Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 22 בדצמבר 2017

פרשת ויגש - קשר חזק אבל עצמאי

קשר חזק אבל עצמאי


בתחילת הפרשה יוסף מתוודע אל אחיו ופונה אליהם במילים :"אני יוסף אחיכם".
בשלוש המילים האלה יוסף מבטא שני ערכים הנראים סותרים:

מצד אחד: "אני יוסף". נשארתי כפי שהייתי. המאורעות הקשים לא שינו את אופיי הבסיסי.

מצד שני אני אחיכם. העמידה על ערכיי המיוחדים לא מרחיקה אותי מכם.

דווקא היכולת של יוסף לשמור על ייחודו בתנאים לא תנאים, ולגדול דווקא מתוכם, גורמת לו להרגיש בטוח בעצמו ולא לחשוש עוד מהשפעה של האחים שתזיז אותו מתכונותיו היסודיות.

אחת הבעיות בזוגיות היא שבשביל השלום בית אחד מבני הזוג מוותר על אישיותו ומתקפל בכל סיטואציה, בהדרגה נוצר מצב שאחד בונה את עצמו ומתפתח והשני נהיה סמרטוט מיום ליום.

כמו אצל יוסף, חיוני להבין שקירבה אחווה ואהבה אינם וויתור על עצמיותך!

גם כשיש אהבה עזה מותר וצריך לומר לא. כל אחד מבני הזוג שומר על הדברים שחיוניים לו, ובו בזמן מסייע לשני לשמור על אלו החיוניים לו.

רק מתוך שמירה על ייחודיות אפשר לבנות זוגיות בריאה[1].

אורות (אורות ישראל ט,ד): "בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, 'והסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ'. הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל".

במצב שאחד מבני הזוג הוא חסר משמעות עם ישראל מאבד את הניצוץ המיוחד שלו!

דוגמא יפה למשמעות אדירה של בני הזוג הם הרב והרבנית קפאח שלכל אחד מהם היה מפעל חיים אדיר מימדים ולא נתפס, לרב בספריו ובעבודתו התורנית. ולרבנית במפעל הצדקה הענק בכמות בהיקף ובמשך הזמן שהוא נעשה.

חלק מהנתינת מקום לשני בבית זו צורת הדיבור בין בני הזוג, דיבור אל אישיות מרוממת ובקשה מנומסת, או דיבור שתלטני ומתנשא...

הפניה לזולת בלשון רכה, אינה רק טקטיקה נבונה, אלא קיום מצות ״ואהבת לרעך כמוך", יש להדר בה, כפי שיש להדר בכל מצוה.

על כך כותב הרב דסלר זצ״ל (מכתב מאליהו חלק ד'), שכאשר אתה פונה לזולת בבקשה כל שהיא, ״אל תשתדל רק שיעשה, אלא שירצה לעשות, ויהיה מאושר בעשייתה״.

בראשית (לא,ג): ״וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ".

יעקב אבינו ייחל להוראה הזאת שנים רבות, לאחר הסבל הנורא שעבר עליו בבית חותנו. הוא קורא לנשותיו הצדקניות אל השדה, כדי לבשר להן על הבשורה הנכספת.

אולם, להפתעתנו הרבה, במקום לבשר להן מיד על ציוויו של הבורא, הוא מאריך בתאור מקיף מאד על הקשיים שהוא נתקל בהם בארץ זו, על העוול שנעשה לו בתשלום שכר עבודתו המסורה:

״וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם...  וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן:  כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן. וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".

רק לאחר תשעה פסוקים של תאור הקורות עמו, הוא מגלה להן סוף סוף שהקב״ה אמר לו:

"קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ".

אין ספק, שאילו היה יעקב מקצר את דבריו ומציג מיד את הנקודה המרכזית - שהבורא ציווהו לעזוב את הארץ - היו רחל ולאה אמותינו הצדקניות מקבלות זאת בהתלהבות.

אך יעקב בחר בדרך אחרת, בתאור השלילה של המצב העכשוי, כדי ליצור המרצה עצמית בליבותיהן.

על כך כותב השל"ה הקדוש בספרו (פרשת ויצא):
"אין ראוי לאדם, כשירצה דבר-מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם.
אבל ישתדל לפתות אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרה. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה, כדי שיתרצו בטוב לב - ואף על פי שהקב״ה ציוה לו שישוב לביתו״.

את זה אומר השל"ה הק' אפילו על דבר רוחני (ציווי מפורש של ה'), ק"ו שצריך להקפיד על היחס הראוי כלפי בן הזוג בדברים הגשמיים.

"זה כנגד זה ברא אלוקים" - להלן קטע מדברי המופתי של עזה מטעם הרש"פ, חסן אל-לחאם, המתארך את הכללים להכאת הרעייה (הטלוויזיה הרשמית של הרש"פ, 8/2/2016):

"אללה יצר פתרון לעניין הזה (כלומר, סכסוכים בין בני זוג), כיצד?

האזהרה צריכה להתבצע באמצעות דיבור מנומס של הבעל אל אשתו, כשהוא מפגין יחסים טובים, קיום דו שיח, כבוד ואנושיות. 
זו שעומדת מולך היא בת אדם. יש לה קיום עצמאי וראויה לכבוד. לא קנית אותה כשפחה ולא קנית אותה בשוק. זו אישה מכובדת ממשפחה מכובדת, כמו שאתה גבר מכובד ממשפחה מכובדת. יכול גם להיות שהיא ממשפחה מכובדת יותר בחברה משלך, אולם היא הפכה להיות אשתך והיא תחת מרותך, והיא תחת חסותך כדי שאתה תנהג בה לפי מצוות האל.
האזהרה תתבצע באמצעות מילה טובה, באמצעות יחס טוב, במילים יפות, ובעין טובה".

מנחה: "מה השלב הבא אחרי האזהרה, כבוד השייח'?"

המופתי: "הוכיחו אותן, ייתכן שזה יוביל לפיוס...
לאחר האזהרה וההתרחקות מגיעות המכות - מכות שאינן גורמות לכיעור. הנביא [מוחמד] אמר: 'אל תכו בפנים ואל תגרמו לכיעור'. כלומר לא מכות מהסוג שבו מגיעה משטרה, והוא שובר את ידה ונוזל דם ו[המכה] מכערת את הפנים, לא....".





[1] עד כאן מהאתר של יונדב לוטוק.