מי האדון?
הבן איש חי מביא מעשה על אדם שהיה חיגר ללא רגליים ועני מרוד שישב על אם הדרך לבגדד ואסף צדקה.
בוקר אחד בעודו יושב על אם הדרך עצר לידו יהודי עשיר כשהוא רכוב על סוס מהודר, נכמרו רחמיו של העשיר על הקבצן החיגר וירד מסוסו כדי ליתן לו נדבה הגונה, הודה הקבצן החיגר ליהודי העשיר על מתנת ידו הנדיבה ובקש ממנו אם יוכל לקחתו על סוסו לעיר בגדד כיון שברצונו לבקר את משפחתו.
ראה העשיר את מצבו הקשה של החיגר העני והסכים לקחתו על סוסו לעיר בגדד ואף עזר לו לעלות על הסוס ובכדי לעודדו אף נתן לו לשבת ראשון ונתן לו את המושכות בידו כדי שהוא ינהיג את הסוס בדרכם לעיר בגדד.
מה רבה הייתה תמיהתו של העשיר בעל הסוס, כשהגיעו לכיכר העיר בבגדד קרא לו החיגר שירד מסוס כיון שהגיעו ליעדם.
בעדינות ראויה ובאיפוק רב הסביר העשיר לחיגר כי הוא בעל הסוס וכי החיגר הוא רק טרמפיסט שעלה על הסוס מטוב ליבו וכי עליו לרדת מהסוס כיון שהוא העשיר ממהר לעסקיו, אך החיגר נשאר בשלו כי הוא בעל הסוס והעשיר הוא הטרמפיסט ועליו לרדת מיד מהסוס.
לשמע הוויכוח בינים התאספו הרבה אנשים ומיד כולם נטו לטובתו של החיגר העני, שהרי אין לו רגליים והוא האוחז במושכות ודאי שהסוס הוא שלו ומיד החלו גוערים בעשיר, שירד מיד מהסוס ויעזוב את החיגר לנפשו.
בלית ברירה ירד העשיר מהסוס ופנה לביתו של רב העיר וביקש את עזרתו, שמע הרב את טענות הצדדים ואמר לעשיר אמנם ניכרים דברי אמת בדבריך, אך ברגע שנתת את המושכות בידיו הרי שהודעת קבל עם ועדה, שהוא בעל הסוס שהרי מי שהמושכות בידיו הוא בעל הסוס ואתה גרמת במו ידיך להפסיד את סוסך.
הנמשל אומר הבן איש חי הוא בחיי האדם, האדם נדרש לקיים תורה ומצוות וזהו הצד הרוחני של חיי האדם ומאידך גיסא, זקוק האדם גם לצד הגשמי בחייו, דהיינו מאכל ומשתה שינה ושאר דברים שהגוף זקוק להם.
השאלה היא אצל מי "המושכות" האם עיקר חייו של האדם הם חיי תורה ומצוות והצרכים הגשמיים הם הטפלים לצד הרוחני או שמא המושכות הם בצד הגשמי והם עיקר חייו והצד הרוחני הוא טפל, שהרי מי שהמושכות בידו הוא בעל הבית.
דברים (טז,יח): ״שֹׁפְטִים
וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק״.
היהודי צריך להקפיד שהנשמה שלו תמשול בשערי גופו ובכל הנהגותיו.
בספר ״אהבת חיים״ הובא מעשה נפלא על משפט צדק של רב בישראל, סיפור עם מוסר השכל נוקב ומעורר:
מעשה בעשיר נדיב וירא שמים, שגידל יתום בתוך ביתו. האכילו והשקהו, הלבישו והנעילו, השיאו אישה, קנה לו דירה, מילא אותה בכל טוב, ואף קנה לו כרכרה, כדי שיפרנס את משפחתו בכבוד. ולא זו בלבד, אלא בכל פעם שהיה זקוק לנסיעה היה מזמין את היתום ומשלם שכרו בעין יפה.
פעם קרא העשיר ליתום, ואמר: ״ראה, עלי לנסוע בעסקי מסחרי למקומות חדשים וארצות רחוקות. האם תיאות לשמש כעגלון במסעי,״ נקב בסכום נכבד, והיתום הסכים ברצון. נסעו מעיר לעיר, ממחוז למחוז וממדינה למדינה, הגיעו לארץ רחוקה וזרה, ולנו שם במלון.
באמצע הלילה בא היצר הרע ופיתה את היתום ולחש באזניו: ״עד מתי תהיה עגלון, מתי תהיה גם אתה לאדון,״ מה עשה, קם ממיטתו ולבש את בגדי אדוניו ואלו את בגדיו הניח ליד מיטת האדון, ובאשמורת הבוקר פתח פיו בגערות: ״קום, עצל, עד מתי תשכב, עד מתי תאכל לחם חסד?!״
פילבל העשיר בעיניו, וחשב שהוא עדיין חולם. משרתו עומד מעליו, לבוש בבגדיו שלו, וגוער בו!
והמשרת פקד: ״קום, עצל, והתלבש!״ אמר לו: ״תן לי את בגדי, ואלבשם!״
צחק היתום: ״וכי משרתך אני? הן בגדיך למראשותיך, קום ולבש ותכין מהר את העגלה לנסיעה, כי עוד רחוקה הדרך לפנינו!״ משהתמהמה - איים להכותו!
בעל כרחו קם ולבש את בגדי משרתו. נטל את השוט וישב על דוכן העגלון, משך במושכות, ובן טיפוחיו השתרע במרכבה ולא פסק מלהמטיר פקודות. בכה העשיר במר נפשו, כי ברגע אחד איבד הכל. כך נסעו יום ויומיים, שבוע ושבועיים, כשהאדון משרת כעגלון ונפשו קצה בחייו. אמר לעצמו: הרי אני גידלתי את הנער מקטנותו, נתתי לו הכל, לא חסכתי ממנו מאומה. הזו התודה המגיעה לי, הזו הכרת הטוב?! הגיעו לעיר אחת, ו״האדון נכנס בלוויית ״משרתו״ ליקרה שבאכסניות וביקש חדר מרווח עבורו. ״משרתו״ יכול לישון בחצר, ליד האורוות...
פנה העשיר בכפיפות קומה לפינתו, וכעבור שעה קלה, כשהיתום עלה לחדרו, חמק אל הרחוב, ראה זקן הדור צורה והשיח בפניו את לבו, ביקש את עצתו.
אמר לו: ״אל תירא, יש לנו כאן רב גדול, נבון וחכם. אלך אליו ואשאל את פיו״. ״לך״, אמר העשיר, ״ויברכך האלהים״.
בבוקר, התדפקו שלוחי בית הדין על דלת המלון: הרב ציוונו להביא בפניו את האורחים שבאו לכאן הלילה, להתייצב בפניו לדין תורה! חרד ״העשיר״ המתחזה. דין תורה? מה לו ולרב?! אך אין מסרבים להזמנת הרב. עלה עם ״משרתו״ לבית הדין. הושיבום בחדר המבוא והורום לחכות ולהמתין. הדלת נפתחה, והרב קרא: ״העגלון״!
מיד קם היתום, הבין שטעה, ושב למקומו. אבל היה זה רגע קט מאוחר מדי... הרב נתן בו עיניו ואמר: ״כן, אליך התכוונתי!״ אמר: ״אבל אני... אינני העגלון, הוא העגלון!״ ״בוא, היכנס לחדרי״, הורה הרב. כשנכנס, הצליף עליו בשבט לשונו. לא העיז פניו כנגד הרב, והרב קרא לעשיר שילבש את בגדיו ויטול את רכושו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!