יום ראשון, 9 בפברואר 2014

פרשת תצוה - ארץ ישראל - היפהפיה הנרדמת

ארץ ישראל - היפהפיה הנרדמת




זוה"ק (תצוה ח"ב קפד:): "ונקודה אמצעיתא דכל ישובא סטרא דקדושה איהו, ועל דא קיימא ירושלם באמצעיתא דכל ישובא דעלמא. בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא דקדושה, חד דילה וחד דעלמא דאתי, נקודה עלאה טמיראה, ועל דא קיימא בתרין נקודין, נקודה דילה קיימא תחותה ירושלם, אמצעיתא דכל ישובא, נקודה דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהו גן עדן דארעא, דקיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין, דחריבו וישובא וכל סטרין דעלמא" [אל תתחיל למדוד את האורך ורוחב של כל העולם הגשמי לראות אם ירושלים באמצע, 'עולם' הכוונה לז"א שמידת היסוד באמצעו].
מדרש רבה (תצוה לז): "מכל הארצות בחר הקב"ה בארץ ישראל ומא"י בחר בבית המקדש".

אגדת ה'יפהפיה הנרדמת' [1].

הנמשל:

עמ"י חטאו, במקום להעניש אותם במוות הקב"ה המיר את העונש בגלות, בינתיים ארץ ישראל הלכה לישון!

ויקרא (כו,לא-לג): "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם: וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה".

מרק טווין הסופר הנודע, מחבר "תום סויר" ו"הקלברי פין", ביקר בארץ ישראל ב- 1867 ומגיש לנו תיאור נוקב של הארץ: "מבין כל הארצות המכוערות שבעולם ארץ-ישראל היא האלופה. ההרים חשופים, הגבעות קרחות, העמקים הם ישימון כעור ודל צמחייה....אף כפר אחד לא מצאנו לכל אורכו (של הירדן) למרחק 30 מייל מזה ומזה. יכול אתה לרכב 10 מייל בסביבה זו, ולא יקרו בדרכך גם עשרה אנשים. לגבי אזור זה אמורה אחת הנבואות 'והשימותי אני את הארץ... והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה'. אין איש היכול לעמוד כאן ליד עין מלחה השוממה, ולומר, כי הנבואה לא התקיימה".

הרמב"ן: "היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצינו מקבלת את אויבינו , וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לעיל ידם ...".

במשך השנים, הרבה ניסו ליישב את ארץ ישראל ולא עלתה בידם, הם נדקרו מהקוצים שהיו כאן והתייאשו!

עד שהגיע עת הפקידה! הגיע הזמן שהנסיכה תתעורר, שהנסיך יגיע ושכל העולם  (הארמון הישן) ישוב לקדמותו!

אם הבנים שמחה (עמ' רד'): "... אחינו בני ישראל, הגיע השעה שנעלה לציון ולארץ אבותינו, שזהו רצון ה', שלא במקרה נעשה לנו מה שנעשה עמנו פה בגלות, אלא אצבע אלוהים היא המורה לנו לעלות מן הגולה לירושת אבותינו [...] שזו הוראה מן השמים שנעזוב את ארצות הגלות, ונקומה ונלכה לארץ ישראל, אשר ה' אלוהינו דורש אותה, וזה רצונו כעת... וכה אבדנו מאות ואלפים בשנים בגלות, וכל כוחנו ודמינו נתנו לאמנו החורגת ועכשיו זכינו לקבל ממנה הכרת תודה על כל תרומותינו שתרמנו בעדה - לקחה מקל והלקתה אותנו הכאות אכזריות בלי רחמנות ובלי חמלה, [...] והוכרחנו לצאת מביתה בעירום ובחוסר כל. כמה וכמה מאחינו בני ישראל מתו במיתות משונות על ידה, לאלפים ולרבבות. [...] מאין לנו הבטחה שלאחר כמה עשרות שנים לא תעשה עמנו עוד כזאת וכזאת? וכאשר באמת אנו רואים בקורות ימי חיינו, שמעשים כאלה עשו עמנו בכל חילופי השנים, ועד כעת לא למדנו מהעבר ממה שעבר עלינו בכל תקופות השנים. שלא ליתן עוד אומן אל ארצות הגולה. [...] אלא נקומה ונעלה אל אמנו האמיתית [...] לבנות חומותיה ולתקן חורבותיה וחזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב יעשה עמנו אות לטובה, ויראו שונאנו ויבושו".     

ואז מגיע הנסיך היחיד המתאים לנסיכה העדינה:

ילקוט שמעוני (חבקוק, ג): "עמד וימודד ארץ (חבקוק ג,ו) - אמר רבי שמעון בן יוחאי... מדד הקב"ה בכל הארצות - ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל, אלא ארץ ישראל".

רש"י (בראשית א,א): "בְּרֵאשִׁית – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב,ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא,ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

בדרך נס כל הקוצים זזים:

האומות הסכימו (סן רמו, בלפור, האו"ם), וניצחנו ב7 מלחמות!!!

האהבה פורחת:

כתובות (קיב): "רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר נקט במצרא וקעבר אמר ליה ההוא צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפזיזותייכו קיימיתו אמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה. ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה. ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה שנאמר (תהלים קב,טו) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

הנסיכה מתעוררת:

גמרא (סנהדרין צח.): "אמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו,ח) וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא".

הם מחליטים לא לעזוב אחד את השני יותר:

הרמב"ן (ספר המצוות שכחת העשין מ"ע ד): "ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה".

אמרו חז"ל (ספרי, ראה פ): "'וירשת אותם' - מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים' (דברים יא לא,לב), וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה!

ומעשה בר' אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים'. חזרו ובאו להם למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה"[2].

מדרש (ספרי, האזינו שלג): "וכן היה ר"מ אומר: כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית ומדבר בלשון הקודש, הרי הוא בן העולם הבא".

וא"י נבנית במהירות עצומה יחסית לכל מדינה אחרת:

דמוגרפיה: גידול האוכלוסיה בישראל הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי! מ-600,000 תושבים ב-1948 ל-7,150,000 ב2007!

צה"ל: מכמה מחתרות שהתאחדו נהיה לאחד הצבאות החזקים בעולם.

יצוא: לפני 60 שנה יצאנו ב6 מליון דולר. השנה ב75 מליארד דולר!

כל זה כשהC.I.A. העריך שנשרוד שנתיים בלבד...

והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה: זאת כבר הגאולה השלמה...

כרגע אנחנו בונים את הארמון מחדש ומסלקים את שאריות הקוצים שעוד נשארו ברחבי הארמון... 

כמו שמצווה אותנו ה' יתברך:

דברים (יב,כט): "אשר אתה בא שמה לרשת אותם", ותירגם אונקלוס: "די את עליל לתמן לתרכא יתהון (לגרש אותם)".

רש"י (במדבר לג,נג): "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה. ותוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה".

לצערנו הרב יש שרוצים לפגוע באדמת א"י ולתת חלקים ממנה ח"ו לאויבינו!

כמו שכותב האור החיים הקדוש (במדבר לג,נה): "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה - לא בלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו וישבתם בו. וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר: קומו צאו ממנו".

אסור לנו להישאר אדישים לדיבורים ולמעשים כאלו!

סיפור: תכונה רבה הורגשה בכניסה למוזיאון הממלכתי של צרפת, כשפמליה רבת משתתפים נכנסה בשערי המוזיאון. הייתה זו פמלייתו של הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו זצ'ל שהיה במהלכו של ביקור רשמי בצרפת.
אנשי המוזיאון קיבלו את הפמליה בכבוד רב. היה זה המסלול המקובל שבו היו עוברים אורחיה הרשמיים של צרפת שכלל ביקור במוזיאון שבו הוצגו אוצרות התרבות של האומה הצרפתית.
הסיור החל והמארחים הראו לרב כסא מלכותי שעליו ישב נפוליאון בכבודו ובעצמו. 'מתי חי נפוליאון? ' התעניין הרב. אנשי המוזיאון נבוכו קצת מהשאלה, אך הסבירו לרב מתי החל שלטונו של נפוליאון ומתי מת. 'האם הכסא של נפוליאון ניתן למכירה?!'. שאל הרב. שתיקה מביכה השתררה באולם ואנשי שגרירות ישראל שליוו את הרב חיפשו מקום לנעוץ בו את מבטיהם מבושה.
'לא', השיבו המארחים, 'זהו חפץ חשוב עד מאוד עבורנו, חפץ היסטורי,  ואיננו מוכרים חפצים היסטוריים'. הביקור נמשך ומנהל המוזיאון הכניס את הרב לחדרו המשוחזר של המלך לואי הארבעה-עשר. 'מיהו לואי ה-14?' המשיך הרב לשאול, 'לפני כמה זמן הוא חי?' הרבנית שהבחינה במבוכה ההולכת ומתגברת רמזה על כך לרב, אך הרב המשיך בשאלותיו: 'מה לואי ה-14 תרם לעולם? האם הוא היה מלך מוסרי?!'
'לא בדיוק,' גמגמו אנשי המוזיאון, והשיבו ביושר: 'השלטון המלכותי לא היה כל כך מוסרי, אבל זו ההיסטוריה שלנו ואנו מכבדים אותה'.
הביקור במוזיאון הסתיים ואנשי השגרירות נשמו לרווחה. הפמליה המשיכה לקבלת הפנים המלכותית שהתקיימה בהשתתפות נשיא צרפת. בתחילת הטקס בירך הנשיא את הרב, והרב היה צריך לברך בחזרה כשאחד מאנשי השגרירות מתרגם את דבריו.
הרב החל לספר על ביקורו במוזיאון,  וכיצד מנהלי המוזיאון נכנסו למבוכה מכך שהרב הראשי לישראל אינו יודע מתי חיו נפוליאון ולואי ה-14, שהרי מדובר באנשים מפורסמים ומוכרים בהיסטוריה. 'מצפים ממני שאדע לכבד את ההיסטוריה של צרפת למרות שאני חי בישראל, אבל תגידו לי אתם, האם אנחנו לא צריכים לכבד את ההיסטוריה שלנו? האם אתם לא צריכים לכבד אותה?! מדוע אנחנו צריכים לכבד את המלכים שלכם שחיו לפני מאתיים ושלוש-מאות שנה, ולא צריכים לכבד את המלכים שלנו שחיו לפני 2000 ו-3000 שנה וציוו אותנו לא למסור את ארץ ישראל לידי זרים?'
המתרגם שהיה מאנשי השגרירות חשש לתרגם את דברי הרב כלשונם מחשש לתקרית דיפלומטית. באותה תקופה צרפת לחצה על ממשלת ישראל לוותר על חלקים מירושלים ומארץ ישראל, והוא תרגם את דברי הרב בצורה מרוככת ופשרנית. הרבנית ששלטה בצרפתית שמה לב לכך, וסימנה לרב שהמתרגם לא דייק בדבריו. 'אני רואה שהמתרגם לא מבין את הסגנון של הרבנים', עצר הרב באמצע הנאום, 'ולכן אבקש שרבה הראשי של צרפת יתרגם את דבריי'.
לאנשי השגרירות לא נותרה ברירה, ורבה של צרפת תרגם את דבריו של הרב אליהו זצ"ל מילה במילה כרוחם וכלשונם. בסיום הנאום עמד הקהל על רגליו בהתרגשות ומחא כפיים בהתלהבות. נשיא צרפת קם ממקומו ולחץ את ידי הרב בחוזקה. 'דברים כאלו לא שמעתי מעודי', אמר הנשיא ונשאר לשוחח עם הרב עוד זמן ארוך.
בתום הטקס פנה הנשיא ואמר לקהל המוזמנים: 'אני יודע שזה לא לפי התוכנית, אבל יש לנו מדליית זהב יוקרתית שאנחנו מעניקים לנשיאי מדינות, אך דבריו המאלפים של הרב אליהו הינם חוויה של פעם בחיים, ואנו מעניקים אותה לרב כאות כבוד על דבריו המיוחדים'...
כותב הרמב"ם (הלכות תענית פ"ב): "על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד? גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם שמד אפילו במצוה קלה, הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו. וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין אלא אם כן תקעו להתקבץ לעזרתן".

יש עלינו חובה לעשות כל שביכולתנו למנוע את מכירת א"י לזרים!

אנחנו אלו שנותנים את העוצמה למהיגים שלנו לדבר ברור כנגד רעיונות זרים! אם אנחנו נהיה חזקים בזה לשליחי ציבור בכנסת יהיה גב רוחני חזק לעמוד זקוף ולומר את דבר ה'!!!

אנחנו יכולים להוסיף תפילות על א"י! לעורר את חשיבות הארץ! אם ישנה אפשרות לשכנע מישהו מהסביבה הקרובה שיטייל בארץ ישראל ולא יחפש חיק נכריה! לשכנע חברים וקרובי משפחה לעלות! להסביר לאנשים הקרובים אליך מה היא ארץ ישראל! לדבר איתם על הנס הגדול שקוראים לו שיבת ישראל לארצו! לא לדבר סרה על הארץ בשום עניין! לעזור לכל דבר שקשור לבניה או להפסקת החרבה של ארץ ישראל!

ארץ ישראל ובית המקדש הם הלב של העולם!

"ארץ ישראל" בגימ' לב פעמים שם הויה, שמו יתברך - פנימיות כל המציאות - מאיר בארץ ישראל.

לכן ההתייחסות למקומות אלו חייבת להיות רגישה מאד, כמו ההתייחסות ללבו של האדם. הקדושה והחיות שיוצאת מהמקומות האלו, תלויה בשלמות הארץ, ובשלמות בית המקדש! בקרוב - אמן!




[1] לפני שנים רבות חיו להם מלך ומלכה שהשתוקקו נואשות לילד, עד שיום אחד מבטיחה צפרדע למלכה שמשאלתה תתגשם, "ובטרם תחלוף שנה" תיוולד לה בת. ואכן הנבואה התגשמה, והמלכה ילדה כעבור שנה בת שלכבודה עשו המלך והמלכה סעודה גדולה. אל החגיגה הוזמנו לא רק קרובי המשפחה, החברים והמכרים, אלא גם הידעוניות, על מנת שיטו חסד וטוב לתינוקת. מתוך שלוש עשרה הידעוניות הוזמנו לבסוף רק שתים עשרה, היות ולמלך הייתה מערכת של שתים עשרה צלחות זהב בלבד. בסיום המסיבה העניקו הידעוניות לילדה את מתנות הפלא שלהן: האחת העניקה לה יושר, השנייה יופי רב, השלישית עושר וכך הלאה. לאחר שהידעונית האחת-עשרה סיימה את דבריה הופיעה לפתע הידעונית השלוש עשרה שזעמה על שלא הוזמנה לחגיגה; היא התפרצה אל האולם, צעדה הישר אל הנסיכה, וצעקה בקול: 'כשיגיע יום הולדתה החמש עשרה של הנסיכה היא תדקור את עצמה בפלך ותמות'. הידעונית השתים עשרה, שברכתה עוד הייתה שמורה עמה, לא יכלה לבטל את הגזרה הרעה אלא רק למתן אותה, ולכן היא אמרה: 'זה לא יהיה מוות אלא שינה עמוקה בת מאה שנים'. המלך המבוהל ציווה מיד להשמיד ולשרוף כל פלך בממלכתו מהפחד לחיי בתו.
הנסיכה גדלה וברכותיהן של הידעוניות החלו נותנות בה את אותותיהן: היא הייתה צעירה יפהפיה, חכמה, צנועה, טובת-לב ונעימת הליכות. רצה המקרה, וביום בו הגיעה הנסיכה לגיל 15 המלך והמלכה היו מחוץ לארמון, והנערה הצעירה נשארה לבדה. הנערה החלה להסתובב בכל רחבי הארמון עד שהגיעה למגדל ישן שבראשו דלת קטנה וסגורה. בתוך החדר ישבה אישה זקנה שארגה פשתן על הפלך שלה, וכשניסתה הנסיכה, שלא ידעה מה בדיוק עושה המכשיר, להשתמש בפלך, דקרה את עצמה והקללה התגשמה. הנסיכה שקעה בתרדמה עמוקה, ויחד עמה נרדם כל הארמון: המלך והמלכה, אנשי החצר, הסוסים שבאורוות והכלבים בחצר. רק גדר הקוצים שסבבה את הארמון החלה לצמוח לפתע עד שכיסתה את הארמון כולו, ולא ניתן היה לראותו מבעד לקוצים.
סיפורה של היפהפיה הנרדמת פשט בכל הארץ, ונסיכים רבים מכל רחבי המדינה באו לנסות את מזלם ולהציל את הנסיכה, אולם אף לא אחד מהם הצליח לחדור מבעד לגדר הקוצים. לאחר שנים רבות נקלע בן מלך צעיר לאזור והחליט לגשת ולנסות את מזלו. כשהגיע הצעיר למקום היה זה בדיוק מאה שנים לאחר שהוטלה הקללה, וכך ראה הצעיר כיצד יורדת גדר הקוצים ומניחה לו לעבור דרכה. הצעיר המשיך ללכת עד שהגיע לבסוף למגדל, ונכנס אל החדר הקטן בו ישנה הנסיכה. מרגע שהביט בה הצעיר הוא התאהב מיד; ובכך שבר את הקללה והעיר את הנסיכה, הארמון וכל שאר תושביו. מאושרים וטובי-לב נתנו המלך והמלכה את הסכמתם לנישואיי הזוג הצעיר, ולאחר חגיגת הנישואים המפוארת חיו השניים באושר ועושר עד עצם היום הזה...

[2] עולה מכאן בבירור, שאין מצות ישוב ארץ ישראל תלויה בקיום בית המקדש, כי הרי שני המעשים הנ"ל אירעו אחרי חורבן בית שני, ומ"מ קבעו התנאים שישיבת ארץ ישראל היא מצוה מן התורה, וכך גם האיסור לצאת ממנה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: