשָׁה שֶׁל הַלֵּיצָנוּת.
שָׁנִינוּ, כָּל אוֹתָם שֶׁצָּחֲקוּ מֵהַדִּבּוּר הַזֶּה, נִשְׂרְפוּ בְּאוֹתָהּ אֵשׁ, וְהָרַג אוֹתָם שְׁבִיב שֶׁל אֵשׁ. מַה הִצִּיל אֶת אֵלֶּה? עַל שֶׁהָיוּ מִתְפַּלְלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְיַחֲדִים שְׁמוֹ כָּרָאוּי, וְעַל שֶׁמְּיַחֲדִים שְׁמוֹ כָּרָאוּי, נִצְּלוּ מֵאוֹתָהּ אֵשׁ יוֹקֶדֶת]