פנימיות המחלוקת במספר הדפנות
רבי[1]
שמעון וחכמים נחלקו בגמרא בדין הדפנות של הסוכה.
רבי שמעון סובר שצריך שיהיו שלוש
דפנות שלמות כהלכתן, ורביעית מספיק שתהיה טפח.
ואילו חכמים סוברים שצריך שתיים
כהלכתן ושלישית אפילו טפח.
גמרא (סוכה
ו:): ״תנו רבנן שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רבי שמעון אומר שלוש כהלכתן
ורביעית אפילו טפח. במאי קמיפלגי? - רבנן סברי יש אם למסורת ורבי שמעון סבר יש אם
למקרא. רבנן סברי יש אם למסורת, ׳בסכת׳ ׳בסכת׳ ׳בסכות׳ הרי כאן ארבע, דל חד
לגופיה, פשו להו תלתא, שתיים כהלכתן ואתאי הלכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח. רבי
שמעון סבר יש אם למקרא, ׳בסכות׳ ׳בסכות׳ ׳בסכות׳ הרי כאן שש, דל חד קרא לגופיה,
פשו להו ארבע, שלוש כהלכתן אתאי הלכתא וגרעתה לרביעית ואוקמתה אטפח״.
נבאר את הגמרא בלשוננו: הגמרא אומרת
שהתנאים נחלקו סביב הפסוק שמדבר על מצוות הסוכה, בפרשת אמור.
ויקרא (כג,מב-מג):
״בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל
יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת: לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת
הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה'
אֱלֹהֵיכֶם".
המילה ׳סוכות׳ כתובה כאן שלוש פעמים,
וזה המקרא היחיד בתורה המדבר על מצוות הסוכה, כך ששלוש הפעמים הללו הן הפעמים
היחידות. והנה יש הבדל בין שלוש הפעמים, שבפעמיים הראשונות כתוב בסוכות בלי ו',
והיינו ״בסכת״, מה שאין כן בפעם השלישית שכתוב עם אות ו', ״בסכות״. והנה שתי
הזכרות הן מיותרות, שכן היה מספיק לומר ׳בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל
ישבו בהן, כי בהן הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם׳. נמצא שיש פעמיים מיותרות,
וחכמים באים ללמוד דינים חדשים מייתור המקראות, שכך היא דרך דרשות חכמים. כך, הפעם
הראשונה נצרכת לעצם מצוות סוכה, וחכמים באים להורות ששתי הפעמים הבאות מלמדות על
דיני הדפנות.
אלא שכאן יש מחלוקת בין חכמים לרבי
שמעון, שהנה בתורה כתוב ׳סכת׳ ואנו קוראים אותם ׳סוכות׳. אם אנו מביטים על מה
שכתוב, בלי וא״ו, אז זה נשמע לשון יחיד, כמו שאומרים ׳ופרוס סכת שלום׳, ואם הולכים
אחר הדרך שבה אנו קוראים את הכתובים אז משמע לשון רבים, ׳סוכות׳.
זו מחלוקת ידועה בגמרא, אם אומרים ׳אם
למקרא׳, כלומר הולכים אחר בעל הקורא, איך ששומעים את הקריאה, עם הניקוד, ולא איך
שכתוב בתורה, או שאומרים ׳אם למסורת׳, כלומר הולכים אחר איך שכתוב בתורה.
רבי שמעון סובר ׳יש אם למקרא׳, ולכן אנו מחשיבים את הפעמיים המיותרות כאילו כתוב ׳סוכות׳ לשון רבים,
ולפי זה פעמיים ׳סוכות׳ הרי ארבע.
וחכמים אומרים ׳יש אם למסורת׳, לכן אנו מחשיבים את אותם הפעמיים המיותרות שכתוב פעם אחת ׳סכת׳ לשון
יחיד, ופעם שנייה ׳סוכות׳ לשון רבים, שכך מופיע בתורה, נמצא יחדיו שלוש.
התנאים סוברים שמילים אלו באות ללמד על
דין הדפנות, נמצא שלרבי שמעון כתוב בתורה ארבע דפנות, וחכמים סוברים שכתוב בתורה
שלוש דפנות.
והנה נמסר לחז״ל ׳הלכה למשה מסיני׳,
שדופן אחת מספיק שתהיה טפח ואינה צריכה להיות שלמה. נמצא שלפי רבי שמעון צריך שלוש
דפנות כהלכתן - שלמות, ורביעית אפילו טפח, ואילו לחכמים מספיק שתיים כהלכתן
ושלישית אפילו טפח. עד כאן סוגיית הגמרא.
ידוע שהמחלוקות בגמרא מיוסדות על
עומקים עצומים, וכמאמר הזוהר הקדוש שכל דברי התנאים
והאמוראים מיוסדים על רזי התורה, ושורש מחלוקתם נעוץ בסודות התורה דווקא
(זוה"ק ח"ג רמד:), ורק המשך המחלוקת מגיע אל ההלכה הנגלית. והוא מה
שידוע שהאריז״ל היה לומד כל סוגיה בגמרא על דרך הסוד (שער המצוות ואתחנן).
מחלוקת הדפנות - סוכות של בינוני או של צדיק גמור:
כדי להבין את מהות המחלוקת יש
להתבונן מעט במהות הרוחנית של הדופן. למעשה יש הבדל גדול
בין הדפנות ובין הסכך מבחינה רוחנית. הבדל רוחני זה מתבטא גם בדין ההלכתי, שידוע
הדבר שהסכך צריך להיות דבר שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה, מה שאין כן
הדפנות שיכולות להיות מכל דבר.
והנה ידוע בעניין הדין של דבר המקבל
טומאה, שלמעשה כל דבר שבני אדם עשו ועיבדו הריהו מקבל טומאה, וכל דבר גולמי שלא
עובד בידי אדם אינו מקבל טומאה. זה מה שידוע שדווקא כלי מקבל טומאה, וכלי
למעשה הוא דבר שנועד לשימוש האדם ונעשה בידי בני אדם.
עומק העניין הוא, שעצם כוח הטומאה
נעוץ בקלקול שאצל בני האדם, שחטאו ונפלו והשחיתו, עד שהטומאה אחזה בהם ובכל הדברים
השייכים אליהם. מה שאין כן הבריאה ביסודה שאין היא טמאה, ומעשה שמים אינם מקבלים
טומאה. כל דבר בראשיתי, גולמי, אינו מקבל טומאה.
מכאן יכולים אנו להשכיל ולהבין
שהעובדה שהסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, מעידה על כך שהוא צריך להיות
שייך לשמים, להיות בחינת מעשה ה׳ ולא מעשה אדם.
לעומת זאת, הדפנות יכולות להיות מעשה
ידי אדם, מכלים ומדברים מעובדים בידי בני אדם.
דבר זה מעיד על כך שהסכך הוא עניין
של השראה מלמעלה, שפע א-להי זך וטהור היורד ממרומים, ואילו הדפנות מבטאות את מעשה
האדם עצמו וכוחותיו.
והנה, הלכה זו היא כעין היחס בין
הסגולה ובין הבחירה. הסגולה היא קדושה א־להית, מעשה שמים, שאינו תלוי בבני
אדם. אנו קדושים מצד נשמותינו מתוקף מעשה ה׳, בין אם נרצה בין לאו. לעומת זאת, ממד
הבחירה נתון בידינו. האדם יכול לנווט את מעשיו בקדושה וטהרה, או חלילה להפך. זה
תלוי באדם.
כך, הדפנות הן עניין מעשה האדם
ובחירותיו ופרי עבודתו, והסכך הוא השפע הבא מלעילא, אור ה׳ המאיר בנו שלא
מצד מעשינו, אלא מברכת גבוה.
סוכה - שותפות הקב׳׳ה והאדם
נמצאנו למדים שהסוכה משלבת בקרבה שתי
בחינות, פעולת גבוה ופעולת הדיוט, מעשה ה׳ ומעשה אדם.
ואכן, חג הסוכות במהותו מבטא מדרגת שותפות
בין הקב״ה ובין ישראל עמו.
לעומת פסח ושבועות שהיו חגים אך ורק
מסטרא דלעילא, שבפסח היינו ערום ועריה והקב״ה הוציאנו בגבורתו, וכן בשבועות הוא
נתן את התורה ואנו לא פעלנו מאומה, הנה חג הסוכות מבטא שותפות, שכן מצד אחד
הקב״ה האיר לנו בשפע עליון, ענני כבוד וברכה רבה, ומצד שני אנו פועלים בחג זה,
לוקחים ארבעה מינים להשפיע על כל עולם הטבע, ומקריבים פרים כנגד האומות.
בסוכות אנו כבן בכור ובוגר הפועל באחריות לתיקון העולם. שותפות זו מתבטאת במהות
החג, שיש בו שפע מלעילא ומעשה מלתתא.
ייחוד זה, בין קודשא בריך הוא ובין
ישראל, מתגלם בסוכה ממש - סוד הסכך הוא השפע העליון,
האם המסוככת על בניה ומאירה בהם, ואילו הדפנות הן בחינת האדם ומעשיו וכוחות
בחירתו.
דפנות קודמות לסכך
והנה נשכיל יסוד גדול בעבודת ה', והוא
עומק ההלכה הידועה, שחייב לשים את הסכך רק לאחר שבנה את הדפנות, ואם הניח
את הסכך ולאחר מכן בנה את הדפנות, כמו אם בנה מסגרת מברזל והניח עליה את הסכך,
ולאחר מכן בנה את הדפנות ־ הנה הסוכה פסולה. וצריך לבנות קודם את הדפנות ולאחר מכן
להניח את הסכך.
והנה יסוד העניין בפנימיות הוא דבר גדול
מאוד, שאין האור בא מלמעלה אלא לאחר שמכינים בעבורו כלי מלמטה, והוא היסוד
העצום בסוד אתערותא דלתתא, שאין הקב״ה משרה שכינתו עד שיתעוררו אליו התחתונים,
ובלי הכנתם לא יהיה הוא מקדים ומאיר להם מלמעלה. והוא גודל מעלת האדם, שאפילו
השפע במרומים תלוי במעשיו, ואם יזכה ויתגבר להיטיב עצמו הרי שיעורר על עצמו את
מקורות השפע ממרומים, ויבורך בברכות רבות פרי מעשיו וכוח בחירתו. ודבר זה רמוז בסוד
ההלכה, שיש לבנות את הדפנות קודם הנחת הסכך, והיינו שצריך להקדים את מעשה האדם
ובחירתו ורק לאחר מכן יתעורר השפע ממרומים.
דופן - ריסון כוחות התאווה
מבחינה חיצונית, הדופן משמשת ליצירת
רשות יחיד, להבדילה ממה שחוץ לה.
כל עולם החוץ הוא בחינת רשות הרבים,
והדפנות חוצצות ויוצרות רשות חדשה, רשות היחיד.
והנה ידוע סוד הדבר, שרשות הרבים היא
רמז לעולם התוהו, שהוא עולמות השבירה. התוהו הוא מציאות
של חוסר סדר וארגון, כוחות מתפרצים ללא מכוון. כך ברשות הרבים, הרבה אנשים הולכים,
דברים מתגלגלים, אין תיאום ואין סידור. כל זאת מפני שאין יחיד המכוון את כולם, אלא
כל אחד ברשות עצמו מתנהל לפי חשקו. זה השורש לכוחות התאווה וליצרים שבנפש,
המתפרצים ללא גבול וכוונה, בלי וויסות ובלי יעילות.
לעומת זאת, רשות היחיד היא עולם
התיקון, בו כללות הכוחות מתאחדים יחדיו באופן הרמוני
ומתוקן.
דפנות הסוכה מבטאות את תיקון הנפש,
להעלותה ממצב התוהו אל המצב המתוקן, להיות לבו ברשותו נוכח פני ה׳.
סוכה שלמה בכל דפנותיה - סוד ׳צלם'.
והנה מצינו שיש דרגות שונות בדפנות,
שישנה סוכה שלמה בכל דפנותיה, ויש סוכות חסרות דופן או שתיים.
לפי דברינו ברור שהסוכה השלמה
והמתוקנת ביותר היא הסוכה שכל דפנותיה שלמות, שהיא רמז לשלמות האדם במעשיו
ובחירותיו, שמכוח טוב מעשיו ופעולתו, יהיה מבורך בברכה רבה ממרומים.
וברצוננו לומר שהשפע הבא דרך הסכך
תלוי באיכות הדפנות. וסוכה שלמה בכל דפנותיה היא זו שהסכך שלה מאיר באור עצום
וגדול.
דבר זה מבואר בזוהר הקדוש, וזו
לשונו (ח"ג רנה: פרשת פנחס): "צֵל עִם ם', אִיהִי צֶלֶם. דְּאִתְּמַר
בֵּיהּ, (תהלים לט) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. ם' סְתוּמָה אִית לָהּ
אַרְבָּעָה דְּפָנוֹת. וּמַה דְּאוּקְמוּהָ שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן וּשְׁלִישִׁית
אֲפִילּוּ טֶפַח. וּלְמַאן דְּאָמַר שְׁלֹשָׁה כְּהִלְכָתָן וּרְבִיעִית אֲפִילּוּ
טֶפַח. וְאִינּוּן בְּגִין דָּא, תְּרֵין, תְּלַת, אַרְבַּע, הָא תֵּשַׁע, טֶפַח
אִיהִי עֲשִׁירָאָה, לְאַשְׁלְמָא כָּל חֶסְרוֹן".
[תרגום: צֵל עִם ם' הוּא צֶלֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (תהלים לט) אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. ם' סְתוּמָה יֵשׁ
לָהּ אַרְבַּע דְּפָנוֹת. וּמַה שֶּׁפֵּרְשׁוּהוּ שְׁתַּיִם כְּהִלְכָתָן
וּשְׁלִישִׁית אֲפִלּוּ טֶפַח, וּלְמִי שֶׁאָמַר שְׁלֹשָׁה כְּהִלְכָתָן
וּרְבִיעִית אֲפִלּוּ טֶפַח, וְהֵם בִּגְלַל זֶה, שְׁתַּיִם, שָׁלֹשׁ, אַרְבַּע -
הֲרֵי תֵּשַׁע. וְטֶפַח הוּא עֲשִׂירִי, לְהַשְׁלִים כָּל חִסָּרוֹן].
הזוהר מלמד שסוכה שיש לה ארבע דפנות
היא סוד ׳צלם', והיינו, שהצל הוא בחינת ׳צל׳ מהמילה צלם, והמ״ם הסופית היא סוד
ארבע דפנות, שיחדיו יוצרות מ״ם סופית, וכך עולה ׳צלם'.
וסוד הצלם עמוק מאוד, ובדרך פשט הוא בחינת מה שהאדם נעשה דוגמת העליונים, כמאמר הכתוב ״בצלם א-להים
עשה את האדם״ (בראשית ט,ו), ואדם ששלם בצלמו, מתנוצצת בו בחינת שלמות כל האורות
העליונים. והיינו, שאם חלילה האדם פוגם בעצמו אזי נחסר ממנו הצלם, בסוד ״סר צלם
מאליהם״ (במדבר יד,ט), שאין בו דוגמה ושלמות כמו האורות העליונים, והשכינה מסתלקת
ממנו כפי הפגם. ומי שזוכה להשלים את צלמו, להשלים את כל אברי גופו ונפשו ורוחו,
והם שלמים ומתוקנים, והוא סוד ארבע דפנות שלמות, אזי שורה בו השכינה במילואה,
בבחינת ׳צלם׳ מלא, ונעשה מרכבה לשכינה בריבוי שפע ואור[2].
וכך הזוהר הקדוש מלמד אותנו, שסוכה
השלמה בכל דפנותיה היא בחינת צלם, שיש כאן צל מלעילא וארבע דפנות בסוד מ״ם סתומה.
והוא שלמות הייחוד בין קודשא בדיך הוא ובין מעשה האדם, שאדם תיקן מעשיו בתכלית,
בסוד מ״ם סתומה, שאין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, ואין חורים במעשיו ובמידותיו
וברצונותיו, שהם בחינת פרצות בנפשו, שדרכן נכנסות רוחות רעות וכוחות שליליים,
ודרכן גם יש דליפות בנפש, שדולפים ממנו כוחות לכיוונים לא נכונים.
ואכן, שורש כל הקלקול באדם הוא בחינת
פרצות שיש בנפשו, שהם כוחות שאינם נשלטים על ידי האדם ואינן מנוהלים נכונה,
ופורצים חוצה בלי סדר וארגון ובלי בקרה ושליטה. וכל מהותו של היצר היא בחינת פריצה
ללא בקרה, תאווה ללא ריסון וניווט.
והדופן הוא סוד השליטה העצמית,
הניהול והבחירה של האדם, להגביל ולהגדיר את עצמו, ולהנחות מעשיו ותכונות נפשו על
פי הבחירה והרצון הקדוש, ולא על פי רוחות רעות. והוא הסוכה, שהיא מחסה ומסתור מזרם
וממטר ומתכונות רעות.
אם כן, סוד השלמות של הדפנות הוא
מעלת הצדיקים, שאין בהם פרץ, אין בהם תאווה שאינם שולטים בה, אלא לבם מסור
ברשותם, בכל רוחותיו, בכל כוחות החיים ובכל התחומים כולם. הכל מבוקר, הכל נשלט,
בגבורת קודש של הבחירה החופשית שנתן בנו ה' א־להינו, המתגלית בצדיקים בצורה
מופלאה, עד ששולטים על כל מעשיהם ומחשבותיהם ורצונותיהם, לכוונם אל נוכח פני
עליון, להיות אחוזים וכלולים בצל שדי, ולא יוצאים חוצה כלל ועיקר. ״אין פרץ ואין
יוצאת ואין צוחה ברחובתינו" (תהלים קמד,יד).
מדרגת בינוני - שתיים כהלכתן ושלישית טפח
הנה, לא כל אדם זוכה למעלה הצדיקים,
שיהיו שלמים בצלמם, עד שתתגלה בהם השכינה בכל עוזה
ותפארתה, ויהיו צלם מלא ושלם.
מכל מקום, הקב״ה ברחמיו ובחסדיו מרחם על
עמו ישראל, ומשרה על האדם את קדושתו ושכינתו אף אם אינו שלם במעשיו. עם זאת, לא
בכל אדם שורה השכינה, והרשעים בחייהם קרויים מתים, מצד הסתלקות השכינה מהם.
והיינו, שיש מינימום של מעשה האדם המאפשר השראת השכינה העליונה.
ולפיכך סוכה שיש לה רק דופן אחת או
שתי דפנות, היא פסולה. והיינו מצד שאין שם שמים שורה עליה, מפני פחיתותה, והיינו
מפני פחיתות האדם, שאין לו כמעט מעשים טובים, ורובו פרוץ במעשיו.
לפי דעת חכמים החולקים על רבי שמעון, שלשיטתם כדי שהסוכה תהיה כשרה צריך שיהיה הרוב
דפנות, והיינו שיהיו שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ועל ידי כך יהיה הרוב
דופן ויהיה כשר.
כי ידוע הדבר במה שמבואר ברמב״ם
על פי כללי ההלכה, שהולכים אחר הרוב. וכפי שכתב הרמב״ם, וזו לשונו (הלכות תשובה ג
א-ד):
״כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות
ועוונות. מי שזכיותיו יתרות על עוונותיו צדיק ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו
רשע, מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכויות כל יושביה מרובות על עוונותיהן
הרי זו צדקת ואם היו עוונותיהם מרובין הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו... לפיכך
צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם
חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה
וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם
לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות
והצילו״[3].
מדרגת צדיקים - שלוש כהלכתן ורביעית טפח
והנה רבי שמעון בר יוחאי סובר שאין
מספיק שיהיה רק רוב דופן, היינו שיהיה בחינת בינוני, מחצה על מחצה, ויטה עצמו רק
במעט אל הצדקות. רשב״י סובר שצריך שיהיו שלוש דפנות כהלכתן, ורביעית תהיה טפח,
והיינו שיהיה ממש רובו הגדול צדיק.
ועומק העניין הוא, שרבי שמעון בר יוחאי
מביט אל פנימיות ישראל, אל קדושתם הגדולה, והוא סובר שראויים כל ישראל להיות
קדושים וטהורים, ולא לתת מקום כלל לצדדי קלקול לשלוט בהם.
הוא תובע מישראל לעלות ולהתעלות, להתקדש
בקדושה עילאה. לא להתפשר על פי כללי הלכה של ביטול ברוב, אלא שיהיה ממש בחינת רובו
ככולו, רוב גדול בצדקות.
כמו שרואים אנו שהזוהר הקדוש מחמיר
מאוד בהרבה ענייני הלכה, הרבה יותר מפסיקת ההלכה על פי
הנגלה בלבד. והוא מכוח המבט הפנימי שבו, שרואה את קדושת ישראל ועוצם סגולתם, ודורש
בכל עוז מכל בית ישראל להתרומם ולהתעלות מאוד.
אמנם ההלכה למשה מסיני מיעטה את
הדופן הרביעית לומר שאין צריך דופן שלמה אלא טפח בלבד, והוא בסוד מה שידוע שאין
צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובאמת קשה מאוד מאוד להיות
במדרגה של ארבע דפנות שלמות ממש, שהוא מדרגת קדושי עליון יחידי סגולה, כרבי שמעון
בר יוחאי עצמו, וכארבעה שמתו בעטיו של נחש, אך יתר בני האדם זוהמת הנחש אחזה בהם
מעט, וממילא פגם המעט שיש גורע מהדופן הרביעית, בסוד שלוש כהלכתן ורביעית אפילו
טפח.
לסיכום:
ישנם צדיקים שיש להם ארבע דפנות, הכל מתוקן. ישנה מדרגה של שלוש כהלכתן
ורביעית טפח, ומעט החסרונות בטלים ברוב ניכר של טוב. ישנה מדרגה של שתיים כהלכתן
ושלישית טפח, שהיא מדרגת בינוני, שיש בו מחצה על מחצה ונטייה אל הטוב. פחות
מכן הסוכה פסולה, מפני שהתוהו מתגבר בה, אין איחוד בין הכוחות, וממילא אין
השראת שכינה, אלא כלים נשברים למטה, והאורות עולים ומסתלקים למעלה.
מחלוקת בדופן רביעית - האם דוד המלך נכלל בסוכה
ראינו שהדפנות הן פעולות האדם הבחיריות.
יש ארבע דפנות, ודבר פשוט הוא שארבע הדפנות מקבילות למרכבה. שכן הסכך הוא
בחינת הרוכב, השראת השכינה העליונה, והדפנות הן הן המרכבה, עליהן שורה השכינה
העליונה.
והנה ידוע הדבר שארבע רגלי המרכבה הן
בחינת אברהם יצחק ויעקב ודוד המלך, שהוא רגל רביעית במרכבה. והנה לאור זאת נוכל להבין את מחלוקת רבי שמעון ורבנן באופן עמוק, ובכמה
פנים, ונגע בהם בקצרה.
האבות ודוד - דכורא ונוקבא
ראשית כל ידוע ההבדל בין שלושת האבות
ובין דוד המלך ע״ה, שהאבות היו בחינת סוד המשפיע העליון, בסוד חסד גבורה
ותפארת, שהן המידות העליונות המשפיעות על כנסת ישראל, מידת המלכות, השכינה.
ולעומתם, דוד הוא סוד הנוקבא, המקבל, אור השכינה, שהיא כנסת ישראל, והיא מושפעת
מכל המידות העליונות.
והנה במובן זה, המלך עוסק בענייני
העולם ותיקונו, בסידור ממלכה ובכל חיי החומר של האומה.
לעומת זאת, אברהם יצחק ויעקב הם
בחינת הקדושה העליונה, עבודת המצוות והתורה והתפילה.
אומרת המשנה (אבות א,ב): "שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת
הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה
וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים".
למעשה שלושת העמודים הללו הם שלושת
האבות, שהתורה היא התפארת יעקב אבינו, העבודה היא עבודת התפילה שהיא בחינת יצחק
אבינו, סוד הגבורה אשר פניה למעלה לדבקות עילאה, וגמילות החסדים היא סוד אברהם
אבינו איש החסד, והוא כלל המצוות ומעשים טובים.
והנה חכמים סוברים שעניין השראת
השכינה, סוד 'העולם עומד' תלוי בשלושה עמודים דווקא, סוד שלושת האבות, תורה עבודה
וגמילות חסדים.
ומי שמתוקן בשלוש הבחינות הללו אזי
השכינה שורה בו.
לפיכך סוכה כשרה בשתיים כהלכתן ושלישית
אפילו טפח.
והנה ביאור שלישית שאינה צריכה להיות
שלמה אלא מספיק טפח - הוא במה שידוע שמעטים הם אשר
יכולים להתגבר בעוז בכל שלושת העמודים הללו, תורה, תפילה וגמילות חסדים. שפעמים
רבות סותרים זה את זה, והעסק החומרי שדורש זמן מכריח את האדם למעט באחד מהעמודים
הללו.
לכן כל אדם ואדם צריך לאחוז בכל עוז
בשניים משלושת העמודים, והיינו שיהיה מתחזק לדוגמא בתורה
ותפילה, או בגמילות חסדים ותפילה, ויהיו לו בחינת שתיים כהלכתן לכל הפחות. ובעמוד
השלישי ישקיע לפחות מעט, בחינת טפח, כדי שאף הוא יאיר בו ולא יחסר משלושת
העמודים.
והיינו, לדוגמא בחורי ישיבה היות והם
שקועים בתלמודם ואינם עובדים לפרנסתם, הרי שיקדישו את עיקרם אל שני העמודים, תורה
ותפילה, וישתדלו שתהיה להם גמילות חסדים לפחות בבחינת טפח.
לעומתם, בעלי בתים העמלים לפרנסתם,
ישקיעו בגמילות חסדים ובעמוד נוסף, תורה או תפילה, ואת השלישי ישמרו שיהיה לפחות
טפח, שלא יחסר מהם אורו.
דופן רביעית - הקדושה שבחומר
לעומת זאת, רבי שמעון בר יוחאי סובר
שהשראת השכינה בשלמות תלויה גם ברגל הרביעית במרכבה, סוד דוד המלך, והוא עניין גילוי
הא-להות מתוך העסק בעולם הזה.
שהנה כי כן הוא, שפנימיות הכל היא
סוד השפע העליון, וצדיקים וקדושים מגלים את ממד הקודש החבוי גם בענייני העולם
הזה, באכילה ושתייה ומלאכה וכיוצא בזה, שהוא סוד אור הא-להות הנמצא בעמקי הנוקבא,
אור השכינה השוכן בתוך ישראל וחייהם (עיין אורות עמ׳ לד, פסקה ט).
ורבי שמעון סובר ששלמות המשכת השכינה
העליונה נמצאת דווקא בגילוי הא-להות בכל הרבדים כולם, הן במעשי תורה ומצוות,
סוד האבות, והן בגילוי הא־להות בתוך ענייני העולם הזה, סוד דוד המלך ובחינת
הנוקבא.
ובחסרון הנוקבא לתתא הנה לא תוכל השכינה
לשרות על האדם. שאדם המתבדל מהעולם הזה ומסתגר רק בענייני תורה ותפילה, בלי לתת
לבבו לתיקון השכינה ולתיקון העולם הזה, הרי שלא תוכל לשרות עליו שכינה עליונה, סוד
הסוכה. ואף שיכול להתקדש בקדושה מסוימת, סובר רבי שמעון שקדושת סוכות היא קדושה
עליונה מאוד, הנמשכת עד למטה לארץ, סוד הכלים, סוד העולם הזה וכל ממדי הטבע.
לפיכך סובר רבי שמעון שצריכות להיות
ארבע דפנות, ואף שלא תהיה הרביעית שלמה אלא טפח, מכל מקום לכל הפחות יהיה ממנה
רושם שמגלה את סוד הקדושה שבתוך העולמות החומריים וסוד
העסק והמלאכה והאכילה, שכולה עבודת בירורים ותיקונים עליונים.
דופן רביעית - רשב״י לשיטתו
דבר זה נקשר גם למחלוקת בין רשב״י
לחכמים, האם הסוכה היא בחינת בינוני או צדיקים גמורים, שהנה יש הבדל בין עבודת ה׳
בתורה ותפילה וחסד, ובין עבודת ה׳ בקידוש העולם החומרי עצמו.
שהנה, כל ישראל יכולים להיות עבדי ה׳
בבחינת תורה ותפילה וחסד, שהוא מעשי המצוות המובהקים והגלויים המרוממים את בית
ישראל.
לעומת זאת, עבודת קידוש חיי החומר בעולם
הזה, היא מדרגה של צדיקים וקדושים שחודרים אל פנימיות העולם הזה ומכירים את השכינה
אשר בו, ומרוממים את הכל.
והנה אכן לדעת רשב׳׳י בחג סוכות,
ישראל כולם עולים למדרגת צדיקים, ולכן נתבע מהם קידוש העולם הזה גם כן, ולא לפרוש
ממנו. לפיכך, שלוש כהלכתן ורביעית, סוד תיקון העולם הזה, אפילו טפח.
לדעת חכמים הנוקבא איננה חלק מהסוכה,
אלא היא בחינת העולם שמקבל אור מהסוכה. והיינו, שהסכך והדפנות הם בחינת שפע שמקדש
את העולם, והסכך הוא סוד הבינה העליונה, והדפנות הן סוד האבות, חסד גבורה ותפארת,
ואין צורך ביותר מכך בעבור כשרות הסוכה. והנה הנוקבא היא זו שמוארת מכוח הסוכה,
שהסוכה היא שפע מלעילא שבא לתת כוח לשכינה.
מה שאין כן לרשב״י שהשכינה היא היא
חלק מהסוכה עצמה, בחינת אחת הדפנות ממש, ואין היא מחוץ לסוכה, המקבלת הארה ממנה.
סוד פסול סוכה עגולה
מובא בגמרא
(סוכה ז:) שסוכה שדפנותיה עשויות בעיגול, ׳ככבשן' רבי מאיר פוסל.
והנה בזוהר הקדוש מבאר סוד הלכה
זו, והכל נעוץ בסוד המילה ׳כבשן' שהנה לכאורה מדוע אמר לשון זו ולא אמר סוכה עגולה
פסולה.
אומר הזוה"ק שהמילה כבשן באה לרמוז על
מה שכתוב מעמד הר סיני, ״ויעל עשנו כעשן הכבשן״ (שמות יט).
וזו לשון הזוהר (ח"ג רנה:): "סֻכָּה הַעֲשׂוּיָה כְּכִבְשָׁן מִסִּטְרָא דְּאִימָּא,
עָלָהּ אִתְּמַר, (שמות יט) וְהַר סִינַי עָשָׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד
עָלָיו יְיָ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן. (ואוקמוה מאי
(יחזקאל א) והחיות רצוא ושוב, כאור היוצא מפי הכבשן) וְכֹלָּא חַד".
[תרגום: סֻכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּכִבְשָׁן
מִצַּד שֶׁל אִמָּא, עָלֶיהָ נֶאֱמַר (שמות יט) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ
מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן
הַכִּבְשָׁן. (ופרשוהו, מהו (יחזקאל א) והחיות רצוא ושוב, ' כאור היוצא מפי הכבשן)
וְהַכֹּל אֶחָד].
סוד העניין הוא, שהאור שהאיר במעמד
הר סיני הוא אור החמישים, בסוד חמישים יום של הספירה, והוא הוא אור הבינה העליונה,
בחינת כתר לתפארת כנודע, שלכן היא עגולה כמו הכתר.
והנה סוד הבינה היא העולם המתוקן, הטבע הקדוש והטהור, שאינו דורש עוד עבודה ותיקון מצד האדם, אלא מתגלה
בטבעו שכולו קודש.
והוא ממש סוד העיגולים כשהם מתוקנים.
והנה ראינו שעניין הדפנות הוא בחינת
עבודת האדם בעולם הזה בכוח בחירתו, ודבר זה הוא סוד היושר, שהוא כוח הבחירה של
האדם ועבודתו, מה שאין כן סוד העיגול שהוא בחינת הטבע, סוד טבע הנשמה הקדוש, למעלה
מבחירת האדם, והוא סוד הבינה, השפע העליון הבא ממרומים.
נמצא שסוכה שדפנותיה עגולות, רומזת
על בחינה שלמעלה מעבודת האדם, אור הבינה, ודבר זה פסול בדפנות, שכן הדפנות צריכות
להיות דווקא בבחינת עבודת האדם, בסוד היושר, ודווקא הסבך
הוא בחינת ההשראה מלעילא, בסוד העיגול, כמו כתר נמצא שמי שעושה סוכה שדפנותיה
עגולות, הנה דפנותיו מושרשות בבחינת הפעולה מלעילא, ולא מעשה האדם מלמטה, ולפיכך
סוכתו פסולה לדעת רבי מאיר.
שנמצא ששלל בחינת עבודת האדם, סוד
היושר, וייסד את סוכתו רק על בחינת העיגולים, וזה אינו שייך בסוכה, שהיא שותפות
בין האדם ובין הקב״ה, ייחוד עיגולים ויושר, ייחוד סכך ודפנות.
׳האני׳ - האור הייחודי לכל נשמה
ידוע הדבר שהמלכות, סוד רגל רביעית,
מכונה בספרים הקדושים בתואר ׳אני׳, והיא רמז לשכינה והא-להות שבקרב כל ישראל ממש.
והנה, סוד השכינה גדול מאוד, והוא מורה שיש לכל אחד גוון מיוחד של קדושה, על פי
ניצוץ נשמתו.
והנה יש להבין דבר עמוק בסוד לימוד
התורה, שכשאדם מישראל לומד תורה, הוא ממש עושה בחינת ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה,
שכן התורה היא סוד המשפיע העליון, סוד אור קודשא בריך הוא, וכל אדם מישראל יש בו
ניצוץ מהשכינה, סוד המקבל.
והנה ידוע שייחוד זה הוא פעולה משותפת,
בין המשפיע למקבל, בין אור קודשא בריך הוא לאור השכינה.
ובמובן זה, כשאדם מישראל לומד תורה, הרי
זה בחינת ייחוד בין נשמתו ובין התורה, ומייחוד זה נולד ממש אור חדש לעולם.
שכן סוד ייחוד בין משפיע למקבל, סוד
דכורא ונוקבא, מוליד תולדות ומוציא פרי למעשהו.
והיינו, האדם מישראל הוא בחינת נוקבא
אל התורה, ונמצא שאור התורה שחודר בו, מוליד לעולם אור מיוחד ממש. וכך, כל אחד
ואחד מישראל שלומד תורה, מוליד אור מיוחד לעולם, שבא מייחוד אור התורה עם הנפש
שלו, שהיא מיוחדת ושונה מנפשות אחרות מעם ה׳. כך יוצא שכל אחד מישראל מאיר אור
חדש, מבחינת הייחוד והזיווג שבעשה בין נשמתו ובין התורה, בהיותו לומד בקדושה
וטהרה.
וכך כתב הרב קוק זצ״ל וזו לשונו (אורות התורה ב א):
״עניין תורה לשמה - לשם התורה. כי
מציאות החכמה הוא רצון ה׳ יתברך שתהיה בפועל, והיא מציאות יותר נחמדה ומעולה מכל
מה שאפשר להיחשב, ואין החיסרון כי אם מצדנו, שמצד היותנו שקועים בגוף אין אנו
מכירים כל עניין וחוזק ועילוי מציאותה. וחכמת התורה הרי היא הגילוי הא-להי כפי
רצונו יתברך הבא מצד עבודתנו ותלמודנו. והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל
הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה
לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו,
וכיוון שהקב״ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור
הגדול, שרוצה ה׳ יתברך בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר. ומכל שכן לחדש בתורה, שהוא
ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול״.
החלק המיוחד בתורה לכל נשמה
והנה לאור זאת נבין את אשר אמרו לנו
חכמים, שאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ, והיינו שצריך לעסוק בחלק שלו
בתורה הראוי לו לפי נשמתו. שכן חלקים רבים לתורה, וכל חלק מקביל לבחינת אברים
שונים בשכינה, שהם בחינת נשמות מיוחדות לאבר זה. וכל חלק בתורה יש כנגדו נשמות
בישראל השייכות בייחוד אליו, ובהיותם עסוקים בו, יראו ברכה גדולה ויאירו אור עצום.
שכן הוא כלל גדול, שהדכורא והנוקבא תואמים זה לזה, ולכל אחד, לפני גוון נשמתו, יש
חלק באור הדכורא, בשפע התורה, המקביל לו, וצריך הוא לעסוק בזה החלק. כי כל נשמה
נושאת כביכול את בן זוגה בתורה, שהוא חלקו בתורה.
ואם לומד תורה בלי למצוא את חלקו
בתורה, ועוסק באופן כללי, בלי לפתח את חלקו בתורה ולחדש בו חידושים, הרי שהגוון
המיוחד שבו לא יוצא אל הפועל. כי נשמתו אינה יכולה להוליד אורות אלא מבחינת הדכורא
שמקביל לה, ועיקר כוחו לחדש חידושים אמיתיים הוא בחלקי התורה שמשורש נשמתו. ונמצא
שמחסיר חלילה מהתיקון שלשמו בא לעולם, שהוא עניין חלקו בתורה והחידושים בו, שהוא
בחינת הילדים והתולדות שמולידה נשמתו מהייחוד עם חלקה בתורה.
והנה כשם שהדבר נכון לגבי לימוד תורה, כן
נכון הוא ביחס לכל עבודת ה׳, בתפילה ובמצוות, שלכל אחד יש נקודת קישור מיוחדת
בתפילה. שלפיכך יש עשרה מיני תפילה, בסוד צעקה ואנקה ושוועה ותחינה ועוד, שהם
כללות עשר הבחינות, והם מקבילים לנשמות ישראל, וכל אחד מושרש בבחינת תפילה מיוחדת,
והוא סוד ההבדלים בין העדות והמקומות השונים והסגנונות של התפילה, שהכל בהתאם
להבדלי הנשמות ולחלקן בתפילה המיוחדת להן.
וכן הוא במצוות, שלכל אחד יש מצוות מיוחדות לו לפי שורש נשמתו, שבא לתקנן בעולם, ובהן
צריך להיות זהיר במיוחד, בסוד מה שאמרו בגמרא ״אבוך במאי זהיר טפי״ (שבת קיח:,
וראה מגילה כז:).
עבודת ה' לפי שורש נשמתו
והנה אף שכל אחד מישראל צריך להגות בכל
התורה ובכל התפילה ובכל המצוות, מכל מקום יש לו חלק מיוחד בבחינת התורה והתפילה
והמצוות.
ועיקר ביאתו של האדם לעולם הוא
במציאת חלקו בתורה. והנה נמצא שאם אדם לומד או מתפלל
ועושה מצוות בלי למצוא חלקו, אף שבוודאי דבר גדול וקדוש הוא, אולם אינו תכלית
המעלה. ותכלית המעלה היא בהיותו מונח בחלקו הראוי לשורש נשמתו, ויעשה פרי גדול
מאוד במעשיו, בהיותו בחינת נוקבא אל האורות העליונים בסוד תורה ותפילה ומצווה
המתאימים לנשמתו, ויתקן תיקון וברכה רבה במעשיו.
אלא, שבאמת קשה מאוד לאדם למצוא את
חלקו בתורה ובתפילה ובמצוות, כי קשה להשיג סוד הנשמה ושורשה כדי שידע את חלקה
המיוחד לה. ואף שאמרו חכמים שיהיה לומד במקום שלבו חפץ, שהוא אות על חלקו בתורה
מצד נשמתו, מכל מקום לא תמיד יוכל לדייק במה שלבו חפץ, ולפעמים לבבו מטעה אותו,
וצריך להתפלל ולשפוך תחינה לה׳ שיורה דרכו לילך בה, למצוא את חלקו בתורה ובכל
עבודת ה׳.
מכל מקום, כללות סוד חלקו היא עניין
השכינה, סוד ה׳אני׳ (עיין האור כי טוב בראשית פרשת נח), שהוא עניין הא-להות שבקרב
ישראל, שורש הנשמה שבנו, והיא בחינת הנוקבא אל האורות העליונים של המשפיע, שהם סוד
תורה תפילה ומצוות.
מחלוקת רשב״י וחכמים - אור לפני נשמתו
רבי שמעון סובר שהסוכה צריכה לכלול
גם את הרגל הרביעית, סוד השכינה, סוד ה׳אני׳. והיינו, שלפי רבי שמעון לא מספיק
שהאדם לומד תורה ומתפלל ועושה מצוות בדרך כללית, אלא צריך למצוא את חלקו ממש, למען יהיה בחינת נוקבא מתוקנת, ויחדש חידושים לפי שורש נשמתו, וימשיך
אור גדול לעולם במעשיו. ולא יוכל להסתפק בכך שמתעסק באופן כללי בתורה ומצוות.
לעומת זאת חכמים סוברים שדבר זה הוא
מדרגה עצומה, ורק צדיקים יכולים להשכיל סוד נשמתם ומוצאה ודרך עבודתה וחלקה בתורה
ובמצוות, ולפיכך אומרים חכמים שאין צורך ברגל רביעית, בחינת דופן רביעית, בשביל
הסוכה, והיינו שאין צורך שיהיה ממש בסוד ׳אני׳, חלקו בתורה ובעבודה, ומספיק שיעסוק
בתורה ועבודה בדרך כללית, בלי אור נשמתו המיוחד, והיינו בסוד שלוש דפנות, בלי
רביעית.
ולעומתם, רשב״י לשיטתו, שבסוכות מאיר
אור עצום, להעלות את ישראל למדרגתם העליונה, להשכיל סוד נשמתם, וממילא דרך עבודתם
המיוחדת לכל אחד ואחר.
מחלוקת בזוהר מקבילה למחלוקת רשב׳׳י וחכמים
והנה נציין שביארנו את המחלוקת של רשב״י
וחכמים, האם צריך דופן רביעית, שהוא האם אור דוד המלך נכלל בסוכה, או שדווקא בחינת
האבות, סוד המשפיע, הוא אשר נכלל בסוכה. ודבר זה ביארנו בכמה וכמה אופנים.
לגופו של עניין אמרנו שהמחלוקת היא
האם דוד המלך נכלל באור הסוכה.
ובאמת רואים בזוהר שיש מחלוקת בעניין
זה, שיש האומרים שאברהם בא לסוכה עם עוד חמישה צדיקים,
ורבי אבא אומר שאברהם בא עם חמישה צדיקים ועם דוד, וזו לשון הזוהר (ג קג ב):
״תא חזי, בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא
צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, ואברהם וחמישה צדיקייא אחרנין,
שויין מדוריהון עמיה. אמר רבי אבא, אברהם וחמישה צדיקייא, ודוד מלכא שוין מדוריהון
עמיה, הדא הוא דכתיב, ״בסכת תשבו שבעת ימים׳, שבעת ימים כתיב, ולא בשבעת ימים,
כגוונא דא כתיב (שמות לא י) ׳כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים׳ וגו׳״.
הנה רואים שהדעה הראשונה סוברת
שאברהם בא עם חמישה צדיקים, ויחדיו עולים למניין שישה.
וששת אלו הם כללות אור המשפיע, סוד הדכורא, שהם המידות חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד. ונמצא שלשיטה זו אין בחינת השכינה, המידה השביעית,
סוד דוד המלך, נכללת בסוכה.
מה שאין כן לדעת דבי אבא שסובר שגם
דוד המלך נכלל באור הסוכה, ומביא ראיה מהכתוב ״בסכת תשבו
שבעת ימים" ולא אמר ׳בשבעת ימים' היינו ששבעת הימים עצמם ישבו בסוכה, וסוד
שבעה ימים הם שבע המידות התחתונות, הכוללות גם את אור השכינה, מידתו של דוד המלך
ע״ה.
אפשר לומר שמחלוקת זו היא היא ממש
המחלוקת בין רבנן לרבי שמעון, האם רגל רביעית נכללת בסוכה, או שסוכה כשרה גם
בלעדיה.
מחלוקת בשיעור סוכה קטנה
אפשר גם לומר שמחלוקת זו נמצאת במחלוקת
אחרת בסוכה.
הגמרא
מביאה מחלוקת לגבי השיעור המינימלי של גודל הסוכה.
יש בכך שתי שיטות - האחת אומרת שסוכה
צריכה מינימום שטח של שישה על שישה ספחים, שכן מקום מושב אדם הוא שישה על שישה.
השנייה סוברת שהשיעור המינימלי הוא
שבעה על שבעה טפחים, שכן משערים לא רק את מקום מושב האדם, אלא צריך לתת טפח גם
בשביל קצה של השולחן, שיוכל לאכול עליו.
ראשית כל סוד המספרים כאן אינו מקרי,
שהוא ממש מחלוקת זו, האם בחינת השבע נכללת בסוכה, או שמספיקה בחינת שש, והיא
המחלוקת האם דוד המלך נכלל בסוכה או לא.
וזו ממש המחלוקת האם צריך לכלול את
השולחן בסוכה.
ראשית כל ידוע שסוד השולחן הוא
השכינה כנודע, שהיא בחינת מקבל שמניחים עליה את השפע, שהוא סוד המאכלים המושפעים
מלמעלה.
מי שסובר שישה, סובר שעיקר הסוכה הוא
אור המשפיע, והוא סוד מקום מושב האדם, ואין צורך לכלול בו את השולחן, סוד השכינה.
מה שאין כן מי שסובר שבעה טפחים,
שסובר שיש לכלול גם את אור שכינה, סוד השולחן. והוא ממש
גם עניין מהות השולחן, שהוא סוד האכילה, שהיא העסק בענייני החומד, והיינו שמי
שסובר שבעה, הנה סובר שהסוכה צריכה לכלול גם בחינת אכילה ושתייה שהן סוד
הא־להות שבעולם הזה, בסוד השכינה.
מה שאין כן מי שסובר שישה טפחים,
שלדעתו אין צורך לכלול בסוכה את סוד הא־להות שבטבע, בבחינת המאכלים, אלא רק את
מושב האדם, ויהגה בתורה, בלי שולחן, היינו בלי ענייני העולם הזה.
׳וימינו תחבקני׳ - מחלוקת באופן החיבוק
רבנו האריז״ל אומר שסוד שתיים כהלכתן
ושלישית אפילו טפח הוא סוד חיבוק ביד ימין.
והיינו, שהנה ידוע שימי סוכות הם בחינת
״וימינו תחבקני״ (שיר השירים ב) בסוד החסד, לעומת ימים נוראים שהם סוד ״שמאלו תחת
לראשי״ <שם).
ומבאר האריז״ל שהדפנות הן הן בחינת אוד
קודשא בריך הוא המחבק אותנו, סוד השכינה שנמצאת בתוך הסוכה. והנה ידוע שהיד מורכבת
משלושה פרקים, ששניים מהם ארוכים, מהכתף עד המרפק ומהמרפק עד פרק כף היד, והם שני
דפנות כהלכתן, והשלישית היא כף היד, שהיא בחינת אפילו טפח, קצרת מידה.
והנה נמצא שלדעת חכמים סוד שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח הוא סוד חיבוק הימין, שהיא עצמה ממש
שתיים שלמות ושלישית טפח.
בפשטות צריך לומר שלדעת רבי שמעון בר
יוחאי הדופן הרביעית היא הגוף עצמו, שאף הוא משתתף בחיבוק. והיינו שאם החיבוק מצמיד לגמרי את המחובק, הרי שיש כאן היקף שלוש דפנות
שלמות, שהן הגוף עצמו, ושני חלקי היד הארוכים, ורביעית טפח שהיא כף היד.
נמצא, על פי ביאור האריז״ל בדעת חכמים,
שיכולים אנו לומר שנחלקו רשב״י ורבנן בסוד חיבוק הימין, האם הוא כולל את הגוף
עצמו או רק את יד ימין. והנה כמה וכמה עומקים יש במחלוקת זו, ונציינם בקיצור
רב.
יד 'מתווך', גוף - חיבור עצמי
ראשית כל ידוע סוד ההבדל בין היד ובין
עצם הגוף.
היד היא בחינת מחבר בין האדם ובין מה
שחוץ ממנו, שהאדם פועל בעזרת היד בדברים אחדים בעולם,
ומוליך ומביא חפצים ומאכלים, וכן לוחץ יד לבני אדם, ומקרבם בחיבוק בידו. ונמצא
שהיד באה לחבר בין האדם ובין זולתו.
מה שאין כן הגוף, שהוא עצמות האדם
ממש, ואינה בחינת מתווך בין האדם ובין זולתו.
נמצא שחיבוק ביד בלבד מבטא מדרגת חיבור
בין שני נפרדים, שהיד היא בחינת מתווך ביניהם. והיינו, שעומדים נפרדים זה
מזה, והיד עוטפת את המחובק ומקשרת בינו ובין המחבק.
מה שאין כן חיבוק שנעשה גם עם הגוף
עצמו, שמצמיד ממש את המחובק אל המחבק, והם מתקשרים ביניהם ממש, גוף בגוף, שהוא
קישור עצמי ועמוק מאוד.
נחלקו רשב״י ורבנן בסוד האור של
סוכה, מה גודל פעולתו בייחוד בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל.
הכל מודים שבשמיני עצרת הוא סוד
החיבור המלא, בסוד הייחוד בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, והכל מודים שסוכות
הוא בחינת חיבוק ועדיין אינו הייחוד עצמו, שהוא בשמיני עצרת כנודע.
מכל מקום, נחלקו בדרגת החיבוק,
כלומר הדרגה והעצמה של ההתקשרות בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל בסוכות.
הנה ישראל בעולם הזה עומדים רחוקים
מה׳ יתברך, ואור החגים בא לקרבם אליו יתברך שמו.
לדעת חכמים אור הסוכה איננו מאחד
ומדבק לגמרי בין ישראל ובין אור קודשא בריך הוא, שעדיין נותרו בחינות מרחיקות בין
ישראל לה' ולכן החיבוק הוא סוד יד, שהוא תיווך בין שניים נפרדים. והוא ממש מה שראינו שלדעת חכמים הסוכות הן במדרגת העולם הזה, שרבים
מישראל עדיין בבחינת בינוני, והאור מתגלה מכוח כולם דווקא בסוד ׳בסכת' כי עדיין
אין האור העצום יכול להתגלות על כל אחר ואחד, בסוד השלמות העתידית.
לעומת זאת לדעת רשב׳׳י אור הסוכות
הוא עצום, ומדביק ממש את ישראל לה׳ בלי ריחוק כלל, אחד באחד יגשו ורוח לא יעבור
ביניהם, בסוד חיבוק עם הגוף ממש, ולא דרך תיווך היד בלבד, אלא דבקות שלמה, גופא
בגופא, נפשא בנפשא, רוחא ברוחא. והוא רמז לדרגה העתידית, שישראל דבקים לגמרי בה׳
יתברך, וכולם צדיקים וקדושים ממש, אחוזים בה׳ יתברך בכל עוז, ובשמיני עצרת נוספת
בחינת הייחוד הגמור ממש, ששוב אינו שנים מחובקים, אלא מתנוצצת האחרות, בחינת ״והיו
לבשר אחד״ בסוד הייחוד.
לפיכך סובר רבי שמעון בר יוחאי שצריך
שלוש כהלכתן ורביעית אפילו טפח, כדי לכלול את החיבוק גם בבחינת הגוף עצמו, בסוד
חיבוק מוחלט, בלי תיווך כלל. והוא לשיטתו בבחינת בסוכות לשון רבים, סוד האור
העתידי, וכפי שהארכנו למעלה[4].
פנימיות כל המחלוקות - אלו ואלו דברי א-להים חיים
ראוי לציין את דברי הזוהר הקדוש שמדבר
על כל הסוכות השונות ומבאר שהן יחדיו שלמות אחת. שהנה מצינו שיש סוכה שלמה בארבע
דפנותיה, ומצינו דעה הסוברת שצריך שתיים כהלכתן ושלישית טפח, ודעה הסוברת שלוש
כהלכתן ורביעית טפח.
והנה הזוהר אומר שאם נמנה את כל הדפנות
של כל הסוכות יחדיו, נגיע למניין תשע ועשירית אפילו טפח, שכן ארבע שלמות, ועוד
שתיים שלמות ועוד שלוש שלמות, עולה יחדיו תשע, ועשירית אפילו טפח. ואומר הזוהר שהן
יחדיו שלמות, שכן אין שלמות אלא בעשר, סוד שלמות המידות העליונות.
וזו לשונו (ג רנה ב): ״ם׳ סתומה אית לה
ארבעה דפנות, ומה דאוקמוה שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ולמאן דאמר שלושה
כהלכתן ורביעית אפילו טפח, ואינון בגין דא, תרין תלת ארבע, הא תשע, טפח איהי
עשיראה, לאשלמא כל חיסרון״.
נמצאנו למדים דבר עמוק מהזוהר, והוא שכל
השיטות יחדיו, אף שברובד ההלכתי מוצגות כחולקות זו על זו, הנה באמת בפנימיות התורה
הן משלימות זו את זו ועולות יחדיו לסוד פרצוף שלם, מערכת שלמה של בחינת עשר.
וכאן נשכיל עניין עמוק מאוד בסוד
הפנימיות, הנה ברובד ההלכתי כל הדעות מוצגות כחולקות וסותרות זו את זו, מפני
שבאמת ברובד המעשי אי אפשר לעשות כמו כולן ומוכרחים להכריע כאחת מהן. והוא מה
שאמרו "אלו ואלו דברי א־להים חיים והלכה כבית הלל״, והיינו שבהלכה מוכרחים
להכריע כאחת מהדעות.
מה שאין כן בסוד הפנימיות שרואים את
האור והקודש שבכולן, בחינת אלו ואלו דברי א-להים חיים, ולא זו בלבד שרואים את
המשמעות הא-להית שבכל דעה ודעה, אלא שרואים גם כיצד הן בונות יחדיו שלמות אחת. שכל הדעות הן פנים שונות של מהות אחת של הסוכה, ובחיבור כל השיטות
ההלכתיות מופיעה השלמות האמיתית הזאת, שהיא סוד הסוכה בשורשה העליון, הכוללת
בחינות רבות מאוד.
אף שההלכה למעשה מצטמצמת להכרעה אחת,
הנה בפנימיות היא רבת גוונים ואורות. כי העולם הרוחני שבו פנימיות התורה מדברת,
הוא עולם רחב ומלא ממדים, ואין בו צרות העולם הזה וצמצומיו, שבגללם אי אפשר
לקיים את כל השיטות יחדיו וצריך להכריע כאחת מהן. והיינו שדבר זה נובע מחסרון
העולם הזה, שאין בו יכולת הכלה של מרחבים רבים. מה שאין כן העולם הפנימי שבו מדברת
תורת הסוד, שיש אין סוף ממדים, והכל מקבל שם משמעות ומהות, והכל עולה יחדיו למהות
אחת. כמו שאנו רואים כאן כיצד הזוהר הקדוש מחבר בין השיטות השונות בגמרא, שחלוקות
זו על זו, ומה גם שרשב״י עצמו הוא אחת השיטות בגמרא, מכל מקום בזוהר מתבארות כולן
והמשמעות הרוחנית של כולן זוהרת ומאירה באור שבעת הימים, אור יקרות וקודש.
רשב״י בזוהר - מבאר עומק כל השיטות בגמרא
והנה מכאן נשכיל, שכביכול אינו דומה
רבי שמעון בגמרא לרבי שמעון בזוהר (ראה הקדמת רב חיים הכהן מאי״ז לספרו מקור
חיים). והיינו, שהיות ובגמרא צריך להכריע להלכה, להנחות את ישראל בעולם
העשייה המצומצם, שאין בו אפשרות לכל הדעות, אזי רשב״י נוקט עמדה אחת ופוסק הלכה וחולק
על חכמים.
מה שאין כן בזוהר, שאנו רואים אותו
מבאר את העומק הרוחני של כולם ממש.
והוא מפני שהפנימיות היא נשמת הכל,
ובזוהר הנה רשב״י מאיר את האור של כל השיטות בגמרא, כמו שאמר בזוהר שתנאים
ואמוראים כל דבריהם מיוסדים על חין דאורייתא. והדברים נפלאים וחשובים מאוד.
ויהי רצון שנזכה לשלמות האור העליון
שיזרח עלינו, בסוכת שלום, סוכת קודש, שלמה בכל רוחותיה, בגילוי אור התפארת הא-להית
בקדושה עליונה, על הר ציון ועל ירושלים, בביאת משיח צדקנו ובבניין בית מקדשנו
במהרה בימינו אמן ואמן!
[1] טללי חיים.
[2] עץ חיים (שער כו פרק א): "ענין הצלם באמיתות נלע"ד הנה באדם העליון יש
בו ה' בחי' צורות זו בתוך זו הם נרנח"י ויש להם בחי' חומר המלבישם ונקרא גוף
וכלים וגם גוף זה נחלק לכמה חלקים. מוח עצמות וגידין בשר ועור.
ואמנם א"א לצורה להתלבש בתוך חומר אם לא
ע"י אמצעי נמצא כי יש ה' מיני לבושים אל ה' מיני צורות והוא צלם של נפש וצלם
של רוח כו' והה' לבושים של ה' מיני צורות הנ"ל נקרא צלמים ואמנם סודם הן מן
רפ"ח ניצוצין שנשארו בתוך הכלים שנשתברו הנקרא הבל דגרמי ויש ניצוצין
דב"ן והם צלם דנפש ויש ניצוצין דמ"ה והם צלם דרוח שהוא מ"ה כו'
וא"א להתלבש שום צורה מאלו הה' צורות בתוך הגוף עד התלבשותם תוך הצלם הפרטי
שלו וכללות הה' צלמים נקרא צלם אדם ואינו אדם עצמו וה' צורות נקרא נשמת אדם עצמו
וכללות הכלים עצמות וגידין כו' נקרא גוף האדם אמנם כ"ז באצילות וכן
בבי"ע...
והנה כל המצות הם לתקן בחי' הכלים והצלמים הנקרא
הבל דגרמי כנ"ל שהם הניצוצין שירדו עם הכלים שנשברו ולכן ב"פ צלם הם
ש"ך דינין ש"ך ניצוצין כנודע ולא נתנו המצות אלא לצרף ולברר וללבן
הצלמים וגם הכלים ולהסיר מהם הקלי' לכן הצלם הוא תרי"ג איברים וכולם מבחי'
מלאכים נבראים או נוצרים או נעשים כי אינם מבחי' אלהות ואצילות שבכל העולמות כולם
ואלו הם תרי"ג מלאכים דסלקין לנשמתין ואלו הם כללות צלם א' יצה"ט שבאדם
וכנגדן תרי"ג רעים כללות צלם א' ונקרא יצה"ר.
ותחלה נתקן הצלם בעה"ז וכפי תיקון הצלם כך
נכנסו בו בחי' צורות כנ"ל ואחר שנתקן הצלם ודאי שממילא נתקנו הכלים ג"כ
ואז אחר מות האדם שהוא הכלים האלו מתלבש הצלם ההוא בכלים ההם האחרים הראויין לו
האמיתים הנקרא לבושי האדם שבג"ע הארץ ושבג"ע העליון ושבכל עולם ועולם.
ואמנם כבר ידעת מהתחלקות הנשמה לכמה ניצוצין
ובכל גלגול וגלגול באים מקצת מהם וכפי מספר הניצוצין של צלם ההוא הבא להשתלם עתה
בגלגול זה כך הוא מספר ניצוצין שיש בצורה ההוא לכן הצלם הזה נקרא מדת ימי האדם
הנזכר בזוהר ויחי דר"צ כי כמספר ניצוצותיו כך מספר ימי חייו והימים שעשה בהם
מצות נתקן ניצוץ א' של הצלם ההוא והיום שאין נעשה בהם מצות נשאר פגום ניצוץ ההוא
של הצלם ההוא שהוא כנגד היום ההוא וכעד"ז נתקנין הכלים שהם הלבושים שיש
בג"ע הארץ כל ניצוץ וניצוץ בכל יום ויום...".
[3] דברי הרמב״ם מיוסדים על
הגמרא בקידושין (מ:): ״תנו רבנן לעולם יראה אדם עצמו
כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עברה
אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא
יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר
רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף
זכות, עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא אחד
וכו׳ בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה״.
[4] האם החיבוק עם החסד או גם עם הרחמים
והנה
נבאר עוד באופן אחר את מחלוקתם האם הגוף נכלל בחיבוק. והוא במה שידוע שהיד הימנית
היא סוד החסד, והשמאלית סוד הגבורה, והגוף עצמו הוא סוד התפארת, מידתו של יעקב
אבינו ע״ה. והנה נחלקו דשב״י וחכמים האם החיבוק נעשה רק בכוח החסד, אן גם בשיתןף
כוח הרחמים ןביאןר העניץ הוא, שהנה שהחיבוק הוא כולו מחמדים, כולו אהבה בתענוגים,
בלי תערובת דין כ וע ק • והנה ידוע שהחסד הוא כולן לבן׳ כולו אהבה בלי רין, אפילו
בעולם הזה. ו פיכל הכל מורים שהחיבוק נעשה בו, בסוד היד, סוד ׳וימינו תחבקני׳.
ואולם, הנה ידוע שמידת הרחמים היא סוד מיזוג בין החסד ובין הרין, בסוד המשפט ומידת
האמה. אלא שיש הבדל בין מידת הרחמים בעולם הזה ובין מידת הרחמים לעתיד לבוא. שהנה
בעולם הזה אכן יש בה תערובת מסוימת של דין, ואף שבכללותה היא נוטה לחסד, בסוד ׳מטה
כלפי חסד׳, מכל מקום יש בה תערובת דין. לכן חכמים סוברים שאין החיבוק נעשה עם
בחינת הרחמים, סוד הגוף, אלא בחסד לבדו, סוד יד ימין בלבד. מה שאין כן לפי רבי
שמעון, שסובר שבחג הסוכות מתגברים החסדים כל כך׳ עד שכל מידת הרחמים מתמתקת, כמו
מידת החסד, והכל נעשה מלא אהבה ונעימות וידידות בלי גבול ממש, ולא נותרו בה צחצוחי
דין, ולפיכך נעשה החיבוק בשלמות, חסד ורחמים יחדיו, והיינו שכל ההנהגה מוכרעת ממש
לחסדים, בלי דין כלל, לא מבעיא שאין דין של יד שמאל, אלא אפילו תערובת הדין שבמידת
הרחמים בטלה, והכל נעשה חסדים. לכן לרשב׳׳י החיבוק כולל את בחינת הגוף, לכלול את
הרחמים בחסדים הגמורים, להביא ברכה לעולם בלי גבול ומידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך פורסמה, תודה רבה!