Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שני, 26 בפברואר 2018

רבינו החיד"א – ר' חיים יוסף דוד אזולאי

רבינו החיד"א – ר' חיים יוסף דוד אזולאי



קורות חייו (דף החכם היומי):

רבי חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה מרן החיד"א, נולד בשנת תפ"ז (1727) בעיר חברון, צאצא של המקובל חכם אברהם אזולאי בעל ה'חסד לאברהם'.
למד בירושלים אצל רבו חכם יונה נבון בעל ה'נחפה בכסף', אצל חכם יצחק ראפאפורט, ובישיבתו של ה'אור החיים' הקדוש – רבי חיים בן עטר. ולבסוף יחד עם רבי יום טוב אלגאזי בישיבת המקובלים בית אל למד בחבורתו של רבי שלום שרעבי (הרש"ש).
בשנת תקי"ה (1755) יצא לראשונה את ארץ ישראל כשליח דרבנן לארצות צפון אפריקה ומערב אירופה. בשנת תק"ל (1770) יצא למסעו השני. תוך מסעו בזמן שהותו בתוניס, בשנת תקל"ד (1774), נודע לו על מותה של אשתו - רחל ממנה נולדו לו ארבעה ילדים. הוא חזר לארץ ישראל, ולאחר מכן נישא בשנית. בשנת תקמ"א (1781) יצא למסעו השלישי. בכל מקום אליו הגיע, מרן חיים יוסף דוד אזולאי בחן את אוספי הספרים שמצא, בספריות ובארכיונים, רבים מהם בכתבי יד שלא הודפסו, מהם גם העתיק בספריו.
לבקשת הקהילה היהודית בליוורנו, לאחר סיום מסעו השלישי, מרן חיים יוסף דוד אזולאי השתקע בעיר ליוורנו שבאיטליה, והקדיש את רוב זמנו לכתיבת חיבוריו, וכן שם פורסמו מרבית ספריו.
מרן חיים יוסף דוד אזולאי נפטר ביום י"א אדר בשנת תקס"ו (1806) ונטמן בעיר ליוורנו.
בשנת תש"כ (1960) ביוזמת הראשון לציון חכם יצחק ניסים ורבה של ליוורנו חכם אליהוא טוואף הועלו עצמותיו אל ארץ ישראל והוא נטמן ע"י הרב מרדכי אליהו זצוק"ל בהר המנוחות.
מרן חיים יוסף דוד אזולאי הותיר אחריו 122 חיבורים בנושאים רבים, ביניהם ספרי הלכה, פרשנות ודרושים כ'ברכי יוסף - שולחן ערוך', 'אהבת דוד' - דרושים, 'פתח עיניים' - על אגדות התלמוד, 'מחזיק ברכה' - ענייני תפילה, 'כיסא רחמים' - מסכתות קטנות, 'זרוע ימין' - על מסכת אבות. ספרי היסטוריה ומסעות כ'שם הגדולים', ו'מעגל טוב'. פירושים על התנ"ך כ'לחם מן השמיים' - תורה, ו'חומת אנ"ך' על נביאים כתובים.


קורות חייו באריכות (מ'בשבע' ועוד):


התינוק שכמעט מת

מוצאה של משפחת אזולאי מחכמי קסטיליה שבספרד. לאחר הגירוש עברה המשפחה לעיר פאס שבמרוקו. אחד מבני המשפחה, המקובל הנודע ר' אברהם אזולאי, עלה ארצה והתיישב בחברון. נכד נכדו, החיד"א, מספר כי הספינה שבה עלה בדרכו לארץ נקלעה לסערה. לאחר שניצל ממנה והגיע לארץ, שיווה לחתימתו מראה של ספינה, לזכר הנס. 

ר' אברהם קבע את מושבו בחברון, אולם את ספר הקבלה הידוע שלו 'חסד לאברהם', העוסק גם בשבחה של ארץ ישראל, כתב דווקא בעיר עזה, שאליה ברח לתקופה קצרה בשל מגפה שפרצה בחברון. ר' אברהם נפטר בשנת ת"ד (1644) וקברו המצא עד היום בבית הקברות העתיק בחברון.
בנו של ר' אברהם היה ר' יצחק אזולאי, אף הוא מקובל גדול. בידינו השתמרו רשימות בכתב ידו, ובהם גילויים שנתגלו לו מהמלאך יהואל. בסוף ימיו נסע ר' יצחק לשליחות בקושטא, היא איסטנבול, בירת הממלכה העותומאנית, ונפטר שם.
ר' ישעיה, סבו של החיד"א ובנו של ר' יצחק, חי בירושלים, בה למד תורה מפיו של ר' חזקיה די סילוא, מחבר הפירוש הידוע 'פרי חדש' על השולחן ערוך. ר' ישעיה היה מקורב לחבורת המקובלים האשכנזיים שעלו לארץ עם ר' יהודה החסיד בשנת ת"ס (1700), והשיא את בנו, ר' יצחק זרחיה, לשרה, בתו של המקובל ר' יוסף מביאלא. כך יוצא שאמו של אחד מעמודי הפסיקה הספרדית היתה אשכנזית.
בשנת תפ"ד (1724) נולד בירושלים לר' יצחק זרחיה אזולאי ולאשתו שרה בנם הבכור. המאורע, שהיה אמור להיות באופן טבעי משמח, כמעט שהפך לאבל. התינוק, שנולד לאחר שבעה חודשי הריון בלבד, נחשב למת והונח כבר על הארץ. סבתו הבחינה כי יש בו עדיין רוח חיים, נטלה אותו וכיסתה אותו בצמר גפן כדי לחממו, ובכך הצילה למעשה את חייו. הילד נקרא יוסף, על שם הסב המקובל הגדול. השמות האחרים, חיים ודוד, נוספו ככל הנראה מאוחר יותר.
חיים יוסף דוד הצעיר, שהתייתם מאמו בגיל שמונה (באותה שנה נפטר גם סבו, ר' ישעיה אזולאי), החל ללמוד תורה, ועל-פי עדות אביו כבר בצעירותו התבלט בשקידתו: "כבן שש כבן שבע ותחל רוח ד' לפעמו, הכיר את בוראו ויכ"ר יוסף בידיעת ביתו בו ולא ימיש מרחובה .... ויט שכמו לסבול בקי בהטיה יושב אוהלים בית מדרשו של מר גיסי הרב המחבר נחפה בכסף".
למד בעיקר אצל ר' יונה נבון, בעלה של דודתו, ועשה חייל בלימודיו. הדברים הגיעו עד כדי כך שכשביקר בבגרותו במסגרת שליחותו בתוניס, עוד זכרו אנשי המקום את דברי השבח של ר' יונה נבון, שביקר אף הוא במקום 36 קודם לכן, על תלמידו הנער חיים יוסף דוד בן ה-13.

החבורה הירושלמית

החיד"א למד גם אצל גדולי הדור האחרים שחיו בירושלים, ובהם אף הראשונים לציון. אך יותר מכל רבותיו מביא החיד"א שמועות דווקא ממי שהיה בירושלים רק תקופה קצרה ביותר: ר' חיים בן עטר, מחבר הפירוש 'אור החיים' על התורה. ר' חיים עלה לירושלים ממרוקו והקים בית מדרש בשם 'כנסת ישראל'. לאחר שנה בארץ נפטר.
בגיל 16 (או 14) נשא החיד"א את אשתו הראשונה רחל, בתו של ר' נסים ברכה. מאשתו זו נולדו לו כל ילדיו הידועים לנו, שני בנים: ר' רפאל ישעיה (שהיה רבה של העיר האיטלקית אנקונה) ור' אברהם, ושלוש בנות: שרה (שהתגוררה בליוורנו עוד לפני אביה), קלארה (נפטרה בצעירותה) ושמחה (נישאה לר' אברהם, בנו של ר' דוד פארדו, מחבר הפירוש 'חסדי דוד' על התוספתא).
החיד"א נמשך לתורת הסוד, ולמד גם בישיבת המקובלים 'בית אל', שם קיבל תורה מפי אחד מגדולי המקובלים שבכל הדורות, ר' שלום מזרחי שרעבי, המכונה הרש"ש הקדוש, שעיקר עסקו היה בביאור כוונות התפילה של תורת האר"י. ואכן, ביומניו של החיד"א, שבהם השאיר קבלות והנהגות שקיבל על עצמו, אנו מבחינים בניסיונותיו ללכת בעקבות רבו זה ולהתפלל בכוונות המקובלים.
פרשה מרתקת מאותה תקופה היא פרשת הקמת 'חברת אהבת שלום' של חברי ישיבת 'בית אל'. בדומה לחבורות חסידים נוספות, כמו האר"י וגוריו והרמח"ל ותלמידיו, חתמו כמה חברים על חוזה התקשרות שבו הם מתחייבים "להיות חברים חברי הנפש בעולם הזה ובעולם הבא... למרס את דם אהבת החברים שלא יקרוש".
12 חברי הקבוצה הסודית קיבלו על עצמם לסייע איש לרעהו בעבודת ה'. מלבד הסיוע שעל כל אחד יהיה להושיט לחברו, אם יצטרך, בעולם הזה או הבא(!), ומלבד החובה להוכיח ולהעיר על הטעון תיקון, מוזכרת בשטר ההתקשרות גם הקבלה שלא לשבח האחד את השני, ואף לא לקום מפני הכבוד לחבר אחר בקבוצה, גם אם הוא גדול יותר בחוכמה. החיד"א חתום על שטר ההתקשרות משנת תקי"ח (1758), לאחר שחזר ממסעו הראשון בחו"ל, וייתכן שהיה שותף לחבורה עוד קודם לכן. בחבורה היה שותף גם ידיד נעוריו של החיד"א, ר' יום טוב אלגאזי, לימים ראש בית המדרש 'בית אל' והראשון לציון.

בן 29 בלבד היה החיד"א כשנתבקש על-ידי קהילת חברון לצאת מטעמה לשליחות איסוף כספים בארצות הגולה. רבים הם השלוחים שיצאו לחו"ל מטעם קהילות ארץ ישראל, ואף חכמים רבים נמנו עמם, אך נראה כי החיד"א היה הידוע מבין כולם. תכונות רבות של החיד"א הכשירוהו לשליחותו זו. הוא היה בעל חזות נאה ביותר, ומראהו האצילי העיד על גדלותו. הנהגתו היתה בנימוס ובדרך ארץ, וכל חזותו אומרת כבוד. גם הגויים התפעלו ממראהו, וכשבשליחותו השנייה ראהו מלך צרפת, הוא שאל את מלוויו: "מאיזו ארץ השגריר הזה?" מידותיו הטובות ומאמציו לעלות במעלות החסידות הוסיפו ודאי למראהו האצילי. החיד"א ידע גם כמה שפות דבר שהועיל לו במסעותיו.
את כספי השליחות שמר בנאמנות, וערך חשבון מפורט של הכנסות והוצאות. הוא סירב לקחת מנדיבי הגולה גמול כספי לעצמו. כשיהודי צרפתי הבטיח לתרום לחברון סך של 1000 איסקודי אם ישפיע על אשתו לקבל גט, ענה לו החיד"א: "אם אתה רוצה לעשות שלום, אני אתעסק בחינם, לפי שכל העולם אומרים שאשתך צנועה... אבל להפריד הוא חילול השם".
החיד"א סבר שמחובתם של בני הגולה לדאוג לקיומם של אחיהם שבארץ הקודש. בכבוד, באהבה ובכספים שהם תורמים לשליח מהארץ, סבר, הם נעשים שותפים למצוות יישובה. כשלא נהגו בו כבוד הראוי לשליח ארץ ישראל, כעס על כך החיד"א וכאב את ביזויה של ארץ ישראל, שהוא מייצגה. לעומת זאת, כשזכה לכבוד הוא תלה זאת לא בזכותו אלא בזכותה של ארץ ישראל. גם כששמע באמסטרדם על הכבוד שרוחשים לו בצרפת, הוסיף: "לכבוד ארץ ישראל".
כשתלמידי החכמים החריפים של תוניס נוכחו לראות את גדלותו בתורה, הוא כתב: "ואני מכיר חסרוני ושפלותי בעיון ובכל חכמה באמת, לא מענווה ? כי בער אנוכי באמת, אבל הייתי מתחנן לפני ה' המרחם על כל, שלכבוד ארץ ישראל יחנני חכמה ורוחב לב, לפי שהיו אומרים שלא יש (שאין) תלמידי חכמים הגונים בארץ ישראל".
התלאות שעבר החיד"א בדרכו היו רבות מאוד. כבר כשהלך מירושלים לחברון ניצבו עליו כעשרה 'בני המן' מהכפר חלחול וציערוהו מאוד. בעזה נאלץ להמתין 50 יום לשיירה. משם נסע לאלכסנדריה שבמצרים, ומשם הפליג לליוורנו, שאליה הגיע בראש חודש אלול תקי"ג (1753). הוא סבב בערי איטליה, גרמניה, הולנד, אנגליה וצרפת.
כשחזר לארץ באדר תקי"ח (1758), לאחר כארבע שנים וחצי של שליחות, החל החיד"א ללמד תלמידים בישיבה בירושלים. הוא כיהן גם כדיין בשני בתי דין בעיר. בשנת תקכ"א (1761) הוצעה לחיד"א משרת ה'חכם' בקהילה הספרדית והפורטגזית באמסטרדם, שהיתה החשובה והעשירה שבין הקהילות הספרדיות בעולם, אך החיד"א סירב להצעה.
שליחות נוספת הוטלה על החיד"א לקושטא, כשאירעה מחלוקת בקהילת ירושלים. החיד"א יצא לדרך בשבט תקכ"ד. בדרך התנפלו עליו שודדי אבו גוש, שנודעו כמסוכנים במיוחד. החיד"א מספר ביומנו שנאלץ להשתמש בשם קדוש על מנת להינצל. כשהגיע למצרים הבין שאין לו למה לנסוע לקושטא, ובחששו מהמצב בירושלים נשאר לפי שעה בגלות. למרות שהתקבל במצרים בכבוד גדול, היתה חסרה לחיד"א אווירת הקדושה של ירושלים. בשל חוסר היכולת לנהוג בחסידות הראויה, הוא נמנע מללמוד בכתב יד נדיר של ר' חיים ויטאל שמצא.

השנים הפוריות

לאחר שהמחלוקת בירושלים לא שככה, נאלץ החיד"א להיענות ללחץ הנהגת הקהילה, והתמנה בפעם היחידה בחייו לרב. חמש שנים כיהן ברבנות במצרים, שבהן סבלו בני משפחתו מחלות, ובאותה שנה נפטרו אביו ובתו. הגעגועים העזים לארץ הקודש עשו את שלהם, ומקץ חמש שנים לשבתו במצרים הוא חזר לארץ. המצב בירושלים עדיין לא נרגע לחלוטין, ולכן החליט החיד"א להתיישב בחברון. שנות ישיבתו בחברון, עד שנשלח מטעמה בפעם השנייה, היו לו שנים פוריות של לימוד וכתיבה. כאן הוא כתב גם את חלק הארי של ספרו ההלכתי החשוב ביותר, 'ברכי יוסף'.
בערב ראש חודש חשוון תקל"ג (1772) יצא החיד"א לשליחותו השנייה מטעם קהילת חברון לאזור שאליו נשלח בפעם הראשונה, כשהפעם גם היה תושב העיר. ממסעו זה לא שב יותר החיד"א ארצה עד סוף ימיו. החיד"א נסע בתחילה למצרים, ואחר-כך עבר לתוניס.
בתוניס נודע לו על פטירת אשתו. מתוניס המשיך החיד"א לליוורנו, שם שהה בבית בתו שרה, שהתגוררה במקום. משם פנה לסובב בקהילות איטליה, צרפת והולנד. הכספים שאסף בשליחותו הגיעו לשווי עצום. החיד"א הגיע לליוורנו יומיים לפני ראש השנה תקל"ט (1778) ושם נסתיימה שליחותו. זמן קצר לאחר מכן נשא אישה שנייה, שאף שמה היה רחל.
החיד"א החליט להתיישב זמנית בליוורנו. אולי היה זה בגלל הרצון להדפיס את ספריו בעיר הדפוס ליוורנו, ואולי היה זה בגלל נישואיו הטריים. הסבר נוסף שהועלה הוא רצונם של בני ירושלים למנותו לראשון לציון, בעוד שהוא עצמו ברח מרבנות. גם בליוורנו ביקשו להכתירו כרב, אך הוא סירב. יחד עם זאת, מעמדו כגדול העיר ומנהיגה של יהדות איטליה, גם ללא תואר רשמי, היה ברור.

כותב ומדפיס

החיד"א כתב מספר עצום של ספרים, חלק גדול מהם תוך כדי נסיעותיו, כשהוא נעזר בזיכרון המופלג שניחן בו. את ספרו הראשון, 'שער יוסף' על מסכת הוריות, הדפיס בליוורנו עוד בשליחותו הראשונה, במצוות אביו. במסגרת שליחותו הרבה החיד"א לבקר בספריות מפורסמות, ומצא כתבי יד רבים, שבנוסחאותיהם נעזר בספרו זה ובספריו האחרים. במסגרת ביקוריו הוא מצא גם את כתב היד שאנו מכירים היום בשם 'כתב יד מינכן'. החיד"א סבר כי יש להיזהר מלהשיג על דברי רבותינו הראשונים, כי ייתכן מאוד שאמרו מה שאמרו בגלל גרסה אחרת שהיתה לפניהם בדברי התלמוד.
ספר מפורסם נוסף שכתב החיד"א הוא 'שם הגדולים', המחולק לשני חלקים: מערכת סופרים ומערכת ספרים. זהו ככל הנראה ספר הביבליוגרפיה העברי הראשון, שבו הוזכרו החכמים שחיו עד זמנו וספריהם. גם בכתיבת ספר זה נעזר החיד"א בכתבי יד עתיקים שראה במסעותיו.
החיד"א כתב כמה וכמה ספרים בהלכה: ספרי פסקים, שאלות ותשובות ופירושים. ספרו החשוב ביותר, שהקנה לו את מעמדו המרכזי כאחד מגדולי הפוסקים שקמו לעם ישראל, הוא ספרו הגדול 'ברכי יוסף', על ארבעת חלקי השולחן ערוך. כהשלמות לספר זה נדפסו הספרים 'שיורי ברכה' ו'מחזיק ברכה'. על החשיבות העצומה שייחס עולם התורה ל'ברכי יוסף' תעיד העובדה שעוד בחייו של החיד"א נדפסו קיצורים לספר זה.
ספרו שיצא לאור במספר הרב ביותר של מהדורות הוא הספר 'עבודת הקודש', אוסף של כמה חיבורים קטנים יותר. הספר הנו ספר מוסר והנהגות, והוא התקבל כאחד מספרי המוסר היסודיים של עם ישראל. לימים, כשר' ישראל ב"ק הקים בית דפוס בירושלים, הפך ספר זה לספר העברי הראשון שנדפס בעיר הקודש (בשנת תר"א, 1841).
החיד"א כתב גם ספרי דרשות, פירושים לתנ"ך, להגדה של פסח, למסכתות קטנות (שאת חלקן הוציא בעצמו לאור), תפילות, מוסר, והשלמות לספר 'חוק לישראל' בשם 'יוסף לחוק' (שמאז נוספו לכל המהדורות של 'חוק לישראל').
המהדורה החדשה של כתבי החיד"א שיצאה לאור לפני שנים אחדות מכילה כארבעים כרכים.

באיסוף, במוסר ובהלכה

החיד"א לא נמנע מלבקר בגני חיות ובמוזיאונים, וביומנו הוא מתאר את התפעלותו מתופעות יוצאות דופן שראה. כך הוא כותב על גן חיות בלונדון שבו ביקר: "ושם ראיתי אריות, ונשר בן מאה שנה, וחתול מהאינדיאה (הודו) גדול ככלב, וחתול אחר כלאים מחיה, וחיות אחרות מבהילות בשלשלאות של ברזל".
בלונדון היה ככל הנראה במוזיאון צבאי, שהחיד"א מתאר באריכות את עושר אוצרותיו שהתפעל מהם מאוד, ויחד עם זאת מסיים: "הן כל אלה ראתה עיני, דואג ושמח אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, הנה ימים באים... ועינינו תראנה רוח אפינו משיח ה' מאיר ומזהיר כאור החמה שבעתיים מוכתר בכתרי כתרים קודש הוא לה', כן יהי רצון".

הרב משה צוריאל, מחבר 'אוצרות גדולי ישראל', אומר כי לדעתו יש להעריך את פועלו של החיד"א בשלושה נושאים:
ראשית, יכולת האספנות שלו. הוא היה זכרן גדול (גם אם לא החשיב עצמו ככזה), ואת כתבי היד המרובים שראה במסעותיו זכר ושיבץ בספריו. תחום נוסף שבו פעל החיד"א הוא נטייתו לקדושה ולחסידות. הוא השאיר לנו כמה ספרים בנושא שהתקדשו בעם ישראל. נוסף לכך נשארו בידינו בכתב ידו ההנהגות שקיבל על עצמו כדי להתקדם בעבודת ה'. אנו יודעים אלו ספרי מוסר הוא למד, כיצד נהג בסיגופים ומיעוט דיבור למשך תקופות ארוכות והנהגות חסידות אחרות שנהג בהן. אף בזקנותו לא הרפה מהרצון לעלות ולהשתפר, ובידינו נשתמרו הנהגותיו לשנת תקס"ה (1806), שנה לפני פטירתו, כשהיה כבר בן למעלה מ-80.
נקודה נוספת שבה התבלט החיד"א היא סמכותו ההלכתית הנכבדה, שאפשר לדמותה לסמכות הגר"א, בן דורו, בפסיקה האשכנזית. כשהרב עובדיה יוסף שליט"א מזכירו בספריו, הוא מכנהו בתואר הנדיר "מרן החיד'א", ובחלק השישי של ספרו 'יחווה דעת' הוא מביא את דברי ר' עבדאללה סומך, גדול רבני בגדאד, בספר 'נר מצוה': "וחביבים עלי דברי גאון עוזינו החיד"א... וכמו שאמרו על הרמב"ם 'ממשה עד משה לא קם כמשה', כעת יאמר מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף, כלומר ממרן רבנו יוסף קארו עד רבנו יוסף אזולאי לא קם כיוסף. כי הגדיל לעשות ספרים הרבה". ואביו של ר' עבדאללה העיד: "ושקיבלנו עלינו הוראות החיד"א כדרך קבלת דברי מרן השולחן ערוך".
גם אצל האשכנזים התקבל החיד"א ביותר כפוסק, כאיש מוסר וכמקובל. כתלמידו של בעל ה'אור חיים' הנערץ על החסידים, היה גם החיד"א מוערך מאוד בקרבם. וכך אמר ר' אלימלך מליז'נסק: "שם באיטליה יש צדיק אחד גדול, אשר על-ידי חיבוריו הטהורים מבטל כל ספרי המינות. ומי ייתן והיה לבבם של ישראל לשקוד על דלתי ספרי החיד"א, לא יזיזו אותם כלום מאמונתם".
כמה פעמים רצה החיד"א לשוב לארץ, אך בכל פעם נתקל במכשול אחר. בסופו של דבר נשאר החיד"א בליוורנו ונפטר בה בשנתו ה-83, בשבת 'זכור' י"א באדר תקס"ו (1806).
החיד"א נקבר בבית העלמין בליוורנו, מהנכתב על מצבתו: "מופת הדור גדול מנביא... אוי כבה נר מערבי לחש ונהי גדול עצבי... מצבת קבורת איש אלוקים קדוש, מופת הדור והדרו המקובל האלוקי מרביץ תורה בישראל חסיד והעניו ריש מתיבתיה..."
כבוד גדול עשו לו במותו, לא רק בליוורנו אלא בכל קהילות ישראל עשו יום ביטול מלאכה והספד ועצרה.





ביום י"א באדר שנת תקס"ו, ליל שבת קודש זכור, בהיותו בן פ"ג שנים, נתבקש החיד"א לישיבה של מעלה. במוצאי שבת קודש פרשת זכור נקבר החיד"א בליוורנו שבאיטליה. בשנת תש"א, פונה בית העלמין היהודי שבו היה קבור החיד"א לחלקה מיוחדת בבית עלמין חדש שהוקצה לכך. כעשרים שנה לאחר מכן, מאה חמישים וארבע שנים לאחר פטירתו, בכ' באייר, ה'תש"ך, הועלו עצמותיו לארץ ישראל. העלאת העצמות הייתה בלי הסכמה מפורשת של ממשלת איטליה. הם בודאי חשבו שהקבר שלו אולי עשוי לשרת את התיירות שלהם. אבל העצמות הועלו לישראל על ידי ד"ר שלמה אומברטו נכון, שהיה רופא איטלקי בעל לב נפלא.
בישראל טיפלה בקבורה של העצמות משלחת של כמה רבנים חשובים. ביניהם היו הרב לניאדו, ורבי יצחק אבוחצירא, ועוד כמה רבנים שהלכו לנמל התעופה לוד לקחת את הארון.
לפני שהגיע ארונו של החיד"א לארץ, ביקש ממני הראשון לציון הרב יצחק ניסים זצ"ל לטפל בקבורה. בבוקר שבו הגיע הארון, טבלתי בירושלים, ולאחר מכן נסענו באוטובוס לשדה התעופה. שם חיכו לנו הרבנים שמונו לטפל בקבורה.
משנחת המטוס, עלינו לקחת את הארון ולא ראינו שום ארון. שאלנו את ד"ר נכון: 'איפה החיד"א?' הוא הראה לנו ארון עץ קטן בגודל 50 על 60 ס"מ. ואמר: 'הנהו לפניך, בארון'.
נזדעזעתי: 'החיד"א בארון הזה?!'
'כן', השיב, 'העצמות מלוקטות'.
תמהתי: החיד"א לא היה שלד שלם?! איפה הראש, איפה הרגליים? אמרו לי: יש סימן וי על כל ארון, וכך תדע איפה הראש, איפה הרגליים. הוצאנו אותו משדה התעופה לאיזה חדר מיוחד, להרכיב אותו בארון.
אמרתי לרבנים: נלך למקווה. איפה יש כאן מקווה? אומר לי הרב אבוחצירא: המקווה סגור, והנה המפתח בכיסי. אמרתי לו: תביא לי את המפתח, אני הולך. חכו עד שאני חוזר.
הארון היה סגור עם ברגי פיליפס, לא ידעתי איזה מברג יתאים להם לכן נכנסתי לאחר הטבילה במקווה לחנות כלי עבודה, פניתי אל המוכר וביקשתי: 'תן לי את כל מברגי הפיליפס שיש לך'. ומשם חזרתי מייד למקום שבו היה הארון.
אמרתי לרבנים: אנחנו לא נמשיך את ההלויה בארון כזה קטן, זה לא כבוד לרב החיד"א ככה. אני אפרק את הברגים של הארון מלמעלה, והעצמות ירדו לארון גדול שנמצא מתחתיו.
התקרבנו כולם יחד אל הארון הגדול. על פניהם של כל הנוכחים סביב הארון הייתה הבעת מתח, והזמן כאילו עמד מלכת. כולם עקבו בדומיה, בפחד, בחרדה ובקדושה, ואין זה פלא, שכן מולם בתוך הארון טמונות עצמותיו הקדושות של החיד"א.
זיהיתי את המברג בעל הגודל המתאים והתחלתי לפתוח את הבורג הראשון מלמעלה. מייד החל בוקע רעש מתוך הארון. כולם סביב נבהלו ונבעתו, הרב אבוחצירא התעלף. אני עמדתי. אמרתי: 'הרב חיד"א, אני באתי לטפל בך, כתוב בספר שלך שצריך לקבור את הנפטר בצורה מכובדת שהעצמות לא יהיו מגולגלות. אני לא יודע איפה הראש, איפה הרגליים. תסדר את עצמך'.
"המשכתי לפתוח את הארון, והנה הרעש בוקע שוב, אך הפעם בעוצמה מוגברת. שוב זעקתי: 'הרב החיד"א! אתה כתבת כך וכך ואני עשיתי בדיוק כדבריך'! בפתח הארון, הנחתי את ידי על עצמות החיד"א, ובנשימה עצורה ביקשתי מהחיד"א שיסתדרו העצמות מאליהן. פתאום חשתי שידי זזות על פני כל הארון עד שהעצמות המלוקטות התחברו לכדי שלד שלם.
סגרתי מיד, הברגתי, כיסיתי וקראתי לרבנים שחזרו ובאו לטפל ברב הקדוש הזה.
לקחנו אותו. בירושלים שמו מודעות בשם הרבנות הראשית והרב נסים, כדי שיצאו להלוויה. היו כאלה שלא רצו ללכת להלויה מסיבות פוליטיות. היה שם נכד אחד של החיד"א, משפחה אשכנזית חרדית, וסיפרתי לו מה שקרה עם הארון. הוא שאל: מי אמר שזו אמת? אמרתי לו: הנה עדים.
שאל אותם, לקח אותם לבית הדין של העדה החרדית והם ספרו את המעשה. הלכו דייני העדה והוציאו מודעות מכיוון שהשלד שלו קיים, כולם חייבים ללכת להלוויה.
כמו כן עשיתי חור בארון מלמטה, כמו שכותב בספריו, כדי שינק מעפר של ארץ ישראל, וב"ה בא על מנוחתו בכבוד. ושנת מנוחתו כבוד. יהי רצון שזכותו תעמוד לנו ולכל ישראל.

החיד"א פועל לפתור החידה

סיפר הרב דוד שמחון, הרב של שכונת קרית-יובל בירושלים, את הסיפור על היעלמותה של הילדה הודיה קדם, ילדה כבת שלוש, בשבת בצהריים מבית אביה: המקרה הזה הגיע לפני, כיוון שהיו חייבים לחפש את הילדה בעיצומה של השבת, והייתי צריך להורות לאנשים לחלל שבת לשם כך.
במהלך השבוע שאחרי ההיעלמות שוחחתי עם מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל ואמרתי לו שאנו רוצים לעשות יום תפילה גדול למציאת הילדה, במרכז הרוחני התורני "בית שלמה" בקרית-יובל, ביום שני. הרב אמר שנקבע את התפילה ליום שלישי אחה"צ, וביום שני אבוא אליו עם ההורים ב-23:30 בלילה. לא הבנתי למה הרב דוחה את הפגישה ואת התפילה, אבל קיבלתי את דבריו ובאנו אל הרב ביום שני עם ההורים ועם שוטר שליווה אותם.
הרב קיבל אותם בסלון ושוחח רק עם האם, מבלי להתייחס כלל אל האב, ואפילו לא הביט עליו. ניסיתי לרמוז לרב, כי הדבר גרם לי אי נעימות, אך הרב התעלם מהאב לגמרי. הפגישה נמשכה למעלה משעה, ובסיומה אמר לי הרב ביחידות: "המצב קשה". הוא ביקש ממני לקחת את הורי הילדה עוד באותה שעה לקברו של החיד"א והורה לי: "תדליק ארבעה נרות בארבע פינות הקבר של החיד"א, ותן לאב ולאם לקרוא את פסוקי שם הילדה על-פי תהלים החיד"א".
הוסיף הרב ואמר לי: "אתה לא תקרא תהלים, רק תעצום את עיניך ותקשיב. כשתשמע משהו – תבוא ותודיע לי". מכיוון שלא הבנתי למה הרב חותר ביקשתי הסבר, והוא חזר על מה שאמר בתחילה.
בקבר החיד"א הדלקתי את הנרות, פתחתי לאב ולאם את ספר התהילים והם התחילו לקרוא. עצמתי את עיני וכיוונתי לשמוע מה שהרב אומר לי לשמוע. והנה לאחר זמן שבו האב והאם אומרים בקול רם את התהילים, אני שומע את האם בוכה תוך כדי קריאת התהלים. אבל כששמעתי את האב קורא תהלים שמעתי רק מילים הקשורות לחטא, עוון, פשע ומוות.
בכל פעם שהאבא אמר מילה של עוון – הקול שלו הדהד באוזני. רק את המילים הללו שמעתי: "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי. כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶךָ". כך זה קרה כל משך קריאת התהלים של ההורים. הבנתי שהאבא הוא חוטא ופושע, שכל הבכי שלו הוא מהשפה ולחוץ. הוא יודע בדיוק היכן הילדה, הוא גם יודע אם היא בחיים או לא, אולי הוא עצמו רצח אותה?
חזרתי מייד לבית הרב והודעתי לו מה ששמעתי, והוא אמר "שמעת נכון". שאלתי מה עושים עם הידיעה הזאת, והוא השיב: "בבוקר יהיו בשורות. התפללתם אצל החיד"א, עכשיו החיד"א פועל". שאלתי אותו אם כן איפה הילדה נמצאת, והרב תיאר לי את המקום שבו היא נמצאת, ממש כמו שהתברר למחרת.
הצעתי לרב שנודיע על כך למשטרה, ועל כך אמר לי הרב: "אין צורך. התפללתם אצל החיד"א, עכשיו הוא פועל שהרוצח ייתפס". שאלתי אותו האם לבטל את התפילה שנקבעה ליום המחרת, והוא השיב לי: "הכול יתבטל מאליו. אל תדאג, הרוצח ייתפס הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב".
למחרת ב-07:00 בבוקר נעצר האב כחשוד מרכזי ברצח בתו. התקשרתי לרב לאחר התפילה על-מנת להודיע לו כי האב הוא החשוד, והרב אמר לי: "עכשיו אתה מבין מדוע לא התייחסתי לאב כלל כשהיה בביתי? אסור להסתכל בפניו של עז פנים, וכל שכן בפניו של רוצח".
(הרב דוד שמחון, רב שכונת קרית-יובל בירושלים)

מיליוני נשמות ירוצו בשמים!

באחד מימי חול המועד של פסח הגיע אדם לתפילת שחרית בבית הכנסת של הרב זצ"ל, והציג את עצמו לאחר התפילה כתושב צרפת שבא במיוחד לארץ כדי לסייע למשפחתו בחיפושים אחר אחיינית שלו, כבת 12, שהלכה לאיבוד. הוא שאל את הרב מה ניתן לעשות על-מנת למצוא אותה.
הרב אמר לו שצריך ללכת ולהתפלל עליה בציון מרן החיד"א זצ"ל בגבעת שאול, אך מכיוון שעתה חול המועד, הנשמה של הצדיק עולה למעלה לפני החג ואיננה שם. לכן ילך לבית המשפחה וייתן שם צדקה, ולפני שייתן יאמר: "צדקה זו תהיה לעילוי אותן נשמות שילכו ויודיעו למרן החיד"א שאני בא להתפלל על ציונו עבור הילדה".
"אתה יודע מה יקרה לאחר שתיתן את הצדקה?" שאל הרב והמשיך: "מיליוני נשמות ירוצו בשמים כדי לזכות במצות הצדקה שלך וירוצו לבקש את מרן החיד"א שמקומו גבוה מאוד בשמים. ואותה נשמה ראשונה שתגיע למרן החיד"א ותאמר לו זאת, היא זו שתזכה במצות הצדקה. ואז נשמת מרן החיד"א תופיע בציון, ותלכו מייד לשם ותדליקו נר לכבוד מרן החיד"א. ותתפללו שם ובזכותו תיוושעו ותימצא הילדה". הם עשו כדבריו של הרב, והילדה נמצאה מייד אחר כך.

צריך להיות כלי לברכה

אנו שומעים על כל כך הרבה ברכות של הרב אליהו זצ"ל שהתקיימו. בדרך כלל הרב לא היה מתנה את הברכה בחזרה בתשובה, אבל לפעמים הוא לא היה מברך עד שהמבקש היה מסיר איזה מונע או עושה משהו להרבות את זכויותיו. לפעמים היה מחכה לשעת רצון.
יש מקרים שבהם הברכה של הרב התקיימה אחרי שנים, במלואה, ולפעמים באופן ממש פלאי. מסתבר שצריך להיות "כלי" לברכה. יש על זה סיפור ששמענו מהרב אבינועם הורוביץ, ראש ישיבת קרית-ארבע:
מעשה באיש עשיר ששמו סגר עדס, שגר בברזיל והתברך בממון רב. אדם זה ידע לנצל את העושר שלו, והיה תומך קבוע במוסדות תורה בישראל. בכל העולם העושר הוא גם מקור לקנאה, בברזיל הוא גם מקור סכנה. כנופיות פושעים אורבות באופן קבוע לבני משפחות של עשירים לחטפם ולשחררם תמורת כופר נפש, וידיה של משטרת ברזיל קצרות מלהושיע. לפעמים מעצלות ולפעמים מחולשה. כך קרה לאשתו של אותו עשיר, שנחטפה על-ידי כנופייה של שודדים אלימים במוצאי יום-טוב ראשון של סוכות, והם תבעו בשביל שחרורה סכום כסף עצום.
הניסיון בברזיל לימד כי תשלום כופר לא פותר את הבעיה, לפעמים הוא רק מחריף אותה. זו הסיבה שבגללה אמרו חכמינו שלא משחררים את השבויים יתר מכדי דמיהן. לפעמים אחרי קבלת דמי הכופר היו השובים חוטפים עוד ועוד מבני המשפחה. לפעמים היו הורגים את השבויים שלא יספרו פרטים על החוטפים.
חבר של משפחת האישה החטופה התקשר אלי במוצאי-שבת שלנו, שזה עדיין שבת אצלם, ואמר לי: למרות שעכשיו עוד שבת וחג, היות שמדובר בפיקוח-נפש, לך דחוף לרב מרדכי אליהו ז"ל שיפעל בשמים למען שחרורה.
הרב אליהו אמר לי: "לך לקברו של החיד"א ז"ל ותאמר שם את כל אותיות שמה של האישה מספר התהילים של החיד"א, ותראה ישועות במהרה בקרוב".
הלכתי באותו לילה לקברו של החיד"א וקראתי במשך הלילה את פסוקי התהילים לפי ההנחיה של הרב אליהו, וזה לקח זמן רב כי שמה היה עם הרבה אותיות. לאחר השחרור התברר שבאותו לילה החליפו החוטפים את מקום השמירה של האישה החטופה, חילופין שבסופו של דבר הביאו לשחרורה. וכיצד?
אישה זו שמרה כל חייה על כשרות בדבקות. כשהגיעה לידי החוטפים, הם הגישו לה אוכל ממאכלם והיא לא הסכימה לאכול כלום, רק בננות. הירקן שהחוטפים היו קונים אצלו כמות כל כך גדולה של בננות שאל אותם למה הם צריכים כל כך הרבה בננות, והם אמרו שיש אצלם אישה אחת יהודייה שאוכלת רק בננות.
הירקן שמע בתקשורת על החטיפה של האישה היהודייה, הוא קישר עניין לעניין ודיווח למשטרת ברזיל. לשוטרים האמיצים לא נותר לעשות יותר מדי בכדי שהגברת תחזור לביתה במהרה בשמחה, בשמחת תורה.
(הרב אבינועם הורוביץ, ראש הישיבה התיכונית קרית-ארבע)








אמרותיו ותורתו (הרב אורי מוסאי ועוד):


חשיבות הכוונות:

החיד"א החשיב מאד את כוונת התפילות לאר"י, הרב הביא את דברי האר"י שמנוח נקרא עם הארץ "משום שלא היה מכוון אלא בכוונת מ"ו נ"ח... הוא כוונת האכילה... שלא היה מכוון כוונה יותר עליונה" (מראית העין, ברכות לה, א, דף ה, א), ומכאן הוא דן קל וחומר : "לגדולי דורינו שאינם מכוונים אפילו כוונת מנוח, ולפחות חרדה ילבש האדם לברך בכוונה ובלב שלם, ויעלה בדעתו שיש כוונות עליונות, והוא מכוון לדעת היודעים".

מעלת התפילה:

שואל הרב - הלא ה' בוחן וחוקר כליות, אם כן למה צריך להתפלל ב"ביטוי שפתיים"?
תשובתו לשאלה זו היא כדברי אבי זקנו ר' אברהם אזולאי (בספרו "חסד לאברהם", אמסטרדם תמ"ה, מעין שני, נהר יא, דף יג, ד.), שלכל אות יש רוחניות ואור נכבד אצול מעצם הספירות, ומהבל פיו של האדם תהיינה צורות עליונות מתקשרות בשרשן בעצם האצילות. "כי הלוא בהוצאת התיבות כתקנו מעורר רוחניות ומניע כוחות האותיות המצטרפות ותנועתם והכאתם זה בזה, ועי"ז יתהוו אורות חדשות על דרך הרכבת המרקחות, והם חדשות ממש לפי העת והרגע ההוא, וצירוף שם המיוחד המתגלגל באותו רגע וכיוצא. ומשו"ה צריך להתפלל בביטוי שפתיים, כי חוץ מענין התפילה והבקשה יאירו אורות חדשות לא שערום המתפללים בהוצאת התיבות באותיות קדושות מעורר שרשן ויתהווה הכח חדש מהרכבה הנעשית בהכאת רוח חיות האותיות לפי מצב העולמות ברגע ההוא" (שם הגדולים: ערך ר' יצחק דמן עכו). הדבר נעשה מאליו, באופן שגם הקורא ואינו מבין "האותיות עצמן הן הן המרכבה, הרכבת הצורות הקדושות ורוחניותן".

שם קדוש:

ידוע לנו שפעם אחת בשנת תקכ"ד, בצאתו מירושלים התנפלו עליו אבו גוש ובני שבטו. כיוון שנמצא בסכנה גדולה "הוצרכתי להזכיר שם קדוש משמירת הדרך, ושלי"ת כי לא קרבו בד' אמות שלנו", והוא מדגיש שם את ההכרח שהיה בדבר.

שאלת חלום:

שימוש רחב נהג החיד"א בשאלת חלום, הנעשית ע"י תפילה שכלולים בה שמות מלאכים ושרפים, בצירופי שמות הקודש והשבעות. בתיאור מסעו בערי איטליה בשלהי החורף של שנת תקל"ז, רשם חיד"א בדף אחד 69 סגולות וקמיעות, ושנים מהם בענין שאלת חלום : "שאלת חלום יש לומר על מיטתו בנקיון כפיים: אלוקי, אלוקי הטוב הראיני חלום טוב. אלוקי, אלוקי האמת הראיני חלום טוב (קונטרס מסעות, דף 315). אלוקי, אלוקי הצדק הראיני חלום טוב (בספר המגיד לר' יוסף טאיטאצאק, נמצא נוסח זה: "ובשאלת חלום תאמר: יהי רצון מלפני שמות אלו ובכח שמות הקדושים החקוקים בשערי ג"ע ובצירופים כשם שהאל אמת כן תראוני חלום אמת ותשיבוני תשובת מת בפסוק באר הטיב מכל" (העתק שאלת חלום של מהרח"ו, כ"י מכון בן צבי, עמ' 5)). הראיני חלום שאדע בו מה שאשאל כי אל דעות ה'. הודיעני... (ישאל שאלתו). ה' נגדך כל תאוותי ואנחתי ממך לא נסתרה". ולא ידבר דבר עד שישן וכשיעור מה שיבוא בפיו היא תשובת שאלתו (צ"ל צדק, וכן הוא בכתב יד הנ"ל עמ' 36).
לליל שבת (ביומן הספרותי תקל"ח-תק"מ, כ"י המוזיאון הבריטי. 9172 .OR מצאתי כתוב בראשו: "שאלת חלם בלילי רביעי ושבתות") "שהזמן צח א"צ לא טהרה ולא תענית ואפילו אחר במיטה". השואל צריך לחשוב בליבו השאלה, יאמר מזמור כג' מתהילים ושמות מלאכים צוריאל, צדקיאל, רפאל, ורזיאל "ותישן במחשבת שאלתך ותראה ספר פתוח לפניך וקראת בו והוא תשובתך אמיתית". שתי סגולות אלו נמצאות בלשונן בכתב יד של סגולות ורובן בעני שאלת חלום שהועתקו מספר הרב הגדול מוהרח"ו זלה"ה מכתיבת ידו של החיד"א (כ"י מכון בן צבי עמ' 36,17. ור' שם עמ' 21).

סגולות:

סגולה להולך לפני שר, שופט, פקיד ממשלתי וכדומה, שיצליח בענייניו, יאמר לפני הפגישה 17 פעמים "אמתלאי בת כרנבו". ואחר כך יאמר: "מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב". ובמילים "בו ירוץ" יכוון שזה בגימטריא "שדי", ראשי תיבות שומר דרך ישראל. (ואם הפגישה לצרכי ציבור, יכווין שהוא מתעסק לשם שמיים). ויבקש בקשה זו: "יהי רצון שאצליח בזכות אבות: אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת, משה אחוז בהוד, יוסף אחוז ביסוד, דוד אחוז במלכות".
סגולה לשמירה לנוסע אל מחוץ לעיר או לחוץ לארץ, שיאמר קודם שיסיים את העמידה, מזמור "למנצח בנגינות מזמור שיר, אלוקים יחוננו וכו", בצורת המנורה, כתובה על קלף.
סגולה להצלחה, יקרא בכל יום בפרשת וישלח, מתחילת הפרשה עד "על כן קרא שם המקום סוכות" (בראשית לג,יז).
סגולה לחן וחסד, (מתאים לפני פגישת שידוכים, או לפני משפט, וכדומה), יאמר אחר תפילת שחרית: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ". ויבקש בקשה זו: "ויהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתעשה למען רחמיך, ולמען קדושת פסוקים אלו, והשמות הקדושים שבהם, ותתננו לאהבה, לחן לחסד ולרחמים בעיני כל רואינו, ויהיו דברינו נשמעים לעבודתך, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים, ותצליחנו בלימודנו ובכל מעשה ידינו, אמן כן יהי רצון".
קבלה מרבינו יהודה החסיד זצ"ל, שכל האומר ג' פסוקים אלו ישר והפוך, בכל יום, שינצל מכל צרה. וכך סדר האמירה: "אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה: סֶלָה תְּסוֹבְבֵנִי פַלֵּט רָנֵּי תִּצְּרֵנִי מִצַּר לִי סֵתֶר אַתָּה: בִּטְחוּ בה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים: עוֹלָמִים צוּר ה' בְּיָהּ כִּי עַד  עֲדֵי בַה' בִּטְחוּ: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם: בַשָּׁלוֹם עַמּו אֶת יְבָרֵךְ ה' יִתֵּן לְעַמּוֹ עֹז ה'".
סגולה להינצל מכל צרה, יאמר פסוקים אלו: "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו: יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד, יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ". ויתפלל תפילה זאת: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתעשה למען רחמיך, ובזכות פסוקים אלו, ושמות הקדושים אשר בהם, ושמות הקדושים הרמוזים והמצורפים בהם, תרחם עלינו, ותצילנו מכל צרה, ותירצנו ברחמיך הרבים. אמן, נצח, סלה, ועד". (יוסף בסדר סימן ט).
סגולה להצלחה בעסק. מי שרוצה להצליח בעסקיו, בכל מקום שהולך, יאמר בבוקר קודם צאת השמש, שלוש פעמים מזמור ד' בתהילים. ואחר כך יאמר בקשה זו: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, למען שמך הגדול היוצא מהמזמור הזה שהתפללתי אליך, תשמע לקול שוועתי ולתפילתי, כשם ששמעת לקול מי שהתפלל אותם, אמן כן יהי רצון. (יוסף בסדר סימן יב).
סגולה למציאת חן, מהמקובל הרב חיים ויטאל זצ"ל (מהרח"ו), יאמר את הפסוק: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'", ויכוין בלב בלבד במילים אלו: "ואע, נצב, חנח, מיני, ה' הצדיק" (שומר ישראל אות ז).
סגולה להינצל מכל רע, יאמר 13 פעמים פסוק זה: "וַיִּסָּעוּ, וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב". ויכוין בלב בלבד בשם הקדוש "אספין", היוצא מפסוק זה (שומר ישראל אות ח).
סגולה להינצל מכל צרה, לומר בכל יום ג' פעמים: "יה, ה', אהיה אשר אהיה, שדי צבאות עימנו, משׂגב לנו, אלוהי יעקב סלה: יה, ה', אהיה אשר אהיה, שדי צבאות, אשרי אדם בוטח בך: יה, ה', אהיה אשר אהיה, שדי צבאות, הושיעה, המלך יעננו ביום קוראינו". (שומר ישראל אות ט).
סגולה לאריכות ימים, טוב לומר פסוקים אלו: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם, וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם: מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה', בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב". ואחר כך יאמר תפילה זו: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתתמלא רחמים עלינו, ועשה למען אבותינו הקדושים: אברהם איש החסד, יצחק נאזר בגבורה, יעקב כליל תפארת. ותבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות, ובצל כנפיך תסתירנו, ונהיה בריאים בכל אברינו וגידינו, ותשמרנו מכל צרה, ומכל פחד, ומכל חולי. ותצילנו מכל מיני כישוף, ומבלבול הדעת. ואל ידווה לבנו, ואל יחשכו עינינו, ונהיה מיושבים בדעתינו. ותן בנו כח ובריאות לעבודתך וליראתך, ותאריך ימינו בטוב, ושנותינו בנעימים, ובכל אשר נפנה נשכיל, ובכל אשר נעשה נצליח. אמן כן יהי רצון". ויאמר ארבעת פסוקים אלו, אשר הראשי תיבות שלהם הוא שם י-ה-ו-ה: "יהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ: הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ, וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי: הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד, כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה', וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". (שומר ישראל אות יג).
בסוף ספרו "כף אחת" קבע חיד"א את מהותן של הסגולות לדעתו: "סגולה אמיתית לכל ענין הוא להיות עניו באמת מלב ונפש וליתן צדקה כפי מתת ידו ולעסוק בתורה לשמה" (כף אחת, סי' לב).

צדקה:

'אם כסף תלוה את עמי את עני עימך' - מה שנתת לעני זה דווקא הוא 'עימך', וכל העושר אינו 'עימך' - כי מי יודע למי יהיה, אבל הצדקה הוא שלך ודאי (נחל קדומים, פרשת משפטים, עמ' נ"ז, הוצ' יהדות, ירושלים, תשמ"ו 1986).

לעסוק בתורה:

'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - ומקשים, שלכאורה נראה שהתורה עלבון רב מטילה - שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.
ומה עלבון יש לה לתורה, שלא יעסקו בה?! - ובפרט שנראה שאפילו אם רבים עוסקים, ואחר אינו עוסק - נקרא נזוף. ומה אכפת לתורה אם אחד אינו עוסק?! - והלא לא אלמן ישראל ויש כמה חכמים שעוסקים בתורה. ועל פי דרכנו אמרנו שם - כי כל אדם מישראל קיבל חלקו מסיני, וצריך שיטרח ויעסוק בתורה להוציא לאור חלקו, וזה לא אפשר על ידי אחר (אהבת דוד, דרוש י"ב לשבת כלה, עמ' נ"ג, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תרנ"ט (1799).

מעלת האגדה:

מן הדין יש לומר קדיש על כל תורה שבעל פה ...אלא שקדיש של אגדה, גדולה מעלתו - שמקיים העולם. ונראה הטעם, שכיוון שאגדה מושכת לבו של אדם - ישמח ישראל, וכי עניין אנשים (לומר) 'יהא שמיה' מתוך שמחת מצוה - נחת לאדונינו ומתקיים העולם (ברכי יוסף אורח חיים סימן נ"ה, עמ' כ"ו, ליוורנו, תקל"ד 1774).

כיצד יש לאדם לקיים מצוות (לב דוד):

אהבה –יתלהב בעשיית המצוות באהבת ד' ובהתלהבות ובדבקות ירגיש האדם בכל גופו הארה רוחנית.
בו – בו בעצמו, שלא יעשה ע"י שליח כמ"ש ריש פ"ב דקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו כמו רב ספרא שהיה מחריך רישא ורבא דמלח שבוטא וכן במסכת שבת  נאמר מגדולי ישראל אשר כל אחד עשה איזה מעשה ביום השישי "והכינו את אשר יביאו" ומכאן כותב החיד"א מן הגדולים האלה ישא האדם קל וחומר וכן בערב שבת ואפי' דיין שאסור לעשות מלאכה לצורך מצוה מותר.
גילה – שישמח מאוד בעשיית המצוה מאלפי זהב וכסף ואמרו חז"ל שהקב"ה קובע שכר על השמחה ששמח במצוה יותר מהצוה ומוסיף החיד"א ואומר שכבר גילה רבינו האר"י זצ"ל כי כל מה שזכה בידיעתו הנפלאה היה בעבור מה שהיה שמח מאוד בעשיית המצוה ועסק בתורה וזוכה לקבל פני השכינה.
דקדוק המצוה – לעשותה בכל דקדוקיה ופרטיה שאם יחסר דקדוק המצוה, המלאך הנברא במצוה יחסר ויהיה בעל מום.
הדור מצוה – אמרו רז"ל "זה אלי ואנוהו" – התנאה לפניו במצוות ספר תורה נאה, לב נאה, טלית נאה, ציצית נאה.
ותרנות – צריך להיות ותרן במצוות כמשז"ל שרבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז ורבינו האר"י היה נותן למצוה כמה שהיה שואל המוכר בפעם הראשונה.
זריזות – כמ"ש הכתוב "וישכם אברהם בבקר" ואמרו רז"ל זריזין מקדימין למצוות ומוסיף החיד"א שאם דרכו להיות זריז בעניניו, יוסיף זריזות למצוות.
חברה – אמרו חז"ל אינו דומה מועטים העושים את המצווה, למרובים העושים את המצווה כי היא מתעלית יותר הרבה בהשתתפו עם אחרים.
טעם – חייב אדם למען דעת המצווה לפי הפשט כפי ידיעתו שלא יהיה בכלל "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה".
יראה – צריך לעשות המצווה ביראה גדולה ויצייר בדעתו אם מלך ב"ו מצווה לעשות שירות בפניו כיצד היה עושהו ביראה גדולה אימתה ופחד, ומוסיף רבינו וכותב דהעיקר הוא יראת הרוממות.
כולה – מביא רבינו ע"פ הפסוק "כל המצווה וכו' תשמרון לעשות", וארז"ל המתחיל במצווה אומרים לו גמור וצריך לקיימה בכל חלקיה.
לב – "רחמנא ליבא בעי" ומבאר רבינו שצריך לעשות המצווה בלב טהור ונקי, ובלי שום עפרורית ושערורית.
מהיר – מבאר רבינו מה שאמרו במכילתא "ושמרתם את המצות" אל תקרי מצות אלא מצוות שאם באה מצווה לידך אל תחמיצנה ומוסיף שם שהוא בכלל "עשה רצונו כרצונך" שכמו האדון אשר מצווה לעבדו לעשות שירות ורצון האדון שימהר העבד לעשותו ואם יתמהמה ייתן בו עינו ויגער בו כך להבדיל כמה אלפי הבדלות, ישער בעצמו ויקיים מצוות ד' יתברך.
נקיות – המקום שמקיים המצווה יהיה נקי שלא יהיה שום טינופת ח"ו.
סתר – מבאר רבינו שיסתיר האדם מעשיו הטובים שאם מגלה אותם כדי לשבח עצמו מלבד שאִבֵּד שכרו, נענש, והכלל בזה הוא "והצנע לכת עם אלוקיך" שכל מעשיו וענייניו יעשה בצנעא ולשם שמיים דווקא.
עבד  מבאר רבינו שיהיה כעבד העובד שלא ע"מ לקבל פרס, בשום צד רק לעשות נחת רוח לפניו יתברך והוא יתברך בוחן לב וחוקר כליות ולפניו נגלו תעלומות.
פאר - מבאר רבינו שיהיה לבוש מלבושיו כמו שאמרו חז"ל בשבת "רמי פוזמקי ומצלי" אמר "הכון לקראת אלוקיך ישראל", וישא האדם קל וחומר שאם ילך לפני מלך בשר ודם אזי לובש מחצלות ועושה שפמו, נקי מסודר ומתוקן וכמו כן ישא קל וחומר מִעשיו הרשע שהיה משרת לאביו בבגדיו החמודות.
צרכה – מבאר רבינו שיעשה אדם המצווה לצרכה של מצווה ולא לצורכו, דהיינו, שלא ישתף בעשיית המצווה צורך גופו כלל כמו שאמרו חז"ל דאסור לראות מעות נגד נר חנוכה ואפי' ללמוד לאורה אסור וזאת כדי להודיע שלא הדליק לצורכו כלל אלא למצווה לבד.
קניין – כמו שאמרו בזוהר שיעשה המצווה בשכר שלם ולא יעשה המצווה חינם אלא יקנה המצווה בשכר שלם וכמו שאמר דוד המלך ע"ה לארוונה היבוסי "לא כי קנו אקנה מאותך".
רדיפה – מבאר רבינו ע"פ הפסוק "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב ליבי" שצריך לרדוף אחר המצוות וכמש' מצוה לרוץ כשהולך לבהכ"נ וכן לכל דבר מצוה ואפי' בשבת.
תמה – שיהיה עשיית המצוות שלמה ותמה כמו שאמרו חז"ל כתיבה תמה, לקיחה תמה, תמימה אשר אין בה מום ויעשה הכל מצווה מן המובחר.

ממעלותיו של העניו (מדבר קדמות):

א. נעשה מרכבה לשכינה.
ב. ארי"בל: כאילו הקריב כל הקורבנות כולם ואין תפילתו נמאסת.
ג. המעביר על מידותיו שהוא עיקר הענווה תפילתו נשמעת כשמתפלל על צרת הציבור.
ד. מעבירין לו על כל פשעיו.
ה. אין סט"א שולט בו.
ו. אינו בא בגלגול.
ז. הלכה כמותו כמ"ש פ"ק דעירובין.
ח. תורה נתנה לו במתנה.
מסיים רבינו כי לא בחר הקב"ה בישראל אלא משום ג' מדות "ענווים, בישנים וגומלי חסדים" וזהו עיקר היהדות.

הדרך להשגת הענווה:

א. שתהיה מחשבתו פנויה מכל מחלוקת רעה ומכל דבר מכוער.
ב. אזניו יהיו נוטות אל הטוב דוקא וכל דבר רע או מגונה ולה"ר לא יכנס בהם כלל.
ג. עיניו לא יסתכל בשום דבר מגונה ויהיו פקוחות להשגיח לרחם על האומללים.
ד. יהיה חותמו אמת ולא יהיה לו חרון אף אלא אריכות אף, אף לאנשים שאינם הגונים.
ה. מסביר פנים לכל אדם, פיו לא יוציא דבר מגונה ולא שום קללה ולא דבר רוגז וזעם ואמרותיו ודבריו יהיו לרצון אמרי פיו אמרות טהורות.

ענוותנותו של רבינו:

החיד"א התנהג בענווה והתרחק מן הגאווה שהיא אחד הדברים שקיבל על עצמו להזהר מהם ביותר.
בספר לב דוד  ובדרושיו כתב על הגאווה:  "בדור יתום הזה, כל כך נשתרשנו בגאווה עד... אינן מכירין שיש להם גאווה ואין מקיץ ואין יודע שהוא גאה, וסובר כי זה משלמות המידות להקפיד על כל דבר ולקבל הכבוד והשררה".
בדרשותיו בליוורנו הזהיר את הקהל ממדה זו "אשר היא סמא דמותא ורבו כמו רבו שריגיה וסעיפיה וענפיה ומוטבעים בחומר, עד כי נשתרשו ונסבכו בהן, וכמעט לא ידע אנוש כי יש לו גאווה, ובאמת צרעת נושנת היא וצריך כח גדול להפרד מזוהמתה".
הגאווה גורמת לאדם שחייו אינם חיים, כי כל מעייניו שיכבדוהו בני אדם והסרים למשמעתו לא יחטיאו השערה מכל דקדוקי הכבוד ויקדימו עשייה לשמיעה ונמשך לנקימה ונטירה.
החיד"א הולך ומונה כמה דרגות בגאווה שמביאה למידות רעות אחרות "נמשך לשריגי הגאווה יבוא למדת עצבות כי יחם לבבו על דבר קל שבקלים עם בני ביתו ומשרתיו ואוהביו ויהיה עצב מאוד" .
מרשימותיו אנו למדים שכך נהג החיד"א למעשה. כל הכבוד שזכה לו בסיוריו בקהילות ישראל לא היה בעיניו בזכות עצמו "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת שגמלנו כל טוב" רושם הוא ביומנו.
כשנתקבלו דבריו על לב השומעים סבור היה שאין זה מחוכמתו ורשם: "כי חן וכבוד יתן ד' ויודע אני בעצמי שאיני יודע לשיח שיחה קלה אבל כל דבריי היו בעיניהם כמרגליות וכו'".
תגובתו להוקרת חכמי הגויים כלפיו הייתה: " וחסדי ד' אזכיר שיש לי שם גדול ומחשיבים אותי מאה חלקים על מה שאני יודע וכבר אומר אני להם כי בער אנוכי והם סוברים שהוא מענווה וכו'".
בתוניס חלקו לו כבוד גדול וכל הצלחותיו לא היו בעיניו אלא בזכותה של ארץ ישראל: "ואני מכיר חסרוני ושפלותי בעיון ובכל חוכמה באמת לא מענווה, כי בער אנוכי באמת, אבל הייתי מתחנן לפני ד' המרחם על כל, שלכבוד ארץ ישראל יחונני חכמה ורוחב לב".
משנתגבר על חכמי תוניס בויכוח בהלכה אמר: "ובאמת שהיה פלא שהם חכמים עצומים וחריפים ואנוכי רש ונקלה, ומצאתי חן הרבה והיו מחזיקים אותי לגברא רבא וזה מחסד עליון כי בער אנוכי מאיש".
הכבוד שחלקו לו גרם לו צער "אבל כל זה היה מחמת אהבה ושהיו טועים בי שאני גדול בכל"

דרכי הלימוד של רבינו:

החיד"א החשיב מאוד את הקריאה לשמה וכן המשנה והזוהר וכותב שעי' לימוד המשנה תוחש ביאת המשיח.
בכתביו שכתב בתחילת כל שנה, (כגון משנת תקמ"ה עד תקנ"ב מובא בספר של מאיר בניהו) ניתן ללמוד מה היה סדר יומו של רבינו.
"בכל שנה היה גומר את התנ"ך והזוהר גם המשניות, ספר תהילים בכל שבוע ועסק בספרי מוסר "הלכות תשובה" , "הלכות דעות" "שערי תשובה לרבינו יונה".
ובמדבר קדמות  כתב "ומכאן תוכחה לת"ח שאינם רוצים ללמוד כי אם גמר' ופוסקים ומבזים בליבם לת"ח שלומדים  תנ"ך ומשניות וספרי מוסר ולא יבינו כי האף שאומנם הלימוד גמרא יקר מאוד ואין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה והתלמוד בלול בכל, מכל מקום כל זה היינו ללומד התורה לשמה בענווה ונזהר בדקדוקי מצוות כמו הראשונים שהיו קדושים מאוד אבל בדור יתום זה גברה הסט"א והיצה"ר רודף לת"ח ביותר אלו התלמידי חכמים שאינם רוצים ללמוד מוסר ועל הרוב הם מתגאים בלימודם וחושבים שהם חכמים גדולים ומבזים הזקנים וגדולי דורם ואינם מקפידים להתפלל כהוגן ופוגמים ברית הלשון והראות וכיוצ"ב ולכן אין תורתם רצויה כי אינה לשמה".

דרכי חסידותו:

בספרו מעגל טוב  אומר רבינו שהימים בין ר"ה ליוה"כ היו לו ימי התבודדות "שהוא עניין נשגב גדול ורם לזכות לסדר קדושה", הוא מיעט בהם את הדיבור וצם בימי חול ובלילה לא היה אוכל אלא עוגות ובשבת לא התנמנם כלל ולא פסק פומיה מגירסא, היה עושה תעניות של מים וכל זה גם בימי חוליו הקשים.
רגיל היה לצום בכל ערב ר"ח ופעם אחת לא אסתייע מילתא. בעשרת ימי תשובה הרבה צדקה, קרא שש פעמים את התהלים ובכל בוקר קם מוקדם וקרא תיקון חצות על חורבן בית המקדש.
בכל ליל שישי היה ער כל הלילה ולומד בחבורה.
לפי עדות נכדו, לא ישן כמה שנים על המטה אלא על עץ ובשבת לא ישן שרק ת"ח מותרין לישון והוא לשיטתו שאין ת"ח היום.
החיד"א הצטיין במידת הסובלנות והענווה. היה נזהר בכבוד הבריות והיה נזהר שלא להטיל קנאה ותחרות.

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

מעמד האשה


לחץ כאן או על הריבוע השחור (מימין למעלה) לקריאה נוחה יותר...

פרשת תרומה - יופי ונוי במקדש ובחיים


יופי ונוי במקדש ובחיים



ציוויו[1] של רבש״ע לבנות בית מקדש כדי להשרות את שכינתו בעם ישראל מופיע לראשונה בפרשתנו.

שמות (כה,ח): ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" שכינה המבטאת את שיא גילוי הקדושה והרוחניות בעולמנו.

על-כן תמוהים מאוד דבריהם של חז״ל (זבחים נד:) המכנים את מקום הופעת השכינה, דהיינו בית המקדש, בכינוי ״נויו של עולם״ - המקום הנאה ביותר בעולם, נוי שבאופן פשוט מבטא יופי והדר חיצוני מבחינה חומרית ואסתטית, האומנם?

בכלל, מה יחסה העקרוני של התורה ליופי ולנוי חיצוני, יופי ונוי שפעמים רבות איננו רק המראה החושי החיצוני הנראה לעיניו של אדם, אלא ממלא את נפשו סיפוק ושמחה, אך מאידך סכנותיו רבות כידוע?

הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב' ז,מד): ״ראוי לאדם שישמח בחייו כי כה נתן ה׳ מידת השמחה חקוקה בנפש האדם, מפני שממנה תוצאות לזוהר החכמה ויושר המעשים.

האמצעים לשמחת הנפש היא ההרגשה של הוד ויופי של הבריאה כולה - ׳כי שימחתנו ה׳ בפעלך׳, ׳הוד והדר לבשת׳״.

הסברתי לביתי תמר, שהקב"ה יכל להפוך פחמן לחמצן (פוטוסינתיזה) ע"י גושים חסרי צבע, אבל הוא בחר לעשות זאת ע"י פרחים מקסימים כלילי יופי ומהממים שלעולם לא היינו יכולים לגזור את צורתם ולצבוע אותם כדוגמת הבורא, הטרחה הזו במעשה בראשית נעשתה אך ורק כדי לשמח ולהוסיף יופי לעולם...

הרב מסביר ששמחת הנפש יכולה להופיע רק כאשר כלל כוחותיו של האדם, כולל כוחותיו החומריים, יוצאים אל הפועל, אך זאת בתנאי שהיסוד עליו הם עומדים וממנו הם נובעים, הוא עולמו הערכי-מוסרי-רוחני.

במצב שכזה, לא רק שהיופי לא יזיק, אלא אף ישמש חלק מהפסיפס הכללי הכולל את כל כוחות חייו של האדם, אותם עליו לגלותם בשלמות ובהרמוניה.

״אז יובילו החושים את ההרגשות באופן ישר ונאות, ויהיה שמח בחייו ומוכן לכל המעלות העליונות... ההולך בדרך ישרה בשימוש פיתוח כישרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כי אם גם עצם כוחות החיים מתחזקים ולפי רוב השליטה השכלית, כן יגדל גם כן שימוש היופי״.

לעומת זאת, אם יימשך האדם אל היופי רק מצד ראייתו החיצונית כשהחוש רואה והרגש מתעורר, עלול הוא להידרדר כידוע - עד ״שתיטרף דעתו מחמת ההדר החיצוני״ (שם), שהרי, ״מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני, ויבוא לנטות אחר ההברקה החיצונית יותר מדי עד שיעזוב תעודת היופי ומטרתה, ויפסיד המושגים האמתיים הראויים להתרומם על-ידי התפתחות הנפש בכל כוחותיה״ (שם).

הפלא יועץ (ערך ׳יופי׳) כותב ביחס למראה החיצוני שבין אשה לבעלה: ״כתיב ׳שקר החן והבל היופי, אשת יראה ה׳ היא תתהלל׳ אבל זהו כשהוא מוצא אשה יפה שאינה יראת ה׳, אז אשה יראת יראת ה׳ היא תתהלל, אבל אם מוצא יופי ויראת ה׳ במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את היופי״.

על-כן, דווקא ממקור מקום הקודש - בית-המקדש, יש ללמוד לכלל חיינו את היחס הנכון אל היופי והנוי החיצוני באופן אלוקי מדויק.

״ראוי ליתן ליופי חלקו כפי ערך הגברת השכל עליו, שאז יתנהל במישרים לאושר האדם והצלחתו האמתית, ומה רבו העמים שהשתכרו ממה הוא יפה ללב וטוב לעיניים ואיבדו את עולמם, אמנם אנחנו אל ה׳ אלוקינו עינינו, אל מקום מקדשנו שהוא נויו של עולם שמשם יצאה האורה״.



[1] בנין האמונה.

יום ראשון, 11 בפברואר 2018

פרשת משפטים – שקלים - פיל בקוף מחט

פיל בקוף מחט



גל עיני: על חדש ניסן נאמר בתורה "ראשון הוא לכם לחדשי השנה". חוץ מראש השנה החגיגי בתשרי, ישנו ראש שנה סמוי באמצע השנה, בראש חודש ניסן.

לפי זה ה'אלול' של השנה הסמויה הזו הוא אדר... אלא שבניגוד לאלול – חודש התשובה הרציני, באדר אנחנו מהרהרים בתשובה שמחה עם הגשמיות!

האות של אדר היא קו"ף, אחת המשמעויות של המילה קוף היא 'קוף המחט'.
מימרה מפתיעה של חז"ל תופרת את קוף המחט לחיה אחרת – הפיל.

אומרים חז"ל (ברכות נה:) ש"אין מראים לאדם [בחלום] אלא מהרהורי לבו" – לכל פרט בחלום יש אחיזה בחיי האדם, ולכן על דברים התלושים לחלוטין מחיינו איננו חולמים. ומה הדוגמא שהם מביאים? פיל הנכנס בתוך קוף מחט.

מדוע בחרו חז"ל דוקא בדימוי זה?

לפי חז"ל לכל חיה בטבע יש פסוק המבטא את מהותה, פסוק אותו היא 'שרה' בעצם קיומה.

פסוקו של הפיל הוא (תהלים צב,ו) "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ".

החיה הענקית הזו, על השקט והכובד המלכותיים בהם היא מתנהלת, היא המחשה לגדולת הבורא ("מה גדלו") והד לעומקים הבלתי מפוענחים שלו ("מאד עמקו").

מהו איפוא פירוש הפיל הנכנס בקוף המחט?

נראה שיש כאן איור סמלי לבריאת העולם: ה' האינסופי בורא חלל מצומצם ואז חודר לתוכו. הבלתי-מוגבל נכנס לתוך המוגבל. הדימוי בא לנער אותנו מהתפיסה הרווחת שהאלוקות היא נשגבת ומופשטת ולכן מרחפת מעל המציאות ואינה מתעניינת בבני האדם הנחותים.

כניסת הפיל לקוף המחט פירושה שאלוקות נשגבת באמת תחדור גם לחללים הקטנים ביותר של חיינו.

הרבי מקוצק (שהשבוע פקידת שנתו) כותב על הפסוק (שמות כב,ל): "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - מלאכי קודש יש לה' מספיק, הוא רוצה "אנשי קודש", אנשים שהקודש נכנס בחייהם[1]!

הרב קוק (עין איה שבת א' פ"א ח שבת י.): רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי - ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהי' התורה מתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה... שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל בהיותה מתפשטת על ארחות החיים המעשיים...".

הרב קוק (פנקסי הראיה ג, עמ' רפט-רצ)[2]: "ענין ספירת הדמעות על אדם כשר[3], הוא בציור דמעות, לחות נזרמות, אבל כשכל אחת מהם נעשית מוצק אז נספרות. הנוזל הוא רוחני לערך המוצק, וכן מחשבה היא רוחנית לערך המעשה. תכלית הדמעות היא שיתגשמו בפועל, למלא את החסרון שחסר לכלל החבורה על ידי היעדר אדם כשר. על כן הדמעות הן הטובות, שראויות להיות נספרות, כלומר באות למצב מוגשם בפועל...

התכלית היא הדמעות הנספרות, הבאות מצד השכל וההכרה של ערך החסרון, והפועלות על הדאגה המעשית למלאות את החסר...

אנו צריכים לבעלי בתים יראי ד', שימצאו בתים יהודיים בעולם... רק בעזר בעלי בתים יראים יוכל המצב להתקיים ... על כן ראוי להוריד דמעות נספרות מתגשמות בפועל, ועל כל החבורה לדאוג למלאות החסרון, החסרון של היהדות.

יש למצוא בעלי צדקה, יש למצוא אנשים טובי לב, אבל היהדות תובעת בעלי בתים יראים, בעלי בתים שמתפללים כיהודים, שקובעים עיתים לתורה, שמכבדים ואוהבים את התורה. זה אנו צריכים למלאות. ובלע המות לנצח. במהרה בימנו אמן".

התשובה המעשית המקומית לחוסר ביראי השם שנרצחו על קידוש השם (חוץ מהנקמה הממלכתית שצריך לדחוף אליה) היא שכל יהודי יוסיף קדושה בביתו!

שיא הקדושה בחיי המעשה הוא בית המקדש!

למה קוראים פרשת שקלים?

משנה ברורה: א. זכר לזמן הבית. ב. "ונשלמה פרים שפתינו".

השבת הזו היא זמן מצוין לחשוב מה אנחנו עושים כדי להביא שקלים בפועל ולא רק כזכר, או ככפרה על חוסר המעשה...

אתמול, כ"ד שבט (יום ההולדת של אשתי היקרה), התנבא זכריה הנביא נבואות מדהימות על ירושלים העיר שחוברה לה יחדיו - העיר שמחברת את הקדושה אל החומר!

אי אפשר שלא לרעוד מההקבלה לימינו...

זכריה (א-ב): "בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט... הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר: רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם... וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי... וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ... וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת: וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹ-ת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה: וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים... לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת... עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם... פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ... רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן[4] כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'".

השבת חלה האזכרה של יאיר שטרן[5] תראו מה העיקר האחרון שהוא רושם בתור יהודי 'לא דתי' (הניח תפילין ואכל כשר)...

עיקרי התחיה - אברהם שטרן ("יאיר"):

א. העם – עם ישראל הוא עם סגולה; יוצר דת היחוד; מחוקק מוסר הנביאים; נושא תרבות עולם; גדול במסורת ומסירות הנפש; ברצון החיים וכוח הסבל; באור רוחו, בבטחונו בגאולה.

ב. המכורה – המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, בראשית ט"ו י"ח), היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו.

ג. העם ומכורתו – את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב.  בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה.  לפיכך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ-ישראל.  זכות זו היא מוחלטת: היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

ד. היעוד – 1. גאולת הארץ.  2. תקומת המלכות.  3. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החרות וטפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים.  השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא.  חידוש ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה, ל"ה, ח')

ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית.  שימוש בגאוניותם, מעמדם מאודם של יחידים – וכיוון מרצם, מסירותם ולהטם של ההמונים למלחמת השחרור.

ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעוניינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים.

ח. כח – חשול הכוח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט. מלחמה – מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש – כיבוש המכורה מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב. משטר הצדק – הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל.  בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג. החיאת השממות – בניין החרבות והחיאת השממות לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

יד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חילופי האוכלוסים.

טו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

טז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

יז. תחייה – החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל.  צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.

יח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.

במהרה בימינו אמן.



[1] הרב דרוקמן: מובא בספר דברים (ה,כב) "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִי-ם חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי".
קודם לכן אומרת התורה (ד,לג): "הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי".
ממבט ראשון, התורה חוזרת על עצמה, אבל זה לא אותו הדבר.
כאן ישנה הדגשה מיוחדת "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע" - ההדגשה היא, שבשר ודם שומע קול אלוקים חיים.
יש לקב"ה הרבה מלאכים ושרפים בשמים, אבל מה שהוא רוצה מאיתנו זה "אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" - קדושה שמתגלה אצל בני אדם, זה התפקיד שלנו, בזה אנחנו מתייחדים. זה הייעוד שלנו בעולם הזה.

תהלים (קטו,טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה', וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".
אמר על זה הרבי מקוצק ז"ל (מובא בשיח שרפי קודש מדור עבודת ד' אות ט) – "השמים, שמים לה' והארץ נתן לבני אדם - לעשות מהם שמים"!
שמים זה האידיאל, החזון, והארץ זוהי המציאות. ה'שמים' זה הרוח, 'הארץ' זה החומר. שמים זו קדושה, ואנחנו צריכים להפוך את הארץ לשמים, את הארץ אנחנו צריכים לקדש, לרומם, הקדושה השמימית צריכה להתגלות בארץ, האור השמימי צריך להאיר בארץ.

כל מצוה זו תוספת קדושה, על כן, זכינו למצוות בכל תחומי החיים. זוהי זכות שאין כדוגמתה – "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות".
כותב המדרש (דברים רבה ו,ג): "אמר רבי פנחס בר חמא לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך, כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, אם עשית לך דלת המצות מלוות אותך... אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך...אם הלכת לגלח המצות מלוות אותך... אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך...ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך...".

הרב חרל"פ: "לרגל התעלות זו, התאחדות הגמורה (בין הבחירה של ישראל לבין הבחירה של הקב"ה) נתעלינו שגם בשר תאוה שלנו יש לו מעין קדושת שלמים וזה (הסיבה) שלא הותר להם בשר תאוה כי אם בבואם לארץ ישראל (משום) אז נתעלו שגם הרצון הטבעי שלהם הוא באיחוד עם הרצון של חי העולמים ב"ה, עד שבכל אות נפשך תאכל בשר, שאות נפשך גם הוא קדוש. וכשם שלגבי חפץ עליון נאמר בקורבנות "אשה ריח ניחוח לה'" שאמרתי ונעשה רצוני, כן הוא בחפץ ישראל עם קדושו שעולה לריח ניחוח לה'. ולכן נאמר "רק הדם לא תאכלו", ולהלן הוא אומר "רק חזק לבלתי אכול הדם", הענין דמאחר שכל כך יש התעלות לרצון ישראל עד שהוא עצמו רצון ה', וגם הבשר תאוה כאילו נזבח לשם שלמים, יכול היה לחשוב שכמו כן יאכלו גם הדם, כשם שדם הקורבנות עולה על המזבח, כן הדם של בשר תאוה יעלה לאדם ויהיה נחשב כאילו עלה למזבח, על זה נאמר כי לא כן הדבר, רק חזק לבלתי אכול הדם.... וזה מתאים עם מה שאמרו (בראשית רבה) "קדושים תהיו"-יכול כמוני? ת"ל אני ה'-קדושתי למעלה מקדושתכם, ועד כאן ולא יותר, שמכיון שבארץ ישראל תבוא ההתעלות עד כדי דימוי לעליון ב"ה כביכול, תגיעו אז למעלה.. שכל הציווים והאזהרות, יהיו לכם מן הנמנע גם בטבע. למעלה גדולה זו תגיעו, ובכל זאת תתאמצו שלא למדוד עצמכם יותר מדאי, ורק חזק לבלתי אכול הדם".

[2] הרב אבינדב אבוקרט בשם הרב צוריאל חלמיש: מדובר ברשימות דברים שכתב הרב ביומנו, כהכנה לקראת דברים שנשא בלווייה של אחד היראים בין חברי הקהילה בבויסק (בניגוד למקובל אולי לחשוב, מצוי שהרב כותב לעצמו רשימות בפנקסיו השונים לקראת נאומים, הספדים ואפילו ראיונות). בנוסף, אלו דברים ייחודיים של הספד כתוב מהראי"ה (רוב ההספדים שבידנו הם תמלול חלקי של דבריו בע"פ) ועוד על אדם שאינו רב או איש ציבור.

[3] נאמר בשבעה של הרב בן גל ובחודש של הרב רזיאל ה' יקום דמם.

[4] פִּיוּט לְיוֹם הַפְּדוּת – יאיר שטרן הי"ד:
צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן,
בָּנַיִך אֵלַיִך שָׁבִים בְּשָׂשׂוֹן.
וְיָגִיל הַגָּלִיל וְיָשִׂישׁ הַשָּׁרוֹן
וְתִצהַל יְהוּדָה, וְהַנֶּגֶב יָרֹן.
צַהֲלִי וָרֹנִּי, יוֹשֶׁבֶת-צִיּוֹן.

[5] מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה). נרצח ע"י הבריטים בכ"ה בשבט ה'תש"ב.
שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש: "לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח".