יום חמישי, 22 בספטמבר 2016

פרשת כי תבא - אני טוב!

אני טוב!



רגע לקראת סיום השנה, ורגע לפני ירידת שפע חדש לעולם אנחנו קוראים את פרשת הביכורים.
בביכורים אוספים את הפירות ומכירים טובה לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו.
כמו בביכורים, כך גם בנפש. אלול זה בדיוק הזמן לחשבון נפש.

חשבון נפש משמעו לא רק מה הדברים שאני גרוע בהם, אלא בעיקר הדברים שאני טוב ומובחר בהם!!!

אומרים בשם החפץ חיים: "אוי לו לאדם שאינו מכיר את כוחותיו ואוי לו לאדם שאינו מכיר את חסרונותיו. כי מי שאינו מכיר את חסרונותיו אין לו מה לתקן ומי שאינו מכיר את כוחותיו אין לו במה לתקן".

בזמן עלי הכהן מקדש שילה היה ריק...[1]
עלי הכהן היה אליטיסט (עליטיסט). הוא רצה משכן למעולים. הוא לא מקבל כל  מיני מסכנים / מתחזקים / מתקרבים / בעלי תשובה (רק הכהן עובד במשכן! – עד ששמואל חידש לו ששחיטה כשרה בזר...).
חשוב לומר שעלי היה צדיק עצום. כשמדברים עליו צריך זהירות ענקית ואדירה. הוא אדם גדול, כהן ה'. הוא מברך את חנה פעם אחת והיא נפקדת. ובכל זאת, בימיו המשכן ריק...

ואז מגיעים אלקנה ואשתו חנה, כשהם היו עולים לרגל למשכן, הם היו עושים את הדרך באריכות ועוברים בתוך מקומות יישוב שונים, ישנים באמצע הרחוב וכל מי שרואה אותם אומר "למה אתם ברחוב, לאן אתם הולכים?"
"בֵּית ה' נֵלֵךְ".
יש מקום כזה שנקרא "משכן שילה. זה בית ה'".
"באמת?" היו אנשים מתפעלים והיו עיניהם משגרות דמעות (ילקו"ש שמ"א רמז עז'): "אנחנו כ"כ רוצים לבוא אתכם".

אלקנה הוא התגלמות קירוב הרחוקים. על שמו, "אלקנה", דורשים חז"ל: שהִקנה (שִׁייך) את כל עם ישראל לאבא שבשמים.

הבעל שם טוב (שיום הולדתו – ח"י אלול - השבוע): אלקנה הוא הבן אדם היחיד בתנ"ך שידע להגיד על עצמו "הלא אנכי טוב" ולכן, הוא ידע למצוא טוב בכל יהודי. כשחנה בכתה על שאין לה בנים, הוא אומר (שמ"א א,ח): לָמֶה תִבְכִּי? [...] הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ!".

רק כשאתה מרגיש באמת טוב, אתה יכול לעזור לכולם ולקבל את כולם...

כשאתה מרגיש שאתה רע מי ידבק אליך?

בפרשתנו יש "וידוי מעשרות": בן אדם מביא מעשרות כתרומה והוא חייב לומר וידוי. "וידוי" בפרשה, תתפלאו, הוא לא "אשמנו בגדנו" אלא (דברים כו,יא) "נתתי לעניים מעשר. נתתי לחולים עזרה. שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי. עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

איזה מן וידוי זה?

כנראה, כל הזמן תקוע לנו בראש הווידוי הנוצרי שבו מפרטים את כל העוונות באריכות...

אבל פרשתנו מחדשת,  שווידוי הוא גם מניית מעלות עצמי. תפסיק לחשוב שאתה רע, כשאתה חושב ככה, כולם רעים בעיניך.

ויקרא (יג,מה): ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״.

השל״ה הקדוש: הטמא - טמא יקרא. לאמר, מי שהוא טמא, קורא לאחרים ומכנה אותם כטמאים, בעוד שהטהור אינו מוצא, וגם אינו מחפש, פגמים באחרים!

גם להלכה, פוסק הרמב״ם (הלכות איסורי ביאה יט,יז): ״כל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא מהן לכתחילה, ואף על פי כן... כל הפוסל את האחרים תמיד, כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהן ממזרים, חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל, במומו הוא פוסל״.

יש וידוי מקסים שחיבר הרב בנימין הולצמן - "הוידוי המשלים": "אהבנו. בכינו. גמלנו חסד. דיברנו יופי. האמנו והשתדלנו. זכרנו. חיבקנו. טעמנו ספר. יצרנו. כמהנו. לחמנו עבור הצדק. מיצינו את הטוב. ניסינו. סרנו לראות. עשינו אשר ציוויתנו. פירשנו. צדקנו לפעמים. קראנו בשמך. רצינו, שמחנו, תמכנו".

רק אם יהודי מבין עד כמה הוא בן של מלך – רק אז הוא יכול לבטא ולומר את העוונות בווידוי ("אשמנו, בגדנו") בצורה אמיתית.

כי אז, הווידוי שלך הוא למעשה אמירה: "מה לי ולזה. זה לא מתאים לי. זה לא חלק ממני, זה כתם".

ואז יש לך כבר אינסטיקטים טבעיים לרצות לנקות את זה...

הרב קוק (עין אי"ה מעשר שני פ"ה פי' טו'): "כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד... 

עכ"ז אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו, בהשגתו בשכל, בתורה ובכל מדה טובה ומעגל טוב. 

ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה שצריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המדה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצוה, ראוי שימצא בנפשו קורת רוח וימלא שמחה ושלוה, ולא יהי' תמיד בעיניו כרשע וכמקצר גם במקום שיצא באמת ידי חובתו...

לפרקים תמצא תועלת לעבדי ד' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק ארחות חייו בדרך ה'... 

תיקון המעשרות כהלכתם הם כוללים את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע...".

וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!!!





[1] הרבנית ימימה מזרחי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: