Blogger Wordpress Gadgets
הוסף למועדפים או הפוך לדף הבית

יום שלישי, 15 במאי 2018

פרשת בחקתי - התנדבות


התנדבות

בניה ריין הי"ד (מתוך האתר לזכרו)

בעש"ט: "אדם חי שבעים שנה, ולו כדי להטיב ליהודי פעם אחת בלבד".

בסוף פרשת בחקתי נמצאת פרשת ערכין, אחר כל החוקים והתקנות מדברת איתנו התורה על התנדבות.

ההתנדבות לעשות משהו מהלב ללא חובה, מראה שגם את כל הדברים שעשית מחובה - עשית בשמחה וברצון, עובדה שאתה לוקח על עצמך עוד דברים בנוסף ללא שציוו אותך...

בדומה למה שכותב הבן איש חי על כך שהשכר בעולם הזה על המצוות הוא על השמחה שבעשיית המצוה, כי את המצוה חויבת לעשות בל אף אחד לא חייב אותך לשמוח... זה דבר שאתה הוספת, לכן הקרן שמורה לעולם הבא אבל השכר על השמחה שהגיעה בהתנדבות מגיע כבר בעולם הזה.

אסתר קל: "לתת כמו הפרחים, מפיצים ריח לכולם: בלי חשבונות, בלי תמורה, סתם משום שהם פרחים".


מתנדב עד הסוף - עפרה לקס 

"בניה היה כל-כך מושלם שידעתי שהוא רק פיקדון, שאני רק שומרת עליו ושהקדוש ברוך הוא ייקח אותו אליו. לא ידעתי מתי זה יקרה, קיוויתי שהוא יתחתן ויביא ילדים. היום אני מבינה שזה שיקול אגואיסטי, ממש דרישה חוצפנית, שהוא ישאיר אחריו אלמנה ויתומים".

כך אומרת חגית ריין, אימו של רס"ן בניה ריין, וממשיכה: "וידעתי עוד משהו, שאני אלך אחריו עם דגל ישראל, שהוא ימות למען המדינה. כשהוא היה נוסע לטיול ידעתי שלא יקרה לו כלום, כי הוא מיועד להיות הרוג מלכות, לעלות השמימה באמצע מלחמת מצווה".

רב סרן בניה ריין נהרג במלחמת לבנון השנייה, בעיצומו של ניסיון לחילוץ פצועים. במלחמה האחרונה הוא סיכן את עצמו עשרות פעמים כדי להציל, להביא אספקה ולסייע במידע מודיעיני. בשבוע שעבר הכריז אלוף פיקוד המרכז על הענקת צל"ש לבניה ולצוות הטנק שלו, שנפגע ישירות מטיל שהרג את ארבעת יושביו.
"הצל"ש הזה לא חידש לנו הרבה", אומר שמעון האב. "הוא עשה רק דבר אחד, שבמקום שידברו כל הזמן על הפשלות והמחדלים, ידברו על החיילים והקצינים ועל סיפורי הגבורה של המלחמה הזאת. זה עושה יחסי ציבור למסרים ולמורשת שהם השאירו אחריהם".

ככל שזה נוגע לבניה, 'מסרים' פירושם צניעות, התנדבות, יושר ומסירות. ומבחינת ההורים, כל אלה הם 'כוח בניה' האמיתי. כוח שנושאים היום פקודים וחברים, מכרים וקרובים, וגם סתם אנשים שפגשו את בניה בדרך.

על השולחן בפינת האוכל של משפחת ריין פזורים אלבומי תמונות ומחברות, וקטעי מכתבים של בניה ועליו. מן התמונות נשקף גבר צעיר ויפה, עיניו הבורקות משרות ביטחון וישירות. אתמול היו כאן החברים, שהגיעו לשיעור החודשי והפכו בתמונות ובזיכרונות. הם בונים אתר אינטרנט שיציג את דמותו ואת מורשתו.

המפגש איננו קל לשמעון וחגית, ולא רק בגלל הקושי לחשוף ולגעת בכאב. "בכל פעם שאני מדברת עליו אני מבקשת ממנו סליחה, כי כל חייו הוא ברח מהכבוד. אבל אני חייבת לספר עליו, כי אני רוצה להעביר הלאה את המורשת שלו".

בניה, הבן השלישי למשפחת ריין, נולד בקרני שומרון לפני 27 שנים, הברית הראשונה במועדון היישוב. הוא למד ביישוב מגיל הגן ועד חטיבת הביניים. את התיכון עשה בישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים.

בתקופת התיכון נהג בניה לבלות את החופשה הגדולה בדרך משלו: הוא היה רץ מקייטנה של איל"ן לקייטנה של 'זיכרון מנחם', ומהתנדבות כזאת לאחרת. חגית: "הייתי אומרת לו: 'בניה, קצת חופש', אז הוא היה אומר: 'אמא את לא מבינה, בישיבה לא מתנדבים, אז אני צריך לעשות את זה עכשיו'".

בכל שנות ילדותו גילה בניה רגישות לסביבה, אם זה כשהיה בן שמונה, כשנקש על דלת ביתו של ילד חדש ביישוב והודיע לו: "אני כאן אם תצטרך משהו", ואם כשביקר את ילד השכנים שחלה, כשבידו שוקולד ובפיו איחול: "שיהיה לך משהו מתוק".

אחר-כך הקימו בניה וחבריו לייסד קרן על שם חברם, מתניה ציינוירט, שמארגנת פעילות התנדבותיות עבור השישית והשביעית בישיבת 'נתיב מאיר', ובכך היה גם תיקון לתחושת חוסר הנתינה שהיתה להם כשהיו בישיבה. מאז שנפל בניה הפך שמה של הקרן ל'קרן רעים', על שם שני החברים. בניה הפך להיות מהמונצחים.

מאיפה המנוע לפעילות החסד הזו שלו?

אני שואלת וההורים מגמגמים. אמו של בניה, חגית, היא עובדת סוציאלית במקצועה, ועוסקת בליווי אלמנים ואלמנות כבר שנים ארוכות. בכיסה זכויות רבות על בנייה ושיקום של משפחות. אנשי קרני שומרון יודעים לספר שהיא גם מהווה כתובת עבור כל מי שזקוק לסיוע ביישוב. 'חסד' הוא מושג מוכר בבית הזה. אין ספק שבניה דומה לאמו, ולא רק חיצונית.

בסיום התיכון למד בניה במשך שנה וחצי בישיבת 'תורת החיים' בנווה דקלים, וסיפר לחברו שהוא לומד "הרבה הרב קוק" כדי להגיע ספוג באהבת העם והארץ לפרק הצבא.

חבר סיפר להורים של בניה, שכבר בהיותם בני 13 אמר לו בנם כי הוא ילך לשריון. "זו לא חכמה ללכת רק לסיירות", אמר בניה הקטן. "גם בשריון צריך את הטובים. אני אגיע עד תפקיד מח"ט, כי עד אז אפשר להשפיע, אחר-כך אני אעזוב".
וכך היה. בניה, בעל כושר טוב (נהג לרוץ מרתונים) ומוטיבציה גבוהה, התגייס לשריון והגיע לקורס קצינים, שאותו סיים בהצטיינות. חגית: "הוא לא סיפר לנו שהוא מצטיין, ובטקס, כשקראו את שמו ברמקול הסתכלתי ימינה ושמאלה, ממש התפדחתי. בסיום הטקס אמרתי לו: 'בניה, למה לא סיפרת לי?' והוא ענה בנחרצות: 'אמא, ככה תאהבי אותי יותר או פחות? זה מה שמשנה לך?' נכנעתי ואמרתי לו: 'אתה צודק'".

בסיום הקורס נשאר בניה בשיזפון והדריך קצינים. בקיץ תשס"ג הוא החל את לימודיו באקדמיה הצבאית, תכנית אקדמיזציה לקצינים מצטיינים. גם את התואר הוא סיים בהצטיינות, אבל את זה ידעו הוריו רק לאחר מותו, שנה שלמה אחרי שהסתיימו הלימודים. הוא מצדו לא חשב לספר להם בכלל.

בהיותו באקדמיה קיבל כל קצין פרויקט חברתי. הרוב נטשו אותו באמצע, אבל בניה התעקש להתמיד. המשימה שלו היתה קידומו של בחור מ'בית השנטי', בית לנערים ונערות שנפלטו ממסגרות שונות. בניה החליט שהוא יעביר את הבחור בגרות, ובמאמצים רבים השניים אכן הצליחו. לאחר המלחמה הודיע הנער להוריו של בניה כי הוא עומד להתגייס לצה"ל.

בשנתיים שהיה באקדמיה הפך בניה, שלא בכוונה, למדריך למורשת ישראל. הכול החל בצום גדליה, כשהוא הודיע למפקד שלא יוכל לרוץ עקב הצום. המפקד ביקש ממנו להסביר מהו הצום הזה, וכששמע את ההסבר ביקש מבניה לשתף את כל החיילים בידע שלו. מאז, לאור ההתעניינות, נהג בניה להכין שיחה קצרה על כל חג או מועד ולהעביר אותה לחיילים.

בדרכו בצבא רכש בניה חברים רבים, רובם לא דתיים. הוא לא החזיק בתיאורית 'העגלה הריקה', והאמין שיש מה ללמוד מהם ומהערכים שלהם. מנגד, הם כיבדו אותו, השלימו לו מניין אפילו בלי שיבקש, הכינו לו אוכל כשר בשמחות שלהם, ובתום המלחמה סיפרו החיילים איך הוא קידש בשבת על מיץ מקופסת שימורי תירס, ושר איתם את השיר של עוזי חיטמן ("אדון עולם").

בתום לימודי האקדמיה הפך בניה למפקד פלוגת טירונים. הוא הדריך פלוגה במשך ארבעה חודשים, ואחרי כן היה חלק מתכנית פיילוט שבה עוברים טירוני השריון שמונה חודשים תחת סגל פיקוד אחד.

נאמן לדרכו, החליט בניה שאם הוא קיבל קבוצת חיילים לתקופה כה ארוכה, הם יתנדבו. הוא לא שאל איש, ובכל יום שישי, במשך שמונה חודשים, נשלחה מחלקה אחרת מהפלוגה שלו ל'בית גיל', בית לאוטיסטים בגבעתיים. ביום חמישי החיילים היו חוזרים הביתה, וביום שישי בשמונה בבוקר הם היו מתייצבים במוסד הזה, להתנדבות חובה. והפעילות הזאת גם דחתה אימונים. חגית נזכרת איך בניה נכנס באחד השבועות הביתה ואמר בתדהמה: "אמא, יש חיילים שהם בני 18 בארץ הזאת ואף פעם לא התנדבו, את מאמינה?".

מן השנה שבה שימש בנם מ"פ של טירונים, קיבלו הוריו תגובות רבות של חיילים ושל עמיתים לסגל. הם סיפרו שבניה לא הקפיד על דיסטנס, ולמרות שעבור טירונים מפקד פלוגה הוא הדבר הקרוב ביותר לאלוקים עלי אדמות, הוא לא נרתע מלצ'פח את הש"ג ולשאול לשלומו, הקפיד לבקר חיילים בודדים בבתיהם ולהביא להם אוכל, והשתדל שחיילים שפוגשים אותו במקרה לא יצטרכו להצדיע לו. "הם קראו לו המ"פ המסתובב", אומר שמעון, "כי בכל פעם שהוא ראה חיילים הוא הסתובב, כדי שלא יצטרכו להצדיע לו".

בתום מסלול ההכשרה הזה קיבל בניה את התואר 'מ"פ מצטיין', הפלוגה שלו היתה המצטיינת וכל שלוש המחלקות שתחתיו גם הן קיבלו 'מצטיינות'. גם את זה גילו ההורים רק בשבעה, כי כשהם ביקשו לבוא לטקס הסיום הוא סירב בתואנה שזה יעשה לו 'פדיחה'. "כשבניה חזר מהטקס, שאלתי אותו: 'איך היה?' אז הוא אמר: 'היה בסדר, אבל אל תשאלי – האוטיסטים לא יכלו לבוא כי ירד גשם'. זה מה שהעסיק אותו".

המלחמה מצאה את בניה בטיול. הוא היה ב'רגילה' בין תפקידים. "פעם ראשונה שהוא יצא לרגילה רצינית", אומר שמעון, ומספר: "כל יום הוא היה מתקשר ושואל אותנו אם המג"ד התקשר, אם הזעיקו אותו".

בניה, שסיים את הדרכת הטירונים, היה אמור לקבל כעת פיקוד על פלוגה מבצעית. אבל בעת מלחמה, ולפני שהספיק להכיר את החיילים, סירב המג"ד לתת לו את הפיקוד. אבל בניה לא ויתר. חגית: "הוא הלך לצופים, כל הגדוד היה כאן בתעסוקה. המג"ד אמר לו 'לך הביתה', אבל הוא השיב: 'אני לא הולך הביתה כל עוד תושבי הצפון לא חזרו הביתה. בשביל מה אני בצבא? לאיזו מטרה למדתי כל הזמן הזה?'".

את האימון החטיבתי שלפני עליית החיילים ללבנון הכין בניה. היה לו ניסיון רב בהדרכה ובאימונים. כעבור שלושה ימי אימון הוא החל לבנות לעצמו כוח חילוץ, שכלל בדרך-כלל שני טנקים, כמה 9-D ונגמשי פומ"ה – הכול לפי המשימה. הכוח, שלא היה כבול לחטיבה זו או אחרת ופעל לפי תושיית מפקדו, לא קיבל שם קוד, אלא נקרא 'כוח בניה'. החיילים התחלפו בכל כמה משימות, כי בניה רצה לתת להם לנוח. האיש היחיד שלא נח בכל הסבבים האלה היה בניה.

בגזרה המזרחית שבה פעל בניה היו בעיקר שלוש יחידות: צנחנים, נח"ל ושריון, וחוסר הדיסטנס כלפי פקודים של בניה פעל גם כלפי מעלה, אל בכירים ממנו. הוא עבד ישירות תחת מפקדי החטיבות, והם נעזרו בו רבות. 'כוח בניה' הספיק לעבוד עם הצנחנים, השריון והנח"ל, ולמעשה היה כולבויניק לעניינים שאיש לא העז, רצה או יכול היה לעשות. בסופו של דבר 'הספיק' בניה לפעול לכל אורך המלחמה הקרקעית.

בעת השבעה הגיעו מנחמים רבים שאמרו להורים: 'בניה הציל אותי'. כך היה כשפומ"ה של ההנדסה הקרבית חטפה טיל נ"ט. "יושבי הפומ"ה לא עיכלו שהם במלחמה. בניה עבר שם, שלף אותם אחד אחד מהפומ"ה והכניס אותם לטנק". עכשיו היו בטנק שלו 12 איש. בעודו מחלץ אותם צעקו עליו חיילי ההנדסה שהוא חונק אותם, כיוון שהוא השליך פצצות עשן כדי למסך את האירוע. "הם סיפרו שהוא אמר: 'עדיף שתיחנקו מהעשן מאשר שתיהרגו'. כשהוא סיים להכניס את השמיני בא עוד נ"ט ופוצץ את הפומ"ה", מספרת חגית.

שמונת החיילים הגיעו לבית המשפחה. החובש שבהם תקע את סיכת החובש בספר המנחמים, הצדיע ואמר: "זה שלך". בניה חילץ את הצנחנים שנלכדו בבית בראב א-תלתין לאחר שחיזבאללה הפגיז אותו, ומאחוריו עוד עשרות חילוצים. באחת הפעמים, כשהגיע לחלץ פצועים תחת אש ביקשו כמה כלים לסייע לו, אבל הוא גירש אותם ואמר שיחזרו לתוך הבתים, כי מספיק שהטנק שלו מטווח, אין צורך בלקיחת סיכונים מיותרים.

חיילים שבאו במגע עם בניה במהלך המלחמה מספרים שהיה רגוע ושקט, אי של ביטחון בים של דאגה ואי וודאות. מי ששמע אותו בקשר, או פגש אותו אפילו לכמה דקות, קיבל כוחות מהשלווה העילאית הזאת. חייל מילואים מבאר שבע שלא הכיר אותו קודם הגיע לקרני שומרון לנחם, וכך כתב: "רק כמה רגעים חטופים במוצב ובארץ אחרת, מלוכלכים מיוזעים, עייפים, עטופים במדים. מתוך כל העטיפות יוצא מבט של צחוק וקריצה וטוב שלא נגמר ולא ייגמר. אתה היית כאן, אבל אתה גם משהו אחר, משהו מלמעלה, משהו קצת גדול מאיתנו".

באחת הכניסות של בניה פנימה הוא קיבל פקודה לירות לעבר קבוצת מחבלים, אך סירב ואמר שהוא חושב שאלו הם חיילי צה"ל. הוא הסביר שהאנשים עומדים בקבוצה גדולה, והמחבלים לא פועלים כך. הוא ירד לקראתם עם הטנק הבודד שלו, חשוף וללא חיפוי, ואכן גילה שמדובר בחיילי גדוד 13 של 'גולני'.

שמעון: "הוא לא פחד. ברגע שהוא היה משוכנע לטעמו שהירי לא מוצדק, לא היה לו פחד".

על עשרות פעולות כאלה ודומות להן, יקבלו הוריו של בניה צל"ש בשמו, מאלוף פיקוד מרכז.

ידעתם מה הוא עושה במלחמה?

חגית: "היתה לי שיחה אחת איתו במשך המלחמה שבה שאלתי אותו מה הוא עושה. הוא אמר לי שהוא כוח חילוץ. וכששאלתי מה זה, הוא אמר שאשאל את מוריה אחותו, שנשואה לקצין. הוא לא רצה כל-כך להגיד לי. ידענו רק שהוא נורא עסוק, כי לא היה לו זמן להרים טלפון הביתה, וככה סתם הוא היה תמיד מתקשר, כדי לכבד אותנו. הבית והמשפחה היו לו מאוד חשובים".

בניה התגייס לשריון לפני 8 שנים. במעמד הגיוס, בבקו"ם, החלה חגית לבכות. בניה לקח אותה הצידה ושאל: "אמא, מה קורה?". "אמרתי לו שאני שמחה שהוא מתגייס, ושהוא ילך להגן על הבית ועל הארץ שלנו, אבל גם אמרתי שאני מכירה אותו שהוא עושה הכול בשלמות ועד הסוף, לא בגלל שצריך להצטיין, אלא בגלל שהוא ראש גדול. אז הוא לקח אותי עוד יותר הצידה, תפס אותי ככה ביד ואמר לי: 'אמא, אתם חינכתם אותנו לתת הכול, ולפעמים הכול זה הכול, ואת זה תזכרי'.

"את המשפט הזה סחבתי 7 שנים ולא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לבעלי, והלכתי איתו. במלחמה אמרתי לכרמית, חברה של בניה, 'יש לי משהו לספר לך פעם'. כל יום אמרתי לה את זה, והיא הבינה שמדובר במשהו רציני. כל יום אמרתי לה: 'עוד לא הגיע הזמן'. וכשזה קרה, סיפרתי לה. שחררתי את זה". חגית נושמת נשימה עמוקה.

בניה מיעט להטריח את ההורים שלו בענייני הסעות לצבא, ובעצם ביקש מהם עזרה בנושא הזה רק פעמיים. הראשונה, כשהתנדב ללכת ליומיים לכלא צבאי, כשאחד מפקודיו זרק רימון אמיתי במקום רימון דמה ("הוא כל-כך שמח שהלך לכלא. הוא חשב שכל קצין חייב לעבור את החוויה הזאת לפני שהוא שופט את פקודיו"). והפעם השנייה היתה למלחמה.

"לקחתי אותו באוטו, וכשנפרדתי ממנו לפני המלחמה ידעתי שנפרדתי ממנו, ובמלחמה פשוט ישבתי וחיכיתי. כששמעתי שנהרגו חיילים הייתי נוסעת הביתה ומחכה. אם עברו שעתיים-שלוש ולא אמרו כלום, המשכתי הלאה. בשבת ההיא, האחרונה, לא מצאתי לי מנוחה. כל הזמן חשבתי על בניה".

עם צאת השבת כתבה האם לבנה כמעט 20 הודעות טקסט, מבקשת שלא יחשוש להעיר אותם משנתם ושיתקשר גם באמצע הלילה. בשעה 2.30 לפנות בוקר צלצל הטלפון וחגית זינקה. היא היתה בטוחה שזה בניה, שקרא את ההודעות ומתקשר להרגיע את הוריו. אבל על הקו היה אבינועם, חתנם של שמעון וחגית, סמג"ד בסיירת אגוז. הוא הודיע לחגית שהוא כאן ושתרד למטה ותפתח את הדלת.

"אמרתי לו איזה כיף, כי גם הוא היה במלחמה". אשתו של אבינועם והבת הנשואה השנייה היו בבית ההורים, כי הבעלים היו מגויסים. חגית היתה משוכנעת שאבינועם קפץ לראות את אשתו והילדים. "ואז אני פותחת את הדלת, ורואה מאה חיילים עומדים לפני. במציאות היו שמונה חיילים, כולל רופא וחובש וקצין העיר, כי הם ידעו שיש כאן הרבה אנשים. זה מראה שאני לעולם לא אשכח. כשפתחתי את הדלת ישר הבנתי. צעקתי 'בניה', וזהו. חלק מבני המשפחה חשבו שהוא הגיע ושמחו, וחלק הבינו".  

המעניין הוא שכל סיפורי הגבורה והתעוזה אינם מפילים את שמעון וחגית מהכיסא, למרות שדברים רבים גילו על בנם רק אחרי מותו. חגית אפילו לא ידעה מה היתה הדרגה של בניה כשהוא נהרג. הוא נהג לפשוט את המדים בכניסתו לבית, כדי לא להראות את הדרגות. "יש אמהות שאמרו לי: 'לא ידעתי שהבן שלי הוא כזה וכזה', אבל אצלו אין משהו שאני יכולה להגיד שלא ידעתי. אמרתי לך, כל חייו הוא היה צל"ש אחד גדול".

בניה נטמן באדמת קרני שומרון, ביום שלישי, כ"א במנחם-אב. בלוויה נכחו קרוב לעשרת אלפים איש. "היתה לו לוויה כמו לאדמו"ר", מספרת חגית. "אמרתי לו: 'בניה, כל חייך ברחת מהכבוד, תראה מה הקב"ה סידר לך'".

בעת השבעה, אמרה חגית למח"ט שבא לנחם כי היא רוצה שההתנדבות ב'בית גיל' תימשך. ואכן, ההורים כבר נכחו בטקס הסיום של מחזור הטירונים הקודם, שהקפיד להתנדב שם, וגם המחזור הנוכחי, ממשיך במסורת.


מתוך דף הנצחה ממלכתי 'יזכור', שנערך ע"י משרד הביטחון:

ביום 11 בספטמבר 2007 קיבל רב-סרן בניה צל"ש מאלוף פיקוד מרכז יחד עם כל אנשי צוות הטנק. בנימוקים להענקת הצל"ש תיאר האלוף גדי שמני, מפקד פיקוד המרכז: "רב-סרן בניה ריין אשר התנדב להילחם במלחמה ובמהלכה נהרג, הפגין במעשיו רוח לחימה, יוזמה, מנהיגות יוצאת דופן וחירוף נפש. מעשיו אלה מהווים דוגמה ומופת ללוחמי צה"ל בכלל וללוחמי השריון בפרט".

לאחר נפילתו נמצא בארנקו של בניה דף הכתוב בכתב ידו ובו תפילה המיוחסת לרבי נחמן מברסלב: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוקי אבותינו, שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם, ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם, ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמתו אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת חס ושלום, ולא בשביל שנאה וקנאה וקנטור ושפיכות דמים חס ושלום, רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך יתברך".

כתבו הוריו: "הדרך שבה נהרג הביעה נאמנה את הרוח הגדולה שהסתתרה בפשטות הליכותיו... בניה שלנו טמון עתה באדמת ארץ ישראל, הארץ שאהב ללא פשרות... הלוואי ועוז רוחו של בניה יעמוד לנגד עיני הדור הצעיר שיצעיד את עם ישראל לעתיד טוב יותר. אנו בטוחים שעוצמתו לא תאפשר לכבות את נר ישראל".

הספידו אביו: "... בניה, הקדשת לצה"ל ולעם ישראל את עשרים שבע וחצי שנותיך האחרונות ובסופן עלית השמימה בסערה בטנק המרכבה ... צר לנו עליך בננו בניה, נעמת לנו מאוד. ... כל דבר שעשית - עשית בהצטיינות, אך בצניעות. ... היית בעל יוזמה עם חשיבה ייחודית ופתרונות ייחודיים. תמיד היית לא סטנדרטי. אך מעל הכל אהבה ודאגה לזולת - כיבוד אב ואם שלך היה למופת... אהבה בלב ובנפש... היית יפה תואר - חיצונית ופנימית! כולך היית נתינה וכך הלכת מאתנו, עם הנתינה המקסימלית שאדם יכול לתת...".

הספידה אמו: "... רציתי רק לומר לך שוב כמה אנחנו גאים בך, במעשיך, בדרך שבחרת ובדרך שבה נלחמת ונפלת על קידוש ה' למען כולנו".

הספיד את בניה אחיו הראל: "אחי בניה, בן עשרים ושבע אתה במותך - 'זכ', זך וישר אתה, איש טהור, איש אמת, איש מידות, איש עקרונות, אוהב הארץ ואוהב האדם - תמיד דאגת למשפחתך, לחבריך ולחייליך ללא פשרות. ... במותך ציווית לנו את החיים - חיי מידות, חיי יושר ואהבת האדם".

כתב אייל ישראל שטרנליך, חבר מישיבת "תורת החיים": "... בפורים לפני שהתגייס הוא זיכה אותי בחוויה שלא ראיתי אף פעם. הלכתי בשביל המוביל מהישיבה לבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים, ופתאום אני רואה את בניה שכבר הספיק להתבסם, שוכב על השביל ומחבק את האבנים... כשרצו להרים אותו ולקחת אותו לחדר, הייתה לו אש בעיניים וצעק 'שאף אחד לא ייקח אותי מארץ ישראל, שאף אחד לא ייגע בי וייקח אותי מאבנים אלו'".

כתבו חבריו של בניה למחזור נוב' 2000 בגדוד 74: "... בניה היה הדבר הכי טוב שקרה לנו. קצין שסוף-סוף הסתכל עלינו כבני אדם ובראש ובראשונה היה חשוב לו האדם עצמו ולא החייל שאמור לקבל פקודות".

כתב אמיר אידלמן, חבר ליחידה: "... האור שבקע ופרץ ממך דרך עיניך הטובות וחיוכך המפורסם. שמחת החיים ואהבה ללא תנאי שידעת להעניק לפקודים ולחברים לנשק... על כל אלה אני מודה לך - על שזכיתי לראות אדם המשרת את עמו ואלוהיו מתוך שמחה ותחושת שליחות".

כתב אורן: "... אתה אחד האנשים הבודדים שאני יכול להגיד עליהם מנהיגים. היית לי מנהיג, מפקד, מורה ומדריך...".

הספדו של החבר הקרוב גיורא: "... בכל מקום ידעת לשלב בין הרצונות והיכולות שלך, הכרה עצמית עמוקה וברורה, מאוד מדויקת, בלי גאווה ובלי יומרות - 'ענווה טהורה'... אני מודה לך על כל השנים, על החברות הנפלאה, הנדירה".

הספדו של נדב לוטן-לישינצקר, מפקדו של בניה: "היית כל מה שרציתי ממ"פ שלי. אדם שהיווה אתגר פיקודי, מנהיגותי ומקצועי... אני מתגעגע ליכולת הנגיעה שלך באנשים, בצורה בלתי אמצעית לדבר בגובה העיניים עם כל אחד. אני מתגעגע לישירות, לכנות וללקיחת האחריות שהפגנת בכל אשר עשית".

כתב עודד שטרן, חבר: "... בניה היה עושה הכול בשקט, אך השקט הזה הקרין עוצמה רבה... היה ברור שאין אדם בעולם שעליו ניתן לסמוך יותר מבניה, וזה לא היה רק זה. בכל שעה הוא ידע להתייצב ולהיות כשצריכים אותו... השהייה במחיצתו, הדרך שבה הסתכל על הדברים ועשייתו למען הכלל אלו דברים ששאבתי מבניה, שניטעו בי והפכו אותו לחלק ממני...".

כתב אריאל פרידמן: "... אנו החברים איבדנו חבר ומנהיג, והכאב והחלל שהותיר אחריו אינם נתפסים ולא ניתנים למילוי... אני רוצה להגיד לך תודה: תודה על שהיית חבר טוב, תומך ואמיתי. תודה על שהנחלת לנו מורשת אדירה כזאת. תודה על שלימדת אותי מה זה להיות מצוין, כי אצלך להיות טוב - זה לא מספיק טוב...".

כתב דודי דולב: "... תמיד היית החלטי והדרך תמיד הייתה ברורה לך. וגם אם לא תמיד הסכמתי אתך, תמיד אהבתי והערכתי. הייתה בך גם את היכולת להבחין בין עיקר לטפל... היית חבר אמיתי... בניה, הלכת בדרך מאוד ברורה - דרך של מעט דיבורים והרבה מעשים... דרך של הצטיינות בכל דבר תוך כדי מציאת זמן לעזרה וגמילות חסדים גם בתקופות היותר עמוסות. דרך של דרישות גבוהות אבל קודם כל דוגמה אישית. אני רוצה להבטיח לך שתמיד אזכור אותך ואת הדרך שהלכת בה".

פעולות רבות נעשו ונעשות להנצחתו של בניה. מתנ"ס קרני שומרון מארגן מדי שנה בחג החנוכה "מרוץ לפיד" לזכרו של בניה, שהיה רץ מרתון בארץ ובחוץ לארץ. תנועת "בני עקיבא" מחוז שרון-שומרון-צפון, נטעה בט"ו בשבט בשנת תשס"ז חורשה לזכרו של בניה באלפי מנשה.

חבריו מהישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים הקימו את "קרן רעים לעידוד התנדבויות" על שמו של בניה ועל שם חברו סגן מתניה צנוירט.

מדי ערב ראש חודש, מתקיים בביתו של בניה שיעור חודשי קבוע שבו משתתפים חבריו.

שני ספרי תורה נכתבו לזכרו של בניה. האחד נמצא בבית הכנסת המרכזי בקרני שומרון - מקום בו נולד וגדל בניה. ספר התורה השני הוכנס לבית הכנסת במחנה "שיזפון" - מחנה בו עשה בניה את מרבית שירותו הצבאי כחייל וכמפקד.

בגליל העליון, ליד "משגב עם" בנקודה שממנה יצא בניה למשימה האחרונה במלחמה, נבנה "מצפה בניה" לזכרו. בחנוכת המצפה נשא דברים גיסו של בניה, אבינועם סטולוביץ: "... בבניה הייתה ענווה מיוחדת אשר בקנאות לא נתנה לנו לראות את הצלחותיו כאילו יש בהן הצלחה אישית. ענווה זו היא שהובילה אותו בדרך ישרה מהישג להישג בלא שהדבר בא לידי ביטוי בגלוי ולעתים ללא ידיעתנו כלל, ענווה זו היא גם שהובילה את הסובבים אותו ללכת אחריו תוך תחושת שותפות וחברות אמת".

חבריו של בניה הקימו אתר אינטרנט לזכרו. באתר, סיפור חייו של בניה, גלריית תמונות, רשימות מפרי עטו, דברים לזכרו, סרטי וידאו, כתבות, פעולות הנצחה וחדשות.

אלברט איינשטיין: "מצבנו על אדמה זו מוזר. כל אחד מאיתנו מצוי כאן לשהייה ארעית קצרה; לשם איזו סיבה אינו יודע, אף שלעתים הוא חושב שהוא חש בה. אך ללא התבוננות מעמיקה יותר, אדם מבחין בחיי היום-יום, שהוא קיים עבור אנשים אחרים - ראשית כל עבור אלו שבחיוכם וברווחתם אושרנו שלנו תלוי לחלוטין, ואז עבור רבים שאינם ידועים לנו, שלגורלם אנו קשורים בחבלי הסימפטיה. מאה פעמים בכל יום אני מזכיר לעצמי, שחיי הפנימיים והחיצוניים מבוססים על עמלם של אנשים אחרים, חיים ומתים, ושעלי להתאמץ על מנת להעניק באותה מידה שקיבלתי, ואני עדיין מקבל...".