Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שישי, 18 במאי 2018

יום העצמאות - שאלה לי אליך, השם ית'...


שאלה לי אליך, השם ית' ... (הרב נתן שלו)



עשית נס קיבוץ גלויות.
החיית את האומה, פלאי פלאות
לחמת את מלחמותיה, בניסים ונפלאות
חזרה לישראל הריבונות, פה ארץ חמדת אבות.

צבא, כלכלה, חקלאות ומדע,
מדינה חזקה, מפותחת ויציבה
והכל תוך עשרות שנים בודדות, 
והרבה אויבים משבעים אומות


כמעט כבתה גחלת ישראל באש הכבשנים
והנה קמנו לתחיה, נגד כל הסיכויים
תם עידן הגלות, מתגשמות נבואות
ארץ ישראל לנו נותנת פירות

עולם תורה עצום, מתחדש לתפארת
אומה רעננה את קומתה זוקפת.
הפקה נפלאה, השי"ת, מעל כל דמיון
אך אנא הסבר לי, מה ההגיון ?

לא היה כדאי שהשחקנים בהצגה שלך יהיו חסידים ויראים ?
למה לקחת דווקא את החילוניים ?
למה הרצל, ולא אליהו הנביא
ולמה בג"צ, שממנו בא לי להקיא

למה לא שראש הממשלה יהיה איזה אדמו"ר
שהצבא והכנסת יהיו מוסדות תורה אור
ולמה נתת להם לשחקנים שלך לקלקל את כל ההצגה,
להקים מלכות חצופה שאותך לא מכירה ?

כן, זה ממש נראה שההצגה יצאה מכלל שליטה
שהבמאי והמפיק אולי נרדמו בשמירה ?
אבל מכריז אני כאן, קבל עם ועדה,
תשובה פשוטה: ההצגה לא נגמרה !

כל התהליכים הבלבולים והמשברים - זה הכל עדיין אמצע ההצגה.
ורק השי"ת יודע איך להביא גאולה ולהצמיח ישועה.
ולפני כל הביאורים והתורות , עלינו להתמלא באמת הפשוטה,
שעכשיו אנחנו חלק מההצגה.

נפעל, נקדם, נתאמץ ונבנה, מתוך שמחה עצומה שנפלה בחלקנו הזכות,
להיות שחקנים ולא צופים מבחוץ.
ודווקא בגלל שאין לנו תשובות ויש מורכבות,
נהיה בטוחים שהסיפור אכן לא פשוט

הגאולה היא עצומה ונפלאה אי אפשר לשער
ועל כן אי אפשר להביאה בפשטות ומהר
ובסוף ההצגה, עת יתגלה מלך עולמים
אז ימלא שחוק פינו, היינו כחולמים

אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה
אין אנו מספיקים להודות על כל הטובה

בלב שמח ובוטח בך נחסה
ולהופעת מלכותך נתפלל, נצפה ונעשה!


יום חמישי, 17 במאי 2018

היכרות עם עולם ה'חול'


היכרות עם עולם ה'חול'


בעקבות טענה שקבלתי על כך ש"אני לוקח כותרת מהעולם המשוקץ של הס"מ וחילותיו ושם בראש דבר תורה וקדושה ופורץ פרצות היוונים בהיכל..." (דרשה לפרשת ויקרא – מראה מראה שעל הקיר מי הכי יפה בעיר...") חשבתי ללקט קצת מקורות על ההיכרות והשימוש בעולם החול (מעבר למחשבה השגויה כאילו יש לס"מ עולם או כוחות או שליטה כלשהי...):

אורות הקודש ב' (סדר א' פי' יט):

"ארבע שאיפות עומדות ברוח האדם, נשפעות מרוח העולם במחלקותיו.

האחת, שאיפת הרע הגמורה, חפץ השלטתו בכל ערכי החיים והעולם. מזה יצאה התקופה האלילית, והיא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה בכל ענפיה, שהם הם סורי הגפן נכריה, בכל רשעה, מחלה, סכלות וחורבן, בין המגולים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה ומשטר ממשלת תבל.

השאיפה השניה היא הכרת הרע ברשעתו, ומתוך כך הכרזת היאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכליון מוחלט, וכונניות חיים למטרה זו.

השאיפה השלישית היא יאוש למחצה, כלומר, להתיאש מהרשעה בעצמה, מהרע ושליטתו בעצמו, למסור בידו את החומר ואת העולם החברותי, הנגרר הרבה אחרי מראה עינים, ולהציל מתוך יאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם.

השאיפה הרביעית היא העומדת להציל את הכל. מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב.

זאת היא שאיפת ישראל, המבוטאה במעמקי תורה, ביסוד האמונה, בהליכות החיים, בכל מלחמותיו, המעשיים והרוחניים, בכל תקותיו...".

יהודי, לא חפץ להשליט את הרע, לא מתייאש מהעולם, לא מתייאש מהגשמיות ונדבק רק ברוחניות... יהודי מתקן את הכל – את הרע ואת הטוב, את הגשמיות ואת הרוחניות, את הפרט ואת הכלל!!!

שמונה קבצים (קובץ א / תרט): "כל הספרים כולם בין בקודש בין בחול, וכל הידיעות הבאות לאדם מחוצה לו, אינם כי אם עוזרים לעורר את רוחו הפנימי, להוציא לאור על ידם את הגנוז במעמקיו".

שמונה קבצים (קובץ ה / קלד): "אין כונת כל השפעה הבאה מבחוץ לתוכיותו של האדם, בין ממקורות הקודש בין ממקורות החול, להשתיק את רוח האדם, להאלם את רעיונו העצמי, כי אם להשפיע עליו שפע נגוהות, שיקבל אותם בתוכיות עצמיותו, ועל ידי זה ובתוך זה רעיונו העצמי ילך ויתגבר. כשהרישול מהמם את האדם חושב הוא, שכל הבא מן החוץ הוא מכוון לגעור ברעיונו העצמי, לכווצו ולטשטשו, ובא מזה קוצר רוח, וחסרון התעלות.
הקודש והחול יחד משפיעים הם על רוח האדם, והוא מתעשר על ידי קליטתו מהם מכל אחד את הראוי, מהקודש את אור החיים והפנימיות המהותית, מהחול את הכלי, התפיסה החיצונית, לביסוסם של החזקת התוכנים, חומר למשלים והסברות, וחוגי השקפה לדרכי עולם ומדות דרך ארץ. והעושר של ההבדלה בין הקודש ובין החול, המתבררת יותר ויותר על ידי הכינוס הרכושי של המקורות השונים, מאמץ את הנפש ומאירה, עד שבבא הדבר לחוג הפנימי של התורה, אותו הערפל החולני מבהיק יותר ויותר את זהרה של תורה, ואורות מאופל מתגלים במלא הדרם".

יש לך כנפי רוח (ריט, פנקס הדפים ד,61): "לפעמים האדם שרוי בחשך גדול, ורפיון רוח מאוד, ואינו יכול להתחזק כי אם על ידי מה שילקוט רעיונות מספרי חול, ולפעמים מספרים היותר חצונים ויקרבם אל הקדושה. אמנם לעבודה זו צריך שיהיה האדם טהור בלבבו, ויסכים לתשובה שלמה, ולכונן מעשיו כולם לשם שמים בתכלית הטהר".

הרב עזרא ציון מלמד זצ"ל (מחבר המילון ארמי-עברי ועוד): "חנוך כיצד? תפקידו העיקרי של רב בישראל הוא להורות לצאן מרעיתו את הדרך ילכו בה, דרך הקודש. עליו להפיץ בין בני קהלתו יראת שמים וקיום המצוות״ לטהר ולקדש את חיי המשפחה וחיי החברה. לשם כך עליו להיות מלא וגדוש בתורת ישראל״ תורה-שבכתב ותורה שבעל-פה! הוא צריך לחדור לרוח התורה ולדעת את נתיבותיה ושביליה התורה צריכה להיעשות חלק ממהותו״ בבחינת ״ותורתך בתוך מעי״. לשם כך עליו לדרוש ברבים; ואין רב יכול לחנך ציבור בדרשות הבנויות על פלפול בלבד. אלא עליו לדעת יפה מקרא (תורה נביאים וכתובים) ולהכיר את אוצר האגדה ומסתריה כדי שיוכל לרתק את שומעיו באותו חומר עממי, הגובל עם השירה בת השמים. הוא צריך להיות גם נואם טוב״ שהרי פעמים רבות עליו למלא שליחות קהלתו בקבלות פנים ובמסיבות ובכנוסים.

דרשות אלו יכולות (והוא צריך לשאוף לכך) להשיב לב אבות על בנים, בכוחן לקרב את הנוער אל תורת ישראל ואל ערכיו הנצחיים. לשם כך טוב שידע ידיעת-מה בספרות החדשה ובאידיאולוגיות המודרניות, אם כדי שידע מה להשיב לאפיקורוס או כדי שידבר אל הנוער ברוחו, בסגנונו ובלשון המובנת לו. כי יש ויש בכוחו של רב נאור לפקוח את עיני הנוער שיראה את האור הגדול הגנוז במצוות התורה למקיימיה".

נקודה למחשבה מהרב אורי שרקי:
"קידוש החול. הרב קוק ראה בהתחדשות ההתיישבות בארץ ישראל את זירת הופעת הקודש בחיים.
החילונות הוסברה על ידו בתור תנועת חיים שמסתתרת בתוכה קדושה גנוזה, התובעת את הטבעיות ואת הנורמליות שבחיים.
החול לפי זה הוא שטח המיועד לכיבוש על ידי הקודש, ולא להזנחה (עי' אורות עמ' סז, פסקה טו, ובאגרות ראי"ה ד, א'מא).
החברה הישראלית ציפתה מנושאיה של תורת הרב להביא אליה התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית. וכשזו לא באה, וכשהחליט הציבור הזה להתכנס לתוך הקודש פנימה ולייסד גטו רוחני עם כיפה סרוגה, זנח אותו גם הציבור הכללי.