יום שישי, 10 באוקטובר 2014

סוכות - חג הילדים

סוכות – חג הילדים


יעקב אבינו נפגש עם עשיו, ״בוא איתי שעירה״, מציע עשיו ״יהיו לך חיי נוחות מדהימים. אתן לך עושר, מקום לגור בו, כל מה שאתה רוצה. אני אחיך, אל תשכח״.
משיב יעקב: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים".
יעקב בוחר להתנהל לאיטו. הוא מוותר על כל החוויות המסעירות כי יש לו קצב אחר, קצב של אבא לילדים.
הילדים היום מקבלים מההורים שלהם הכל: חדר לבד, מחשב, מכונית.
רק דבר אחד לא: זמן.
זה לא שאבא ואמא לא אוהבים אותם, אוהבים, אבל לא מקדישים להם זמן.
איך ילדים מאייתים את המילה 'אהבה'? ז. מ. ן.!!!
השמחה של הילד קשורה לזמן שאתה מבלה איתו – סוכות הוא ״זמן שמחתנו״.
מה כתוב מיד אחר כך – "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה".

דוד המלך ע"ה: "כחיצים ביד גיבור כן בני הנעורים". וכי מה הקשר בין החץ השייך לגיבור לבין בני הנעורים?  אלא, שכשם שכל גיבור המתכונן לקלוע למטרה מסוימת, עומד מול אותה מטרה כשהוא מסתכל ומכוון. ורק לאחר מכן יורה החץ. וישמע מוזר ומגוחך אם יטען הגיבור שמחוסר זמן וסבלנות, הוא קודם יירה את החץ ורק אח"כ יכוון את החץ לקלוע למטרה. וכי יצליח לשלוט בחץ לאחר שהחץ כבר עבר ויצא מתחת ידו ושליטתו?!
עלינו לדעת, שגם אב הטוען שאינו פנוי לחינוך ילדיו כי הוא עסוק בענייני פרנסת הבית, ואינו דואג מפני שעדיין היות הילדים קטנים, והוא טרוד בפרנסתו, וכשיגדלו יפעל לחינוכם, גם אב זה כיורה חץ יחשב – ומזכיר את הגיבור הניצב מול המטרה, ומתיימר שגם אחרי הירי הוא מסוגל לקלוע למטרה ולכוון את החץ.

בסוכות אתה יכול לבלות הרבה זמן עם הילדים, לילדים אין הרבה הזדמנויות להתערב באופן מלא במצוה כלשהי, הם לא יכולים לכתוב מזוזה או לבנות תפילין, אבל הסוכה היא מקום שילדים מאוד אוהבים, הם עזרו לבנות אותה, היא מלאה בקישוטים שלהם, ובכללי הם מאוד שמחים כשיוצאים החוצה... זה גם לא חג של יום אחד וזהו, יש לך שבעה ימים לשחק איתם, לספר להם סיפורי צדיקים, לבנות איתם פזלים, לרקוד איתם, לרדת לגובה שלהם ולשמוע מה עבר עליהם בבית הספר ובגן. ילדים מאוד אוהבים לספר דברים הם רק צריכים שמישהו יקשיב להם, גם דברים חשובים וגם שוליים לחלוטין [אבא! אבא! אבא! ראיתי נמלה!!!].

להורים של התלמידים שלי אני נוהג להגיד: "אל תאמינו למה שהם מספרים שקורה בבית הספר ואני לא אאמין למה שהם מספרים שקורה בבית...".

ההקשבה עכשיו לילד תחסוך לך ימים ולילות של דאגה והרבה תלנות בעתיד של 'למה הוא לא מקשיב לי?', כי אתה לא הקשבת לו כשהוא היה צריך...

משלי (כב,ו): "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה"[1].
אם תשקיע בילד עכשיו על פי דרכו (הקשבה סבלנות וכל מה שהוא צריך ברמתו) גם כשהוא יזקין הוא יהיה קשור אליך...

על הפסוק (שמות י,ח): "מי ומי ההולכים?... בנערינו ובזקנינו", כותב המדרש רבה: "עתידים אתם לומר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו".
מה הקשר?
פרעה שואל אותם מי מסוגל לעבוד את ה' הרי זה כמו הר?
משה רבינו עונה אנחנו לא מתחילים איתם כשהם גדולים אלא מתחילים להרגילם בעבודת ה' כשהם בנערינו ובזקנינו ואז גם כי יזקין לא יסור ממנה! כי הוא התרגל!

באמת רואים יפה את ההבדל בין ילדי ישראל לילדי המצרים: אצל המצרים "מכה מצרים בבכוריהם" – הבכורות הרביצו לאבותיהם! אצלנו "קדש לי כל בכור"!!!

הרב סולובייצ'יק (וביקשתם משם, עמ' 232-229): זוכרני, כד הוינא טליא [כשהייתי טלה, צעיר], נער גלמוד ובודד הייתי. פחדתי את העולם. קר וזר היה לי העולם. נדמה היה לי כאילו הכול לועג לי. ברם, חבר אחד היה לי והוא, אל תצחקו לי, הרמב"ם. איך התיידדנו? פשוט, נפגשנו!
אורח קבוע היה הרמב"ם בביתנו. הימים ימי סמיכת אבא מרי על שולחנו של סבא, הגאון החסיד, ר' אליהו פיינשטיין, איש פרוזנא. אבא ישב ולמד תורה ביום ובלילה. חבורה (לא גדולה ביותר) של אברכים ובחורים מצוינים התלקטה אליו שתתה בצמא את דבריו.
שיעוריו של אבא היו ניתנים בטרקלין של בית סבא, שם עמדה מיטתי. דרכי היתה לשבת במיטתי ולהאזין לדברי אבא. אבא מרי דיבר תמיד על אודות הרמב"ם. וכך היה עושה: היה פותח את הגמרא; קורא את הסוגיא. אחר כך היה אומר כדברים האלה: זהו פירושם של הר"י ובעלי-התוספות; עכשיו נעיין נא ברמב"ם, ונראה איך פירש הוא. תמיד היה אבא מוצא כי הרמב"ם לא פירש כמותם ונטה מן הדרך הפשוטה. אבא מרי היה אומר, כמעט בתלונה על הרמב"ם, אין אנו מבינים לא את הסברא של רבינו ולא את אופן ביאורו את הסוגיא. כאילו היה קובל על הרמב"ם בעצמו: רבינו משה, מדוע עשית זאת? לפום ריהטא, היה אבא ממשיך, הראב"ד בהשגותיו צודק. בני החבורה היו קופצים ממקומותיהם וכל אחד ואחד הציע את רעיונו. אבא היה מקשיב והיה דוחה את דבריהם, ואמר עוד הפעם: דברי רבינו קשים כברזל. מכל מקום לא אמר נואש; היה סומך את ראשו על ידו הקמוצה ושוקע במחשבה עמוקה. החבורה שתקה ולא הפריעה אותו מהרהוריו. לאחר זמן ממושך היה מרים את ראשו לאט, לאט ומתחיל: רבותי, נראה נא... והתחיל לדבר. לפעמים היה מדבר ארוכות, ולפעמים היה מדבר קצרות. אני עשיתי אזני כאפרכסת והייתי מאזין לדבריו, לא הבנתי אף מלה אחת בנוגע לעניין המדובר. ברם רושם כפול התרקם במוחי התמים והצעיר: (א) הרמב"ם מוקף מתנגדים "ואויבים" הרוצים לעשות לו רע; (ב) המגן היחידי הוא אבא מרי. לולא אבא מי יודע מה היה קורה לרמב"ם. הייתי מרגיש כי הרמב"ם בעצמו היה נוכח כאן בטרקלין ושומע את דברי אבא. הרמב"ם היה יושב עמדי במיטתי. מה היה מראהו? לא ידעתי בדיוק. אבל דומה היתה דמות דיוקנו לפני אבא הטובות והיפות מאד. בשמו של אבא נקרא גם הוא – משה. אבא היה מדבר, התלמידים, בעינים נעוצות באבא, היו שומעים בדריכות את דבריו. לאט, לאט פגה המתיחות, אבא צעד בעוז ובגבורה. סברות חדשות בקעו ועלו; הלכות נוסחו והוגדרו בדייקנות נפלאה. אור חדש זרח. הקושיות נתיישבו, הסוגיא נתפרשה. הרמב"ם יצא כמנצח. פני אבא היו מקרינות שמחה וגיל. הוא הגן על "ידידו", על רבינו משה בן מיימון. בת-צחוק של נחת נראתה על שפתי הרמב"ם. גם אני השתתפתי בשמחה זו. עליז ושמח הייתי. הייתי קופץ ממיטתי ורץ מהר לחדר אמי ובשורה מרנינת לב בפי: אמא, אמא, רמב"ם צודק, הוא ניצח את הראב"ד. אבא עזר לו. כמה נפלא הוא אבא!
אולם לפרקים לא תכופות לא האיר מזלו של הרמב"ם – "אויביו" הקיפוהו מכל צד; הקושיות היו קשות כברזל. דבריו נפלאו מאבא מרי. הוא ניסה בכל כוחו להגן עליו. אבל הישועה לא באה. אבא מרי היה משתקע בהרהורים כשראשו נשען על אגרופו. התלמידים, אני וגם הרמב"ם בעצמו חיכו לדברי אבא מתוך מתיחות נוראה. אבל אבא היה מרים ראשו ואומר בעצבות: תיקו, דברי הרמב"ם קשים מאוד. לית נגר ובר נגר דלפרקינהו. הדבר נשאר בצריך עיון. כל החבורה, ואבא מרי בתוכה, היתה עצובה, בבחינת פורשת "ובוכה". יגון חרישי השתפך על כל פנים. גם עיני היו זולגות דמעות. גם בעיני הרמב"ם הייתי רואה אגלי דמעה נוצצים.
לאט הייתי בא אל אמא והייתי אומר לה בלב קרוע; אמא, אבא לא יכול ליישב את הרמב"ם – מה נעשה? אל תצטער, היתה אמא עונה, אבא ימצא תירוץ על דברי הרמב"ם. ואם הוא לא ימצא, אולי אתה כשתגדל תיישב את דברי הרמב"ם...

דרשו חז"ל (תקונ"ז תתפ"ז ותרגום יונתן) עה"פ (שמות טו,ב): "זה אלי ואנוהו" - שגם התינוקות הצביעו ואמרו זה אלי!!!
ואת זה פרעה לא מבין מה לעבודת ה' ולילדים? חכה שיגדל ואז אקח אותו לתפילה, ואז אלמד אותו תורה, כשיגדל אתעקש איתו על כיפה וכו'
וזאת טעות חמורה כי כשהוא יגדל כבר לא יעניין אותו כ"כ מה אתה אומר וגם זה לא יהיה חרוט אצלו בלב ובהרגלים וזה יהיה לו הרבה יותר קשה...
הגיל שאפשר לרכוש בו הרגלים ולהתחנך זה מגיל 2-12! אם האדם יחליט: מהבר מצוה אני מחנך את הילד זה כבר מאוחר מידי ויכול להביא אותו למרוד בך כי יש לו כבר רצון עצמאי...

אנחנו מתפללים: "ותרגילנו בתורתך" שנזכה לעשות את המצוות הרבה עד שנתרגל וזה יהיה חלק מאיתנו!!!
לא להגיד, אני אשים אותו עכשיו בגן חילוני כי זה קרוב לבית וכשיגדל אני כבר אלמד אותו את כל מה שצריך, כי אולי כשהוא יגדל זה כבר יהיה מאוחר מידי...

במחקר שנערך בארצות הברית בדקו ומצאו כי הלבנים נוטים לאהוב מוזיקה כושית כגון ראפ ומתחברים יותר לזמרים שחורים, מדוע? המחקר הגיע למסקנה שכאשר ההורים עובדים, הילדים נשארים בבית עם המטפלת, המטפלות והסייעות בגנים היו ברובן כושיות ומהן ינקו הילדים את האהבה למוזיקה הזו.

בסוכות של מוצאי השמיטה יש לנו מצווה חשובה – מצוות 'הקהל':
גמ' (חגיגה ג.): "ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין! אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה, ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל, ומה דרש בה? (דברים לא,יב) 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן! אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני".
למה שתקבל שכר על ההבאה שלהם? הרי הם לא מבינים כלום? וגם אין לך ברירה הרי אם כל עמ"י עולים לבית המקדש מי יישאר בייביסיטר?
לומדים מפה שני דברים:
א) גם כשאין לך שום ברירה אחרת ואתה עושה מצוה אתה מקבל עליה שכר!
ב) אתה מקבל שכר אפילו על החינוך מקטנות לראיה של הקדושה ושל התורה והמצוות, כשהילדים עוד לא מבינים כלום בשכל!
וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!





[1] האדמו"ר מפיאסצנא (חובת התלמידים בהקדמה): "המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכולו אף כחי גופו בקדושה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מוכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה...
צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם.
אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל הורנו קדושי ישראל הבע"שט ותלמידיו אחריו זצ"ל ["אין ילד רע - יש ילד שרע לו"], רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והי' כאשר יתגדל ויקבל עול תורה ועבודת ד', כמה תהי' כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש... בכל דברי העבודה יהי' חזק כחומה בצורה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: