יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

פרשת בראשית - למה יש משברים בזוגיות?

למה יש משברים בזוגיות?


בע"ה אשתדל השנה לדבר כל שבת בלנ"ד על זוגיות (תשע"ז - תהא שנת עבודה/עוצמה זוגית), ואולי שנה הבאה התשע"ח – תהיה שנת עבודה חינוכית? לא יודע, יעזור ה' בהמשך...

׳אנחנו זוג מאד מאושר - ממש טוב לנו ביחד. אבל היו גם תקופות אחרות. תקופות של דיונים וחוסר הבנה. תקופות של תסכול וחוסר ידיעה כיצד לצאת מהקונפליקטים והרצונות השונים. אך כמו שפתחתי ואמרתי היום הכל נראה שונה. כבר הרבה שנים טוב לנו ביחד.

שאלה אחת נשארה אצלי פתוחה: למה היינו צריכים לעבור את כל המורכבויות והתחושות הפחות נעימות כדי להגיע לזוגיות הטובה הזו שאנו זוכים לה בשנים האחרונות"?

פרשת בראשית מספרת על הזוג הראשון בעולם - אדם וחוה.

בראשית (ב,יח): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".

אמרו על כך חז״ל (יבמות סג.): ״ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (מה פירוש הפסוק) ״״אעשה לו עזר כנגדו״? זכה - עוזרתו, לא זכה - כנגדו״. כלומר, ״זכה – עוזרתו' ׳אם תדע לנהוג במתנתי כראוי היא תהיה לך לעזר׳, ״לא זכה - כנגדו״ - ׳לא ידעת להשתמש במתנתי כראוי היא תהיה נגדך ותפריע לך׳.

הדברים מפליאים. הנותן מתנה לחברו יכול לומר לו: ״אם תשתמש כראוי במתנתי עפ״י כל ההוראות תהנה ממנה׳׳, אך מה פתאום שהחבר ימשיך ויאמר: ״אם לא תשתמש במתנתי כראוי היא תזיק לך״? לכאורה, אלו בדיוק דבריו של בורא עולם עפ״י פרשנותם של חז״ל???

נראה שחז״ל מעמידים אותנו על שני יסודות חשובים של מהות חיי הזוגיות:

הראשון, ״זכה״ הוא מלשון זיכוך - האדם צריך לזכך את עצמו ע״מ שיוכל לחיות בנחת ובהרמוניה עם אישתו. דרושה עבודה של תיקון המידות. בני הזוג צריכים לזכור שאינם רווקים יותר ואין יותר באפשרותם לעשות ככל העולה על רוחם. בני הזוג הפכו לחלק ממשהו גדול יותר, עוצמתי יותר, אמיתי יותר. הם מהווים ישות אחת המרכיבה את האחדות של הבית. וממילא, עליהם ׳לחיות׳ ו׳לנשום׳ את האישיות, הרצונות והצרכים שלהם ושל בני זוגם.

היסוד השני, שחיי הזוגיות הנורמאליים אמורים להיות טובים, מספקים ומשמחים (זה לא אומר שאין וויכוחים וחילוקי דעות בין בני הזוג). על מנת שנזכה לאותם חיי זוגיות טובים הקב״ה גמל איתנו חסד וקבע חוקים למציאות שידחפו אותנו לזכות במתנה זו. אם הזוג זיכך את עצמו וחי טוב ביחד - מצוין. אך אם לא, לא תהיה נחת אמתית בבית. תהיה הרגשה ברורה שהעניינים ׳חורקים׳. זה עשוי להתבטא במישורים השונים של הזוגיות. חוק טבע זה, שקבע בורא העולם, נועד בכדי שהזוג ידחף לתקן את הדרוש תיקון.

אם הייתה אפשרות שהחיים ימשיכו להתנהל כרגיל לאורך זמן, למרות המורכבויות בין בני הזוג, אנשים לא היו ממהרים לתקן, אם בכלל היו עושים זאת.

אך דווקא מצב המעורר תחושה של חוסר נחת מאלץ ודוחף את האדם לתקן ולזכות לברכה של הזוגיות הטובה.

לענייננו - כל זוג היה שמח שכל ימיו יהיו על מי מנוחות, שרק נחת, שלווה, הבנה, ואהבה יהיו מנת חלקן. אך בעולם הזה בשביל דברים טובים צריך לעמול. צריך להתאמץ, לתקן מידות, להיות סבלניים ועוד.

לפעמים נראה לנו שהמשברים המתרחשים בחיינו רק מעכבים את היכולת שלנו להשיג את הטוב והנחת שאם כל - כך חפצים בהם...

אך האמת היא הפוכה - דווקא המשברים הם אלו שמאיצים את הצורך שלנו להשתנות ולתקן[1].

רבי יוסף מרדכי מאיז׳ביצא (מי השילוח בראשית ד״ה אעשה): ״אעשה לו עזר כנגדו״ - ביאור העניין: כי כן הוא רצון הבורא יתברך, שיצמח לאדם עזר מדבר שהוא כנגדו. והיינו, כמו התלמיד ביחס לרב, כמו שמצינו על רבי שמעון בן לקיש נגד רבי יוחנן, שהיה מקשה לו עשרים וארבע קושיות והיה מתרץ (רבי יוחנן) עשרים וארבעה תירוצים, וממילא הייתה מתרווחת השמועה (כלומר, היה מתבהר הלימוד). ולא כמו רבי אלעזר בן פרת שהיה מביא לרבי יוחנן 'תנא דמסייע', כי על-ידי שהאדם יראה מה שמקשים לו, אז יחזק דבריו ביותר ראיות, ויצאו דבריו היטב לאור".

ההתנגדות עוזרת לנו שכן היא היא המוציאה אותנו לאור.

בספרות הסוד מתואר שלפני שיורדת נשמתו של כל אחד מאתנו לעולם הזה, היא בעצמה בוחרת בכל מה שיעבור עליה בחייה - העליות והמורדות, הקשיים, ההתמודדויות והכישלונות, המשברים והשמחות.

בכל זאת, במהלך המסע שלנו בעולם הזה, אנחנו ״שוכחים״ שאנחנו בעצמנו ביקשנו את כל זה, ומצטערים שדרכנו איננה קלה יותר.

גם חתונה היא סוג של לידה נשמתית. לפני החתונה אנחנו בוחרים בן זוג שעתיד לספק לנו אתגרים לא פשוטים, ושהקשר אתו יתבע מאתנו תהליכי עומק משמעותיים, אך איננו ממש מודעים לכך, ואחרי החתונה אנחנו לעתים לא ממש מבינים מה מצאנו בתכונות שונות של בן הזוג, שלפתע מרתיעות ומרחיקות אותנו.
לפני החתונה נמשכנו לבן זוגנו מפני שמשהו בדמותו טלטל אותנו והכריח אותנו לצאת משקיעה באזורי הנוחות שלנו, אבל לאחר החתונה כל שאנחנו רוצים הוא רק לשוב ולשקוע באזורי הנוחות הללו, ועל כן אותם דברים שמשכו אותנו במיוחד בתחילה, הופכים לא פעם להיות אבן הנגף של הנישואים.

ייתכן שהתחתנתי אתך כי הלכתי שבי אחרי החום והמשפחתיות שכל-כך מאפיינים אותך, והפיחו רוח חיים במופנמות הביישנית שלי, אבל עכשיו כשהתחתנו, אני רק רוצה שתתני לי מנוחה. כבר היינו אצל ההורים שלך בשבוע שעבר. ניסע אליהם שוב בשבוע הבא, אבל עכשיו בואי נישאר בבית.

מי שזוכה לבן זוג או בת זוג הפוך ממנו זוכה לחיים רחבים ועשירים. אמרו חכמים שאיש ואישה שזכו - שכינה ביניהם. ככל שגדול יותר המרחב שבין אישיותו של כל אחד מבני הזוג לאישיות זולתו, כך גדול מרחב מקום השכינה לדור בו.

בחור אחד אמר לחברו: ״נכון ידוע שזוגיות טובה מבוססת על חיבור של הפכים ולא של דומים?״ ״כך אומרים״, הפטיר חברו. ״זהו", אמר הראשון בהתלהבות, "בגלל זה אני מחפש מישהי חכמה, יפה ועשירה״...

ממה נובעים הוויכוחים?

הרב קוק (אורות הקודש ג עמוד שכג): "כשיוצאת מריבה בין כוח לכוח, ביו איש לאיש, בין עם לעם, בין עולם לעולם, תוכן המריבה הוא תוצאה מהשוני והניגוד שיש בעצמיות של אוצר החיים.
מועט מאוד הוא הערך של יסודות הניגוד שאפשר לבטא בתבונה ובפירוט של הכרה. כל אלה הם סימנים חלים, שרע מפני חולשת ההכרה הם מתבטאים בתור סיבות ודרישות".

ויכוח, כמעט כל ויכוח, גם מחוץ למערכת הזוגית - על פוליטיקה, על חינוך, על התנהלות ועד הבית או על משחק כדורגל - כרוך בהרבה אמוציות.

לא פעם הופכים חילוקי דעות למאבקי כוח, כאילו שאם יתברר שטעינו, או אפילו אם רק לא תתקבל דעתנו, תהיה זאת פסילה אישית שלנו. הוויכוח על צדקת דעתנו הופך לוויכוח על זכות קיומנו. אנחנו עומדים על הרגליים האחוריות ונלחמים, לפעמים בכל הכוח. וכשאנחנו נלחמים, זה שמולנו נתפס בעינינו כאויב. ה'שטויות' שהוא מדבר פשוט בלתי נסבלות מבחינתנו, ואנחנו מרגישים שאנחנו כמעט יוצאים מדעתנו בגלל העקשנות המטופשת שלו לא להודות שהוא טועה [העקשנות שלו, כן?...].

כשוויכוח הופך לעניין אישי, המילים שלנו נוטפות ארס, דוקרות ופוגעות, וממילא בתגובה אנחנו נענים במילים מושחזות וארסיות גם הן... כדור השלג מתגלגל וקשה לעצור אותו.

אין זה ממש משנה שבן השיח שלנו מביע את מה שהוא בכנות מאמין בו ומה שנראה נכון בעיניו, אין זה משנה שהוא גיבש את דעותיו מתוך מחשבה ותשומת לב, אין זה משנה שבסך הכול הוא רוצה טוב, גם אם הוא טועה. כל זה נשכח מאתנו, וכעס של ממש ממלא אותנו, שהרי רק בגלל אנשים כמוהו המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית...

ייתכן מאוד שצבע העיניים שלו שונה משלנו, אולי עצמות הלחיים שלו גבוהות יותר. ייתכן שאנחנו מקריחים ואילו הוא, בלורית מכסה את מצחו, ובכל זאת כל זה איננו מציק לנו, אדרבה, זה נושא חן בעינינו מאוד שאנשים אחרים אינם דומים לנו במראה. האפשרות שנתעורר מחר בבוקר וכל בני האדם יהיו זהים זה לזה במראם היא חלום בלהות של ממש! (מספיק לחשוב על מה שקורה לבנות שהן מגיעות לאירוע ומבחינות במישהי שלובשת בגד זהה...).

ובכל זאת משום מה, קשה לנו להשלים עם זה שלא רק מראה גופם ולבושם של אחרים שונה משלנו, אלא גם מראה מחשבותיהם ודעותיהם.

על כך בדיוק אמרו חז״ל (ירושלמי ברכות ט,א): ״כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתם דומה זה לזה״.

כשם ששוני מראה אינו מוליד שנאה וכעס, אלא מעורר תחושת גיוון ברוכה, כך ראוי שגם שוני בדעות לא יאיים ולא ירתיע אותנו, אלא ישמח, יפרה ויעשיר.
אעפ"כ לרוב אנחנו מסיקים את המסקנה בכיוון ההפוך, ובמקום ללמוד משוני הפרצופים לעניין שוני הדעות, אנחנו עלולים כל-כך לכעוס על מישהו בגלל דעותיו, עד שאנחנו 'לא יכולים להסתכל על הפרצוף שלו'...

חז"ל (ברכות נח.) אף תיקנו על זה ברכה מיוחדת: "הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: ׳ברוך חכם הרזים׳״.

כלומר, מי שרואה שש מאות אלף אנשים מעם ישראל מקובצים יחד (כמספרם של בני ישראל אשר יצאו ממצרים) מברך ואומר: ״ברוך אתה ה׳... חכם הרזים״.

טעם הברכה: "שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה".

אנו מברכים את ה' דווקא על הרז והסוד של מעלת ריבוי הפרצופים והדעות גם יחד. שוני הדעות והסגנונות, עד כדי הריבוי העצום של שש מאות אלף דעות שונות, הוא סיבה להודות לה', ולא להפך.

הרב קוק (אורות הקודש ד עמוד תצח): "הפרטיות צריכה לצאת מן הכוח אל הפועל, להעשיר את יקר תפארת המציאות. הכלל חובק בתוכו את המון הפרטים בבלילה. אבל למען צאתם של הפרטים לאור ההוויה, צריר כל פרט להיות מתבלט במהותו היחידה, ולזה צריך הוא לכוח מעכב, לכוח מתנגד לכל הפרטיות...
וזהו יסוד השנאה, שבונה את העולם. יסוד המלחמה בחיים ובחברה, יסוד ההגבלות בדעות ואמונות - הכל למען יהיה מקום שיתפתח כראוי כל ערך מיוחד, ולא יבואו אחרים, אישים, עמים, הנחות וצביונים, דעות ואמונות, לקחת את מקומו".

יש לנו אפשרות לחוש שלהט הקרב לא נועד כדי שננצח בו, שאיננו צריכים לשכנע ולהביס בוויכוח, ושמנגד גם אף אחד איננו מאיים עלינו, ואין שום צורר שנשתכנע. לא רק שזה 'בסדר' שנישאר חלוקים בדעותינו, אלא אדרבה, הוויכוח נועד לחדד ולהבליט את השוני הזה עצמו, לא להקהות ולא לטשטש אותו כלל. איננו רבים או מתווכחים כדי לברר מי 'צודק', אלא כדי להיות יותר מי שהננו.

הרב קוק (שם): "נמצא שיסוד השנאה הוא האהבה והשלום, הבא דווקא על ידי ההתאמה של כוחות גמורים. שאחרי השלמתם הם מתאגדים ביחד להיות עושים עולם שלם, עשיר ומלא".

הרב שלמה זלמן אוירבך היה מחשובי הרבנים בירושלים ובעולם היהודי בכלל בדור האחרון. כשנפטרה אשתו הספיד אותה הרב אוירבך על קברה. מקובל בעם ישראל לבקש מחילה ממי שנפטר, על כך שבוודאי היו הזדמנויות שבהן לא התנהגנו אליו כראוי במהלך חייו. לא צריך לפרט כמה מצבים מתוחים מזמנים החיים הזוגיים, מצבים שבהם אנחנו שוגגים (אם לא חמור מכך) ומתייחסים אל בת הזוג או בן הזוג בצורה שאינה ראויה. אעפ"כ כשעמד הרב אוירבך מעל קברה של אשתו, אמר בפניה: ״את יודעת שאין לי על מה לבקש סליחה!״.
כשמתוודעים לדמותו המופלאה של הרב אוירבך - לרגישות האנושית המדהימה שבה ניחן, לטוב הלב העולה על גדותיו, ויותר מכול, לענווה שלא תתואר - מבינים שדבריו לאשתו לא היו גוזמה ולא הייתה בהם התכחשות או בריחה מאחריות, חלילה (מאישיותו המופלאה ניתן להתרשם בספר שבו מופיע סיפור זה - ״התורה המשמחת״ הוצאת ספריית בית אל. וכן בספר "אורו של עולם", שניהם מאת הרב יוסף אליהו). מבהיל לחשוב שייתכנו חיים משותפים לאורך חמישים וארבע שנים של שותפות יומם ולילה בכל צדדי החיים, מבלי שתהיה בהם פגיעה או יחס לא רגיש דיו. כששאל אותו אחרי כן אחד ממקורביו כיצד ייתכן הדבר, השיב לו הרב אוירבך: ״האם אתה חושב שלא היו בינינו חילוקי דעות? היו בינינו חילוקי דעות קשים, אבל הם היו ענייניים תמיד, ומעולם לא גלשו לפסים אישיים. מעולם לא אמרתי לה מילה שהייתה עלולה להתפרש כפגיעה״.
הוסיף הרב אוירבך ואמר שלאורך כל הדרך לבית העלמין ניסה להיזכר האם היה מקרה שבו לא נהג כראוי באשתו, מקרה שעליו אכן היה עליו לבקש את סליחתה, אך לא נזכר בכזה. בכל זאת, אחרי שציין מעל הקבר הפתוח שאיננו צריך לבקש סליחה, המשיך ואמר, שאם בכל זאת נשכח ממנו משהו, הוא מבקש את סליחתה.

כמובן, יש פערים שאכן אינם ניתנים לגישור, בגלל נתונים אובייקטיביים או צרכים סובייקטיביים. הבדלי גובה של למעלה ממטר בין בני זוג או הבדלי גיל של עשרות שנים עלולים לגרום לאי נוחות מסוימת, וייתכן שכדאי להימנע ממנה מראש. ואולם רוב הפערים ושוני העולמות אינם סיבה אמתית וראויה לעבירות של מערכת היחסים ואינם סיבה לריחוק לבבות או לפרימת הקשר הזוגי.

"וירא אלקים כי טוב".

חלק מבטחוננו ואמונתנו בה' הוא במה שכל אשר עשה עושה ויעשה הוא טוב מאד!

מסופר על מלך אחד שהיה לו עוזר יהודי, אשר היה יועץ לו בכל ענייני המלכות. בכל פעם שהמלך היה נתקל בבעיה היה אומר לו יועצו היהודי כי "הכל לטובה".
יום אחד ביקש המלך מעוזרו להתלוות אליו למסע ציד ביער הסמוך לממלכה. במהלך מרדף אחר צבי התקשה מאד המלך להשיגו, ומתוך לחץ ועצבים על חוסר מזלו ירה המלך את החץ מקשתו היישר אל רגלו. רגלו של המלך דיממה רבות, והמלך בדאגתו זעק ומירר ליועצו כי אינו יודע מה לעשות בעת קשה זו. ענה לו יועצו כדרכו כי "הכל לטובה".
המלך זעם על עוזרו שבעת קשה שכזו, בה מלכו פצוע וחושש לחייו, אינו דואג למלכו. אשר על כן הרי שיש לגזור עליו גזר דין מוות. הורה המלך ליועצו לחפור בור לקבורתו, להכנס לתוכו ולא לצאת, ואזי יראה אם ימשיך לטעון כי "הכל לטובה". עשה העוזר כדבר המלך, חפר בור בעומק הקרקע ונכנס לתוכו.
בינתיים בשארית כוחותיו נסוג המלך אל מחוץ ליער והפקיר את עוזרו. בדרכו אל מחוץ לסבך היער נתקל המלך בשבט קניבלים. חטפוהו הקניבלים, קשרוהו ותכננו לאכלו חי.
בעודם מפשיטים את המלך מבגדי מלכותו ראו את הפצע שברגלו ותמהו על סיבת הדבר. סיפר להם המלך כי הפצע נגרם מכוח חץ מתכתי. כיוון שראו הקניבלים כי הפצע מזוהם החליטו לשחררו לדרכו על מנת שלא ידבקו חלילה בזיהום שברגלו.
המלך נס על נפשו, ובדרכו עבר ליד "קברו" של עוזרו בכדי לראות את מצבו. בהתקרבו אל הבור שמע את היהודי שר "הכל לטובה, הכל לטובה".
תמה המלך ושאלו: "כיצד הינך חושב עדיין שהכל לטובה?". ענה היהודי "איני יודע עדיין, אך בטוחני בה' כי הכל לטובה".
סיפר לו המלך כיצד ראה בעצמו כי הכל קרה עבורו לטובה, אך שאל את עוזרו מה גלגל ה' לטובה עימו?
ענה לו העוזר היהודי: "עתה הנני מבין כיצד הנהיג ה' את הכל לטובה גם עימי. שכן אם הייתי הולך עימך אחר פציעתך, הרי שהקניבלים היו משחררים אותך עקב פציעתך ואותי היו אוכלים. עתה, אחר שהשארתני כאן- ניצלתי מידם". בכך נתרצה המלך והבין שאכן "הכל לטובה".

על הרווקות אומר הקב"ה "לא טוב היות האדם לבדו" – ז"א שאדם נשוי זה כן טוב לפי הקב"ה – זה אומר שמכל התגרים והבעיות בסוף ייצא טוב!!!

זוג שנדחף לתקן בגלל משברים שחווה בחיי הזוגיות צריך ׳לזכור לטובה׳ את המשברים שעבר שהרי בלעדיהם לא היה זוכה לכל הטוב, שברוך ה' הגיע אליו.






[1] עד כאן מהספר ביחד – משה אילן, מכאן ערוך מהספר לצאת מהדעת של הרב יהושע שפירא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תגובתך פורסמה, תודה רבה!

אתם קבעתם - הפוסטים הכי מעניינים החודש: