Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום חמישי, 19 באפריל 2018

יום העצמאות ה-70 – "וּדְבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"


יום העצמאות ה-70 – "וּדְבַר אֱלֹקֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"



המזמור של השנה הוא מזמור ע"א בתהלים.

תהלים (עא,כב): "גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

ישעיהו (מז,ד): "גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹ-ת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".

הביטוי 'קדוש ישראל' חוזר הרבה בפרק מז בישעיהו, מה הכוונה של הביטוי הזה?

הרב אורי שרקי: שמו של הקב"ה הולך ומשתנה לאורך כל התנ"ך.
בהתחלה הוא נקרא אלוקים במובן של הבורא של העולם (אלוקים בגי' הטבע).
אחר כך כשנפגש עם האדם מופיע ה' אלוקים – בתוך הטבע יש יסוד מוסרי.
אחר כך כששיש מי שיקבל את מלכותו של הבורא עליו, הוא נקרא ע"י אברהם – אדנ-י – האדונים שלי.
כשהבורא נותן הבטחות הוא נקרא אל שד-י.
כשהוא מקיים את הבטחותיו נקרא ה'.
וכשיש לו כבר מדינה שבה הוא יכול למלוך הוא נקרא ה' צבאות כמו שאמרה חנה: "ה' צבאות אם תראה בעוני אמתך" – אם תקשיב לאמתך יהיה את שמואל שיפעל להעמיד לך מלכות!

מה זה קדוש ישראל?

במצב שהמלכות כושלת, אבל בכל אופן הקב"ה ממשיך לתת את השגחתו על המלכות בגלל שהוא קשר את הגורל של שכינתו בהסטוריה של עם ישראל, ולכן הוא ממשיך את פעולתו – הוא נקרא 'קדוש ישראל'.

מלבי"ם (פט,יט): "יש הבדל בין כשיזכיר שם הויה סתם, שאז ידבר עליו מצד שהוא בורא העולם ומהוה ומנהיג ומקיים המציאות הכללי בהנהגה הכללית, ובין כשיזכירנו בכינוי אל ישראל כמו אלהי ישראל אביר ישראל קדוש ישראל, שאז ידבר עליו מצד המעשים הנפלאים שיעשה לעם ישראל והקשר והדיבוק שיש לו עמהם".

זה מה שקרה בימי ישעיהו כשהוא מאבחן שירדה מלכות יהודה, הוא אומר שבכל אופן הקב"ה ממשיך להשגיח עלינו כי הוא קדוש ישראל ומכח זה הוא יגאל אותנו – ה' צבאות שמו (המדינה) כי הוא קדוש ישראל!

קדוש הכוונה מקודש, מובדל רק לדבר הזה, כמו 'הרי את מקודשת לי' - הבורא מחובר אלינו בחבל טבור בל יינתק!

עינינו רואות שהגאולה התחילה וחלק מהנבואות כבר התגשמו או מתגשמות כל רגע לעינינו!

הרב שמואל אליהו - הגאולה כבר התחילה:

גמרא (ברכות לד:): "אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת בִּלְבַד".

כך פוסק הרמב"ם (תשובה ט. וכן מלכים יב ב): "ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל. וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד".

דברים (פרק ל'): "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ"!

ירמיהו (כג,ז-ח): "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".

ירמיהו (פרק לא): "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית". "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ".

יחזקאל (פרק לו): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנושְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם".

גמרא (סנהדרין צו): "וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה"!

זכריה (ב,ח): "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ".

אבל הרבה פוחדים שהגאולה תיעצר, שייקרו ח"ו דברים לא פשוטים ונחזור לגלות או להשמדה ח"ו...

הרב מרדכי גרינברג (ראש ישיבת 'כרם ביבנה'): החשש הזה כבר היה בתקופת מלחמת העולם, כשהגרמנים התקרבו מסיני לארץ ישראל, ואפילו הבריטים שקלו לפנות את חייליהם מארץ ישראל.

הרב הרצוג שהה בארה"ב, וכשהציעו לו להישאר שם, ענה: תודיעו ללונדון את דעתי הברורה, שאין שום מקום לפחד, כי נצחון הנאצים במזרח התיכון פירושו חורבן שלישי של הישוב בארצנו הקדושה, וחורבן שלישי לא יהיה.

וכשחזר לארץ פרסם כרוז ובו נאמר: "אני קובע בכל חומר האחריות המוטלת עלי בשעה זו, ומצהיר ברבים כי צר ואויב לא יבוא בשערי ארץ ישראל, מקובלים אנו שאחר שני החורבנות - חורבן שלישי לא יהיה, ואני אומר זאת מתוך אמונה שלמה".

וכן אמר הרב חרל"פ זצ"ל: "הדבר ברור כשמש בצהרים שחורבן שלישי לא יהיה ומדינת ישראל שקמה לתחיה לא תמוט לעולם ועד".

שאלתי את הרב נריה זצ"ל על מה הרב הרצוג הסתמך, וסיפר לי שד"ר יעקב הרצוג אמר שאביו הצביע על המדרש (בראשית רבה צג,ג): 'ואני כאשר שכולתי שכלתי - כאשר שכלתי בבית ראשון אשכל בבית שני, ויותר לא אשכל עוד'".

צריך להבין שכשהקב"ה מתחיל תהליך של גאולה הוא לא עושה אותו לחצאין, הוא לא מתחרט באמצע, "וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם"!

ישעיה (מ,ח): "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם".

מלבי"ם: "... יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו נמצא בו שני התנאים. א יקום שנמצא בו הקיום והחוזק. ב לעולם שנמצא בו ההתמדה לנצח! ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה'".

שם (פס' ט): "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".

מלבי"ם: "מבשרת ציון, מצייר כי ציון עצמה תהיה המבשרת, וכן ירושלים, ואמר את ציון המבשרת עלי על הר גבוה, ואת ירושלים המבשרת הרימי בכח קולך, ואל תיראי פן לא יבא הדבר שאת מבשרת כי בודאי יבא, ולא זאת אף גם אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם כאילו תראה מקומו באצבע על דבר שכבר באה ונהייתה, (וכבר בארתי בכ''מ כי ציון שם היה מושב המלך והסנהדרין ומקום המקדש, וירושלים שם ישבו ההמון, ציון תבשר כי השיב שכינתו לציון והמלכות והכהונה, ולכן המליץ בו על הר גבוה עלי לך, וירושלים תבשר קיבוץ גלויות, ולכן המליץ בה הרימי בכח קולך שישמעו נידחים ויתקבצו מארבע רוחות השמים)".

ציון וירושלים יהיו בעצמן המבשרות, איך שהן נראות (הבניה והפריחה) זו הוכחת הגאולה...

ציון זה המקדש והסנהדרין, וירושלים זה קיבוץ גלויות, ודווקא לירושלים אמר אל תראי, כי זה שלב לא פשוט שמפחדים שהגאולה תחזור אחורה...

שם (פס' י): "הִנֵּה אֲדֹנָ-י אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו".

מלבי"ם: "הנה, מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה' את דברו, כי שלא יקים ה' את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון. וכ''ז לא יצוייר אצל ה'.
ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים. א. בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה' אלהים בחזק יבא. ב. יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה' כי זרעו משלה לו ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו.
וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג''כ רק באחד משני פנים. א. אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה' כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו, לא מזולתו. ב. אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ''ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה', פעלתו לפניו מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל".

הרב מנחם מ' כשר (התקופה הגדולה, ירושלים תשס"א, ח"א עמ' 75) מביא את דברי ר' חייא בזוהר הקדוש (בראשית קיג:): "מִשּׁוּם שֶׁכְּשֶׁנַּעֲשֶׂה נֵס, לֹא נַעֲשֶׂה חֲצִי נֵס וַחֲצִי דִין, אֶלָּא הַכֹּל כְּאֶחָד, אוֹ נֵס אוֹ דִין" מזה הסיק הרב, כי "אחרי כל הניסים שעשה לנו השי"ת, בודאי יתקיים בנו 'לאל גומר עלי'".

הרב קוק (אגרות הראיה, כרך ב, תקלא): "הרי הננו רואים יד-ד' נטויה לטובה לצמיחת קרן ישועה לישראל באה"ק, ואין שום ספק דלא עביד קב"ה ניסא לשקרא" (וכן אילת השחר עמ' רלברלג).

ראינו שבעת שהקב"ה מתחיל תהליך הוא לא משחק משחקים הוא עושה דברים עד הסוף...

על אחת כמה וכמה כשמדובר בגאולה השלישית והנצחית של עם ישראל בניו אהוביו!

ירושלמי (שביעית): "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך (דברים ל,ה) אבותיך אף על פי שנגאלו חזרו ונשתעבדו, אבל אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין, מה טעם, שאלו נא וראו אם יולד זכר, כשם שאין הזכר יולד כך אתם משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין".

פסיקתא רבתי: "א"ר יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה... וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא, ואומר להם בניי אל תתייראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מתייראים, אל תיראו, הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה כך גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושיעבוד מלכויות אחריה".

מדרש תנחומא: "וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ (זכריה יג,י) שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, שניה זו גאולת עזרא, שלישית אין לה הפסק".

אור החיים הקדוש (ויקרא יב,ב): "... אבל הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה דכתיב (דברים לא) לא תשכח מפי זרעו על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח".

הרב קוק (אורות התשובה יז,ב): "התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור תשובה יש בה... ואין כח בשום עיכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו".

הרב קוק (אורות התחיה כו): "מַאֲמִין הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁאֵין גָּלוּת עוֹד אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה הַהוֹלֶכֶת וּמַתְחֶלֶת שֶׁלְּפָנֵינוּ, וֶאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה הַזּאת הִיא בְּעַצְמָהּ רַז קִיּוּמוֹ הִיא, סוֹד ד' נִגְלֶה בְּמַהֲלָכוֹ הַהִיסְתּוֹרִי, וְהַמָּסֹרֶת הָעַתִּיקָה מְעִידָה עַל אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמַּכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת כָּל יִחוּסֵי מְארְעוֹתֶיהָ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, דּוֹר צוֹפֶה לִישׁוּעָה קְרוֹבָה".

התהליך הזה התחיל כבר כפי שרואים בעיניים בגלוי, והתהליך הזה ימשיך עד סוף הנבואות, חזרת הנבואה, בית המקדש, ותחיית המתים - כפי שאנו מברכים לאחר קריאת ההפטרה: "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם"!


יום רביעי, 18 באפריל 2018

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל


יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל


מה קורה בשמים לנשמה של חייל שמת על קידוש השם? והאם זה משנה מה היה מצבו הרוחני?

כותב מהרח"ו בשם האריז"ל שיהודי שמוכן למות על קידוש השם - כל עוונותיו נמחלים, אפילו אם הוא לא מת בפועל!

פרי עץ חיים (שער הקריאת שמע - פרק יב): "הפסוק אומר: תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש"י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה.
וא"כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים... לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו... ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מזה.
ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי"ז אפילו נהיה ח"ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע"י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה... כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי"ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא".

יהודי שמסר את עצמו בפועל ומת על קידוש השם קל וחומר שכל עוונותיו נמחלים!

כותב הזוהר הקדוש (ח"א לט. עם תרגום):  "...וְנוֹסֵעַ מֵהַהֵיכָל הַזֶּה וְנִכְנָס. בַּהֵיכָל הָרְבִיעִי, וְשָׁם כָּל אוֹתָם אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם וְכָל אוֹתָם שֶׁנֶּהֶרְגוּ עַל יְדֵי שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עַכּוּ''ם. וְהוּא שׁוֹהֶה וּבוֹכֶה. וְאָז כָּל אוֹתָם נְשִׂיאִים שֶׁל זֶרַע דָּוִד, כֻּלָּם אוֹחֲזִים בּוֹ וּמְנַחֲמִים אוֹתוֹ
מַתְחִיל פַּעַם שְׁנִיָּה וּבוֹכֶה, עַד שֶׁיּוֹצֵא קוֹל, וְנֶאֱחָז בְּאוֹתוֹ קוֹל וְעוֹלֶה לְמַעְלָה וְשׁוֹהֶה שָׁם עַד רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּכְשֶׁיּוֹרֵד, יוֹרְדִים עִמּוֹ כַּמָּה אוֹרוֹת וְזִיוִים מְאִירִים לְכָל אוֹתָם הֵיכָלוֹת וּרְפוּאָה וְאוֹר לְכָל אוֹתָם הַהֲרוּגִים וּבְנֵי חֳלָאִים וּמַכְאוֹבִים שֶׁסָּבְלוּ עִם הַמָּשִׁיחַ.
וְאָז לוֹבֵשׁ לְבוּשׁ מַלְכוּת. וְשָׁם חֲקוּקִים וּרְשׁוּמִים כָּל אוֹתָם הֲרוּגִים שֶׁל שְׁאָר הָעַמִּים עוֹבְדֵי עַכּוּ''ם בְּאוֹתָהּ פּוּרְפִירָה, וְעוֹלָה אוֹתָהּ פּוּרְפִירָה לְמַעְלָה, וְנֶחְקָק שָׁם תּוֹךְ הַפּוּרְפִירָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִלְבֹּשׁ אוֹתָהּ פּוּרְפִירָה וְלָדוּן עַמִּים, שֶׁכָּתוּב (תהלים קי) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. עַד שֶׁבָּא וּמְנַחֵם אוֹתָם, וְיוֹרְדִים עִמּוֹ (כמה) מְאוֹרוֹת וְעִדּוּנִים לְהִתְעַדֵּן, וְכַמָּה מַלְאָכִים וּמֶרְכָּבוֹת עִמּוֹ. כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמַלְבּוּשׁ [נ''א: וביד כל אחד ואחד מלבוש] לְהִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם כָּל אוֹתָם נִשְׁמוֹת הַהֲרוּגִים, וְשָׁם מִתְעַדְּנִים כָּל אוֹתוֹ זְמַן שֶׁהוּא עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
לִפְנִים מֵהַהֵיכָל הַזֶּה עוֹמְדִים תּוֹךְ דַּרְגָּה עֶלְיוֹנָה אוֹתָם עֲשָׂרָה גְדוֹלִים מְמֻנִּים (כמו) רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. וְכֻלָּם עוֹלִים בַּעֲלִיָּה תּוֹךְ אַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁלְּמַעְלָה וּמְאִירִים בְּזִיו כָּבוֹד עֶלְיוֹן. עֲלֵיהֶם כָּתוּב (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךְ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ[1].

מפרט האריז"ל (ספר לימודי אצילות דף ל' עמוד ב): "דע כשנהרג אדם מישראל על ידי גוי אף על פי שאינו צדיק, כיון שקבל עונשו בזה שנהרג בלא משפט, מיד בא המלאך אורפניא״ל[2] ולוקח נשמתו ומעורר את מלאך יוחציפרי״ן לבא לקחת את הנשמה ממנו, ומכניסה בפתח שהוא ממונה עליו, וחוקק נשמתו ומה שאירע בה בפורפירא דמלכא הנקרא בגד תכלת, ולעתיד לבא יתלבש הקב״ה בלבוש אדום זה וינקום דם עבדיו השפוך, ונשמה זו הואיל ונחקקה בפורפירא שם היא מזדככת ומתגדלת אף על פי שאין בה מעשים טובים, ואחר כך נותנים אותה לחופה הראויה לה לפי ערכה, ולפי שאין בה מעשים טובים נכוית מחופה זו ומצטערת ומתביישת ממעשיה[3] ובזה מקבלת את עונשה, ואחר שקבלה את עונשה פותחין לה חלון אחד בהיכל זה ומשם בא לה קורת רוח ואור מגן עדן העליון הנקרא רוח חיים, ונותן בה כח לישב בחופה זו, ונמצא שמה שנהרגה היה לטובתה".

גם הגמרא מעידה על גדולתם של הקדושים (בבא בתרא י:): "כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש אינגיד א''ל אבוה מאי חזית א''ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א''ל עולם ברור ראית ואנן היכי חזיתינן [א''ל] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן מאן נינהו אילימא ר''ע וחבריו משום הרוגי מלכות ותו לא פשיטא בלאו הכי נמי אלא הרוגי לוד".

הגמרא מספרת על רב יוסף בנו של רבי יהושע שעלה לשמים, וכשהבריא סיפר שלמעלה אומרים ש"הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" והגמרא מסבירה שמדובר על הרוגי לוד.

רש"י: "הרוגי לוד לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (ד' י"ח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה".

לפי הגמרא הרוגי לוד נמצאים במקום מאוד מאוד גבוה בזכות שמסרו נפשם על עם ישראל, למרות שלא היו צדיקים כמו ר' עקיבא וחבריו (שגם היו צדיקים וגם מתו על קידוש השם), ועדיין זוכים למעלה עצומה זו!

כותב הרב מרדכי אליהו זצוק"ל: "עיין בפירושו של אהלי יעקב (מו:) על אדיר ונאור וכו': 'כובש עוונות לובש צדקות' - יש לבוש מיוחד שנקרא פוריפא שבו מצויירים כל הרוגי מלכות וכל אותם שמסרו את נפשם על קידוש השם ואם המקטרג רוצה לקטרג על עם ישראל על עוונתיהם הקב"ה מסתכל בפורפיא ומטמין את כל העוונות וכובשם, הקב"ה כובש עוונות של כל עם ישראל בזכות "לובש צדקות" אותו לבוש שבו מצויירים הקדושים"!!!

יוצא מזה שלכל עם ישראל מתכפר בזכותם, להם לא יתכפר?

לא רק שמתכפר להם כל עוונותיהם ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, קדושי ישראל שמסרו עצמם על קידוש השם עושים פעולה עצומה נוספת:

כותב הרמח"ל (דרך ה' ד,ד,ה): "המסירה שימסור אדם עצמו על קידוש השם בפועל ימשיך הארה גדולה וחזקה מאד ויתקן בבריאה תיקון עצום וירבה בה הקידוש והבהירות ריבוי גדול".

נסיים בדברי הרב קוק (עין איה שבת ב, פ"ט, קמד): "ותכונת מסירות נפש... זאת היא תכונת האמת של כנסת ישראל בעצמיות מהותה, שלגבי העליוניות הזאת כל סיג ומחשך הוא רק צדדי ומום עובר. ויכול המעין השוטף הזה, המלא עז חיים של קדושה אלהית נאמנה, לשטוף בעזו את כל החלאה החצונה המקרית, אשר אך כצל עובר הוא על פני שמש צדקה הזורחת בגאון גבורתה...".

ראינו שהצדיקים האלו מסודרים ביותר שם למעלה, ולא רק זה אלא בזכותם כולנו נמצאים במצב אחר לגמרי, בגשמיות וברוחניות!

יהי רצון שנזכה לראות בעינינו במהרה את נקמת ה' בגויים בהתלבשו בפורפירא דיליה עם שמות כל קדושי ישראל במשך הדורות[4], ובפרט שמות חיילי צבא ההגנה לישראל, כוחות הביטחון, ולוחמי המחתרות שבזכותם ארץ ישראל חזרה לבניה בדורות אלו[5]!



[1] ז"ל הזוה"ק: "וְעָאל בְּהֵיכָלָא רְבִיעָאָה, וְתַמָּן כָּל אִנּוּן אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַ ם וְכָל אִנּוּן קָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. וְאִיהוּ שָׁרֵי וּבָכֵי. (דף לט ע''א) וּכְדֵין כָּל אִנּוּן נְשִׂיאִין דְּזַרְעָא דְּדָוִד כֻּלְהוּ אֲחִידָן בֵּיהּ וּמְנַחֲמִין לֵיהּ.
שָׁארֵי תִּנְיָינוּת וּבָכֵי עַד דְּקָלָא נָפִיק וּמִתְאַחֵד בְּהַהוּא קָלָא וְסָלִיק לְעֵילָא וְאִשְׁתָּהֵי תַּמָּן עַד רֵישׁ יַרְחָא. וְכַד נָחִית נָחֲתֲין עִמֵּיהּ כַּמָּה נְהוֹרִין וְזִיוִין מְנַהֲרִין לְכָל אִנּוּן הֵיכָלִין וְאַסְוָותָא וּנְהוֹרָא לְכָל אִנּוּן קָטוֹלִין וּבְנִי מַרְעִין וּמַכְאוֹבִין דִּסְבִילוּ עִמֵּיהּ דְּמָשִׁיחַ.
וּכְדֵין פּוּרְפִּירָא לָבִישׁ. וְתַמָּן חֲקִיקִין וּרְשִׁימִין כָּל אִנּוּן קָטוֹלֵי דִּשְׁאָר עַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בְּהַהוּא פּוּרְפִּירָא. וְסָלִיק הַהוּא פּוּרְפִּירָא לְעֵילָא וְאִתְחַקַּק תַּמָּן גּוֹ פּוּרְפִּירָא עִלָּאָה דְמַלְכָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לְאַלְבָּשָׁא הַהוּא פּוּרְפִּירָא וּלְמֵידַן עַמִּין דִּכְתִיב, (תהלים קי) יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת. עַד דִּי אֲתָא וְנָחִים לוֹן וְנָחֲתִין עִמֵּיהּ (כמה) נְהוֹרִין וְעִדּוּנִין לְאִתְעַדְּנָא וְכַמָּה מַלְאָכִין וּרְתִיכִין עִמֵּיהּ. כָּל חַד וְחַד בְּמַלְבּוּשָׁא (נ''א ובידא דכל חד וחד מלבושא) לְאִתְלַבְּשָׁא בְּהוּ כָּל אִנּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָטוֹלִין וְתַמָּן מִתְעַדְּנִין כָּל הַהוּא זִמְנָא דְאִיהוּ סָלִיק וְנָחִית.
לְגוֹ מֵהַאי הֵיכָלָא קַיְימֵי גּוֹ דַּרְגָא עִלָּאָה אִנּוּן עֲשָׂרָה רַבְרְבִין מְמַנָּן (כגון) רַבִּי עֲקִיבָא וְחַבְרוֹי. וְכֻלְהוּ סַלְקֵי בִּסְלִיקוּ. גוֹ אַסְפַּקְלַרְיָאָה דִּלְעֵילָא, וְנָהֲרִין בְּזִיו יְקָרָא עִלָּאָה. עֲלַיְיהוּ כְּתִיב (ישעיה סד) עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ".

[2] פרדס רימונים לרמ"ק (שער כד פרק ב): "היכל השני הוא נקרא עצם שמים בתוך ההיכל הזה נתמנה רוח א' מאור זך הנקרא עצם וכעצם השמים לטוהר (שמות כד י) ונקרא אורפניא"ל ובהיכל הזה ג' פתחים א' לצד דרום וא' לצד צפון וא' למזרח באמצע. ופתחי הדרום והצפון נעולים ועליהם ב' ממונים אשר הם תחת יד הממונה הזה ששמו אורפניאל והוא ממונה לפתח מזרח האמצעי' והוא שולט על ג' רוחות העולם דרום ומזרח וצפון וכל הנשמות שהם הרוגי ב"ד או הרוגי שאר האומות כלם תחת ידי הממונים האלו והממונה שעליהם חוקק דיוקן שלהם בלבושיו שהם אש דולק ועולה למעלה ומראה אותם להקב"ה. והקב"ה חוקק אותן צורת הרוגי האומות בלבוש שלו בפורפיריא דיליה בגדי נקם תלבושת כדפי' רז"ל. ואותם הרוגי ב"ד מוריד אותם ומכניסן בשני פתחים הסגורים וב' הממונים האחרים עומדים עליהם ומשם יוצאים ורואים במעלות הצדיקים שומרי התורה ומתביישים ונכוים מחופת הצדיקים. עד שהממונה הזה ששמו אורפניאל פותח להם שער המזרח ומאיר להם ונותן להם חיים מצד המזרח שבצד הממונה הזה אור של חיים שהוא מלא מאורות. והמאור הזה נקרא כוס תנחומין כוס החיים כי מפני הכוס המר ששתו זכו לכוס הזה. ויש כוס התרעלה ויתבאר בפי' היכלות התמורות. והמאור הזה הנקרא אורפניאל הוא גוון לבן שאינו משתנה ועליו נאמר וכעצם השמים לטוהר... וכן תמצא אור פניאל כמנין חשמל. וענין אורפניאל שאמרנו הוא כח החיים והרחמים ובו נכנע כח הקליפה כמ"ש בעזה"י...".

[3] זאת אומרת שאין לה עונש בפועל כגון כף הקלע, או גלגול חוזר, או גיהנם ח"ו, אלא רק האור העליון הנמצא שם והבושה בלבד מזככים אותה והיא מגיעה למצב רוחני המתאים לדרגת קדושי עליון!

[4] לענ"ד "נקמת דם עבדיך השפוך" הכוונה לכל דם ששפכו הגויים לכל יהודי במשך הגלות גם ללא הריגתו, גם על זה צריך נקמה...

[5] ב"ה התחלנו לראות נקמה זו בשנים האחרונות במדינות ערב מסביבנו, יהי רצון שנראה עוד ועוד את יד ה' הומה בגויים שניסו להשמידנו במשך 2000 שנה...

יום ראשון, 15 באפריל 2018

חודש אייר - שלוש השבועות

חודש אייר - שלוש השבועות

אניית המעפילים 'קיבוץ גלויות' 1948

בל' בניסן חלה הילולת ר' חיים ויטאל (מהרח"ו) תלמידו המובהק של האריז"ל, זו הזדמנות לעיין בדבריו הנוגעים ישירות לניסי חודש אייר.

כך כותב הרב בהקדמתו לעץ חיים:

"השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' פירוש הדברים כי הנה היתה השבועה הגדולה לאלהי"ם שלא יעוררו את הגאולה עד שאותה האהבה תהיה בחפץ ורצון טוב כמ"ש עד שתחפץ כבן העובד את אביו ועיין בכל פלטרין דיליה ובכל גניזין דיליה ולא כעבד העובד במשנה ולוקח השפחה ע"מ לקבל פרס וכבר אמרו רז"ל כי זמן השבועה היא עד אלף שנים...".

הרב כותב בפירוש שהגלות והשבועה שלא לעלות בכח לארץ ישראל היו עד סוף האלף החמישי (כנגד ספירת ההוד, כל היום דוה, הודי נהפך עלי למשחית).

לפי זה, שלוש השבועות בטלו 700 שנה לפני השואה, ומאז ישיבתנו בגלות היא חטא ולא עונש!

עם חתימת חודש ניסן והילולת המהרח"ו, אין מתאים יותר מדברים אלו כדי להיכנס לתחילתו של חודש אייר, לחגוג את הניסים המופלאים של קיבוץ הגלויות, הקמת המדינה, ושחרור ירושלים והר הבית!

השיבה לארץ ישראל היא בעצם חזרה בתשובה על החטא של הישיבה בגלות מעבר לזמן הקצוב.

כמה שמח בעל תשובה על כך שזכה לשוב אל אלוהיו, כמה שמחים אנו על כך שזכינו לשוב אל ארץ אלוהינו!

כמה נאה לדרוש על כך את דברי הרמב"ם: "אמש היה זה שנאוי משוקץ ומתועב, והיום אהוב ונחמד קרוב וידיד".

אשרינו שאנחנו קרובים אל ה' - "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו"!




יום שבת, 14 באפריל 2018

גאולת ניסן מול גאולת אייר

גאולת ניסן מול גאולת אייר



שמות (כג,טו-טז): ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״.

בנין אמונה (חגים עמ' 199): ספירת העומר מחברת את שלושת החודשים שבהם היא חלה: ניסן-אייר-סיון לחטיבה אחת, חיבור שלא מצאנו כדוגמתו בין חודשים אחרים במעגל חודשי השנה.

מה משמעותו של חיבור זה בין שלושת החודשים הללו, ומהו התהליך הפנימי שאותו נדרשים אנו לעבור בימי ספירת העומר דרך החיבור המשולש הזה?

מבאר ה׳שם משמואל׳ בשם הזוהר הקדוש (ויקרא קדושים, ר״ח אייר עמ' כח) ששנים עשר החודשים מכוונים כנגד שנים עשר השבטים וכנגד שנים עשר המזלות.

לפיכך, חודש ניסן הוא כנגד שבט ראובן ומזלו טלה. חודש אייר הוא כנגד שבט שמעון ומזלו שור, וחודש סיון הוא כנגד שבט לוי ומזלו תאומים.

החודש הראשון - חודש ניסן - מבטא את תכונת הראייה, שמכוחה נקרא ראובן בשמו, כאמירתה של לאה אמו (בראשית כט. לב): ״ראה ה׳ בעניי״.

החודש השני - חודש אייר - מבטא את תכונת השמיעה, שמכוחה נקרא שמעון בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם  לג): ״שמע ה׳ כי שנואה אנוכי״.

החודש השלישי - חודש סיון - מבטא את תכונת הלוויה, דהיינו החיבור (כמלווה המתחבר אל מי שהוא מלווה), שמכוחה נקרא לוי בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם לד): ״הפעם ילווה אישי אלי״.

מה משמעות הדברים?

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שההבדל העקרוני בין הראייה לשמיעה הוא, שהראייה היא ודאית אך שטחית וחיצונית, ואילו השמיעה היא מסופקת, אך לאחר שמתברר הספק, היא עמוקה ופנימית.

הראייה היא מצד אחד ודאית, כי מה שאנו רואים - נמצא, הווה וקיים, שהרי את הנראה אין להכחיש, אך מצד שני היא שטחית וחיצונית, שהרי אנו רואים רק את הצד החיצוני הגלוי שעל פני השטח, ללא יכולת לזהות את המסתתר מאחורי הקלעים, ואת המתרחש מתחת לפני השטח שהוא הוא הדבר המהותי העצמי והאמיתי.

השמיעה, לעומתה, פחות ודאית כמו ראיית העין אבל לאחר שמקשיבים ומתבוננים בדברים יכולים להגיע למהות הענין ע"י ההסברים ששמענו.

להבדל בין הראייה לשמיעה ישנה משמעות נוספת ביחס להשתדלות המעשית שלנו.

תכונת הראייה אינה דורשת מן האדם לפעול באופן אקטיבי ולהיות שותף מעשי במאורעות כי ישר שפותחים את העין רואים הכל בבת אחת ללא מאמץ, הכל מופיע מלמעלה למטה - מהבורא לנברא כשהוא עצמו נשאר פסיבי, בעוד שתכונת השמיעה מצריכה את האדם להתבונן ולהקשיב ולהתרכז ולבקש את ההסברים, ובעצם להיות שותף עם אל לא רק בהבנת עומק העניין, אלא גם בפעולותיו המעשיות ובכך להיות שותף אקטיבי, עם רבש׳׳ע בגאולת העולם ותיקונו[1].

ההבדל הכפול הזה בין הראייה לשמיעה הוא יסוד ההבדל בין חודש ניסן לחודש אייר.

חודש ניסן הוא החודש של שבט ראובן - חודש הראייה, בחודש זה ׳ראינו׳ אנו, עם ישראל, את הנהגת ה׳ בעולם באופן גלוי וברור במכת בכורות, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, ראייה שלא השאירה אצלנו ספק כלשהוא ביחס למציאות ה׳ והנהגתו את מאורעות ההיסטוריה, ולא הצריכה מאתנו עומק הבנה ועומק אמונה על מנת לזהות את הקב״ה כמנהל המאורעות.

ראייה ברורה וחד משמעית זו אף לא הצריכה אותנו (כמעט) להשתדלות מעשית ולמאמץ אנושי בחירי, כי הנהגת ה׳ הופיעה אלינו מלמעלה למטה, בדרך נסית ובהתגלות אלוקית בהירה וברורה.

לעומת זאת חודש אייר הוא החודש של שבט שמעון - חודש השמיעה. כי לאחר ההתגלות האלוקית הנסית הברורה שאותה ראינו בחודש ניסן, הקב״ה כביכול נעלם מעינינו ואינו מנהיג אותנו ואת העולם בדרך הנס אלא בדרך הטבע, והוא מצפה מאתנו מכוח הראייה הברורה של חודש ניסן, לשמוע אותו בחודש אייר, גם כשהוא מסתתר בתוך הטבע - בתוך המאורעות המתנהלים כבדרכו של עולם, על ידי הבחירות האנושיות וההשתדלויות המעשיות ואף המקולקלות שבהן על כל משמעויותיהן והשלכותיהן החמורות והמזיקות.

תפקידנו האלוקי-רוחני בחודש אייר, הוא לשמוע את הנהגת ה׳ בהיסטוריה - לזהות את הנהגתו והשגחתו של רבש״ע במאורעות הטבעיים שבהם הוא מסתתר, מתוך עומק מבטנו הרוחני האמוני והבנתנו השכלית, ללא כניעה למבט השטחי והחיצוני הכופר בהנהגת ה׳ את המאורעות והרואה אותם רק כמהלך אנושי בחירי המנוגד לרצון ה׳ והמנותק מתהליך גאולת העולם ותיקונו.

שמיעה אלוקית פנימית זו מצריכה אותנו אף לקחת חלק באופן אקטיבי ומעשי במאורעות ההיסטוריה המופיעים בדרך הטבע על מנת לחשוף את סוד ההנהגה האלוקית דרכם, ובכך להיות שותפים עם אל במעשה בראשית וגאולת העולם.

שם משמואל: ״הנה לפי סדר לידת השבטים מתייחם חודש אייר לשמעון, וכן הוא בזוהר הקדוש (ח״א קעג . ר:רלו.), וחודש ניסן לראובן, ושם ראובן על שם "כי ראה ה״, ושם שמעון על שם "כי שמע ה״, והרי שני החודשים האלו בחינת ראייה ובחינת שמיעה. ובזוהר הקדוש כי ראייה היא מקרוב ושמיעה מרחוק. והיינו כי בניסן ראו ישראל בעיניהם אלוקות... וכן נשאר לדורות שנותנין מן השמים התעוררות לכל איש נלבב בבחינת ראייה. אך בחודש אייר נשארה רק בחינת שמיעה מרחוק.... (דהיינו) להיות רודף אחר עומק הכוונה ולא יסתפק בשטחיות העניין... למען ישכיל על עצם הכוונה. וכן הוא בחודש הזה שצריך האדם להשכיל על הכוונה, שהמבוקש מהאדם איננו כשהוא רואה את האלוקות בעיניו (בחינת ראייה), שלדבר זה לא הייתה צריכה הנשמה לרדת לזה העולם. ואם כן - כל כוונת הנסים וההארות הגדולות של חודש ניסן היו הכנה לבד (רק בשביל) לימי ההסתר והחושך (שבחודש אייר)...״.

רק לאחר הוצאת השמיעה מהראייה - הוצאת שמעון מראובן ואייר מניסן כמשל, אפשר להגיע לחודש סיון הכולל את שניהם ולקבל בו תורה, בחינת שבט לוי, המתלוה והמחבר ביניהם, כהמשך דבריו: ״באין אח״כ לחודש סיון המתייחס ללוי, על שם ׳הפעם ילוה אישי אלי' וזוכין לחיבור ודיבוק ונשיקין דרחימא דחג השבועות״...

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שמשולש זה - ניסן, אייר וסיון - המקביל לראובן, שמעון ולוי, רמוז גם במזלות של שלושת החודשים הללו - טלה, שור ותאומים.

חודש ניסן שמזלו טלה, רומז למצב שבו היה עם ישראל בחודש זה בזמן גאולת מצרים, כטלה קטן חסר כוח ויכולת פעולה התלוי באדונו - רועה הצאן הפועל למענו והמחליט בשבילו. תכונת טלה פסיבית זו מבחינה רעיונית וההנהגה המעשית היוצאת ממנה, מתבטאת בתכונת הראייה של חודש זה כפי שהתגלתה בהנהגה האלוקית הנסית הברורה ללא צורך בשותפותם האמונית והמעשית של ישראל בגאולתם.

חודש אייר שמזלו שור, רומז לדרישה האלוקית מאתנו לקחת אחריות, הן מצד ההתבוננות בעומק ההנהגה האלוקית את ההיסטוריה גם כאשר הקב׳׳ה מסתתר בתוכה, והן מצד השותפות המעשית הפעילה שלנו בדרך הטבע במאורעות ההיסטוריה ובגאולת ישראל, כשור הלוקח אחריות - החורש את האדמה והנושא משאות גם כשאינו רואה באופן מיידי את התוצאות החיוביות של פעולותיו.

רק לאחר שהוצאנו את השור מהטלה, את חודש אייר מניסן, את השמיעה מהראייה. אז ורק אז ניתן להגיע לקבלת התורה בחודש סיון שמזלו תאומים, חודש המחבר והכולל את השור והטלה ('תאומים לא זהים׳) יחדיו, ביחס הנכון והמדוייק שביניהם..

״ויש לומר שענין ג׳ חדשים אלה מרומזים במזלות, טלה, שור, תאומים. כי הטלאים אין הבעלים נותנין עליהם עול אלא מבקשין להם מרעה טוב ויפה, והמה נמשכין אחר הרועה, ולעומת טובת המרעה נהנין הבעלים מהם בגזות וולדות, ואם יתן עליהם עול הם מתכחשין והגזות והולדות יהיו דלים ורעים, כן מתדמה ענין ההנהגה העליונה בימי ניסן... וישראל מקיימין (שיר השירים א): ׳משכני אחריך נרוצה׳, ומתפנקין על רחמי מאריהון... אך חודש אייר מזלו שור, והוא שור לעול, וכמו שנאמר (תהלים קכו): ׳הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע׳, כי איננו מרגיש מתיקות העבודה כל כך. ואעפ״כ הוא מטה שכמו לסבול עול תורה (ההופעה האלוקית המסובכת שבמציאות) אפילו בזמן ההסתר והסתלקות האור כי טוב של ימי ניסן. ובשביל (מפני ובזכות) זה זוכין לחודש סיון שמזלו תאומים״.

ספירת העומר שאותה סופרים אנו מחג הפסח עד חג השבועות, איננה ספירה טכנית יבשה הסופרת את הימים והשבועות שביניהם ותו לא, אלא ספירה רוחנית ופנימית שמטרתה קבלת התורה באופן אמיתי ובשלמות, היכולה לצאת אל הפועל רק כאשר בחינת הראייה והטלה שבחודש ניסן המתגלה מלמעלה למטה, מוציאה מתוכה את השמיעה והשור שבחודש אייר, על ידי מאמצנו האמוני והמעשי - מלמטה למעלה.

שמיעה אמונית ומעשית זו, באה לידי ביטוי ביום טוב היחידי מהתורה החל בחודש אייר - פסח שני, יום טוב שיצא אל הפועל לא מהציווי האלוקי אלא מכוח ההבנה העמוקה וההשתדלות המעשית שהופיעה על ידי עם ישראל.

זאת מפני שאותם הטמאים לנפש האדם שלא היו יכולים לחוג את חג הפסח בזמנו בחודש ניסן נטמאו כהלכה וכדין כפי אשר ציוום ה׳ - למת מצוה, לנדב ואביהוא, או לארונו של יוסף (ספרי בהעלותך), ואם כן על פי ראייתם הרוחנית החיצונית, דהיינו הבנתם השטחית, היו הם פטורים מעיקר הדין מלקיים את מצוות חג הפסח, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואונס רחמנא פטריה. אך אותם הטמאים העמיקו את מבטם והבינו בשמיעתם הרוחנית הפנימית, שאמנם פטורים הם מלקיים את מצוות חג הפסח באופן טכני ומעשי, אך אינם מוכנים לוותר על השפע האלוקי הרוחני החל בו, המהווה את התמצית הפנימית של המצוות המעשיות הנוהגות בו.

אייל סודרי: בעניין פסח שני עונה להם משה רבינו – "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט,ח).

שמיעה אמונית ומעשית זו המתגלה בחודש אייר, המשיכה להופיע במהלך הדורות בחודש זה, מלמטה למעלה דרך עם ישראל, הן ברובד הרוחני על ידי רשב״י שחשף את תורת הסוד בי״ח באייר הוא ל״ג בעומר, וממשיכה להופיע בדורנו ברובד המעשי בהקמת מדינתנו ביום ה׳ באייר, הוא יום העצמאות, וביום כ״ח באייר, הוא יום כיבושה של ירושלים עיר המקדש והמלכות המחברת ביניהם.

בקדושה של מוסף אנו אומרים: "הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים"!

את הגאולה הזאת הקב"ה משמיע לנו! צריך הקשבה והתבוננות במהלכים ההיסטוריים בשביל להבין זאת...

תהלים (קז,מג): "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'"!

אמנם, לאחר 70 שנה כבר קשה להתעלם ממהלכים כאלו אדירים של גאולה...

הרב עמיחי שוקרון:  פעם התראיין הרב שרקי ברדיו הצרפתי היהודי, שאל אותו המראיין - מדוע נקבל עלינו שהמצב הנוכחי הוא הוא הגאולה, הרי גם עם ישראל, אפילו כשמשה רבינו הגיע אליהם- הם בחנו אותו. מדוע אנחנו מקבלים את המצב, בלי דברי נביא?

ענה לו הרב שכשמשה רבינו מגיע ומבקשים לבחון אותו, זה לגיטימי וטוב, אך אחרי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מי שמפקפק בגאולה - זה דתן ואבירם.

אתה יכול להתלבט כשמישהו אומר לך שהגאולה עתידה לבוא, אתה לא יכול לערער על דבר שכבר הגיע ועינינו הרואות אותו שארץ ישראל נותנת פריה, עם ישראל שב לארצו ומהווה, בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה את רוב עם ישראל בארץ ישראל כנראה[2].





[1] ההבדל הזה בין הראיה לשמיעה מופיע בהרחבה בהקדמתו של הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל לפירושו על קהלת 'ברית הלוי' וכן בספר של תלמידו הרב וזאנה 'אור הלוי'.

[2] על פי נתוני הלהמ"ס, ב2016 היינו 44% מהיהודים בארץ ישראל. אך נתונים אלה, מחשיבים גם את כל הרפורמים בארה"ב (ובעולם) כיהודים, דבר שכמובן לא עובר את המבחן ההלכתי, לכן אחוז היהודים בארץ, כנראה גדול הרבה יותר.

יום ראשון, 25 במרץ 2018

פסח - הכוס החמישית


הכוס החמישית


מדוע בחר בעל ההגדה לספר את סיפור שיעבוד וגאולת מצרים, דרך משקפיו של היהודי הארץ-ישראלי היושב על אדמתו ומביא את ביכורי פרי אדמתו לבית המקדש:

דברים (כו ה-ט): "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

הרי יש בספר שמות תיאור מפורט של עבודת הפרך ויציאת מצרים...?

אומר הרב חנן פורת ז"ל שאפילו אם אתה צבר ונולדת בארץ אתה צריך לראות את עצמך כאילו יצאת ממצרים...

איך היום אנחנו מביאים את עצמנו ואת ילדינו לתחושה של כאילו אנחנו יצאנו ממצרים?

הדרך הכי טובה לכך היא לתאר את הקמת המדינה לפני 70 שנה, קיבוץ הגלויות, ניסי המלחמות, צבא יהודי, מדינה יהודית, שפע כלכלי וכל הניסים האדירים הקיימים אצלנו היום מול העיניים!

כשמספרים את זה לילדים בלשון הווה הילדים מרגישים שעכשיו עכשיו אנחנו גם בתהליך של יציאת מצרים, ואם מתבוננים לעומק רואים שאנחנו בתהליך הרבה הרבה יותר גדול מהנס שקרה ביציאת מצרים[1]!

תיאור מפורט של ה70 שנה האחרונות עם השוואה אל מול מה שעברנו 2000 שנה גורם לרגליים לצאת בריקוד מאליהן...

האמת היא שיש דבר שאנחנו יכולים לעשות בליל הסדר בדיוק בשביל הגאולה הזאת! דבר שאבותינו בחו"ל לא יכלו לעשות, אבל אנחנו לא יכולים שלא לעשות!

כותב הארחות חיים מלוניל בשם הראב״ד: "גרסינן בירושלמי: ד' כוסות הללו כנגד ד' גאולות שנאמרו במצרים - ׳והוצאתי׳ וכו׳, ור׳ טרפון היה מביא חמישי כנגד ׳והבאתי׳", וכך מובא בכתבי יד בנוסח הרי״ף והרא״ש.

כך גם פוסק הרמב״ם (מהד׳ קאפח, הלכות חמץ ומצה ח,י): "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מ ׳הודו לה׳ כי טוב׳ עד ׳על נהרות בבל׳, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות"[2].

הרב גורן תמך בהוספת כוס חמישית לליל הסדר כנגד הפסוק ׳והבאתי אתכם אל הארץ׳. הוא סבר שיש להחזיר כוס זו אשר בטלה עם גלות ישראל: "כעת עם שחרורה המחודש של ארץ ישראל וקבוץ הגלויות לארצנו הקדושה, מן הדין להחזיר עטרת הכוס החמישית ליושנה [...] ולומר עליו הלל הגדול". (׳הקדמת הגדת הכוס החמישית׳, 23.4.1979, אר״ג, תיק הסכמות ומכתבי המלצה; שלמה גורן, ׳הכוס החמישית/ תורת השבת והמועד, עמ׳ 151-145).

הרב אליעזר מלמד (רביבים, כ״ז באדר ב׳ ה׳תשס״ה): "עוד לשון של גאולה נזכרה (שם ו, ח): "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא חייבו לשתות כנגדה כוס חמישית...

ופירש הרב גורן זצ"ל שבשעה שישראל בגלות לא שייך לשתות את הכוס החמישית אלא רק את ארבעת הכוסות, מפני שכל קיומו של העם היהודי תלוי ביציאת מצרים, ואפילו כאשר אנו בגלות אנו קיימים בזכות יציאת מצרים, שאותה אנו מציינים בארבע הכוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. אבל לשון הגאולה "והבאתי" קשורה לישיבת הארץ, ולכן עתה אחר שחזרנו לארץ ישראל, ואף הוקמה מדינת ישראל, וזכינו ליישב את הארץ בהחלת הריבונות שהיא מצוות "וירשתם" – יש מקום לשתות את הכוס החמישית".

למה כוס זו המבשרת את הביאה לארץ ישראל נקראת כוסו של אליהו הנביא?

הגר״א (בפירושו על פרשת ׳וארא׳): "והנה אנו נוהגין שמוזגין כוס חמישי וקורין אותו ׳כוס של אליהו הנביא׳. הטעם: משום דאיכא פלוגתא בגמ׳ אם צריכין כוס חמישי ולא איפסיקא הלכתא, וכשיבוא אליהו יתברר הספק. וע״כ מוזגין כוס מספק ואין שותין אותו וקוראין אותו ׳כוס של אליהו׳ כי בבואו יתבררו כל הספיקות וגם ספק זה".

תורה תמימה[3] (הערות שמות ו' הערה ה'): "ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין והבאתי אתכם אל הארץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לענין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה.

י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה.

ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב".

כוס זו נקראת על שם אליהו הנביא שאמור לבשר את הגאולה, כותב הרב קוק שאורו של אליהו הנביא שיבוא לפני הגאולה מתבטא בגאולת החומר בארץ ישראל, דבר שאנו רואים כל יום מול עינינו!

בהפטרת שבת הגדול כתוב (מלאכי ג,כג-כד): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם"[4].

צח ואדום (הרב אברהם ואזאנא עמ' 383 - אליהו הנביא כהכנה לאורו של משיח):

את דמותו של אליהו הנביא זכור לטוב אשר בא לבשר את ביאת הגאולה, מבאר מרן הרב כשייכות למהלך של הופעת הקודש בחול ומתוך החול (קובץ ו,רצא):

"אליהו הנביא בעשיה, להעלות אל מרומי הקודש את כל הערכים המעשיים, וזאת היא התכונה המשיחית באמת, ובזה מתאחדים כל העולמים. ותכונת ברית הקודש לישראל, לקדש ידיד מרחם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו. הרדיקליות האלהית, שלא לפסוח על שנתי הסעיפים, היא תוצאה מהשלמות האופיית, קנאת הקודש, לקשר את כל העולם הירוד, את עולם העשייה כולו, לברית ד'".

התביעה בדבר הפסיחה על שני הסעיפים, היא התביעה על כך שרואים ניגוד בין הקודש לחול ולאי אפשרות להשרות את הקודש בתוך החול.

זו עומק תוכחת אליהו הנביא זכור לטוב לעם ישראל שפונה אל החול משום שסובר שהקודש עומד בניגוד גמור לכל חיי טבע.

ואליהו הנביא מוכיחם שאדרבא אין סתירה וישנו צורך במיזוג הכוחות בהופעת הקודש בחול ובשיגוב החיים, והוא אשר יביא ויכין את הגאולה (כך מבאר השפת אמת שאליהו הנביא נקרא מלאך הברית מפני שעשה ברית בין הנשמה לגוף והצליח לרומם את כל כוחות החיים והגוף, עד כדי כך שעלה בסערה השמימה עם גופו, ולכן אין מתאים ממנו לבשר ולהכין את העולם לגילוי אורו של משיח).

גם את המדרש המתאר שאליהו הנביא יושב בכל מוצאי שבת וכותב את זכויותיהם של ישראל, מסביר מרן הרב באופן זה. דהיינו שכל ענייניהם של ישראל הם בבחינת זכויות. ואפילו בפרשת העיבור שעוברים על דבריך, פנימיות ענייניהם היא – לפניך, לצורכי הפנימיות והגאולה!!!

״...וזאת היא עבודתן של ישראל, שתהיה מוכרת באחרית הימים, וגם כעת כל האומה כולה היא עובדת את עבודתה, עבודת ממלכת כהנים וגוי קדוש, בהכרה פנימית ובאמונה נאמנה. האחדות הטהורה, דעת עליונה וזקוקה זו, מוכרחת היא לשאת בתוכה את האידיאליות הרדיקלית של כל ההויה. והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני ד׳ אלהיכם. וזכויותיהם של ישראל שנכתבות תחת עץ החיים על ידי אליהו ומשיח, כוללים את כל המעשים שנעשו על ידי ישראל מראש ועד אחרית. גם ביחיד המגיע לחסידות כתב בחובת הלבבות שסופר המעשים הטובים כותב הכל בכלל הזכיות, קל וחומר לאומה כולה, זה גוי צדיק שומר אמונים, שכל מאויה הפנימי הוא רק הרוממות של קודש העליון, שהוא מתלבש בכל שאיפת חיים ובכל מחשבה, ואפילו בכל פרשת העיבור צרכיהם לפניך, וכל קנין ישראלי, וכל אומץ פרטי וכללי, הכל אור קודש שרוי בו. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בד', מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך. יבחר לנו את נחלתנו, את גאון יעקב אשר אהב סלה".

בעניין גילוי כוחו של אליהו הנביא ותכונתו, מצינו בכתבי מרן הרב ביטוי לא שגרתי המתאר חזון נבואי שרואה מרן הרב לנגד עיניו, בגילוי עניינו של אליהו הנביא זכור לטוב. ובו אחוד כח הטבע ומיזוגו בקודש, מתוך הבנה שכל כוחות החיים המתגלים הינם מלאים בפנימיותם בקודש (אורות, אורות התחיה, פרק ל):

״הנני רואה בעיני, אור חיי אליהו עולה, כחו לאלהיו הולך ומתגלה, הקודש שבטבע פורץ גדריו, הולך הוא בעצמו להתאחד עם הקודש שלמעלה מן הטבע הגס, עם הקודש הלוחם בטבע... בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה, לעדינות נפש, ולזכוך החיים, אליהו בא לבשר שלום ובנשמתה הפנימית של האומה זרם חיים של טבע מתפרץ, והוא הולך ומתקרב אל הקודש.

זכירת יציאת מצרים הולכת ונעשית לזכירת יציאת שעבוד מלכיות ההולכת ומתרקמת, והננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו, הולך הוא ונכבש לפנינו ודרישותיו הולכות ומתתאמות עם דרישותינו האציליות ממקור הקודש.

ורוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חרותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על-ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש".

תכונה נוספת המוזכרת בכתוב בדמותו של אליהו הנביא הינה השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. גם את תכונה זו מבאר מרן הרב כעניין של איחוד כוחות הקודש והחול, כשבאבות מאיר אור התורה והקודש, ובבנים מאיר אור הטבע הישראלי ונצרכין אנו לאחדם.

"הגאולה מוטבעת היא בטבע ישראל, היא חותם פנימי. גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. משה מאיר את אור התורה ואליהו את אור הטבע הישראלית הנקיה, קדושת הברית, המקנא לברית, מלאך הברית.

באבות מתגבר אור התורה, בבנים אור הטבע הישראלי הקדוש, וזה יוצץ באחרית-הימים בחבורם, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומשה ואליהו יתחברו יחד באומה ובכל אחד מישראל בפני עצמו, מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל, אב ובנין דבית ישראל".


אין מתאימה יותר מכוסו של אליהו לייצג את לשון הגאולה החמישית - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'"![5]


בענין ההיתר ההלכתי לשתות את הכוס החמישית, כותב הרב משה צוריאל:


נציין טעם נוסף להנהיג כוס חמישית על פי דברים מאירים של הרב מנחם כשר בביאורו ל"הגדת פסח ארצישראלית" (ניו יורק, תש"י, עמ' 179 ואילך) המוכיח כי כן דעת רובם מהראשונים (שם, דף 190) כוס זו מסמלת "והבאתי אתכם אל הארץ". כן כתב שו"ת הראב"ד (תמים דעים, סי' רמה) בשם הירושלמי (לפי גירסתו) ועוד ראשונים (עיין שו"ת חזון עובדיה על הלכות פסח, כרך ב' עמ' תתע). ה"לבוש מרדכי" (או"ח סי' תפ"א) מלמד שהיא מסמלת גאולתנו העתידה הנצחית. לדעת הרב כשר (שם, דף 206) היא עידננו אנו אשר זכינו ב"ה לראשית צמיחת גאולתנו, עם כל חבלי לידה הקשים המלווים העניין. כדברי חזקיהו "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה" (מל"ב יט, ג).


זו לשון הרב מנחם כשר: "והנה בזמננו אנו שזכינו לראות חסדי ה' וישועתו עלינו וכו' וקיום הבטחת "והבאתי אתכם אל הארץ", טוב ויפה לקיים מצוה מן המובחר בשתיית כוס חמישי, ולומר עליו הלל הגדול "שבשפלנו זכר לנו וכו' ויפרקנו מצרינו" ולהודות לה' על הנסים ועל הנפלאות" עיי"ש שהאריך.


ואם ישאל השואל: מי התיר לנו לשנות מן המנהג המקובל בעם ומובא בשו"ע (סי' תפ"א) לשתות רק ארבע כוסות?


ראשית, הרמ"א הוסיף שם ש"מי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול". ושבח ותהילה שאומרים להקב"ה שזיכה אותנו ולמעלה מששה מליון יהודים חזרו ארצה, "ושבו בנים לגבולם", ויש לנו הצלחה נפלאה נגד כל אויבינו מסביב, יום יום, "לא תהא כהנת כפונדקית?" לא יהיו מותרים כמו התאב והאיסטניס?


ובמיוחד לפי אותם ראשונים (התוספות והרא"ש) הסוברים שאיסור אכילה אחרי מצה של אפיקומן כדי להשאיר טעם של מצה בפה, נאמר רק בענייני מאכל ולא לענייני שתיה (עיין "חזון עובדיה" כרך ב' עמ' תתע"א, המביא דעות שאם ירצה חמישית, רשאי רק שיאמר עליו הלל הגדול).

ובודאי רשות יש לנו לשתות כוס זו כלשון רמב"ם (הל' חמץ ומצה, פ"ח ה"י).

ומבאר הר"ן בדעת הרמב"ם שרבי טרפון איננו חולק על חכמים האומרים שיש חיוב לשתות ארבע כוסות, אלא שמוסיף עליהם כי כוס חמישית היא למצוה מן המובחר. ואין סתירה מכל המדרשים שנתנו טעמים רק לארבע כוסות, כי הם דנים על עצם הגאולה, ואנו מוסיפים לעניין ברכת הפרנסה (כפי ביאור מהר"ל, ולכן רק בעל הבית בלבד הוא שותהו, ולא שאר המסובין) או שאנו מוסיפים כוס על שם הגאולה העתידה. ארבע כוסות הן לעניין גאולת מצרים, והחמישית היא על גאולת הנצח. ועכשיו שאנו בניצנים ראשונים של גאולת ישראל, ודאי כדאי הוא לברך את הקב"ה על כך. במיוחד יושבי ארץ הקודש, שגם למראה עיניים נתקיים בהם "והבאתי אתכם אל הארץ", ינהגו כוס חמישית.



תכל'ס איפה מכניסים את הכוס הזו ואיך?

הרב מנחם כשר (קונטרס כוס חמישי עמ' 28): "להלכה למעשה לכתחילה מי שרוצה לקיים כוס חמישי, בוודאי יש לו להתנהג כמ"ש הראשונים, לחתום הלל המצרי ב'יהללוך - בתשבחות' (בעצם לסיים את ההגדה) ולשתות כוס רביעי (איפה שרשום לשתותו בדיוק, אבל לא לברך ברכה אחרונה) ולומר הלל הגדול (מזמור קלו: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו") על כוס חמישי בלי חתימה ובלי ברכת בורא פרי הגפן (ואחריו לברך ברכה אחרונה על היין)".

מי שחושש לשתות את הכוס החמישית, שיוסיף לפחות כוס יין בחלק של ה'שולחן עורך' ויודה לה' על הניסים והנפלאות ב70 שנה האחרונות ובמיוחד על קיבוץ הגלויות מארבע כנפות הארץ!






-----

[1] הנביא ירמיה כותב: "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה, וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".

הנביא קובע שהעליה לארץ בימינו היא נס יותר גדול מיציאת מצרים!

כך כותב המהר"ץ חיות, ביציאת מצרים עלינו ממדינה אחת לארץ ישראל, ובימינו מיליוני יהודים מ- 102 מדינות מחליטים לעלות לארץ ישראל אחרי כמעט אלפיים שנה הם לא היו בה!

כשמתבוננים בדברי הנביא ירמיה רואים שיש עוד כמה דברים שבהם הגאולה בימינו יותר מגאולת מצרים. רק צריך לשים לב לגודל הנס:

יצאנו ממצרים אחרי 210 שנות גלות, והיינו עובדי ע"ז. מהגלות יצאנו אחרי 1940 שנים ולא שכחנו את תורתנו, את יעודנו ואת ארצנו.

יצאנו ממצרים חמושים וברכוש גדול ובכל זאת פחדנו משש מאות רכב של מצריים ולא האמנו שנצליח לנצח. מהגלות יצאנו בעוני גדול. ללא נשק או ידע בלחימה, ובכל זאת הצלחנו להילחם מול אומות רבות ומנוסות, לגרש אותם ולכבוש את הארץ.

ביציאת מצרים היה לנו מנהיג ענק, משה רבינו, שידע ללכד אותנו ולהוביל אותנו להלחם מול פרעה ולהגיע לארץ. ביציאה מהגלות, לא היה לנו שום מנהיג מקובל על כולם כבר 2000 שנה, ובכל זאת הצלחנו.

ביציאת מצרים האמנו בה' רק אחרי שראינו מופתים: 10 מכות וקריעת ים סוף. היציאה הזאת מגלות באה בלי שום נס גלוי מעל הטבע, ובכל זאת האמנו ובאנו לארץ לא מיושבת.

בגלות מצרים שיעבדו אותנו המצרים ורצו להרוג את הזכרים, היה קשה לצאת מהשעבוד הנפשי והתגברנו על הפחד רק אחרי 40 שנה. בגלות הזאת רצו להשמיד את כולנו, הצליחו להשמיד שליש מאיתנו, ובכל זאת התגברנו על הפחד וההשפלה וכבר אחרי 3 שנים מהשואה נכנסנו לארץ ישראל.

כשנכנסו לארץ אחרי היציאה ממצרים הארץ הייתה מיושבת על ידי שבעה עממים. כשיצאנו עכשיו מהגלות הארץ הייתה ברובה שממה, כך השאיר לנו אותה הקב"ה 1900 שנה וזה פלא גדול.

ביציאת מצרים הסכימו פרעה וכל מצרים שנצא ומיד ביציאה חזרו בהם. עכשיו ביציאה מהגלות רוב אומות העולם הסכימו שנקים מדינה וכמעט שלא חזרו בהם.

יציאת מצרים היא דבר נצחי שרק התחיל לפני 3000 שנה, אבל עדיין לא נפסק, כדברי הרב קוק: "המפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרוע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה, באין הפסק והפרעה"!

[2] וכן בעלי התוספות על התורה (קובץ דעת זקנים): "ד׳ כוסות כנגד ד׳ גאולות ׳והוצאתי׳ ׳והצלתי׳ ׳וגאלתי׳ ׳ולקחתי׳ וכוס חמישי, דהיינו למאן דצריך למשתיה, הוא כנגד 'והבאתי׳ שגם הוא גאולה. כדא׳ אינשי: מאן דמריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה, אי לא אייתיה לבי דריה מאי אהני ליה? פי׳: עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו, אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל לו כל הטובה? ה״נ: אם לא הביא הקב״ה אותן לארץ ישראל מה היה מועיל להם היציאה של מצרים (שמות יב,ח)".



[3] הרב ברוך הלוי אפשטיין, בנו של ערוך השולחן, אמו הייתה אחותו של הנצי"ב, ראש ישיבת וולוז'ין.



[4] הרב חרל"פ (הגדת אילת השחר עמ' סט'): "מצד אחד כתוב שהגאולה תהיה פתאומית – 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים' (מלאכי ב), ומצד שני גאולתן של ישראל קמעא קמעא (ירושלמי ריש ברכות), 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה...' (ישעיה נב,יב)?

אלא יחד עם הגילויים האיטיים של גאולה הדרגתית יהיו גם קפיצות בגאולה (כדוגמת מלחמת ששת הימים).

אורו של אליהו רמוז בפסוק 'ואני אתנהלה לאיטי וגו' עד אשר אבוא אל אדוני שעירה' ס"ת אליה.