״את האלוקים" או "לפני האלוקים״?
בראשית (ו,ט):
״את האלוקים התהלך נח״.
בראשית (יז,א):
״התהלך לפני והיה תמים״.
תנחומא (נח
אות ה): ״שהקב״ה יסמכהו (את נח) שלא ישקע בטיט דור המבול, ואילו אברהם היה מתקדם
והולך ומרווח את הדרך לפני השכינה״.
מה זה להתהלך את ומה זה להתהלך לפני
ומה בדיוק אברהם היה עושה לשכינה?
הרב קוק (מדבר
שור עמ׳ קב ואילך): ״כי השם יתברך שיצר האדם ועשאהו ישר לבוא אל תכלית שלמותו, הנה
לאחר שחטא והסדרים נשתנו, לא היה הרצון העליון ב״ה לתקן כל מה שנתקלקל כאחת ובבת
אחת, (אלא) רק שילך מהלך התיקון במעלות ובמדרגות... ולפעמים (אף) לרדת לצורך עליה,
עד שלבסוף יגיע הדבר לתכלית התיקון״.
הדרך האחת היא - ״דרך החינוך הישר הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא״.
כלומר להסתפק בתיקון האפשרי לפי ערך
הדור, הזמן והמקום, המוגבלויות שבהם, ופעמים אף להתפשר
עם המציאות הנתונה וקלקוליה. חסרונה של גישה זו, היא חוסר אמונתו של האדם ביכולת
לתקן מעבר למציאות החיצונית הנראית לעין, הסתפקות ביש הנוכחי הקיים ואי נשיאה
באחריות למען בניין הדורות הבאים העומדים על כתפיו של הדור הנוכחי, וכל זאת מחוסר
מבט פנימי עמוק אל ערך הדור בעצמיותו ומהותו ואל פוטנציאלו האמיתי.
זו הייתה דרכו של נח, ללכת את האלוקים לפי המצב הנתון החלקי והמקולקל של הדור, דרך שהצריכה את
הקב״ה לסומכו - לעזור לו, כדי שלא ייפגע ויינזק מקלקולי דור המבול אשר היה הוא חי
בו.
״ההולך במעלה (הזו) נקרא שהולך את
האלוקים כפי המידה שאור ה׳ מופיע בזה הזמן, ולפי דרך השלמות הראוי לזה הדור...
ואינו נותן אל לבו כי אם אל מצב השלמות שבדור אשר הוא עומד״.
הדרך השנייה היא - ״ההולך לפני ה' הוא דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את
העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אחר-כך לחינוך יותר גבוה״.
זו הייתה מדרגתו של אברהם שהאמין בכשרונות האלוקיים העצומים העתידים להופיע בהמשך הדורות, "רווח
את הדרך לפני השכינה" (כלשון המדרש לעיל), והכין את העולם לאור התורה
העתיד להופיע בעולם.
״והיו פעולותיו הטובות גורמות ומכינות
את השלמות העתידה להתקרב. על-כן היה הוא באמת הצור (המקור), שעם הסגולה (עם
ישראל) קיבל את שלמות הקדושה האלוקית - שממנו יצא״.
כאז כן היום, שתי גישות ביחס לחינוך
הדור בפרט, ולחיים ומאורעותיהם בכלל:
הגישה האחת
- מבטה קצר ועכשווי, אינה מאמינה ואינה מזהה את גודל הכוחות הפוטנציאליים העתידיים
הגנוזים בהווה החלקי והמסובך, מסתפקת ביש הנתון, שהרי ׳זה מה יש׳. זו הייתה שיטתו
של נח, ובניו - אומות העולם ההולכות בדרכו - הנכנעות והדואגות רק לעכשוויות
החומרית הנתונה המוגבלת והחסרה.
לעומתה הגישה השנייה - מבטה עמוק ארוך ומאמין, מזהה היא את העתיד האידאלי הרוחני המתוקן, הגנוז
כ׳גרעין׳ ומחכה להופעתו-צמיחתו, ומצמיחה ומקדמת אותו בפועל בתהליך מדורג
ויסודי מתוך ההווה החומרי החלקי והמסובך, אל שלמותו וגאולתו. זו גישתו של אברהם,
ובניו - אנו - עם ישראל, ההולכים בדרכו...[1]
באחד מהשיעורים שואל תלמיד את הרב שרקי: איך היה לרב קוק האומץ והתעוזה לומר
שאנחנו בתקופה של גאולה?
עונה הרב שרקי: אתה אומר שיש לרב קוק אומץ למלא את תפקידו כרב... הוא ידע שבתור אחד מחכמי
ישראל אם לא המיוחד שבהם לא רק שיש לו הזכות לתעוזה לפרש את הנהגת ה' בעולם, אלא
זו חובתו ואם הוא לא עושה את זה אז הוא בוגד בתפקידו! הרי חכמי ישראל לא
אמורים רק להורות הלכות בשר וחלב, אלא להנהיג ולהורות לעם מה לעשות לפי המהלך
ההסטורי בו הוא נתון, כדברי הגמ' בגיטין על זכריה בן אבקולס שלא הבין את התקופה בה
הוא נמצא ולא היה מסוגל להגיע להכרעה הוא הביא לחורבן ולגלות הקשה...
הרב קוק עשה את זה בשביל כל האומה
בגדול.
אנחנו אמורים לעשות זאת בקטן מול
הילד שאותו אנו רוצים לחנך - מיהו? מה יעודו בעולם? מה התכונות
שלו הטובות והטעונות תיקון? מה הדור שבו הוא נמצא? מה הכשרונות והתחביבים שלו?
לא כל ילד הוא אותו דבר, כמו שלא כל
דור הוא אותו דבר.
ילדים כמריצות (לא ידוע מקור):
ילדים מסוימים הם כמו מריצות. יש צורך
לדחוף אותם.
ילדים אחרים הם כמו סירות, יש צורך
לחתור איתם.
ילדים מסוימים הם כמו קרון, יש צורך
למשוך אותם.
חלקם הם כמו עפיפונים: אם לא תקשור
אליהם חוט הם עשויים להתעופף.
אחרים הם כמו חתולים ומרוצים יותר
כשמלטפים אותם.
יש כאלו שהם כמו בלון: מלאים רוח
ועשויים להתפוצץ, אלא אם כן נטפל בהם בזהירות.
ואחרים הם כמו מים שקטים, חודרים עמוק
ואחראים.
כולם יקרים ומיוחדים, ואיש החינוך מוצא
את הדרך ללבו של כל אחד.
חינוך = הסתכלות על הפוטנציאל הייחודי
שיש בילד הזה ולהתנהג איתו בהתאם כבר עכשיו!
שבת (לא): "אמונה
- זה סדר זרעים".
תוספות (שם,
בשם הירושלמי): "שמאמין בחי עולמים – וזורע"!
כשאתה זורע אתה זקוק להרבה אמונה,
אבל כל מה שעתיד לצאת נמצא כבר עכשיו בזרע הקטן הזה!!!
דברים (כ,יט):
"כי האדם עץ השדה..."!
חשוב לזכור שעם כל האמונה וההנחיה אני
לא לוקח מהילד את העבודה שלו, אני מאמין ועוזר ועליו מוטל לצמוח!
האדמו"ר מפיאסצנא (חובת התלמידים): "וכל כמה שיוכל יכפיל האב והמלמד להבין ולהשכיל את
הנער בזה בדעת ושכל ואת החוב שהוא נושא על עצמו לחנך ולגדל איש ישראל, עץ בגן ה'
בעדן.
והוא, האב והמלמד, הוא רק המורה אשר
יורהו איך יחנך את עצמו ומה דיבר ה'. כמו מי שבא לשאול שאלה בענייני איסור והיתר.
שהדיין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו'
אבל עיקר העושה הוא בעל הבית בביתו, ורק
עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האיסור והטריפה"!
וכך מסיים הרב את הספר: "ועתה תלמידים ותיקים לכו וכבשו את העולם לאביכם מלך הכבוד!".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!