Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שבת, 14 באפריל 2018

גאולת ניסן מול גאולת אייר

גאולת ניסן מול גאולת אייר



שמות (כג,טו-טז): ״וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם״.

בנין אמונה (חגים עמ' 199): ספירת העומר מחברת את שלושת החודשים שבהם היא חלה: ניסן-אייר-סיון לחטיבה אחת, חיבור שלא מצאנו כדוגמתו בין חודשים אחרים במעגל חודשי השנה.

מה משמעותו של חיבור זה בין שלושת החודשים הללו, ומהו התהליך הפנימי שאותו נדרשים אנו לעבור בימי ספירת העומר דרך החיבור המשולש הזה?

מבאר ה׳שם משמואל׳ בשם הזוהר הקדוש (ויקרא קדושים, ר״ח אייר עמ' כח) ששנים עשר החודשים מכוונים כנגד שנים עשר השבטים וכנגד שנים עשר המזלות.

לפיכך, חודש ניסן הוא כנגד שבט ראובן ומזלו טלה. חודש אייר הוא כנגד שבט שמעון ומזלו שור, וחודש סיון הוא כנגד שבט לוי ומזלו תאומים.

החודש הראשון - חודש ניסן - מבטא את תכונת הראייה, שמכוחה נקרא ראובן בשמו, כאמירתה של לאה אמו (בראשית כט. לב): ״ראה ה׳ בעניי״.

החודש השני - חודש אייר - מבטא את תכונת השמיעה, שמכוחה נקרא שמעון בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם  לג): ״שמע ה׳ כי שנואה אנוכי״.

החודש השלישי - חודש סיון - מבטא את תכונת הלוויה, דהיינו החיבור (כמלווה המתחבר אל מי שהוא מלווה), שמכוחה נקרא לוי בשמו, כאמירתה של לאה אמו (שם לד): ״הפעם ילווה אישי אלי״.

מה משמעות הדברים?

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שההבדל העקרוני בין הראייה לשמיעה הוא, שהראייה היא ודאית אך שטחית וחיצונית, ואילו השמיעה היא מסופקת, אך לאחר שמתברר הספק, היא עמוקה ופנימית.

הראייה היא מצד אחד ודאית, כי מה שאנו רואים - נמצא, הווה וקיים, שהרי את הנראה אין להכחיש, אך מצד שני היא שטחית וחיצונית, שהרי אנו רואים רק את הצד החיצוני הגלוי שעל פני השטח, ללא יכולת לזהות את המסתתר מאחורי הקלעים, ואת המתרחש מתחת לפני השטח שהוא הוא הדבר המהותי העצמי והאמיתי.

השמיעה, לעומתה, פחות ודאית כמו ראיית העין אבל לאחר שמקשיבים ומתבוננים בדברים יכולים להגיע למהות הענין ע"י ההסברים ששמענו.

להבדל בין הראייה לשמיעה ישנה משמעות נוספת ביחס להשתדלות המעשית שלנו.

תכונת הראייה אינה דורשת מן האדם לפעול באופן אקטיבי ולהיות שותף מעשי במאורעות כי ישר שפותחים את העין רואים הכל בבת אחת ללא מאמץ, הכל מופיע מלמעלה למטה - מהבורא לנברא כשהוא עצמו נשאר פסיבי, בעוד שתכונת השמיעה מצריכה את האדם להתבונן ולהקשיב ולהתרכז ולבקש את ההסברים, ובעצם להיות שותף עם אל לא רק בהבנת עומק העניין, אלא גם בפעולותיו המעשיות ובכך להיות שותף אקטיבי, עם רבש׳׳ע בגאולת העולם ותיקונו[1].

ההבדל הכפול הזה בין הראייה לשמיעה הוא יסוד ההבדל בין חודש ניסן לחודש אייר.

חודש ניסן הוא החודש של שבט ראובן - חודש הראייה, בחודש זה ׳ראינו׳ אנו, עם ישראל, את הנהגת ה׳ בעולם באופן גלוי וברור במכת בכורות, ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, ראייה שלא השאירה אצלנו ספק כלשהוא ביחס למציאות ה׳ והנהגתו את מאורעות ההיסטוריה, ולא הצריכה מאתנו עומק הבנה ועומק אמונה על מנת לזהות את הקב״ה כמנהל המאורעות.

ראייה ברורה וחד משמעית זו אף לא הצריכה אותנו (כמעט) להשתדלות מעשית ולמאמץ אנושי בחירי, כי הנהגת ה׳ הופיעה אלינו מלמעלה למטה, בדרך נסית ובהתגלות אלוקית בהירה וברורה.

לעומת זאת חודש אייר הוא החודש של שבט שמעון - חודש השמיעה. כי לאחר ההתגלות האלוקית הנסית הברורה שאותה ראינו בחודש ניסן, הקב״ה כביכול נעלם מעינינו ואינו מנהיג אותנו ואת העולם בדרך הנס אלא בדרך הטבע, והוא מצפה מאתנו מכוח הראייה הברורה של חודש ניסן, לשמוע אותו בחודש אייר, גם כשהוא מסתתר בתוך הטבע - בתוך המאורעות המתנהלים כבדרכו של עולם, על ידי הבחירות האנושיות וההשתדלויות המעשיות ואף המקולקלות שבהן על כל משמעויותיהן והשלכותיהן החמורות והמזיקות.

תפקידנו האלוקי-רוחני בחודש אייר, הוא לשמוע את הנהגת ה׳ בהיסטוריה - לזהות את הנהגתו והשגחתו של רבש״ע במאורעות הטבעיים שבהם הוא מסתתר, מתוך עומק מבטנו הרוחני האמוני והבנתנו השכלית, ללא כניעה למבט השטחי והחיצוני הכופר בהנהגת ה׳ את המאורעות והרואה אותם רק כמהלך אנושי בחירי המנוגד לרצון ה׳ והמנותק מתהליך גאולת העולם ותיקונו.

שמיעה אלוקית פנימית זו מצריכה אותנו אף לקחת חלק באופן אקטיבי ומעשי במאורעות ההיסטוריה המופיעים בדרך הטבע על מנת לחשוף את סוד ההנהגה האלוקית דרכם, ובכך להיות שותפים עם אל במעשה בראשית וגאולת העולם.

שם משמואל: ״הנה לפי סדר לידת השבטים מתייחם חודש אייר לשמעון, וכן הוא בזוהר הקדוש (ח״א קעג . ר:רלו.), וחודש ניסן לראובן, ושם ראובן על שם "כי ראה ה״, ושם שמעון על שם "כי שמע ה״, והרי שני החודשים האלו בחינת ראייה ובחינת שמיעה. ובזוהר הקדוש כי ראייה היא מקרוב ושמיעה מרחוק. והיינו כי בניסן ראו ישראל בעיניהם אלוקות... וכן נשאר לדורות שנותנין מן השמים התעוררות לכל איש נלבב בבחינת ראייה. אך בחודש אייר נשארה רק בחינת שמיעה מרחוק.... (דהיינו) להיות רודף אחר עומק הכוונה ולא יסתפק בשטחיות העניין... למען ישכיל על עצם הכוונה. וכן הוא בחודש הזה שצריך האדם להשכיל על הכוונה, שהמבוקש מהאדם איננו כשהוא רואה את האלוקות בעיניו (בחינת ראייה), שלדבר זה לא הייתה צריכה הנשמה לרדת לזה העולם. ואם כן - כל כוונת הנסים וההארות הגדולות של חודש ניסן היו הכנה לבד (רק בשביל) לימי ההסתר והחושך (שבחודש אייר)...״.

רק לאחר הוצאת השמיעה מהראייה - הוצאת שמעון מראובן ואייר מניסן כמשל, אפשר להגיע לחודש סיון הכולל את שניהם ולקבל בו תורה, בחינת שבט לוי, המתלוה והמחבר ביניהם, כהמשך דבריו: ״באין אח״כ לחודש סיון המתייחס ללוי, על שם ׳הפעם ילוה אישי אלי' וזוכין לחיבור ודיבוק ונשיקין דרחימא דחג השבועות״...

ממשיך ה׳שם משמואל׳ ומבאר שמשולש זה - ניסן, אייר וסיון - המקביל לראובן, שמעון ולוי, רמוז גם במזלות של שלושת החודשים הללו - טלה, שור ותאומים.

חודש ניסן שמזלו טלה, רומז למצב שבו היה עם ישראל בחודש זה בזמן גאולת מצרים, כטלה קטן חסר כוח ויכולת פעולה התלוי באדונו - רועה הצאן הפועל למענו והמחליט בשבילו. תכונת טלה פסיבית זו מבחינה רעיונית וההנהגה המעשית היוצאת ממנה, מתבטאת בתכונת הראייה של חודש זה כפי שהתגלתה בהנהגה האלוקית הנסית הברורה ללא צורך בשותפותם האמונית והמעשית של ישראל בגאולתם.

חודש אייר שמזלו שור, רומז לדרישה האלוקית מאתנו לקחת אחריות, הן מצד ההתבוננות בעומק ההנהגה האלוקית את ההיסטוריה גם כאשר הקב׳׳ה מסתתר בתוכה, והן מצד השותפות המעשית הפעילה שלנו בדרך הטבע במאורעות ההיסטוריה ובגאולת ישראל, כשור הלוקח אחריות - החורש את האדמה והנושא משאות גם כשאינו רואה באופן מיידי את התוצאות החיוביות של פעולותיו.

רק לאחר שהוצאנו את השור מהטלה, את חודש אייר מניסן, את השמיעה מהראייה. אז ורק אז ניתן להגיע לקבלת התורה בחודש סיון שמזלו תאומים, חודש המחבר והכולל את השור והטלה ('תאומים לא זהים׳) יחדיו, ביחס הנכון והמדוייק שביניהם..

״ויש לומר שענין ג׳ חדשים אלה מרומזים במזלות, טלה, שור, תאומים. כי הטלאים אין הבעלים נותנין עליהם עול אלא מבקשין להם מרעה טוב ויפה, והמה נמשכין אחר הרועה, ולעומת טובת המרעה נהנין הבעלים מהם בגזות וולדות, ואם יתן עליהם עול הם מתכחשין והגזות והולדות יהיו דלים ורעים, כן מתדמה ענין ההנהגה העליונה בימי ניסן... וישראל מקיימין (שיר השירים א): ׳משכני אחריך נרוצה׳, ומתפנקין על רחמי מאריהון... אך חודש אייר מזלו שור, והוא שור לעול, וכמו שנאמר (תהלים קכו): ׳הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע׳, כי איננו מרגיש מתיקות העבודה כל כך. ואעפ״כ הוא מטה שכמו לסבול עול תורה (ההופעה האלוקית המסובכת שבמציאות) אפילו בזמן ההסתר והסתלקות האור כי טוב של ימי ניסן. ובשביל (מפני ובזכות) זה זוכין לחודש סיון שמזלו תאומים״.

ספירת העומר שאותה סופרים אנו מחג הפסח עד חג השבועות, איננה ספירה טכנית יבשה הסופרת את הימים והשבועות שביניהם ותו לא, אלא ספירה רוחנית ופנימית שמטרתה קבלת התורה באופן אמיתי ובשלמות, היכולה לצאת אל הפועל רק כאשר בחינת הראייה והטלה שבחודש ניסן המתגלה מלמעלה למטה, מוציאה מתוכה את השמיעה והשור שבחודש אייר, על ידי מאמצנו האמוני והמעשי - מלמטה למעלה.

שמיעה אמונית ומעשית זו, באה לידי ביטוי ביום טוב היחידי מהתורה החל בחודש אייר - פסח שני, יום טוב שיצא אל הפועל לא מהציווי האלוקי אלא מכוח ההבנה העמוקה וההשתדלות המעשית שהופיעה על ידי עם ישראל.

זאת מפני שאותם הטמאים לנפש האדם שלא היו יכולים לחוג את חג הפסח בזמנו בחודש ניסן נטמאו כהלכה וכדין כפי אשר ציוום ה׳ - למת מצוה, לנדב ואביהוא, או לארונו של יוסף (ספרי בהעלותך), ואם כן על פי ראייתם הרוחנית החיצונית, דהיינו הבנתם השטחית, היו הם פטורים מעיקר הדין מלקיים את מצוות חג הפסח, שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואונס רחמנא פטריה. אך אותם הטמאים העמיקו את מבטם והבינו בשמיעתם הרוחנית הפנימית, שאמנם פטורים הם מלקיים את מצוות חג הפסח באופן טכני ומעשי, אך אינם מוכנים לוותר על השפע האלוקי הרוחני החל בו, המהווה את התמצית הפנימית של המצוות המעשיות הנוהגות בו.

אייל סודרי: בעניין פסח שני עונה להם משה רבינו – "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם" (במדבר ט,ח).

שמיעה אמונית ומעשית זו המתגלה בחודש אייר, המשיכה להופיע במהלך הדורות בחודש זה, מלמטה למעלה דרך עם ישראל, הן ברובד הרוחני על ידי רשב״י שחשף את תורת הסוד בי״ח באייר הוא ל״ג בעומר, וממשיכה להופיע בדורנו ברובד המעשי בהקמת מדינתנו ביום ה׳ באייר, הוא יום העצמאות, וביום כ״ח באייר, הוא יום כיבושה של ירושלים עיר המקדש והמלכות המחברת ביניהם.

בקדושה של מוסף אנו אומרים: "הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר: הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלוקים"!

את הגאולה הזאת הקב"ה משמיע לנו! צריך הקשבה והתבוננות במהלכים ההיסטוריים בשביל להבין זאת...

תהלים (קז,מג): "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'"!

אמנם, לאחר 70 שנה כבר קשה להתעלם ממהלכים כאלו אדירים של גאולה...

הרב עמיחי שוקרון:  פעם התראיין הרב שרקי ברדיו הצרפתי היהודי, שאל אותו המראיין - מדוע נקבל עלינו שהמצב הנוכחי הוא הוא הגאולה, הרי גם עם ישראל, אפילו כשמשה רבינו הגיע אליהם- הם בחנו אותו. מדוע אנחנו מקבלים את המצב, בלי דברי נביא?

ענה לו הרב שכשמשה רבינו מגיע ומבקשים לבחון אותו, זה לגיטימי וטוב, אך אחרי עשרת המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף, מי שמפקפק בגאולה - זה דתן ואבירם.

אתה יכול להתלבט כשמישהו אומר לך שהגאולה עתידה לבוא, אתה לא יכול לערער על דבר שכבר הגיע ועינינו הרואות אותו שארץ ישראל נותנת פריה, עם ישראל שב לארצו ומהווה, בפעם הראשונה מזה אלפיים שנה את רוב עם ישראל בארץ ישראל כנראה[2].





[1] ההבדל הזה בין הראיה לשמיעה מופיע בהרחבה בהקדמתו של הרב לוי סעדיה נחמני זצוק"ל לפירושו על קהלת 'ברית הלוי' וכן בספר של תלמידו הרב וזאנה 'אור הלוי'.

[2] על פי נתוני הלהמ"ס, ב2016 היינו 44% מהיהודים בארץ ישראל. אך נתונים אלה, מחשיבים גם את כל הרפורמים בארה"ב (ובעולם) כיהודים, דבר שכמובן לא עובר את המבחן ההלכתי, לכן אחוז היהודים בארץ, כנראה גדול הרבה יותר.