Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

פרשת חיי שרה - חיי שרה - לא מוות שרה!

חיי שרה - לא מוות שרה!


מדוע הפרשה מספרת על מותה של שרה אבל נקראת ״חיי שרה״?

גם בקשתו של אברהם מעפרון לקנות רק את המערה שהייתה בקצה שדהו, כדי לקבור בה את שרה לאחר מותה - ״ויתן לי את מערת המכפלה... אשר בקצה שדהו... לאחוזת קבר״, ודחייתה על ידו, מפני התעקשותו של עפרון למכור לאברהם לא רק את המערה אלא את כל השדה אשר בו נמצאת המערה - ״השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה״, איננה מובנת.

מה ראה עפרון צורך למכור את כל השדה ולא רק את מערת הקבורה אותה ביקש אברהם לקנות בתחילה, האם רק מפני השיקול הכלכלי להרבות במחיר המקח או אולי מסיבה אחרת, נסתרת ופנימית יותר?

גם מעשהו של אברהם, לייעד את כל השדה שאותו קנה מעפרון, לבית קברות אחד גדול - ״ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר״, תמוה מאוד, וכי לא עדיף היה לקבור את שרה במערה אשר בקצה השדה, ובשאר שטח השדה לבנות את ביתו-אחוזתו?

מלבי״ם: ״כי מה שהאריכה התורה בקנייה זו ובפרטיה הוא, כי אברהם השתדל בזה לנטוע בלב העמים פינה גדולה מפינות הדת, שהיא האמונה בהישארות הנפש אחרי המוות ובגמול העתיד שיהיה בין לנפש ובין לגוף, כי גם הגופים ישני אדמת עפר יקיצו ביום הדין הגדול, אלה לחיי עולם ואלה לדיראון עולם... ועל-כן צריך להכין לגוף המת מקום קבר במקום נבחר... וכל זה היה כרכר זר לבני חת שחשבו כי מתים בל יחיו, ואין עוד דין וחשבון בשאול, והקבורה אינה צריכה (אלא) רק לפי שעה, משום בזיון החיים ומשום הסירחון ואחר-כך מפנים הקבר, ועל-ידי מעשה זה שהיה בפרסום ואברהם נתן בעד המערה הון רב, נתייסד אצלם אמונה (זו)״.

יסוד מחלוקתם של אברהם ועפרון ביחס לקניית המערה והשרה, נעוץ במחלוקת הרוחנית הגדולה שהייתה בין אברהם לעפרון ובני חת בסוגיית הישארות הנפש לאחר המוות.

לשיטתו של עפרון אין חיים לאחר החיים בעולם הזה, כי המוות הוא חידלון מוחלט המהווה את סיומו הסופי של חיי האדם, סיום שאין אחריו תקומה. על-כן מקום קבורתו של האדם אינו דבר בעל ערך ומשמעות, היות שמטרת הקבורה היא רק לסלק את ה׳מפגע׳ התברואתי - גופת המת - מסביבתם של בני האדם החיים, כדי שיוכלו להמשיך את חייהם ללא הפרעה.
על-כן, לא ראה עפרון במכירת המערה את עיקר המקח, אלא ראה בה רק מערת קבורה שמשמשת פתרון לסילוקה של גופת שרה, לעומת השדה שבו ראה את המשכיות החיים בעולם הזה, שדה אשר בו יוכל אברהם להשתמש לבניין חייו החדשים לאחר מות אשתו.

אברהם לעומתו, הכיר בהמשכיות החיים לאחר מותו של האדם בעולם הזה, בעולם הנשמות בגן-עדן ולאחר-מכן בתחיית המתים לעולם הבא. המשכיות חיים שלא רק שאינה מסיימת את חייו של האדם, אלא אדרבא מעצימה אותם בהמשך חיים רוחניים עליונים ללא מגבלותיו של הגוף בעולם הזה.

על-כן רצה לקבור את שרה דווקא במערת המכפלה - הכפולה בקומותיה, כבא לומר לעפרון: שתי קומות לחייו של האדם: הראשונה בעולם הזה - בממד החומרי המתגלה כחיי גופו, והשנייה, לאחר מותו בממד הרוחני המהותי שלו, בתחילה בגן-עדן בעולם הנשמות, ולאחר-מכן בתחיית המתים בעולם הבא (עולם התחייה), בו יתחברו הגוף והנשמה יחדיו, לאחר זיכוכן, ויזכו לחיי נצח רוחניים עליונים עד אין קץ.

לפי תפיסת עולם אמיתית זו, יש לקבור את הגוף במקום מיוחד ומסוגל כמערת המכפלה, מקום בו יתמרק הגוף כראוי, ובבוא העת יתחבר לנשמה שהתמרקה בעולם הנשמות ויחדיו יקומו לתחייה, זכים וטהורים לחיים הרוחניים השלמים לעתיד לבוא.

לכן, כדי לחזק באופן מעשי אמונה זו בהישארות הנפש ובחיים הרוחניים העליונים העתידיים לה, הפך אברהם אבינו את כל השדה אשר קנה מעפרון לבית קברות גדול.

זאת כדי ללמדנו לדורות שבית הקברות איננו מקום חסר חשיבות, אשר כל מטרתו היא רק לפנות אליו את המתים, אלא מקום בעל חשיבות רבה בו מזדכך הגוף, זיכוך אשר מכוחו ובזכותו יופיעו בהמשך החיים האמיתיים והעליונים יותר בעולם הבא.

ברור אפוא שדווקא הפרשה המתארת את מותה של שרה, ראויה להיקרא על שם חייה שלא הסתיימו במיתתה, אלא אדרבא, התעצמו והתגברו בעולם רוחני נשגב ומרומם יותר.

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת? (אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות):

"בערב שבת ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו. ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת... הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל. היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים. ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה".

הרב קוק (אורות הקודש ב עמ׳ שפ'): ״המוות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני- אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות אשר יצר לב האדם השקיע אותן בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיגה וחשוכה שהוא קוראה מוות...".

האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.
היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה: "אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..." - מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".


*הרעיון מתוך הספר בנין אמונה לרב ערן טמיר.